בינה:

אמרנו שיש כמה תפקידים חשובים – יש רבי, ויש משפיע. משפיע זה מחנך-על, לא סתם מחנך אלא יותר מכך – מחנך חסידי, משהו מיוחד שנקרא משפיע. מכל חסידי חב"ד, רבי הלל עצמו היה אולי המשפיע הכי גדול בתולדות חב"ד. עד כאן סיפרנו רק על המשפיע שלו, רז"ז, אבל הוא לאורך כל חייו היה המשפיע הכי חשוב בחב"ד. גם הצ"צ מאד הכיר בכך והעריך זאת, ולכן כל אברך חדש שהגיע אליו הוא שלח אותו להתחנך וללמוד אצל רבי הלל. רק אחרי הכשרה – שיכולה לקחת שנים – הוא חוזר לרבי, הוא ראוי לקבל מהרבי. אבל מי שמכין אותו, מי שמכשיר אותו, זה המשפיע – ואין משפיע כמו רבי הלל. היחס בין רבי למשפיע זה כמו אבא ואמא, וחסיד צריך את שניהם – אבא רוחני זה הרבי ואמא רוחנית זה המשפיע, "כבד את אביך ואת אמך". אבא זה חכמה ואמא זה בינה, לכן התפקיד של משפיע ביחס למושפע זה להשפיע תבונה. יש בינה ויש תבונה, שלא נאריך להסביר ההבדל ביניהן, אבל לתת לחסיד הצעיר תבונה זה בא מהמשפיע, ואין כמו רבי הלל להעניק תבונה למושפעיו, לחנך אותם לדרך החסידות הפנימית.

מסופר עליו שהיו לו דברים קבועים שהיה מלמד לאברכים החדשים שהיו מגיעים אליו, שהרבי הצ"צ היה שולח אליו, ובין היתר כתוב שהיו שני סיפורים שהיה מספר לכל אברך חדש שבא לקבל ממנו השפעה. סיפור אחד זה על הגר צדק, שספרנו עליו באריכות, הגרף פוטוצקי. הסיפור השני קשור למהר"מ מרוטנברג, מגדולי הראשונים – הרבי של הרא"ש. הסיפור שספר על הגר צדק היה שהגר-צדק היה מסגף את עצמו ומעלה תולעים על בשרו לאכול אותו, וכל פעם שתולע נפל מהגוף שלו היה מרים אותו ושם אותו על הבשר שלו, ואומר לו – אכול אכול את הגוף הטמא (הרי הוא גר, נולד שלא בקדושה). אחר כך היתה לו אפשרות להמיר את גזר דין המות של הכמרים, גם בלי לכפור בה' ובתורה, אבל הוא לא חפץ בכך ודווקא רצה למות על קידוש ה' וכך היה – זה גם בשמים פעל דברים עצומים, כמו שספרנו לפני חדשיים בערך. אחרי שספר זאת לאברך (וכנראה בחוש ציור יותר משלנו) אמר – דע לך שעבודת סיגוף זאת היא לפני גילוי החסידות (כפי שהסקנו, בלי להזכיר את הסיפור הזה), ומה שהחסידות חדשה זה הבנה עמוקה במארז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". אם יש לך הזדמנות לחיות עוד בעולם הזה ולעשות תשובה ומעשים טובים, אף על פי שעולם הזה הוא עולם עכור, עולם טמא, עלמא דשקרא – אבל אם אתה מעדיף לברוח מהעולם הזה לעולם הבא אתה מפספס את העיקר, אין לך את הרגש והחוש העמוק במאחז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב". אחר כך סיפר סיפור המהר"ם, ובקיצור – הוא היה גדול הדור והגוים תפסו אותו בשבי ודרשו בשביל לפדות אותו הון עתק (היום זה מליארדים), כך שכל העולם היהודי יתנו סכום אדיר זה כדי לפדותו. הוא היה הפוסק הכי גדול בדור, ופסק הלכה שאסור ליהודים לפדות אותו (זו סוגיא בגמרא שאכמ"ל בה – אין פודין את השבוים יותר מכפי דמיהם). היו חיבים לשמור את הפסק שלו, וכך ישב בכלא בין שנת מ"ו לשנת  נ"ג באלף הששי, עד שנפטר בבית הסהר. אחר כך, בשביל לקבל את הגופה שלו גם דרשו את הסכום הזה, והוא הקדים לאסור זאת – עוד 14 שנה, עד ס"ז, הגופה שלו שכבה בבית הסהר בתאו. כעבור 14 שנה היה איזה גביר שבכל זאת הוציא המון כסף ובסוף עשו איזה עיסקה עם הגוים ואחרי 14 שנה ששכב בתא הוא פדה אותו והביא את הגופה שלו לקבר ישראל. באותו לילה שהוא נקבר הוא לגביר הזה בחלום ואמר לו, תבחר לך בין שנים – או שאני מבטיח לך עושר מופלג, לך ולכל צאצאיך לעולם ועד, או "עמי במחיצתי" ותמות תיכף. מה הגביר בחר? את השני, את ה"עמי במחיצתי", ומת תיכף. ככה מספר רבי הלל לאברך החדש, ואומר שגם כאן – הגביר הזה הוא לפני החסידות. לא העביר בקורת על מהר"מ מרוטנברג, הוא היה בסדר גמור, אבל שתי האפשרויות היו – אתה מתנגד או חסיד, וזה היה לפני החסידות, אז לא היה לו הרבה סיכוי להיות חסיד. אמר רבי הלל שאם היה חסיד לפני הבעש"ט היה בוחר את החסידות לעולם ועד. אם היה גם חסיד וגם חכם היה צריך גם להתנות עם המהר"מ שזה יהיה שמור, שהילדים לא יצאו לתרבות רעה, שזה ישמר בקדושה. אבל אמר שלגביר היה חסר ה'חוש' של "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב". זה שני עדים – שתי דוגמאות להמחיש מה חדשה החסידות. זה שכך מתחיל את החינוך עם כל אברך, זה קודם כל מראה את התבונה שלו – זה הכח שלו להשפיע ואיך לפתוח את ההשפעה. בינה זה "אזן מילין תבחן" – כח אבחנה – ושם יכול לומר שזה צדיק מאד גדול אבל לפני המבול, לפני החסידות, וככה זה ראשית ההשפעה. זה דוגמה פנטסטית,הכי טובה, של בינה – בינה לעצמו וגם בינה מה צריך לספר ראשון לאברך שנכנס כדי להתחיל לחנך אותו. כמובן, בתור מאמר מוסגר, זה שהיו דברים קבועים אלו סימן שזה שוה לכל נפש. כמובן שההשפעה האמיתית זה שהוא יכול – ובודאי יכול – גם להתייחס אישית לנפש של אותו מושפע. על זה לא מדברים כאן, אבל כל אחד זקוק גם לטיפול אישי כמובן, אבל חוץ מזה יש גם דברים כלליים, וזה אחד מהם.

