אור ל-כד תמוז ס"ט – יום הולדת ששים לר' מיכאל מיטלמן שי' – ת"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "בן ששים לזקנה" – מעלות יום הולדת ששים

14 עליות החיים

בפרקי אבות כתוב "בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצוות בן חמש עשרה לגמרא בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמישים לעצה בן ששים לזקנה ['זה קנה חכמה'] בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם [כפירוש החסידי הידוע שהעולם, לשון העלם והסתר אלקות, כאילו מת ובטל אצלו לחלוטין]". יש כאן 14 מדרגות – 5, 10, 13, 18, 20, 30, 40, 50, 60, 70, 80, 90, 100. יד מדרגות. זה מספר שהרמב"ם אהב, כפי שרואים בספרו יד החזקה (ובעוד מקומות, כפי שיתבאר בשיעורים הקרובים). הרבי אמר שצריך להוסיף ל"אחד מי יודע" את "ארבעה עשר מי יודע? ארבעה עשר ספרי רמב"ם". יש עוד כמה דברים חשובים שהם יד, ומהדוגמאות הכי חשובות במשנה זה יד עליות החיים, מ-5 עד 100 (שלמות של י פעמים י, יפי).

גיל ששים – יציאה מכלל כרת

לעניננו, מה שחשוב לנו כאן היום, הוא יום הולדת 60. ידוע שרבנים גדולים עשו יום טוב לרבנן, התוועדות חסידית, כאשר הגיעו לגיל 60. אין דומה לזה בחז"ל לגבי גיל אחר. הדוגמה לכך בגמרא היא רב יוסף, שידוע ששמו בגימטריא משיח. דווקא כשהגיע לגיל 60 – לא 50 ולא 70 – עשה רב יוסף יום טוב, מסיבה גדולה לכל החכמים. למה? כי בגיל ששים אם חלילה האדם היה חייב איזה כרת הוא נפטר מזה. כרת זה בין גיל חמישים לששים, ואם האדם השלים ששים שנה סימן שיצא מכלל עונש כרת, וזה שמחה גדולה מאד. מה זה כרת? שאדם, גם אם לא מודע לזה, נפרד מה'. אפילו שעובד ה', לומד תורה, מקיים מצוות, הוא לא יודע מה בדיוק קורה בפנים, בעצם הנשמה, בלא מודע – האם הוא קשור לה'? ברגע שהגיע לגיל ששים יודע שיצא מכלל כרת, לא נפרד מה', לא מנותק מה'.

"העשירי יהיה קדש להוי'" בעליות החיים

אם חוזרים למשנה וסופרים את המדרגות, מי ששם לב – 60 היא המדרגה העשירית בגילאים [אגב, נתנו לבעל יום ההולדת ש"ס: בן 15 זה לתלמוד – 60 זה ד"פ 15, לך שלמות של "בן חמש עשרה לגמרא", וכן ס היא האות ה-15 באלף-בית.]. בכל אופן, היחוד של גיל 60 זה העשירי בעליות הנשמה. משנה זו מונה את כל עליות הנשמה, וזו העליה העשירית, עליה כתוב "העשירי יהיה קדש להוי'". ורמז: מכל שמות הגילאים שבמשנה – "חמש... עשר... שלש עשרה... מאה" – הגיל היחיד שהוא כפולה של שם הוי' ב"ה הוא ששים = 650 = 25 פעמים הוי' ב"ה, היהלום של 25. במובן זה "ששים" הוא "קדש להוי'". "בן ששים" = שבת = היהלום של 26, הוי' ב"ה, כנודע, והוא עולה בן כאשר מחשבים את ה-ן כ-700 כידוע, כלומר ש"בן ששים" הוא בן סתם – בגיל ששים נעשה האדם בן להקב"ה, אבינו שבשמים, בסוד העבודה של שבת קדש, יום שכולו להוי' (בעוד עבודת ימות החול היא עבודת עבד), וכמו שיתבאר לקמן שבגיל ששים, הגיל שבו יוצאים ונפטרים מדין כרת, מתחיל קיום מצות כבוד אב ואם בדרגה נעלית ביותר.

בטול בששים

יש פה "קדש", "העשירי יהיה קדש" – ובזהר כתוב כתיאור לספירת החכמה "קדש מלה בגרמיה", הקדש הוא דבר בפני עצמו, נבדל מהמציאות התחתונה. בהלכה כשמזכירים את המספר 60 הדבר הראשון שזה מעורר ברעיון זה בטול בששים – ברגע שאדם מגיע לששים הוא בטל. ה"בטל בששים" (= גיל ששים) זו התכונה הפנימית של החכמה – בטול. ה"זקנה" של גיל ששים היינו "זה קנה חכמה", ו-חכמה זה כח-מה, זה הבטול, וזה נקרא "קדש", שעל זה כתוב "העשירי יהיה קדש להוי'". לפי זה, גילוי האלקות השלם של בן מאה (שעל פי פשט הוא "העשירי יהיה קדש להוי'" בהיותו שלמות של 10 פעמים 10) – הבטול של "כאלו מת ועבר ובטל מן העולם" – מתחיל להאיר מגיל ששים. וכן, ידוע בהלכה שיש דברים שבטלים במאה דווקא. [ורמז: 100 = י פעמים י כנ"ל, ו-ה הגילאים האחרונים של המשנה (בהם כבר מאיר הבטול, לפי דברינו) – 60 70 80 90 100 – עולים יחד 400 = יוד פעמים יוד = ת, שלמות אותיות האלף-בית (וכן היו כמה צדיקים גדולים שחיו ת שנים, ודוק). והנה, הערך הממוצע של בן ששים (702, כפולה של 13) ו-בן מאה (98, כפולה של 7, פעמיים 7 בריבוע) = 400!]. האות הראשונה של שם הוי', שכנגד ספירת החכמה (בפרט, שהרי על כללות שם הוי' ב"ה נאמר "הוי' בחכמה", וד"ל) היא י – סוד "העשירי יהיה קדש" הנ"ל

