כתר:

בשיעורים קודמים הסברנו שכתר זה הזיקה המשיחית של הנשמה – שלכל יהודי יש ניצוץ משיח, יחידה שבנפש, ואם הוא זוכה מגלה את ניצוץ המשיח שלו. מי שיש לו ניצוץ משיח גדול, הוא גם כל הזמן ברמה ובמודעות של יחידה, אז הזיקה המשיחית כל כך חזקה אצלו עד שפחות או יותר (אומר או רואים) מתגלה שהוא המשיח. אצל רבי לו נאה ולו יאה שהוא יהיה המשיח עצמו, אבל אצל חסיד – ובכל זאת, רבי הלל הוא חסיד – אז לא ראוי לחפש סיפורים מהם ישתמע שהוא המשיח. מה כן ראוי לחסיד? מה הזיקה המשיחית שלו? אפשר לומר שכאשר חסיד מזהה שהרבי שלו הוא משיח זו הזיקה המשיחית שלו (כמו שכתוב בגמרא שבכל בית מדרש החסידים אמרו על רבם שהוא המשיח) – זה משהו, אבל לא מספיק, במיוחד לפי חב"ד, שהכל צריך להיות פנימי ועצמי, המשיח שבתוכך. המשיח שבתוך כל אחד, כאשר זה לא בא לידי ביטוי בזה שאני המשיח, זה נקרא מס"נ למעלה מטעם ודעת. בדרך כלל בחסידות כשרוצים להסביר מה זה גילוי היחידה שבנפש, הניצוץ המשיחי, אז מסבירים שזה מס"נ שלגמרי למעלה מטו"ד. ברגע שזה מס"נ למעלה מטו"ד אז זה כתר, והכתר הוא למעלה מהשכל. היות שלפי הצ"צ ר"ה הוא הצדיק במעשה הכי גדול זה 300 שנה – כולל אדה"ז והבעש"ט וכל מי שחי אז – אז ברור שאם אנחנו רוצים לחפש את הניצוץ המשיחי שלו, זה המס"נ שלו על הענין שלו, על "המעשה הוא העיקר". יש ריבוי סיפורים על רבי הלל להמחיש את הדבר הזה, ונספר כמה מהם:

קודם כל, רבי הלל הוא לא רבי – לפחות לא רבי שלם, אלא לכל היותר חצי רבי (כמו שהתבטא עליו הצ"צ) – אך זה כנראה מספיק בשביל שינהג, כגדולי החסידים, מנהגים עצמיים השייכים לשרש נשמתו. היה מספיק חכם כדי לדעת מה שייך לו, ולא את כל המנהגים הנחיל לכל מושפעיו הרבים (שחלקם נזכיר), והיו לו מנהגים שגם הרביים לא נהגו. היום רוב מנהגי חב"ד זה מה שנתגלה, בדורות האחרונים, שנוהגים בבית רבי (בפרט הרביים האחרונים). בדורות ראשונים לא תמיד נהגו כמו הרבי, בעיקר כי לא ידעו – זו תופעה חדשה, גילוי מנהגים. זה שחסידים לא נהגו כרבי לא כי היו עצמיים אלא כי לא ידעו, סימן שגם הרביים לא חשבו שזה כל כך חשוב. בדורות האחרונים הרביים דאגו שיתגלה, כי חשבו שחשוב שינהגו כמו שאנחנו הרביים נוהגים – לכן הרוב התגלה (גם אם לא הכל). רבי הלל ידע מה הרביים נוהגים, אך היו לו מנהגים עצמיים – נהג כפי מה שידע שראוי לו, ואם זה אמיתי לא רק שלא פוגע בהתקשרות אלא מחזק אותה (כפי שנספר על ההתקשרות שלו).

