גבורה:

הדבר הכי טוב שיש בגבורה זה עבודת הלוי – "ועבד הלוי הוא". רבי הלל עצמו הוא לוי, שייך לגבורה. מה זאת עבודת הלוים? עבודת השיר. אחד הדברים שהכי מציינים את רבי הלל זה 'חוש' הנגינה שלו, וכפי שאדמו"ר הזקן חבר עשרה ניגונים כך גם הוא – אפשר לומר שהוא המלחין הכי גדול בחב"ד אחרי אדה"ז. אמרנו כמה פעמים שצ"ע זה שלא מצאנו ניגונים עצמיים אצל רבי אייזיק, אבל אצל רבי הלל – העובד הכי גדול והצדיק הכי גדול במעשה – אחד הדברים שהכי מצטיין זה נגינה, ובודאי הוא המלחין מספר שנים אחרי אדה"ז. גם אצל מושפעיו, התייחס כמו "אקדמיה למוזיקה" – חלק מהלימוד בישיבה זה נגינה, היה שיעור כל יום. זה בדיוק כפי שהלוים היו לומדים בהכשרה למקדש – לנגן. זה הדבר המתוק בגבורה – השיר והרצוא לה', לנעלם, "הוא", אל "הנסתרת להוי' אלהינו". ניגון צריך להיות מאוזן, עם שוב, אבל עיקר עבודת הלוי זה הרצוא של הניגון.

בגבורה שמנו גם הקפדות שמשאירות רושם. אצל רבי הלל יש כמה כאלה, ונספר שנים: יש סיפור אחד שהוא בא לאחד מגדולי ישראל באותו דור, חסיד חב"ד, הרב יוסף תומרקין – מידידיו הגדולים. היה לרבי הלל לעשות הבדלה על כוס חלב חם, במקום על יין. זה מנהג יפהפה – לבשל חלב ועליו להבדיל. אבל אחרי הבדלה יש סעודת מלוה מלכה, והיה לרבי הלל מנהג קבוע שבכל מוצאי שבת מזמין הביתה שוחט ששוחט עוף, ואת העוף הטרי מבשל לכבוד סעודת מלוה מלכה (ולא עוף משבת) – סעודת דוד מלכא משיחא. כך היה מנהגו – מנהגיו היו קדש קדשים. בא לידידו, רב גדול, שידע ממנהגו (מנהגיו היו ידועים, חלק מהם עכ"פ), והיו בעיר שני שוחטים מומחים – אחד חב"דניק ואחד חסיד פולני. רבי הלל אמר שרק הפולני ישחט לו העוף, ולא החב"דניק. לא הבינו למה (קודם כל זה סיפור שלא צריך דווקא שחיטת ליובאוויטש). האשה הלכה לשוחט הפולני ודפקה בדלת, ואמרה שרבי הלל כאן וצריך עוף טרי לסעודת מלוה מלכה – הביאה את העוף שישחט. אבל לא היה בבית – כנראה היה מאוחר – הוא כבר השכים לבית המטבחים באיזה מקום. אז הרבנית עשתה חושבים, שבמקרה כזה בלית ברירה תלך לשני – הרבי בעלי הוא רב, גם צדיק, חבר של רבי הלל, ואוכל משחיטת ליובאוויטש, אז בלית ברירה אלך לשוחט הקבוע, וכך הוה. אף אחד לא ידע, אבל כשהגישה רבי הלל שם את זה הצדה. גם היא וגם הרב מיד תפס שיש פה איזו בעיה, אז הבעל שחט את האשה מי שחט והיא סיפרה מה היה. רבי יוסף פנה לחברו, רבי הלל, ואמר לו – ממ"נ, אם לפי דעתך שחיטתו טרף, למה אתה נותן לי לאכול את זה? תסביר לי מה הבעיה. ואם זה כן כשר – למה אתה לא אוכל? רבי הלל אמר שזה כשר, לכן אתה יכול לאכול, אבל אני לא יכול לאכול כי אותו שוחט חב"די בייש תלמיד חכם ובגלל זה אני לא יכול לאכול משחיטתו. מי זה הת"ח שבייש? יש אומרים שזה הבעל של פריידקא בת אדה"ז (בת גדולה ומשכילה בחסידות). רבי יוסף תומרקין שאל מה תקנתו, ואמר לו שהתקנה – ככתוב בשו"ע – שיקח עשרה יהודים וילך לקבר של אותו ת"ח שבייש אותו ויבקש מחילה, ואם כן יחזור לכשרותו אצלי. הרב מיד הלך וסיפר, אותו אחד הסכים ולקחו מנין והלכו לקבר והכל נגמר בכי טוב. זה סיפור של גבורה, כי יש בו קפידא. זה גם לתבוע עלבון של אותו ת"ח שביישו אותו. שנית כל זה לומר שאם אתה חצוף – אתה חב"דניק, לומד חסידות לפני התפלה (ואומרים שבשביל זה צריך שחיטת ליובאוויטש – כך אומרים, שאז השוחטים ודאי לומדים חסידות לפני התפלה ויש להם יר"ש והשחיטה ודאי כשרה), אבל חב"דניק כזה שיוכל לבייש, איני אוכל משחיטתך, אפילו שהיא מאה אחוז לפי דין. אז לא משנה לי שום דבר – שאתה לומד חסידות, צועק "יחי אדוננו", מה שלא תעשה לא שוה גרוש אם אתה מתנהג לא כדבעי עם יהודים בכלל ועם ת"ח בפרט. זה סיפור מאד מאלף של רבי הלל, שנשייך אותו לספירת הגבורה.

עוד סיפור, שאפילו עוד יותר גבורה, שלרבי הלל היה מנהג שהוא עצמו כל י"ט כסלו – כשכל הקהילה באו להתוועד יחד – היה מעריך כל אברך כמה צדקה הוא צריך לתת (קשור לסיפור שאלתו בערכין לאדה"ז), היה רושם זאת וכולם קיימו את דברו. שנה אחת עשה כך לפי מנהגו, והיה אברך בין החסידים שכאשר באו לגבות את הסכום סרב – ניסו כמה פעמים בדרכי נעם והוא סרב לשלם. אז רבי הלל בעצמו קרא לו, ואמר לו שאתה ברשימה וכתוב שאתה נערך בכך וכך. אותו אברך התחצף ואמר – אפשר למחוק אותי מהרשימה. היה יכול לקרות לו משהו יותר חמור, אבל לו קרה לו הדבר היותר חמור – קרה לו משהו קשה מאד, אבל לא הכי חמור. אז הוא הגיע על הברכים לרבי הלל לבקש מחילה, והוא סלח לו – הוא ודאי סילק את החוב. בכל אופן, זה גם סיפור של גבורה של הצדיק. זה גם כן משהו נחמד מאד, שיודע להעריך כל אחד ולכתוב כמה צדקה הוא צריך לתת.