[ורמז: בתחילה יש השם הקדוש א-הוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ", שם הטוב כנודע. אחר כך בא ב-הוה, אח"כ ג-הוה וכו' – כל האותיות מאירות בהוה ונמשכות לתוך המציאות על ידי ההוה וד"ל – עד לעשירי שהוא י-הוה. כאשר חוזרים לא-הוה, בסוד "רצוא ושוב" אזי הרת"ס א-הוה י-הוה א-הוה = 60. כל 19 המדרגות (א-הוה... י-הוה... א-הוה) = 404 = קדש = "הוי' אחד ושמו אחד"! חוץ מהאות י, האות היחידה באלף-בית שכאשר מוסיפים לה אותיות הוה עולה כפולה של 26 היא ת – ת-הוה = 416 = הוה פעמים הוי' ב"ה, ועל כן היא שלמות אותיות האלף-בית (ש"סוד הוי'", י-הוה, יתיחד בהוה ממש, וד"ל)].

יש משהו בגיל הזה שהוא קדש לה' ושהוא בטול במציאות, וממילא זה יום ההולדת הכי ראוי לעשות יום טוב לרבנן. אז קודם נאמר לחיים, עד עכשיו.

ב. תכונות כד תמוז – עצמאות ויושר

כד תמוז – יום חזרת היונה עם "עלה זית טרף בפיה"

מסוד גיל ששים נעבור ליום של יום ההולדת: הרבי מאד אהב לקשר כל דבר עם היום שלו, כמו שאדמו"ר הזקן אומר שצריכים "לחיות עם הזמן". הפירוש הפשוט של "לחיות עם הזמן" זה לחיות עם פרשת השבוע, אבל זה לא כולל רק את פרשת השבוע אלא את כל מה שקשור ליום הזה בתולדות עם ישראל. יש ספר (לא מספרי חב"ד) שהרבי מאד אהב – "דבר יום ביומו" – שבכל הזדמנות הרבי הביא ממנו מה קרה באותו יום לעם ישראל. פתחתי לראות מה זה היום הזה, כד תמוז, וראיתי משהו מאד נחמד: ידוע שכאשר נח היה בתבה, לקראת הסוף של המבול, סוף השנה, הוא שלח את העורב לראות אם כלו המים מעל הארץ. העורב בכלל לא יצא לשליחות, היה סרבן, ורק המשיך להסתובב סביב התבה. אחר כך הוא שלח יונה, ובפעם הראשונה היא חזרה בגלל שהארץ לא יבשה בכלל, אז הוא הבין שיש עדיין מים על פני כל הארץ. אחר כך הוא חכה שבעה ימים, וכעבור שבוע שלח עוד הפעם את היונה, ובפעם השניה היא חזרה עם "עלה זית טרף בפיה", ואז "וידע נח כי כלו המים מעל הארץ". זה היה הסימן הראשון שהמבול הולך להגמר, שה' כבר מרחם על היקום, על הארץ. הסימן זה שהיונה חוזרת עם "עלה זית טרף בפיה" (שיש לזה הרבה משמעות, כפי שנראה בדברי חז"ל). בכל אופן, הוא כותב שלפי החשבון (של שליחות העורב לסוף ארבעים יום מר"ח סיון) זה קרה ב-כד תמוז (חשבון זה הוא על פי דעת זקנים מבעלי התוספות, המסתמכים גם על סדר עולם, מה שאין כן לפירוש רש"י על התורה, שסוף הארבעים יום הם מר"ח אב, וממילא שליחות העורב היתה ב-י אלול והשליחות השניה של היונה ב-כד אלול, ערב יום בריאת העולם – עולם התיקון – יום מלכותו של בעל חנן בן עכבור, וד"ל). אז נח יודע שהכל בסדר, שה' מרחם עלינו, מביא לנו את הגאולה, מביא לנו את המשיח. היונה כמובן מסמלת את כנסת ישראל, כנס"י נמשלה ליונה.