היה לרבי הלל מנהג שהוא לוקח את הכיבוד של 'הגבהה' במנחה של שבת, ברעוא דרעוין – כך היה מנהגו כל השנים, ולא ותר על כך אף פעם. לקראת סוף ימיו הוא חלה בשבר קשה, ופעם אחת בתוך השבת השבר נפתח לו וכל בני המעים שלו יצאו החוצה, ר"ל – מצב מסוכן מאד. מיד השכיבו אותו במטה, והיה מרותק למטה, והביאו מנין לתוך החדר שלו ושמה התפללו את כל תפלות השבת. הגיעה שעת מנחה של שבת, והוא בקש שיקרבו אליו את הבימה. לא הבינו, וחשבו שמבקש זאת כי לא שומע כל כך טוב, אבל כשהגיע סוף קריאת התורה של מנחה וצריך הגבהה הוא קפץ מהמנחה – סכנת נפשות, יכול ליפול, להתעלף, למות על המקום – וכמנהגו הגביה את ספר התורה. וראה זה נס, קיים זאת ולא קרה לו כלום, ואז חזר למטה. זו דוגמה למס"נ. הוא חייב לעשות כך, למסור נפש על מנהג שהוא אמץ? היה מאד צמוד להלכה, אז ודאי כשעשה זאת אמר "בלי נדר", אך יש מנהג של כל חייו והוא מוסר עליו את הנפש. יש בסיפור זה את הכלל והפרט – הכלל, שמוסר את הנפש בשביל מנהג שלא חייב בו כלל. הפרט, להתבונן מה טיב מנהג זה – מה הענין הכל כך גדול לעשות הגבהה ברעוא דרעוין? כנראה שזה קשור גם לניצוץ המשיחי שלו (כי המס"נ שלו זה כתר, ואצל חסיד מחפשים את המשיח במס"נ שלו, כנ"ל), וכצדיק במעשה הכי גדול המס"נ באה לידי ביטוי בדברים כאלו (יש עוד דברים, אבל יש הרבה סיפורים כמו זה). כמו שאמרנו, יש כאן את הכלל של מס"נ על מעשה, מנהג טוב שהוא אמץ לעצמו, וגם את הפרט בו צריך להתבונן בכל אחד מסיפורי המס"נ ולראות את שייכותו לניצוץ המשיחי שלו.

נספר עוד סיפור: הוא היה מאד מקפיד מחשש של שעטנז. מחשש זה לא היה לובש בגדי צמר – וזה היה דבר שהנחיל לכל מי ששומע לו – כי באותם ימים היה חשש שעטנז בכל בגד צמר. והעיקר, שלא ישב אף פעם על שום דבר מרופד – לא כסא מרופד, לא ספה מרופדת וכו' – זה היה מנהג קבוע שלו, כל ימיו. פעם אחת הוא נכנס ליחידות – בדרך כלל ביחידות החסיד עומד והרבי יושב, אבל לפעמים הרבי מכבד או אומר בפירוש לחסיד לשבת (אם מישהו חשוב), ובמיוחד אם יש לרבי משהו ארוך לשוחח עם החסיד, בעניני הכלל או משהו אחר שנוגע לחסידות. פעם אחת רבי הלל נכנס לצמח צדק, והיה לצ"צ ענין ארוך לדבר איתו – כתוב שלקח שעה וחצי השיחה הזאת – ואמר לו לשבת, שזה לא ענין לעמידה. היה שם כסא מרופד – כי הצ"צ לא הקפיד על זה – אז מה עושים? הרבי אומר לי לשבת על הכסא הזה, והוא מרופד, ואני לא יושב על כסא מרופד – מה עושים במקרה כזה? אפשר לומר שחסיד כל כך בטל לרבי, שלא משנה שיש לו מנהג ועושה מה שאומרים, אבל מה רבי הלל עשה? עשה עצמו יושב, אבל ישב באויר שעה וחצי – כאילו שהרבי רואה שיושב (אף שהרבי ודאי ידע מה קורה), אבל שעה וחצי הוא היה באויר (אולי מזה היה לו השבר...). זו דוגמה למס"נ על מנהג, ולומדים שהמס"נ גם בפני הרבי וגם לכאורה נגד מה שהרבי אומר – זה ודאי משהו עצמי, משהו משיחי. זה ניצוץ משיח הדבר הזה. הפרדוקס הוא שזה לא פוגע בכהוא זה בהתקשרות לרבי. הרבי פעמים הרבי זיכה אותו בכאלו דברים.

