ד. "בא אל פרעה" ו"והיה כי תבוא אל הארץ"

אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של ח"י אלול, אומר שצריכים לחיות עם הזמן – עם פרשת שבוע. שבת ח"י אלול זה פרשת כי תבוא. יש הרבה רמזים שמקשרים בין הסוד של ח"י אלול לבין פרשת כי תבוא. זה מתחיל "והיה כי תבוא אל הארץ". "והיה" זה לשון שמחה – השמחה הכי גדולה ליהודי היא שהוא בא אל הארץ, בא עם חשק גדול, כמו שהבעל שם טוב מפרש ש"ארץ" זה גם לשון ריצה – הוא רץ. יש בתנ"ך ביטוי "עתה רוץ", עוד אחד מהסימנים של שנת תשעא הבעל"ט. כתוב "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – צריך לרוץ, לא ללכת לאט לאט, וכשהצדיקים ("ועמך כלם צדיקים") אז "לעולם יירשו ארץ". צריך להיות "ועמך כלם צדיקים", אותו צדיק עליו נאמר "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב".

המלה "והיה", לשון שמחה – אפשר לדרוש את השמחה כאן לפניו ולאחריו. לאחריו זה הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ". מה יש לפניו? סוף פרשת תצא – קודם תצא ואחר כך תבוא, כמו שנסביר, קודם לצאת למלחמה ואחר כך לבוא הביתה, אל הארץ, כידוע שצבא (כולנו חילים, צבאות ה') זה קיצור יוצא-ובא, החיל יוצא למלחמה וכשהוא מנצח את הקרב הוא בא, "בא יבוא ברנה", הוא בשמחה רבה הביתה עם כל השלל, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – לפניו זה פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". איך מסיים? "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. והיה כי תבוא אל הארץ". "והיה" זה גם על השמחה של המצוה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", ועם השמחה הזאת של מחית זכר עמלק "והיה כי תבוא אל הארץ" – עם שמחה זו באים ורצים אל תוך הארץ בחשק עצום. "אין שמחה כהתרת הספקות" – ספק בגימטריא עמלק (זה מהבעל שם טוב, בעל יום ההולדת של ח"י אלול). השמחה הכי גדולה זה התרת הספקות, שזה מחית עמלק, ואז "כי תבוא אל הארץ".

שתי פרשיות בתורה נקראו על שם ביאה – "בא אל פרעה" ו"כי תבוא אל הארץ". יש מלים ושרשים בלשה"ק שיש כמה פרשיות בתורה שנקראו על שם אותו שרש, כמו למשל שלח (יש אפילו שלש פרשיות, "וישלח", "בשלח", "שלח", "בתלת זימני הוי חזקה" של שליחות). רואים שהשרשים של שמות הפרשיות – שקובעים את תוכן כל הפרשה, כידוע – לפעמים הם כפולים, ולפעמים אפילו משולש. לגבי ביאה השרש, בתור שם של פרשה, כפול. יש ביאה ראשונה וביאה שניה – בלשון חז"ל – ביאה ראשונה "בא אל פרעה" וביאה שניה פרשתנו, "והיה כי תבוא אל הארץ". צריך להבין מה הקשר. אם יש רק שתי ביאות כנראה יש קשר, ולא סתם קשר אלא "הא בהא תליא", שכדי להגיע לפרשה החמשים – שער הנון, פרשת כי תבוא החמשים בתורה ("כי תצא למלחמה" זה מט, כמו מט ימי ספירת העומר, התכללות של ז ברבוע, אבל "תספרו חמשים יום" – יום זה אור, ואור זה תורה – זה פרשת כי תבוא) – צריך את פרשת בא, הפרשה ה-15 בתורה, ה-יה בתורה. כמה יש מ"בא" עד "כי תבוא"? עוד 35 פרשיות. אבל מה הנוסחא המתמטית? זה קשור למגלה נקראת ב-יא, יב, יג, יד וגם ב-טו – מתחיל מ-וה ונגמר ב-יה והכל ביחד זה שם א-דני. יא-יב-יג-יד זה נ, עד פורים דפרזות, ואחר כך שושן פורים זה טו. כלומר, פרשת כי תבוא מתחלת התורה זה 14, 13, 12, 11. פרשת בא זה 15. עושים את החשבון אחרת, אבל זה אותו הגיון – מתחילים מ-15, יה, וכדי להגיע לכי תבוא אני חוזר להתחלה וסופר 14, 13, 12, 11 ומגיע ל-50, פרשת כי תבוא. כלומר, יש פה איזה רמז יפהפה של י-ה-ו-ה.