עצמאות עם ישראל מהאומות – "מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך"

חז"ל אומרים ש"בפיה" מלמד שיש כאן איזו אמירה, שהיונה הביעה משהו בהבאת העלה זית: "אמרה יונה לפני הקב"ה, רבש"ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם". כלומר, ה"עלה זית טרף בפיה" זו אמירה שלה – יהי רצון שתמיד יהיו מזונותי מידי הקב"ה, אפילו שיהיו מרורים כזית אבל מה' יתברך ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם. מחפשים כעת תכונות של בעל יום ההולדת, ואמירה זו של היונה (ביום הזה, יום ההולדת) משקפת תכונה בנפש. אפשר לקבל רושם שבאמת לא צריך שום טובות מאף אחד בעולם, ובאמת יש מדה כזו – שמואל הרמתי לא נהנה מהבריות בכלל ואפשר ללמוד ממנו. אבל אלישע הנביא כן נהנה מהבריות, וכתוב שמי שרוצה ילמד מאלישע ומי שרוצה ילמד משמואל. אבל מה נכון באמירה הזו לכולי עלמא (גם למי שלומד מאלישע הנביא)? זה נוגע לאקטואליה: כתוב שהיונה זה עם ישראל, ועם ישראל אומר שלא רוצים לקבל טובה מאף אחד אלא רק מה', אפילו שזה מר. לעניננו זה אומר שלא רוצים טובות מאו"ה. לא רוצים להיות תלויים באו"ה, וממילא כנועים להם. הם לא נותנים לנו את המתנות שלהם מתוך אהבה. [(מישהו אמר – בפרט אם הוא כושי... הרב ענה – הוא רק סממן, גם לפניו וגם אחריו כך צריך לנהוג]. זה המסר, יהיו מזונותי מרורים בידי ה' ולא מתוקים בידי בשר ודם. אנחנו בארץ – התיבה זה הארץ – והשאיפה האמיתית שנהיה יהודים עצמאיים (שבאמת יהיה יום העצמאות). אנחנו והקב"ה, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב", ואחר כך גם נהיה "אור לגוים". לא רוצים להתבודד מהעולם, אבל כדי להתעצם צריך להיות עצמאיים – לא להיות תלויים באף אחד, כי אז אתה עבד שלו. עד כאן הווארט הראשון.

שלש שליחויות היונה – יז תמוז, כד תמוז, ב אב (ולידת המשיח בתשעה באב)

היום הראשון שנח שלח את היונה זה יז תמוז – אז לא היה שום דבר, זה צום, זה ראשית החורבן. עכשיו עבר בדיוק שבוע, הגענו ל-כד תמוז, ועכשיו יש כבר מסר, יש בשורת גאולה. אז אפילו שעכשיו זה בתוך ג השבועות, אבל יש פה בשורת הגאולה שהכל יהיה בסדר. אחרי כמעט שנה של מבול וחורבן יש עכשיו עלה זית (תיכף נאמר שעלה זית הולך טוב עם טונה... פעם קודמת אמרנו כאן ש-טונה = יין, והצענו פרסום של טונה עם יין יחד, עוד לא עשו את זה. כעת מוסיפים שצריך גם זית, גם שמן זית). יוצא לנו שהיום הזה קשור עם זית – בשבעת המינים זה היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". היום זה יום של הזית, של "עלה זית טרף בפיה" – היונה אומרת שאני הכי אוהבת לאכול זיתים של ארץ ישראל, אפילו שקצת מר, וזה ההתקשרות לצדיק (הערך הממוצע של ארבע התבות "עלה זית טרף בפיה" הוא ברכה – מאמר היונה הוא מקור הברכה, והרי "ברכות לראש צדיק" דווקא, כל הברכות נמשכות לתוך המציאות על ידי ה"צדיק יסוד עולם", וד"ל). עוד שבוע – יום הברית של מי שנולד ב-כד תמוז – זה השליחות השלישית, שהיונה לא חוזרת, ועוד שבוע זה לידת מלך המשיח בתשעה באב. כל זה קשור, עוד לפני אברהם אבינו ולפני עם ישראל, זה קשור לנח וליונה. הבן איש חי כותב שעל כל יהודי לחגוג מדי שנה את יום הברית שלו (הרבי חדש שאת יום ההולדת, אבל הוא כותב יום הברית; כתוב בירושלמי שביום הולדת המזל גובר, אבל לא כותב שעושים חגיגה – רק על יום הולדת ששים מוזכר בגמרא ביחס לרב יוסף שעשה חגיגה כנ"ל. ביום שהמזל גובר זה יום טוב לקבל החלטות טובות וכו').