יש עוד סיפור, שפעם אחת היה איזה ענין מאד חשוב לכלל, שהיו צריכים לכתוב מכתבים לרשויות, לממשלה, והרבי הצמח צדק אמר לרבי הלל שהוא צריך לכתוב מכתב דחוף בוער, ולשלוח את זה בדאר. אבל זה היה יום ששי אחרי הצהרים, והיה לרבי הלל מנהג – שיש לזה אסמכתא גם בשו"ע – שהוא לא שולח אף פעם מכתב ביום ששי אחרי הצהרים. בשבילו זה אסור, אבל הרבי אמר שחייבים – הרבי ידע את מנהגו, ואמר לו בפירוש שצריך לכתוב ולשלוח את זה בדאר. כאן אין ברירה, אין פה לשבת על האויר – או שאתה עושה מה שהרבי עושה, או שלא. אז בלב מאד כבד, סופר-כבד, הוא כתב את המכתב ושם במעטפה והדביק והכניס לתיבת הדאר, נגד מנהגו. אחר כך בליל שבת, בסעודת שבת, הצ"צ יושב עם בניו וצוחק – אמר להם, אתם חושבים שאני נצחתי אותו? הוא נצח אותי! הדוור הוציא מהתיבה את כל המכתבים חוץ מאת שלו, והמכתב שלו נשאר שם. זה סיפור של מס"נ ביחד עם סיעתא דשמיא – זה סימן שהוא אמיתי.

קודם כל נאמר הקדמה לכל הנושא של מס"נ על מנהגים טובים, על מעשים טובים: לפני שבוע, בסיפורים של החוזה מלובלין, אמרנו שמי שרוצה להבין השקפת חב"ד על שמירת העינים צריך ללמוד טוב פרק ב' של קונטרס העבודה. מי שרוצה להבין טוב מתי מתאים לאדם לאמץ לעצמו מנהגים בפועל, כאלו שלא מחויב בהם עפ"י שו"ע אבל זה הידורים נוספים, גם צריך ללמוד קונטרס העבודה – פרקיו האחרונים – שם מאד מקפיד, בפרט על בחורים מתחילים, שמאמצים מנהגים שלא שייכים להם כלל. צריך מאד להכיר מה שייך למי ומתי, ולא לקחת כל מיני מנהגים שלא שייכים לו. ברור כשמש שאצל רבי הלל, אם הוא הצדיק הכי גדול במעשה, שכל מנהג שלו תואם אותו מאה אחוז. כל מנהג כמו לבוש, וכל בגד שלו מתאים לו במאה אחוז. מה הראיה לכך? אם אתה אמיתי (וזה לא פשוט, כי בחב"ד כדי להיות אמיתי זה דורש עשרים שנה עבודה מאומצת), וגם אמיתי לגבי איזה מנהג אתה לוקח לעצמך, וגם כן במס"נ מקפיד עליו (וזה גם לא פשוט, אמת ואח"כ מס"נ), אז אחר כך הסימן מן השמים זה סיעתא דשמיא – מופת גלוי, כמו בסיפור הזה, שהדור מוציא את כל המכתבים, אבל המכתב שלך, שלא רצית לשלוח אותו כי נגד מנהגך, ה' יעזור שהוא לא יראה ולא יקח אותו.