עוד דבר כללי (שחלק ממנו הזכרנו קודם): כל אברך חדש שהיה בא להתחנך על ברכיו של רבי הלל נדרש לשלושה תנאים. המושג תנאי הוא "אם... אז...", וכל תנאי בקבלה וחסידות זה בינה – אם, מלת התנאי, זה אמא (כך כתוב גם בחז"ל). כל הראש של דבר מותנה, בהפשטה, זה בינה. כדי להכנס לחדר יש תנאים, וזה בינה – זה מתחיל גם קצת דינים, שאם אינך ממלא את התנאים אינך יכול להכנס. מהבינה יש גם הסתעפות של "מינה דינין מתערין", וכדלקמן עוד. בקיצור, שלושת תנאיו זה חב"ד של מעשה – הכל בתוך כח הבינה. התנאי הראשון, שמקבל על עצמו להקפיד על ק"ש בזמנה. חסידים לא תמיד מקפידים להתפלל בזמן, אבל ק"ש יש קפידא שתקרא בזמן – זה תנאי ראשון. תנאי שני – לא ללבוש בגדי צמר (כפי שאמרנו קודם), כי בימים ההם היה חשש שעטנז בצמר. תנאי שלישי – לאכול מצה שמורה כל ימי הפסח, ולא רק בליל הסדר (היום זה די פשוט שככה נוהגים, אבל פעם זה לא היה פשוט, והיו הרבה חסידים ויראים שאכלו שמורה רק בליל הסדר, למצות מצוה, ואחר כך אכלו מצות רגילות). למה כנגד חב"ד? כי כתוב בפירוש באר"י שק"ש זה חכמה, אז פשיטא שק"ש בזמן זה תנאי של חכמה (חכמה שבמח הבינה, בתור השפעה והתנית תנאי ללימוד החסידות). שעטנז זה ערבוביא – ערבוביא בחיצוניות משפיע פנימה על הנפש וגורמת לערבוביא של מחשבות (כנ"ל לילדים איך רבי הלל יישר ראש עקום), וזה היפך האבחון הברור של הבינה. מי שהבינה אצלו לא מתוקנת, הוא מבולבל (ויכול להיות שלא יודע שהוא מבולבל). לפעמים כתוב ששעטנז זה סוד של כישוף – שמי שלובש שעטנז הוא מכושף. להיות מכושף זה שיש איזה דיבוק, משהו בראש, שהוא לגמרי עקום. אם כן, הקפדה בענין שעטנז זה שייך לבינה שבבינה כאן. הקפדה על מה שאתה מכניס לבטן בחג הפסח זה דעת – כתוב שמצה שמורה זה דעת. "אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן" של המצה של פסח. אם כן, כך אפשר להסביר את שלושת תנאיו לחסיד שרוצה להתחנך על ברכיו. ושוב, חשוב כאן שזה דברים מעשיים – אנו מדגישים שוב ושוב שהוא צדיק במעשה, לפני כל החסידות וכל העבודה.