כד תמוז = "בעתה", קץ הגאולה

כעת נקשור את זה לגימטריא של היום: כד תמוז = 477. אם נחשוב על כל מעגל השנה, האם יכול להיות עוד יום שיהיה שוה 477? עם חשיבה קלה, ברור שלא יכול להיות, בגלל שאין חדש שהשם שלו בקירוב של 30 למספר הזה. במסורה על התנ"ך כשיש משהו שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך ותו לא קוראים לזה "לית" (ר"ת "לפני הוי' תטהרו" שנאמר על יום הכפורים – "אחת בשנה", ודוק) – אין, אין עוד. זה לא התאריך היחיד של "לית", אבל התאריך הזה הוא "לית" – אין עוד תאריך ששוה כך (גם אתמול היה 'לית', 476, אבל היום זה 477). השאלה מה זה אומר 477? בחז"ל זה מספר חשוב מאד. אמרנו, לפי מה שהבאנו מ"דבר יום ביומו" (בשם בעלי התוספות וסדר היום), שיש ביום הזה בשורה מיוחדת של גאולה לעולם. "עלה זית טרף בפיה" – יש לה מה לומר, יש אמירה מיוחדת ביום הזה. יש פסוק בישעיה הנביא שקוראים אותו לפני ראש השנה, בהפטרה השישית (שכנגד ה"צדיק יסוד עולם") מ-ז הפטרות הנחמה, ובו כתוב "אני הוי' בעתה אחישנה". חז"ל אומרים שזה שתי גאולות, "זכו – 'בעתה', לא זכו – 'אחישנה'". אם אנחנו, עם סגולה, מסגלים הרבה מצוות לה', אז הגאולה באה בבחינת "אחישנה", ואם לא אזי היא גם באה, בבחינת "בעתה". פשוט, כפי שהרבי אמר, ש"כלו כל הקיצין", אבל היום הזה הוא היחיד בשנה שעולה "בעתה". זה הסוף, הגאולה חייבת לבוא היום – "בעתה", אין מחר. לא יכול להיות שהגאולה תאחר עוד יום.

מעלת גאולת "בעתה"

יש לנו ספר ששמו "בעתה אחישנה", שמבוסס על כל שיחות הרבי על הנושאים של גאולה, ובפרט הקדמת הספר – זה ממש התבוננות בכל מה שהרבי דבר, נקודות המבט והזויות השונות על האופן בו תבוא הגאולה. אפשר לחשוב ש"בעתה" זה בדיעבד, בעוד "אחישנה" זה לכתחילה. אבל כשנלמד את הספר, שעל פי השיחות של הרבי, נראה שיש מעלה מופלאה בגאולת "בעתה", אפילו יותר מאשר "אחישנה". הפשט הכי פשוט הוא שאם אנחנו זוכים אז אכן 'מגיע לנו', בזכותנו, וצריך לתת לנו את הגאולה. אבל אם לא זוכים הגאולה היא גילוי טהור ונקי של אהבת ה' אלינו, שה' גואל אותנו ואוהב אותנו בכל מצב, "באשר הוא שם". אז אולי צריך לחכות עוד כמה ימים, אבל הגילוי של "בעתה" זה גילוי עצמי של הקב"ה בעולם, יותר מאשר הגילוי של "אחישנה" (והדבר נרמז בכך שבביטוי "בעתה אחישנה" הגאולה של "בעתה" קודמת לגאולה של "אחישנה", ללמד שגאולת "בעתה" היא לכתחילה ואילו גאולת "אחישנה" היא בדיעבד! ועוד, ידוע שה' ברא את העולם ב-ב של "בעתה", לשון ברכה, דווקא, ולא ב-א של "אחישנה" כו', וד"ל). לכן, במדה מסוימת כדאי לא לזכות על מנת שנגיע לגאולת "בעתה", שיש בה גילוי של עצמות ה'. זו נקודה עמוקה ביותר שצריך להעמיק בה.

"בעתה אחישנה" – מ-כז תמוז הגאולה מתחילה לרוץ

רק כדי לתת לזה בסיס של פשט: כשפותחים את התנ"ך במפרשי הפשט אז לא מפרשים ש"בעתה אחישנה" זה שני אופני גאולה – זה דרוש של חז"ל. לפי הפשט זה ביטוי אחד, והכוונה שברגע שמגיע הזמן, "בעתה", התהליך הולך מהר מאד, "אחישנה" (סוד "[אם יתמהמה חכה לו] בא יבא לא יאחר", "בא" ר"ת "בעתה אחישנה"). לפי זה מה שחייב להיות היום – זה קצת פחות ממה שאמרתי קודם, שהיום זה חייב להגמר, אבל לפי הפשט כשמגיע "בעתה", כד תמוז – זה מתחיל לרוץ, אין עיכובים. צריך להגיע לנקודה של "בעתה", ואז תהליך הגאולה מתחיל לרוץ – "אחישנה". לפני שמגיע למצב של "בעתה" זה לאט לאט, וברגע שמגיע ל"בעתה" זה מתחיל לרוץ. ודאי שאת זה צריכים, שבזכות היום הזה – המזל גובר של יום הולדת ששים – גאולת הפרט וגאולת הכלל תרוץ מהר, הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