יש משהו מאד דומה לזה (כל אחד טפה אחרת): גם בענין הכלל, היתה מלשינות נגד החסידות – נגד הרבי הצ"צ (היו הרבה סיפורים כאלו, אבל זה סיפור של מלשינות כבדה) – והצאר דרש שלושה מכתבים של התנצלות והכחשה של המלשינות, משלושת הרבנים הכי גדולים של עדת החסידים: הרבי הצ"צ עצמו, רבי הלל ורבי אייזיק. היתה צפויה גזירה מאד קשה, והיו חייבים לכתוב שלושה מכתבים אלו. טקסו עצה והרבי עצמו נסח נוסח שצריך לכתוב, ורק צריך שכל אחד מהשלושה יכתוב ויחתום וישלח. אצל רבי הלל היה משהו בניסוח שהוא לא היה שלם איתו – אפילו שהרבי חותם וכותב את זה – לא היה בטוח שזה מאה אחוז אמיתי לפי הראש שלו. בשביל להציל סתם יהודי ודאי אין בזה שום בעיה, גם שיהיה שקר גמור, וכאן זה לא שקר ולא סתם להציל אלא לבטל גזירה קשה של מלשינות נגד החסידים – אין פה שום שאלה בכלל בעולם שמותר. היה לו מאד קשה עם הדבר הזה, סופר קשה לכתוב על המכתב הזה, והוא חייב – חייב להיות הרבי והוא ועמיתו. הוא ישב בבית המדרש בליובאוויטש והתחיל לבכות שלא יכול לצאת מזה – לא רוצה לחתום על המכתב ולא יודע מה לעשות. בכה שעה ועוד שעה עד שפתאום הגיע טלגרמה שהגזירה בטלה, ולא צריך יותר מכתבים. יכול להיות שגם הצמח צדק עשה את זה בכוונה. זה שוב מס"נ על מנהג שהוא קבע לעצמו.

קודם ספרנו עוד סיפור של כתר, לילדים, בסגנון אחר לגמרי: שבאה אשה בשנת תרי"ח ובקשה זחו"ק, אחרי הרבה שנות נישואין, ואמר לה שאם תחכה שנתיים – לשנת כת"ר – תזכה לפקידת עקרות מהכתר, וכך הוה. יש המון מופתים, וזה מופת ששייך לכתר. כאן צריך להוסיף ווארט, שמי שאומר שאת תפקדי מהכתר בשנת כתר – סימן שהוא שייך לכתר. זה לא סתם איזו מן אמירה מבחוץ – הוא אומר לה שאת צריכה לחכות עוד שנתיים, לשנת כתר, ומשם באים ילדים, ובשביל לומר זאת הוא עצמו צריך להיות כתר. אין לך קו ישיר עם הכתר לומר לו מה הוא צריך לעשות ומה בכחו לחולל, אם לא אתה משדר ישיר על התדר של הכתר. בשביל לומר כזה – סימן שהוא עכשיו משדר על התדר של הכתר, במאת האחוזים, סימן שהוא נמצא שם. אם כן, זה  נס שבא מהכתר, כי הוא שייך לכתר.

