חסד:

ספירת החסד, זה ברור שכל צדיק אוהב ישראל ועושה כל מיני דברים שזה אהבה. כאן אנחנו נספר סיפור אחד שהוא סוג חסד. לא סיפור של אהבת ישראל, אלא איזה גוון אחר של חסד. אמרנו שרוב הענינים של רבי הלל זה מסביב ל"מעשה הוא העיקר", וכן מס"נ על מעשה, ומנהגים מיוחדים שנהג (יש כאלו שחנך למושפעיו, ויש שזה משהו פרטי אצלו). יש מנהג שיודעים שזה מנהג שלו, ויש כאלו שעד היום נוהגים כך כמוהו, ויודעים שאפילו הרביים לא ברור אם נהגו כך (מן הסתם לא נהגו). בסידור כתוב שבשבת ויו"ט לפני ברכת המזון אומרים "שיר המעלות" ובחול אומרים "על נהרות בבל" – רבי הלל נהג אף לא לומר "על נהרות בבל". הוא דבוק וקשור בכל נימי נפשו לנוסח חב"ד ואדה"ז וכל הרביים, אבל נהג לא לומר "על נהרות בבל", ותמיד לפני הברכה אמר "שיר המעלות". כדי לתת לכך איזו אסמכתא נהג כמה שיותר לחפש איזה שמחה או סיבה לא לומר. נהג להזמין אורח, ואז זה מצוה, וזה הצדקה אצלו לומר "שיר המעלות" ולא "על נהרות בבל". מה אם קרה שלא היה אורח? אורח זה משהו חדש, אבל אם לא היה שום סיבה, ואז היה אומר שזה שיש פתאום יום שאין לי שום סיבה לתלות למה לומר "שיר המעלות" – זה עצמו חידוש, אורח, שמצדיק שלא לומר "על נהרות בבל". כמובן, העיקר פה זה שהוא חייב לומר "שיר המעלות". אחרי שאומרים שיר המעלות נוטלים מים אחרונים, וכתוב בסידור שצריך לומר עפ"י האריז"ל "זה חלק אדם רשע מאלהים". פעם אחת אחד מתלמידיו אמר זאת, והוא פנה אליו בהקפדה ושאל – אתה יודע מי אתה?! אז התלמיד הפסיק לומר, והחסידים הסיקו מכך שהוא לא אומר פסוק זה אף שכתוב בסידור (קשה לדעת, כי אומרים בלחש). מנהג זה שייך לחסד, כי זה אחד שלא רוצה לבטא דבר לא טוב. בשביל הצדיק גם הקללות בתורה זה ברכה, כמו שכתוב על אדמו"ר הזקן, אבל איש כמונו – ואפילו רבי הלל ש"ידע איניש בנפשיה", ידע להעריך עצמו – אמר שלא יכול לקונן לפני ברכת המזון ולא בא לי לומר "זה חלק אדם רשע וגו'", זה יותר מדי גבורה, יותר מדי קשה, ואיני יכול לבטא דברים קשים. אני חייב לבטא דברים רכים וטובים – קובע לכך מנהג עד שיכול לבטל בשביל זה מה שכותב בסידור, בשביל הודאות הנפשית שזה מה שצריך לעשות. שצריך להיות "אך טוב", ולא לומר דברים לא טובים אף שכתובים. אצל צדיק, כשאדה"ז כתב את הסידור, זה לא עלה על דעתו (כביכול), כי צדיק רואה הכל טוב. זה רבי הלל – הבאנו את זה בתור דוגמה של אחד שהחסד שלו גובר, הימין שלו גובר על השמאל, עד כדי כך שיכול גם לבטל דברים. אצל רבי בשבת שיר המעלות ובחול על נהרות זה תפארת, זה איזון, אבל שהימין גובר על השמאל זו יציאה מהאיזון לימין. כמובן שאפשר להצדיק את המצב המאוזן, אבל יש צדיק או חסיד שאצלו חייב להיות ימין גובר לגמרי.