"בעתה" – תוכו כברו

נאמר איזה ווארט: קודם אמרנו שמי שיש לו מזל של כד תמוז יש לו את התכונה הנפשית הבאה לידי ביטוי במאמר היונה, העדפה תמיד להיות עצמאיים – לא רק אני, אלא העם שלי – אפילו שאולי יש בזה קצת צמצום, מאשר להיות תלויים בחסדי בשר ודם (וכמו שאמרנו קודם, אותו בשר ודם שודאי לא עושה את זה "לשמה"). לא רוצים להיות כנועים לאף אחד בעולם. זו ודאי השיטה של הרבי, השיטה של התורה, וזה לכולי עלמא – גם לאלישע, שמוכן להנות מאחינו בני ישראל (עשו לו עלית קיר והיה מוכן לקבל), וגם לשמואל הרמתי, שלא היה מוכן להנות מאף אחד (היה לו קרוואן – לא היה מוכן להתארח אצל אף אחד). אפשר לנהוג כשמואל או כאלישע, לפי שרש הנשמה, אבל לגבי או"ה פשיטא – לפי שניהם – שצריך להרגיש כאן את תחושת היונה (גם על פי פשט, אלישע היה מוכן להנות רק ממי שנתן לו בעין יפה באמת, כאשה השונמית, ודוק). אז דברנו על ששים, הדרגה העשירית של גילאי פרקי אבות, ועל היונה ועל הגימטריא. כעת נאמר עוד תכונה לגבי הגימטריא של "בעתה". לכל מילה יש חלק גלוי וחלק נסתר, האותיות הגלויות והמילוי (העובר שנמצא בהעלם בתוך המלה, כמו בטן מלאה). ב-בעתה רק חלק המילוי – בית עין תו הא – בעצמו 477 (אף שאין כאן אף אות שהמילוי הנסתר שלה שוה לגלוי שלה)! לפי התופעה הזאת צריך לומר שמי שיש לו את המזל הזה, בעל יום ההולדת שלנו היום, אצלו "תוכו כברו" – הוא אחד שפיו ולבו שוים, ומה שיש לו בפה יש לו בלב, כמו יעקב אבינו. בזכות יהודים שאצלם תוכו כברו תבוא הגאולה.

"תוכו כברו" באמירת ברכה

בביטוי "תוכו כברו" יש רמז מפורסם, שהאותיות שבתוך ("תוכו") – "תוכו כברו" – הן "כברו", והאותיות שבחוץ (ב"ברו") – "תוכו כברו" – הן "תוכו". כברו הן אותיות ברוך, ומה זה תוכו? תו-כו, "אתה הוי'". יחד זה "ברוך אתה הוי'". מתי צריך להיות "תוכו כברו"? כשאומרים ברכה, כשאומרים "ברוך אתה הוי'". יש פסוק בתהלים קיט, "ברוך אתה הוי' למדני חקיך". אם אדם מתחיל ברכה וטועה הוא צריך להשלים בפסוק זה, כדי לא להוציא שם שמים לבטלה. מסופר על הרבי הרש"ב, אבי הרבי הקודם, שנהג שלא תעבור עליו שעה ביממה בלי לומר ברכה לה'. אז כל פעם שהיה לו משהו לאכול ואמר ברכה – היה לו. אבל מה קרה אם לא היה לו? הוא היה אומר את הפסוק הזה. היות שזה פסוק שלם אפשר לומר אותו עם שם ה', אז בשעה שלא היה לו משהו לברך עליו היה אומר את הפסוק "ברוך את הוי' למדני חקיך", כדי שלא תעבור עליו שעה אחת בלי ברכה.

הכלי לגאולת "בעתה" – יהודים של "תוכו כברו"

"ברוך אתה הוי'" זה "תוכו כברו", והמלה הכי חשובה של זה היא "בעתה". מה זה מלמד? שכאשר נגיע ל"תוכו כברו" נזכה לגאולה. מחד אמרנו שזה בלי שום זכות, שה' הבטיח לאבות והוא יקיים את זה. יש ווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב על כך שאנחנו קוראים "חג הפסח" למרות שבתורה זה נקרא "חג המצות". הוא אומר שכל אחד קורא על שם האהוב שלו – ה' קורא לזה חג המצות כדי להזכיר את הזכות שלנו, שעשינו מצות בחפזון בצאתנו ממצרים, ואנחנו קוראים לזה חג הפסח, כדי להזכיר את חסדו שהוא פסח-חמל עלינו. כך אמרנו גם כאן, שה"בעתה" מגלה את עצמות ה', את אהבתו העצמית, יותר מ"אחישנה". לכן ה' מעדיף מצדו "אחישנה", שמגלה על הזכויות שלנו, אבל אנחנו במדה מסוימת צריכים להעדיף "בעתה", שמגלה על אהבת ה'. אבל, גם מי שאין לו זכויות צריך איזה כלי, ומה הכלי של היום הזה? תכונה זו של בן אדם שמצד אופיו הוא אדם אמיתי. זה העיקר, שהוא אן ערלעכער איד. כמה מצוות הוא עושה, כן או לא – דווקא כשאין יותר מדי זכויות מתגלה ה"בעתה". לא שיש כאן איזה היתר לא לעשות מצוות, ח"ו, אבל בכל אופן מה יש בתוך ה"לא זכו" כדי לקבל את גילוי העצמות? ה' רק רוצה לראות שאנחנו בני יעקב אבינו, ולא בני עשו הרשע. עשו מרמה את אביו, אבל אנחנו בני יעקב שלא מרמה אף אחד כי זה לא באופי שלו, "תוכו כברו".

זה רמז מאד חשוב, וכנראה שכל הרמזים האלה קשורים ליום הזה. אם יום ההולדת זה היום זה אופי. אמרנו שני רמזי אופי – "עלה זית טרף בפיה" ו"תוכו כברו", ואז "ענוים הגיע זמן גאולתכם". זה לשון המדרש.

