נצח:

בנצח יש גם רק משהו קצר. אמרנו שרבי הלל מאד הקפיד על מנהגים, וגם לא היה מוכן בשום פנים ואופן לשנות איזה מנהג או לבוש בגלל גזירת המלכות וכיו"ב, עד כדי מסירות נפש. פעם אחת גזרו על היהודים ללכת עם כובע עם 'ברים' (בית יד) – קסקט עם איזה 'ברים', ולפני כן היה נהוג אצל יהודים וחסידים ללכת עם כובע בלי שום מצחיה. יהודי שלא הולך ככה – חייב למלכות. מה שרבי הלל עשה זה ללכת כל הקיץ עם כובע חורף, שאין לו ה'ברים' הזה, וזה היה מותר בחרף – הוא המשיך את החרף בקיץ, ועל הכובע הזה לא עשו לו צרות, וכך הוא נצח את הגזירה (אף על פי שעלה לו קצת צער). היו כמה סיפורים כאלה, של לנצח גזירה.

בהקשר זה יש סיפור, אחד הכי מופתיים של רבי הלל, שהיתה פעם גזירה להוריד פאות. לרבי הלל היו פאות ארוכות, וכמובן לא היה מוכן להוריד אותן, ונכנסו חילי הממשלה בכח, עם חרבות, ובאו לגזור לו את הפאות (כמו לכל היהודים). הוא תפס מאד חזק בפיאות שלו ולא נתן להם לנגוע בפיאות. לא דקרו אותו מיד, אבל התחילו עם החרבות להכות על ראשו וכתפיו, וכל פעם שהרביצו לו הוא צעק בקול גדול אבל לא הרפה מלהחזיק בכח את הפאות. הם מרביצים לו והוא מחזיק וצועק. היה שם שכן חיט, לא כל כך מצדיקי היהודים, אבל היתה לו פרוטקציה אצל צבא הצאר כי היה תופר להם את המדים – במיוחד לפקידים תפר מדים מיוחדים ויפים. הוא שמע את הצעקות ונכנס מיד, נתן לפקידים שוחד ואמר להם לרדת מיהודי זה, והיות שהיתה קרבה הצליח שיסתלקו. רבי הלל גם פנה אליו – זה נשמע כסיפור המהר"מ מרוטנברג – ואמר לו שבזכות זה אני מבטיח לך שתהיה קבור לידי. שוב, זה היה אחד לא צדיק בכלל – חוץ ממעשה זה שעשה. סוף הסיפור שרבי הלל לא נפטר באותו מקום, אלא מאד רחוק – בחרסון – ושם הוא קבור. החיט הזה האריך ימים הרבה אחרי רבי הלל, אבל בסוף ימיו לגמרי בהשגחה מן השמים נסע לבקר משפחה שלו בקרבת מקום, נכנס לתוך איזו אכסניה, ושם נפטר בצורה פתאומית. זה היה באמצע החורף, שהיו שלגים מאד גדולים על הארץ, והחברא קדישא ראו שנפטר יהודי פשוט שצריך לטפל בו. עשו טהרה ולקחו אותו לבית עלמין של היהודים, ולא ראו כלום בגלל השלג – מצאו מקום שאין מצבה וקברו אותו. רק באביב, לאחר הפשרת השלגים, פתאום הח"ק נדהמו לראות שקבור סמוך לרבי הלל מפאריטש – שהרבה שנים שמרו שאף אחד לא יקבר שם, כמו אצל צדיקים. ממש נדהמו וגם פחדו שעשו איזה פשע – דבר ראשון במקרה כזה מה עושים? זה היה יהודי מאד פשוט, אז כתוב איזה טלגרם (מברק, פקס) לעירה שלו לשאול מי זה. אז קבלו בחזרה את הסיפור הזה, שהיה ידוע, וכך התקיימה הבטחתו אחרי הרבה שנים. לנצח, בלשון חז"ל, זה גם לזכות (לִזכות ולזַכות) – רבי הלל גם זכה שלא ותר על מנהגו וגם זיכה יהודי פשוט לגמרי בעולם הבא גדול מאד.