עוד סוג של מס"נ שלו (כל המס"נ מרכזים בכתר, ולפי"ז הכי הרבה סיפורים בכתר – הכל גוונים שונים של מס"נ של רבי הלל): ספרנו קודם שהוא לא היה חסיד חב"ד מתחלתו – אביו היה חסיד טשרנוביל, ובתור ילד קטן עוד לקח אותו לרבי נחום (והיה שם איזה מופת ביניהם, שראה אש על רבי נחום – סיפור שלם), ואחר כך כשרבי הלל גדל ונעשה עילוי גדול הוא נעשה חסיד של רבי מרדכי. היה חסיד גדול מאד שלו. פעם הזדמן למקום שהוא גר בו חסיד חב"ד מהכי גדולים של אדמו"ר הזקן – רבי זלמן זעזמיר, שהוא זה שעתיד להיות המשפיע של רבי הלל בעצמו, ורבי הלל מביא אותו הרבה פעמים (חסידי חב"ד מכנים אותו "ווילדע מוחין" – חסיד עם מוחין פראיים, פרא-של-מח). רבי הלל למד יחד עם חברותא – שני עילויים לומדים יחד – ונגשו לרז"ז, ידעו שהוא מחשובי חסידי חב"ד, ושאלו אותו שבבקשה יסביר להם מה חדשה חסידות חב"ד. אמרו לו – שמענו שחסידות חב"ד זה ביאור על קבלת האריז"ל. רבי זלמן מיד אמר – לא, קבלת האריז"ל לחוד וחסידות זה לחוד, זה שני דברים שונים. ואז התחיל להסביר להם מה זה יחו"ע (שמע ישראל) ויחו"ת (בשכמל"ו) – כתוב בזהר, וזה בעצם התוכן של החלק השני של התניא – לפי חסידות, דבר שבכלל אי אפשר למצוא באריז"ל (הסבר מסוג זה). אחרי שעה שהרצה להם מה זה חסידות חב"ד ומה זה יחו"ע ויחו"ת רבי הלל לגמרי יצא מהכלים, זה קנה אותו לגמרי, ומאותו רגע והלאה כבר הזדהה שבנקודת לבו שייך לחב"ד. חברו העילוי לא זז ממקומו – נשאר חסיד טשרנוביל. מה עושים? הוא ממשפחה מיוחסת וחשובה של חסידי טשרנוביל, כבר שני דורות, אז מה עושים? הוא הלך הביתה וספר לפי תומו לאשתו שהוא חייב לנסוע לליובאוויטש, לאדמו"ר האמצעי. היא לא התנגדה, רק ספרה לפי תומה לאבא שלה – בעלי היקר נוסע. לאן הוא נוסע? לליובאוויטש. הדבר הזה הקפיץ וקומם את השווער – גם השווער וגם האבא היו חסידי טשרנוביל נלהבים – אז השווער רץ מהר לרבי מרדכי וספר לו. רבי הלל היה ה'תכשיט' הכי גדול בטשרנוביל, היונגרמאן הכי יקר שם, אז הוא רץ לרבי וספר לו שהוא רוצה לנסוע לליובאוויטש. הרבי מיד קרא לו ושאל אם זה באמת נכון שרוצה לנסוע בליובאוויטש. אמר לו בהתנצלות שכן – נפשי חשקה בתורה. זה כבר פחד לומר זאת לרבי, כשהוא יודע מה הרבי חושב על זה, אבל הוא עונה דוגרי. אז הרבי אמר לו מאד רציני – תדע לך שאבא שלך היה קשור בנשמה שלו לאבא שלי, קשר הדוק נשמה בנשמה, והנשמה שלך קשורה בעצם לנשמה שלי. כך אמר לו דוגרי, וסיים – אם אתה קורע את השרש נשמה שלך ממני אז תמצא את עצמך שוכב על הארץ עם הפופיק למעלה. ככה רבי מרדכי אמר לאברך הצעיר אותו, כאילו קלל אותו. זה משהו מפחיד ביותר, אבל רבי הלל ענה לו – ויהי מה. לא מענין אותי שורש נשמה, לא פופיק למטה ולא פופיק למעלה – אני חייב לנסוע לליובאוויטש. אז מה רבי מרדכי עשה? ראה שהאברך נחוש בדעתו, וגם הרבי לא יכול להשפיע עליו, אז העמיד שומרים מהחסידים שמא ח"ו יברח. אבל היה מנהג של רבי הלל לקום בהשכמה, לפנות בקר, לקחת טו"ת לבית מדרש ולשבת ללמוד כמה שעות עד התפלה. השמירה היתה מהכניסה לבית מדרש והלאה, אבל זה שלקח טו"ת ויצא מהבית – מהבית עד לבית מדרש לא היה שב"כ. בקר אחד לקח את הטו"ת, יצא מהבית לפנות בקר כמנהגו הקבוע לכיוון בית המדרש, אבל במקום זה פשוט ברח מהעירה ובקושי מגיע לאיזה עירה סמוכה, שוכר שם עגלה (היה לו קצת כסף), והגיע לעוד עירה. אז התחיל נץ החמה, ונכנס להתפלל שמה בבית מדרש. כבר לא נשאר לו כסף – עשה מגבית שחייב לנסוע, פקו"נ, שכר עגלה הלאה ואומר לבעל העגלה לרוץ מהר, כי פחד שירדפו אחריו. באמת בעל העגלה נסע מהר מאד, ובאמצע הדרך – כי נסע כל כך מהר – קרתה תאונה, העגלה התהפכה עליו. בקושי בעל העגלה הצליח להעמיד את העגלה בחזרה, ונסעו הלאה, והגיעו לליובאוויטש. הוא מיד נכנס לרבי האמצעי וסיפר לו את הסיפור שעבר עליו, ואומר לו שהוא מאד פוחד מהקללה של רבי מרדכי מטשרנוביל – צדיק גדול מאד – פוחד מהקפידא שלו ומהמילים שאמר. תשובת אדמו"ר האמצעי מאד מפורסמת בחב"ד – אם הוא באמת יהודי טוב (א גוטער איד, צדיק) איז ער ניט מעניש (הוא לא מעניש), ואם הוא לא יהודי טוב אין לך מה לפחד מקללתו, זה גארנישט. איי – אמר שתמצא עצמך עם הפופיק למעלה? זה כבר התקיים אצלך בדרך, כי באמת כך היה (ולפי הסיפור משמע שרבי הלל לא שם לב כשזה היה, אבל הרבי אמר לו שכבר יצא ידי חובה). זו מסירות הנפש של ההתקרבות שלו – כאן זה מס"נ להתקשר לחב"ד, אבל זה גם גילוי היחידה שבנפש, בחינת הכתר של האברך הצעיר שבמס"נ יודע בנפשו שלא מענין אותו שום דבר ולא כלום ברגע שטעם טעם כל שהוא מרז"ז הוא חייב לנסוע לליובאוויטש.