עד כאן זה הקדמות, רק לומר את משמעות היום הזה. לחיים לחיים!

ניגנו ניגון.

ג. יום הולדת – שמחת כבוד הורים; ששים – שחרור מלא מתלות באם

ששים – שלמות של י"פ שש

אמרנו שששים זה הגיל העשירי מבין יד הגילאים של פרקי אבות. זה מתחיל מ-5, ו-60 הוא העשירי – אז כנראה יש בזה איזה קשר לעשר פעמים שש. בפרקי אבות לא כתוב "בן שש ל...", אבל אם רוצים יותר להבין מה זה גיל 60 צריך לומר שאז נהיים בני עשר פעמים שש. שמה שהיית בגיל שש – עכשיו זה כפול עשר. צריך לחזור אחורנית, לגיל שש, ולחשוב מה היה אז – ולדעת שכעת זה מתעצם פי 10. מה זה פי עשר בכל מקום? שהדבר חודר את כל עשרת כחות הנפש – 6 בכתר, 6 בחכמה, 6 בבינה, 6 בחסד וכו', עד 6 במלכות. כל כולו הוא 6, וי"פ 6 הוא ששים. ורמז יפה: סכום כל יד הגילאים של המשנה: 5 10 13 15 18 20 30 40 50 60 70 80 90 100 = 601 = 10 פעמים 60 ע"ה, ולפי הדעה ש"בן שמונה עשרה לחופה" היינו מיום הולדת 17, יעלה הכל בדיוק 600, שנות חייו של שם בן נח, נמצא שהכל עשיריות של שש ("ששה מי יודע? ששה אני יודע. ששה סדרי משנה" – ששה סדרי חיים העולים משנה לשנה, מעלין בקדש תמיד, סוד "שש כנפים שש כנפים לאחד"), ודוק.

בגיל שש – עצמאות מתלות מלאה באם

לפי ההלכה קרו שני דברים בגיל 6, ושניהם מבטאים את אותו עקרון. כתוב שבגיל 6 דווקא, כשהילד משלים 6 שנים, הוא נעשה במדה מסוימת עצמאי ביחס לאמא שלו. עד גיל 6 הוא כרוך אחר אמו, עד כדי כך שיש הלכות שהוא נחשב חלק מהאמא שלו. ההלכה היא שאם האם עושה עירוב תחומין ולא מפרטת שזה כולל את הילד שלה, עד גיל 6 זה כולל אותו אוטומטית, כי הוא חלק מהאמא, ואחרי גיל 6 זה לא כולל טותו . זו נפקא מינה – הבדל חשוב מאד בהלכה – שממחישה את המשמעות של גיל 6. עוד הלכה שמשקפת אותו רעיון – אם חלילה ההורים גרושים ויש מחלוקת בין ההורים אצל מי הילד צריך להיות, אז הרמב"ם פוסק שעד גיל 6 הילד צריך להיות אצל האמא, מאותו טעם, שהוא כרוך אחר האם וזקוק לה. אחרי גיל 6 האבא זכאי לקחת את בנו, כי יש לו מצות חינוך – חייב ללמד את הבן תורה, ולשם כך יכול לקחת אותו. הראב"ד חולק על הרמב"ם ואומר שגם בגיל 3-4 יש חינוך, ואפשר לקחת את הילד קודם, אבל הרמב"ם אומר שעדיין זקוק לאמו. זה דוגמה ל"דרך ארץ קדמה לתורה", שכל זמן שהוא כרוך אחר אמו, אז אף על פי שהאבא מפסיד בינתים מצותו, וגם הילד עלול להפסיד בינתים חינוך לתורה, אבל הפסק הוא שהילד צריך להיות אצל האמא עד גיל 6. מה המכנה המשותף? שבגיל 6 יש איזו עצמאות. הילד עדיין קטן לכל דבר, אין לו דעת של בר מצוה, אין לו חיוב מצוות, אבל קרה משהו בגיל שש שהוא נעשה בוגר במדה מסוימת. יש הרבה שלבים של קנית דעת, ויש איזו דרגה מסוימת של דעת שהילד מקבל בגיל 6 – שכבר יצא מהסינר של אמא שלו.

גיל ששים – שחרור מהתלות באמא-בבינה

לפי זה גיל 60 – הופעת תכונת גיל 6 בכל עשרת כחות הנפש, כנ"ל – זה גם איזה גיל של שלמות עצמאות (זה מתקשר למה שדברנו קודם על "עלה זית טרף בפיה", שאנחנו רוצים להיות עצמאיים, בלי תלות חיצונית באף אחד). עיקר התלות זה באמא. היחס לאבא זה לא תלות, זה יחס אחר, אבל תלות יש ביחס לאמא, ויש משהו בגיל 6 שהאדם יוצא מהתלות. לאו דווקא תלות באם הגשמית, אלא בעצם המושג אמא. אפילו בשרש, המושג אמא זה בינה, ואמרנו שששים זה כבר "זה קנה חכמה", גיל של "בטול בששים" (הוא כבר לא תלוי ב'תובנות', וד"ל). וכמבואר לעיל, שכמו שבגיל מאה לגמרי בטל מהעולם, יש גם איזה (התחלה של) בטול במציאות בגיל 60, זה החכמה שלו, ה"קדש מלה בגרמיה" שלו.

