ג. "לא ראי זה כראי זה"

צריך עוד משהו להעמיק ברז שיש בכל דבר. כשאנחנו יודעים את הרז, שזה בחינת הבעל שם טוב, יכול להאיר את הדבר, ששלמות ההארה זה אדמו"ר הזקן – שני אור (לא אור אחד אלא שנים, כמו שנסביר בהמשך). יש לשון של חז"ל שמופיע כמה פעמים בש"ס – דברנו על זה לא מזמן – "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה". כשרוצים להבחין בין דברים שונים – זה תמיד נאמר לגבי דינים שונים – שהדין של כל דבר תלוי במציאות שלו, במהות שלו, באופי שלו. אז אם הדבר הזה שונה מהדבר הזה – גם הדין משתנה. אי אפשר לדון אחד כמו השני אם הם לא דומים אחד לשני. קצת מזכיר לנו מה שכתוב בפרקי אבות ש"אל תדין את חברך את שתגיע למקומו" – אם אינך מכיר אותו, לא הגעת למקומו, אינך מכיר את הרז שלו, "אל תדין את חברך". יש באמת צדיקים שפרשו שהכוונה לא לדון אף אחד, כי מי יכול לומר שהגעתי למקומו של הזולת. אבל אף על פי כן אומרים שכן – אפשר להגיע למקום שלו, להכיר את הרז שלו. הבעל שם טוב לא אומר שזה לא אפשרי, אלא שרק בלי זה אינך יכול להאיר אותו. אם אינך יכול להאיר אותו ק"ו שאינך יכול לדון אותו – "מרובה מדה טובה". אם אתה מסוגל להאיר אותו, אז אפשר לדבר גם על לדון אותו. בכל אופן – יש אפשרות, אם כי ודאי לא דבר פשוט לדעת את הרז. עוד פעם, כשרוצים לחלק בין דברים ולומר שהדין משתנה לפי שינוי המהות והאופי של הדבר, הביטוי של חז"ל הוא "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה", ולכן לכל אחד יש ענין מיוחד ודין מיוחד. יש גם צד השוה ביניהם, ולפי הצד השוה יש דינים שוים. אם יש דברים שוים יש גם דינים שוים, אבל לפי האופי השונה הם מחולקים אחד מהשני. זה לשון מאד מיוחד, "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה".

לעניננו, "ראי זה" ר"ת רז. הרמז הזה ממש קרוב לפשט, שאם אני אומר שצריך להכיר את הרז שלך, ורק אז אני יכול להאיר אותך באור תורה, אז אני צריך לדעת שכל אחד יש לו "ראי זה" – ר"ת רז. שאר האותיות בביטוי הן "איה" – "איה מקום כבודו". בקבלה "איה מקום כבודו" זה שרש הנשמה בכתר, בעל מודע, בהעלם העצמי. הרז באמת קשור עם הסוד של "איה" בקבלה. "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – לאיזה מקום? ל"איה מקום כבודו". הרי "איה מקום כבודו" כתוב על הקב"ה, אבל כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", אז על השרש של כל יהודי אפשר לומר "איה מקום כבודו". כל אחד יש לו את ה"ראי זה" שלו. ידוע שכל הנביאים התנבאו ב"כה אמר הוי'" – "כה" זה דמיון, לא יכלו להבחין בדקות שבדקות של ה"ראי זה" של כל אחד בפני עצמו, בייחודיות של כל אחד, שרק לו יש תכונה זו, ולא לאף אחד אחר. על זה כותב בספר התניא שכל אחד מתוקן מחברו – יש בו נקודת טוב גנוז שאין באף אחד, ורק הוא יכול לזכות את החבר ("כל ישראל חברים") בנקודה המתוקנת שלו. כך אני צריך להסתכל עליו. זו עוד תוספת לביאור שאמרנו קודם – ברגע שאני מכיר את הרז, עוד לפני שאני מאיר אותו, אני צריך לדעת שהרז שלו אינו הרז שלי, ולכן אני צריך לקבל מהרז שלו, שרק הוא יכול לשתף אותי ולזכות אותי במשהו מהרז שלו. גם להכיר את הרז שלו, גם לדעת שעלי לקבל מהרז שלו, ואז אני יכול גם להאיר לו את אור התורה, שאולי ה' עשה בהשגח"פ שזיכה אותי במה שלא זיכה אותו. אבל כדי להאיר אותו באמת זה רק הרז. שוב, הרז הזה הוא "ראי" – לשון ראי. כל הנביאים ראו רק בראי, "מראה", זה כמו זה – בלי הבחנה מדויקת בין זה לזה. משה רבינו ראה באספקלריא המאירה, שנקרא "מראֶה" ולא מראָה. גם ב"מראֶה" יש "ראי זה". איך הביטוי של משה רבינו שנתנבא ב"זה"? "זה הדבר" – הדבר בגימטריא ראי. כלומר ש"זה הדבר" שוה "ראי זה". אם כן, אני צריך להסתכל על כל אחד כמו משה רבינו. אדמו"ר הזקן הסביר ש"תמֻנת הוי' יביט" היינו שהוא רואה את המציאות כמו שה' רואה, כך רואה את הזולת – "תמנת הוי' יביט ומראה ולא בחדות".