ביאה זה יחוד, זיווג, צריך לומר שביאה ראשונה זה יחוד יה (הפרשה ה-יה בתורה) וביאה שניה זה יחוד וה – צריך לתת טוב טעם מה זאת אומרת. ושוב, כדי להגיע לכי תבוא זה אחרי שיש לי 15 להתחיל שוב מהתחלה ולהשלים ספירה לאחור מ-14 עד 11. יחוד וה זה יחוד קוב"ה ושכינתיה, יחוד תפארת ומלכות. היחס של עם ישראל וארץ ישראל זה גם תפארת ומלכות. עם ישראל ביחד לארץ ישראל הוא ה"תפארת ישראל", וכשעם ישראל נכנס ומזדווג עם הארץ – על דרך "ישיש חתן על כלה", "יבעלוך בניך" כלשון הנביא (שהבנים באים לארץ ובועלים אותה, "ארץ בעולה", זו הלשון) – זו ביאה כפשוטה, הביאה של פרשתנו, שעם ישראל בא אל ארצו. זה בפירוש יחוד וה – יחוד תפארת ומלכות. ארץ ישראל זו המלכות ועם ישראל הוא התפארת כאן. אבל הביאה הראשונה, "בא אל פרעה", היא משהו אחר לגמרי. קודם כל, הוא לא בא לארץ. אבל יש פה דגש, כידוע ברוב דרושי החסידות על "בא אל פרעה" – מי זה פרעה זה ושרשו בקדשו. כתוב שמשה רבינו פחד ממנו בגלל שרשו הגבוה. משה הוא החכמה דאצילות, אבל לפרעה יש שרש בכתר – לכן משה רבינו פחד, והקב"ה היה צריך לומר לו "בא אל פרעה", אני אבוא אתך יחד, ואתה צריך לאזור אומץ, לאזור מתנים ולבוא אל פרעה. כתוב שמצרים בכלל זה אמא. כשהיינו בגלות מצרים היינו ברחם האם, ויציאת מצרים זו הלידה מרחם האם. פרעה הוא מלך מצרים. אם שרשו של פרעה אמנם בכתר, למעלה מחכמת משה רבינו, אבל התגלות עתיקא באמא כידוע, ופרעה הוא לשון התגלות – זה הווארט שכתוב בזהר הקדוש, ובמיוחד הרבי בשיחות עושה מזה ענין הכי גדול, ש"אתפריעו כל נהורין" – לפעמים זה מתפרש על פנימיות המלכות, כי הוא מלך, אבל יותר בעומק, בגלל ששרשו בכתר, והתגלות עתיקא באמא, וארץ מצרים בכלל זה אמא, לכן בכלל "בא אל פרעה" שייך ליחוד יה (בפרשה ה-יה בתורה), זיווג אבא ואמא (שמשה יבוא ויכניע את הקליפה).

אם רוצים לחבר את שתי פרשיות הביאה בתורה צריך לומר שהא בהא תליא – כדי שעם ישראל יוכל להכנס לארץ ולכבוש אותה, שזה יחוד וה (שזה על ידי מחית עמלק, שאינו פוגם ב-יה אלא שלא יהיה חיבור בין ה-יה ל-וה, בין פרשת בא לפרשת כי תבוא, "כי יד על כס יה", ולכן כאשר זוכים ל"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" יכול להיות "והיה כי תבוא וגו'"), צריך "בא אל פרעה", להכניע את פרעה ולהוציא את עם ישראל ממצרים. באמצע עומד עמלק וצריך למחותו, אבל כשמוחים אותו יכול להיות התכל'ס של "בא אל פרעה", התכל'ס של יציאת מצרים – מתחיל "והוצאתי", אבל התכל'ס היא "והבאתי" אל ארץ טובה ורחבה. דברים מתחדשים בכל דור ודור – כתוב בתניא קדישא שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו – אז לפני שאפשר להיות (נאמר במלים של עמך) 'ציוני' (של קדושה כמובן), להיות במגמה של כניסה לארץ ישראל, ישוב ארץ ישראל, התעצמות עם עניני ארץ ישראל (שזה ביאה שניה אצלנו, כמובן זו לא בדיוק הכוונה בחז"ל, משתמשים רק בניב), כדי להיות ציוני בקדושה, "והיה כי תבוא אל הארץ", עם הבכורים והשמחה הרבה וכל הריצה לארץ ישראל, קודם צריך להיות משה רבינו. על פי פשט משה רבינו לא זוכה להכנס לארץ – רק כשיבוא משיח הכל יושלם, אבל בגלגול הראשון לא זכה – אבל הוא הכין את הדרך, בכך שהוא בא אל פרעה, שהוא מכניע את הקליפה של כל הגויישקייט של חו"ל. תוך כדי שהוא מכניע את הקליפה הזאת יש פה גם איזה זיווג עם פרעה, שזה חידוש. על פי פשט – יש פה חיצוניות ויש פנימיות, ובחיצוניות – הוא בא רק להכות אותו ולהכניע אותו, אבל בפנימיות זה זיווג ויחוד, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". גם בדור שלנו, בלי ה"בא אל פרעה" לא יכול להיות ה"כי תבוא אל הארץ" – יה ואחר כך וה, וכדי להגיע מזה לזה צריכה להיות, כמו בסוף פרשת כי תצא, מחית עמלק.