"בן חמש" – המשיג את הדבור החמישי, "כבד את אביך ואת אמך" – "למקרא"

מכאן נעבור לעוד הלכה. יש מצוה של כבוד הורים, "כבד את אביך ואת אמך". יש עוד מצוה של מורא הורים, "איש אמו ואביו תיראו". "כבד את אביך ואת אמך" זה הדבור החמישי בעשרת הדברות. יש כאן רמז שזה קשור ל"בן חמש למקרא" – בן חמש זה אחד שכבר יש לו השגה בכבוד הורים, בן הדבור החמישי של עשה"ד, ואז הוא כלי לקבל את ראשית לימוד התורה, "בן חמש למקרא" (ורמז נאה: "בן חמש" = 400. נמצא, לפי הרמז הנ"ל שהממוצע של "בן ששים" ו"בן מאה" הוא 400, ש-חמש הוא הערך הממוצע של ששים ו-מאה, "נעוץ סופן בתחילתן" דרך הגיל העשירי, ה"קדש להוי'"!). הקשר בין ההכשרה לראשית לימוד התורה לכבוד הורים הוא על פי טעם האברבנאל במצות כבוד הורים, שהיא כעין תנאי בהעברת התורה מדור לדור, כמבואר בשיחת הרבי (חל"ו יתרו ב, השיחה שלמדנו ב-ה תמוז).

חיוב קטן בכבוד אב ואם

אבל יש משהו מפתיע בהלכה זו, שהוא אולי מהדברים הכי מענינים בכל התורה. יש כמה אחרונים חשובים – כמה שו"תים (שו"ת בשמים ראש סי' שכו וכסא דהרסנא סי' עג. ובמנחת סולת מ' לג אות א תמה מה המקור לחייבו מה"ת. ועי' מש"כ בזה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכד אות יח) – שאומרים שיש משהו מיוחד במצות כבוד הורים שאין בשום מצוה אחרת בתורה: קטן חייב בכבוד אב ואם מן התורה, ואף על פי שאין לומר שעבריין הוא אם אינו עושה, מכל מקום חייב הוא במצוה זו, ומטילים אותה עליו, ומדריכים אותו לקיימה. קודם אמרנו שילד בגיל 6 הוא עצמאי במדה מסוימת, כבר יצא מתחת שמלת אמו, אבל לא חייב במצוות עדיין. האבא חייב לחנך אותו במצוות (כולל ללמדו תורה), אבל הוא עצמו לא חייב במצוות. אבל יש את הדעה הנ"ל, שבשונה משאר מצוות התורה – המצוה של כבוד אב ואם חלה גם על קטן מדאורייתא [ביחס למצות קידוש ה', יש מי שמדייק מלשון הרמב"ם בתחילת פרק ה של הלכות יסודי התורה "כל בית ישראל מצווין על קידוש ה' הגדול הזה" ש"כל בית ישראל" בא לרבות אף קטנים – חקרי לב ח"ג יו"ד סי' קמה, נמוקי מהרא"י, אמת ליעקב ויקרא כב, לב. ועי' דרכי תשובה יו"ד סי' קנז ס"ק כה – ויש לזה מקור באגדות חז"ל, וגם מעולם ראינו שקטנים מסרו את נפשם על קידוש ה'. אך יש מי שמפרש את לשון הרמב"ם הנ"ל שבא לרבות נשים וגרים, ולא קטנים, ויש מי שמפרש שבא למעט בני נח (ובספר פרשת המלך כתב שמזה משמע דמצוות שנאמרו בפרקים הקודמים – ה מצוות: לידע שיש שם אלוה, שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה', ליחדו, לאהבו, ליראה ממנו – נאמרו גם לבני נח!)]. זו לא דעת הרוב, ונושא חיוב קטן בכבוד אב ואם בכלל לא מובא בשו"ע, אבל מביאים שברמ"א באו"ח שמ"ג יש רמז שלא סובר ככה. זה רק בדרך רמז, ומה הרמז שם? הרמ"א אומר שאם ילד עשה עבירות כשהיה קטן, הכה את הוריו ופצע אותם (שאם היה גדול זה חיוב מיתה), או שעשה עבירה אחרת – הוא לא עבריין. האם הוא צריך לעשות תשובה אחר כך? על פי נגלה, על פי פשט, הוא לא צריך לעשות תשובה. מהרגע שהוא בוגר הוא חייב לשמור את כל המצוות, אבל לא חייב בתשובה על מה שעשה כשהיה קטן. אבל הרמ"א אומר שזה טוב ורצוי לכתחילה שכל אחד יעשה תשובה גם על עבירות שעשה כשהיה קטן. היות שלא מחלק בין כבוד הורים לעבירה אחרת – ומביא את זה כדוגמה בין הרבה עבירות – סימן שלא מחלק בחיוב הזה. זה ממש רק רמז שאולי הוא לא סובר את החידוש הזה שיש על קטן חיוב מדאורייתא בכבוד הורים. שוב, זה משהו מופלא ביותר.