הוד:

רבי הלל היה מסתובב בעירות ואומר חסידות ליהודים פשוטים מאד. פעם שאל את הצ"צ אם באמת עליו לומר דרושים עמוקים ליהודים פשוטים שלא מבינים מה הוא מדבר. זה סיפור ידוע מאד. הצ"צ הרגיע אותו – תמשיך לומר מאמרי חסידות הכי עמוקים, הנשמה שומעת. נשמת היהודים הפשוטים מבינה, ולכן חשוב שתתחיל לומר דרושים עמוקים לישוב'ניקים. יהודי פשוט שייך להוד, הוא מאמין בה' בפשטות – מה עוזר לו לשמוע דרוש עמוק? הנשמה מבינה, וזה מחזק מאד את האמונה שלו. זה פירוש של "בינה עד הוד אתפשטת" – כאן החוסר בינה מתפשט לחזק את מדת ההוד. לכן ההוראה לרבי הלל שהוא יאמר את המאמרים הכי עמוקים ולא יחשוש לזה שלא מבינים אותו, כי הנשמה שומעת. רק חשוב להוסיף משהו חשוב: כל פעם אמרנו שפועל משהו בהתייחס לספירות העליונות, לא יכול לעשות זאת. זה כלל גדול. גם כאן, אם אין לו – עם כל השכלתו – מדת הוד חזקה, תנועה של הודאה למה שלמעלה משכלו, אז הוא לא מסוגל להשפיע כך מבינתו על ההוד של המקשיבים ללקחו. בגלל שהוא כל כך חזק בהודיה שלו, לכן מה שהוא כן מבינים והאחרים לא – זה מצליח להשפיע עליהם שיתחזקו בהוד שלהם, בהודיה שלהם.

עוד משהו מאד מפורסם אצל רבי הלל, שפעם אחד ממושפעיו שאל אותו על כך שכאשר לומד חסידות לפני התפלה יש לו הרבה התעוררות והתלהבות, וכשמתחיל להתפלל הכל אובד. אמר לו ווארט מאד מפורסם בחב"ד – מה אכפת לך שאתה מתפלל לפני התפלה (הקדים לכך שאיני רבי, ועדיף לשאול רבי, ולשאול אותי זה כמו לברך על לימון במקום אתרוג, אבל אף על פי כן אומר לך מה שאני חושב). כלומר, העיקר זה ההתעוררות לה', ואם זה יוצא לך לפני התפלה תאמר לה' תודה רבה. הווארט הזה הוא גם הוד – הוד מיוחד שבעצם כל עבודת ה' זה להודות למשהו למעלה מטו"ד, וממילא אי אפשר ללחוץ על כפתורים ולקבל תוצאת מחושבות בעבודת ה'. זה א, ושנית שהוד זה גם תודה – תאמר תודה רבה לקב"ה שאתה מתפלל לפני התפלה. אם אתה רוצה עוד יותר – לך לרבי, שיעזור לך יותר, אבל זה הדבר הטוב שאני יכול לומר לך.

אמרנו קודם שרבי הלל היה מבדיל על כוס חלב. פעם אחת, בנסיעותיו, בעלת הבית בסוף שבת הגישה לו כוס חלב שבקש שירתיחו לו – היא שמה על השולחן והוא עומד שם ומחכה. לא העיזו להעיר לו, אבל אחרי חצי שעה – כשהחלב כבר מתקרר – אמרו לו שהכוס כבר כאן, ולמה לא מבדיל? אז הוא אמר שלא ראה את זה – חצי שעה מסתכל ולא רואה. זה צריך להיות חלב ישראל, שישראל חלב אותו או לפחות ראה שחולבים, ו"חלב שלא ראהו ישראל" אינו כשר. הוא דרוש על עצמו ש"חלב שלא ראהו ישראל" – שהוא לא ראה אותו – כנראה יש בו בעיה ואינו חלב ישראל. באמת בדקו ונמצא שזה לא היה חלב ישראל – הוא פשוט לא ראה זאת. זה דבר שכתוב על כמה צדיקים וחסידים, שבתוך התוועדות חסידית התבטאו אליו איזה שבח, ולפעמים אפילו הרבי ובניו התוועדו ואמרו דבר שבח – כל פעם שדברו עליו הוא לא שמע (כך מסופר גם על רבי זושא). פיזית, הוא רואה שמדברים ולא שומע, אז הוא מטה אוזן ומתאמץ להקשיב – ולא שומע. בסיפורים האלה יש גם יסוד, אבל יש גם הרבה הוד. הוד זה תמימות, זה גם "לא יאנה לצדיק כל און". השמירה ממכשול זה מצד ההוד של הצדיק – מי שהולך תמים עם ה' (וזה מצד ההוד) ה' שומר אותו מכל מכשול, לא נותן לו ליפול. הוד זה הרגל, ההילוך, וה' שומר אותו בדרך שלא יפול.