למרבית הפלא, הביטוי השלם של חז"ל – "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה" – בגימטריא 1000. מסורת בידי חסידים – הלשון המקובלת אצלנו היא שדורשי רשומות היו אומרים – שישראל בעל שם טוב בגימטריא 1000, והוא סוד האלף אורות שנתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה, ועליו נאמר "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני". אלף האורות נלקחו ממשה בחטא העגל, אבל חוזרים אליו בכל שבת, לכן אומרים "ישמח [אותיות משיח] משה במתנת חלקו", שמח שעוד פעם מקבל את הגילוי של נשמת מורנו רבי ישראל בעל שם טוב, כך היו אומרים דורשי רשומות. אז הנה עוד משמעות, שאלף האורות היינו היכולת להבחין ברז שבכל דבר ודבר. כתוב על משה רבינו שהיה מנגן בכל מיני ניגון – כמבואר בקונטרס ההתפעלות – שהיה יודע את הניגון של כל נשמה ונשמה. "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" – זה הולך גם על המלאכים, ועוד יותר על הנשמות. לכל נשמה יש את הניגון שלה, ומשה רבינו היה מכיר אותו – להכיר את הניגון זה להכיר את הרז. באיזה זכות? בזכות אלף האורות שבקבל במתן תורה. מה זה 1000? "לא ראי כזה כראי זה ולא ראי זה כראי זה", שכל אחד יש לו רז, ויחד עם זה שלכל אחד יש את הרז שלו, יש גם את הצד השוה. יש ליהודים צד השוה – היחידה שבנפש, הנכונות למסירות נפש על קידוש ה', בזה אין הבדל בין יהודים. אבל להאיר את היהודי זה לא מתוך הצד השוה, אלא מתוך ה"ראי זה" – "זה הדבר" – "אין עוד מלבדו" (חושבנא דדין כחושבנא דדין). כמו שעל הקב"ה אומרים "אין עוד מלבדו", כך גם אפשר לומר על כל יהודי, כי הוא ייחודי לגמרי. בלשון חז"ל, כל יהודי הוא "אין כיוצא בו" (המדרגה הכי גבוהה באחדות הוי', כמבואר במאמרי הרבי).

בזה השלמנו את הווארט הראשון של הרז – שכדי להאיר צריך להכיר את הרז, הבעל שם טוב עצמו, עצם הענין שלו, ומה שהוא אומר להרבות אור היינו שהוא מוריד את נשמת אדמו"ר הזקן, שהוא האור. [באנגלית]