עוד סיפור יפה של חסד, במשמעות חדשה: רבי הלל היה רב של בויברויסק ושל פאריטש. פעם אחת הביאו לו שור ששחטו אותו ונפלה שאלה בכשרותו, והוא הכשיר את הבהמה על אף שרוב הפוסקים מטריפים. הוא מצא דעה אחת להכשיר, אבל בדרך כלל רבנים לא נוהגים ככה – הוא פסק להכשיר נגד רוב הפוסקים האחרונים. כששאלו אותו איך הוא עושה ככה הוא אמר להם שאם אחר כך יבואו אנשים שאכלו ויתבעו אותי למה האכלתי אותם שור שלפי רוב הפוסקים הוא טרף, אבל אם השור יבוא ויתבע אותי למה פסלתי אותו לא יהיה לי מה לענות לו – לא צריך עסק עם שוורים, עם בני אדם אני יכול להסתדר אבל עם שוורים יש לי בעיה. הסיפור הזה, יותר מכל סיפור אחר, קשור לשם שלו – שהשם זה העצם שלו – רבי הלל, זה "בית הלל לקולא". זה סיפור מובהק של השם שלו – הלל זה חסד והוא מקל. אם אחר כך יבוא מישהו מבית שמאי ויתבע למה הכשיל אותו – הוא יכול להסתדר איתו. מישהו יכול לומר שבזה שהכשיר הוא הכשיל, וזה ההיפך מאהבת ישראל, אבל בעומק הוא יאמר שזיכיתי את היהודים – אם מישהו יבוא ויאמר שהכשלתי אותו בטוח שאוכל להסביר לו בעלמא דקשוט למה זיכיתי אותו (חוץ מזה שזיכיתי את השור). גם בפשט, חסד זה אברהם – הוא נותן לאכול בגשמיות, כמו שאומר הבעש"ט שקודם לעשות טובה בגשמיות. השור הזה, חוץ מזה שרוצה להיות כשר, רוצה שיהנו ממנו – שבני אדם יהנו ממנו – כי בכך מעלים אותו. אם הרב המובהק פסק כשר, גם נגד הפוסקים, ודאי בשמים מסכימים איתו ואז כולם נהנים – בני האדם וגם השור, כולם מבסוטים וכולם עולים לה'. זה סיפור של הלל לקולא, שזה סוג של אהבת ישראל, של חסד.