על פי פשט הסדר של המצוות הוא שקודם עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ובשעת כניסתן המצוה הראשונה של הצבור היא מינוי מלך, המצוה השניה מלחמות – עכשיו שיש מלך הוא נלחם את המלחמות, עד שהוא מנצח את כל אויבי ישראל מסביב, כולל ובעיקר ותכל'ס שמקיים את המצוה של  מחית עמלק בשלמות. אז לכאורה מחית עמלק היא רק אחרי "והיה כי תבוא אל הארץ", וכאן סדר התורה הוא קודם מחית עמלק. אם כי שגם בפרשה גופא כתוב "והיה כי יניח הוי' לכם מכל אויביכם מסביב תמחה את זכר עמלק", אבל אף על פי כן לפי סדר התורה יש את פרשת מחית עמלק ואחר כך "והיה". אז איך נפרש? שוב, לפי הפשט מחית עמלק זה רק אחרי שהגענו לארץ ויש מלך וה' מניח לנו מכל שאר האויבים מסביב, ובסוף מחית עמלק, ואחר כך – לפי סדר חז"ל והרמב"ם – בנין בית המקדש, עוד תכל'ס. אחר כך קיבוץ גלויות בשלמות ואחר כך שכל העולם יעבדו את ה' "שכם אחד". זה סדר הרמב"ם, אבל מסדר התורה חייבים לומר שיש איזו בחינה של מחית עמלק על מנת לבוא לארץ לשמחה ולזכות למצות בכורים, המצוה הראשונה שכתובה לגבי הביאה לארץ. ועל מנת לחבר את ה"בא אל פרעה", יחוד יה, עם יחוד וה, צריכה להיות מחית עמלק.

או שנפרש על דרך החסידות, שצריכה להיות התרת הספקות עוד לפני שנכנסים לארץ ישראל – מחית עמלק ברוחניות, העמלק שבתוך כל אחד ואחד, הספק באמונה אצלו – אי אפשר להכנס ולשבת בארץ ישראל אם יש ספקות. בארץ ישראל צריך להיות "הודאי שמו כן תהלתו". למדנו קודם שהכניסה לארץ היא בסוד הפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – על שם ה' כתוב "הודאי שמו כן תהלתו". זה כתוב בתפלות ימים נוראים, והבעל שם טוב אומר שמי שלא יכול לישון בלילה יחזור על מטתו מלים אלה – זו סגולה מהבעל שם טוב, בעל יום ההולדת של ח"י אלול. הודאות היא מחית עמלק – עמלק הוא הספק, וצריך להגיע לודאות. כשאדם הוא בודאות הוא יכול לשבת בארץ לבטח ויכול לישון בשקט. אם אדם אין לו ודאות אין לו ישוב, אין לו שקט, אין לו רוגע – הוא לא יכול לישון. זה ההסבר הפשוט לסגולה של הבעל טוב לומר "הודאי שמו כן תהלתו". ידוע ש-הודאי עולה הוי'. אם כן, הפירוש הפשוט הוא, שלפני מחית עמלק ברובד של הספק אי אפשר להכנס לארץ. אחר כך, אחרי המחיה ברוחניות, זה כבר דבר קל יחסית למחות אותו בגשמיות. זה כלל גדול בחסידות, שאם עשיתי את העבודה ברוחניות, אחר כך אני כבר מעל האויב – כמו שמדייקים "כי תצא למלחמה על אויביך", שהיהודי צריך להיות תמיד מעל האויב – אפשר להיות מעל עמלק אם מחיתי אותו קודם בפנים. כך אפשר ליישב את היפוך הסדר הכתוב בתורה (שהוא משהו חשוב) מסדר המצוות.