עוד מס"נ אחת על חסידות: כשכבר היה מבוגר הוא בא לרבי, אל הצ"צ, ונכנס ואמר לרבי שהוא חייב בנפשו לשמוע ממנו חסידות, שהרבי יאמר דא"ח. הרבי סרב – כמה פעמים הוא התחנן והפציר ברבי שיאמר חסידות והרבי סרב. אז הוא הלך לאכסניא שלו ופשוט חלה, שכב עד שהגיע המצב ששכב על ערש דוי, חולה מסוכן. הדבר הגיעה לרבנית של הצ"צ – חיה מושקא – והיא מיד בבהלה נכנסה לבהלה ואמרה שרבי הלל חולה מאד בגלל שאתה לא אומר חסידות, ואתה חייב לומר לו חסידות. כך היא דרשה בכל תוקף מבעלה, ואם האשה אומרת חייבים לעשות – אז הוא באמת קרה לרבי הלל. היו צריכים להביא את רבי הלל במטה, והרבי אמר דרוש, ובסוף הדרוש רבי הלל קם מהמטה ובקושי התחיל ללכת, ובאמצע הדרך הביתה לאכסניא שלו קצת התחזק והלך קצת יותר טוב, וכשהגיע הביתה כבר היה לגמרי בריא והלך רגיל. אחר כך הוא עשה התוועדות עם החסידים ואמר להם – תאמינו לי שאם לא היה אומר חסידות בשבילי לא הייתי חי היום. הרש"ג – המשפיע הגדול בליובאוויטש, שני דורות לאחר מכן, בזמן הרבי הרש"ב – אמר של"תאמינו לי" של רבי הלל אפשר להאמין. כלומר, שהדבר הזה נוגע לנפשו. גם זה לא השכל של החסידות, אלא התקשרות שלגמרי לגמרי למעלה מטו"ד.

אמרנו שהעיקר זה סיפורי הכתר, ואף שמסתעפים מהיסוד – צדקותו במעשה – זה הכתר שלו.