עוד משהו של חסד: היה תלמיד אחד של רבי הלל, התלמיד הכי דבוק אליו, שקראו לו "ר' שלום ר' הלל'ס" – ר' שלום של רבי הלל – שהיה דבוק כמו בן. פעם אחת בפורים הוא הביא לרבו משלוח מנות – יין ותפוח (צריך להביא משקה ומאכל). רבי הלל בעצמו קצת תמה – במשלוח מנות שמים יין, אבל מה זה התפוח? אז התלמיד אמר שתפוח ר"ת "תגלון פתגמין ותימרון חידושא" – תגלו דברים ותאמרו חידוש. זה סעודת פורים, "נכנס יין יצא סוד", ואומר לו שנותן תפוח כי חייב לשמוע חסידות. אז רבי הלל שפך חסידות, עד דלא ידע. בסוף הסעודה אותו ר' שלום ר' הלל'ס מתחיל לבכות בדמעות שליש לרבו ואומר – מה כבר יהיה אחרי מאה ועשרים שלנו? אתה תשב בגן עדן ואני אשב בגיהנם?! איני יכול – הרי כל החיים אני דבוק בך, לא יוצא מדלת אמות שלך. כך אומר בסוף סעודת פורים, כשכולם מבושמים. יש שתי גרסאות לתשובת רבי הלל. הגירסא הכי פשוטה – כמו שאני משמש אותך בעולם הזה שאזכה לשמש אותך גם בעולם הבא. גירסא שניה, יותר ציורית – תבטיח לי שתעשה חוט בין גן עדן לגיהנם (כנראה היה חשמלאי), שדרכו אוכל לשמוע מה אתה מדבר בגן עדן. רבי הלל הבטיח לו – או לפי גירסא זאת או לפי זאת. זה סיפור של חסד, כי הבטיח לו – זה כמו אברהם אבינו, שדואג שבסוף כל היהודים יגיעו לגן עדן, יושב על פתח גיהנם ומביא אותם לגן עדן. אם כן, מי שמביא יהודים מגיהנם לגן עדן אין חסד יותר מזה – "חסד לאברהם". מה היה סופו? הוא היה תלמיד שהאריך ימים הרבה אחרי פטירת רבו, ובסוף ימיו – כשכבר היה בתקופת ישיבת הרבי הרש"ב, תקופת תו"ת – הוא שבר רגל ומזה שכב כמה שנים טובות מיוסר במטה, ותוך כדי יסוריו כמה שנים כל הזמן אמר דברי תורה ונגן ניגונים (רבי הלל היה מאד גדול בניגונים, וכדלקמן) וכל יסוריו קבל באהבה, כמו חסיד גדול. אמר עליו הרש"ג, המשפיע בליובאוויטש (שגם הכיר את רבי הלל, ואולי היה נוכח בסיפור באותו פורים), שאני תמהתי מאד על רבי הלל איך מבטיח לו עולם הבא – לפי גירסה זו או זו – אבל כשאני רואה איך מקבל יסוריו באהבה אני מבין שבאמת מגיע לו. זה לא חידוש, אבל הווארט זה הווארט של רבי הלל בעצמו, ההבטחה שלו.

הסיפור שספרנו קודם לילדים איך ליישר את הראש זה עוד דוגמה. כל סיפור של הטבה ליהודי בעצה טובה, בדרך מופת ונס, זה חסד. יש עוד כמה דברים כאלה – פעם בא לאיזה עירה ויהודי התלונן לו שהפריץ דוחק אותו מהפונדק שלו, ואז אין לו פרנסה וכל המשפחה תרד לטמיון (לא רוצה לאסור אותו, אבל להוציא אותו מחכירות הפונדק), אז רבי הלל אומר לו באופן פלאי (ספורי פלא יועץ אפשר לשים בדעת, המקבלת מהכתר-הפלא, או בחסד כיכולת לעשות טובה ליהודי) לכוון בברכת "השכיבנו" בתפלת ערבית שהפריץ יפסיק לדחוק אותך ולבלבל לך את הראש, ויהיה בסדר. "פלא יועץ". באמת אותו יהודי התחיל לחשוב ב"השכיבנו" שהפריץ ירד ממנו, וכך היה. זה סיפור אחד.

אחר כך בא מישהו, איזה אבא שילדו ל"ע חלה במחלת הנפילה (אפילפסיה). רבי הלל אמר לו שיעבור לנוסח האר"י, שיאמר הודו לפני ברוך שאמר (בנוסח אשכנז הפוך), ויתרפא – וכך היה.

מהסיפורים האלה, הנחמדים, אפשר גם להוסיף לספר הסגולות שלנו – הודו לפני ברוך שאמר זה סגולה למחלת הנפילה (גם ברוחניות, שלא פתאום תפול מהמדרגות), ואם יש פריץ שעושה צרות (או שב"כ, או מי שלא יהיה), לכוון בהשכיבנו של ערבית שירד ממך – וזה יועיל. אם יש לך ראש עקום, אז כמו שספרנו קודם לילדים מה לעשות. שוב, זה או סיפורי פלא יועץ שלו – דעת המקבלת מהכתר – או מהחסד שלו, שפשוט אוהב יהודים אז ה' נותן לו ההברקות מה לומר ליהודי לעשות.