"יום הֻלדת את פרעה" לעומת יום הולדת יהודי

נשאל שאלה – למה הרבי באמת אומר לחגוג יום הולדת? אדם שיש לו דעת מתבודד ומעלה זכרונות ומקבל החלטות טובות (כמו שהרבי אומר לעשות), המזל גובר, זה יום סגולה. אבל איפה כתוב בתורה? רק פרעה חגג יום הולדת, ולכאורה זה מנהג גוים. כשפרעה הרשע חוגג יום הולדת מה יש לו בראש? אני ואפסי עוד, ביום הזה אני נולדתי, אז צריך לחגוג את היום שהעולם זכה שאני הגעתי לתוכו. זה דבר כל כך גדול שאני נמצא פה, שראוי שאני אעשה יום טוב גדול לכולם, וכולם ימחאו כפים שאני נמצא כאן בעולם. זה לכאורה הרוח של יום ההולדת של פרעה. אבל יום הולדת של יהודי זה ודאי לא ככה, זה צריך להיות משהו הפוך ממש. מה יכולה להיות השמחה של היהודי ביום הולדת?

יום הולדת ששים: "חכם הרואה את הנולד" – רואה מה היה עמו מרגע שנולד

אמרנו שיש דעה באחרונים שכבוד אב ואם חל על תינוק מהתורה. נספר סיפור: אחד מגדולי החסידות, רבי אלימלך מליז'נסק, כאשר הגיע לגיל מבוגר – לא כתוב מתי, אבל נאמר שזה היה ביום הולדת ששים – התחיל לעשות תשובה על כך שכאשר היה תינוק יונק משדי אמו נשך פעם אחת את אמא שלו תוך כדי ההנקה (הוא זכר את זה). על זה הוא בכה והתענה וכתוב שכל סוף ימיו כתוב שעשה תשובה על הדבר הזה. קודם כל, מה הוא קיים כאן? את הרמ"א בסימן שמ"ג, שכדאי לעשות תשובה גם על דברים שאדם עשה בגיל צעיר. לא כותב על זה שאולי נשכת את אמך ביניקה, אבל בשבילו זה היה משהו חמור שבחמור. הרי בלשון חז"ל כבוד הורים זה "חמורה שבחמורות". למה אפשר להניח שההתעוררות לעשות תשובה על כזה דבר, שנשכתי את האמא בזמן שהיא הניקה אותי, קשור ל"בן ששים לזקנה" ("זה קנה חכמה")? חכמה זה "איזהו חכם הרואה את הנולד". תמיד מפרשים שאני רואה את הנולד שעתיד להיות, ובתניא כתוב שאני רואה את הנולד הוה, שהכל נולד יש מאין ברגע זה ממש "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל", שאני רואה גם את עצמי נולד יש מאין עכשיו. זה פירוש התניא, אבל הפשט שזה אינטואיציה לראות מה יקרה. את זה חייבים בשביל לקבל החלטות טובות. כעת נדרוש הפוך, ש"הרואה את הנולד" רואה מה היה עמו כשנולד, מה עשה לאמא שלו מרגע שנולד. בגיל ששים אפשר לזכור את זה, לראות את זה מול העינים שלו – זה כל כך מוחשי עד ש"רואה את הנולד" שלו, איך הוא נולד, "מאין באת".

שמחה יהודית – שמחה של מצוה

שוב, כאשר פרעה חוגג את יום ההולדת הוא חוגג את ה"אני ואפסי עוד", "לי יאורי ואני עשיתיני" (זה פסוק שפרעה אומר ביחס לנהר הנילוס, מקור חיות ופרנסת מצרים – זה אני, ואני עשיתי את עצמי). יום הולדת של יהודי, בו מזלו גובר, זה בדיוק ההיפך – המזל שלנו זה אין, "אין מזל לישראל". בכלל, כשיהודי שמח – ממה הוא שמח? יש ווארט בחסידות שכל מצוות התורה זה היכי תמצי בשביל לעשות התוועדות חסידית. ה' הרבה לנו תורה ומצוות כדי שיהיו הרבה הזדמנויות להתוועד. כל מצוה שאני זוכה לקיים בחסדי ה' זו הזדמנות לעשות התוועדות עם חברים ולומר "לחיים" על קיום המצוה ולשמוח בשמחה של מצוה. כתוב "שמחו צדיקים בהוי'", וכתוב שהדיוק הוא לא לשמוח בעצמך – אפילו לא בזה שאני עשיתי מצוה, אני נתתי צדקה – אלא רק "שמחו צדיקים בהוי'", שה' זיכה אותי, רק "בהוי'" ולא בי בכלל. להיפך, אני לגריעותא בסה"כ, אבל אני שמח בה'. כשאני עשיתי מצוה יש כאן הופעה אלקית, וכמה שאני יותר בטל ולא נמצא כאן – יותר טוב, יותר שמח. כמה שאני פחות תופס מקום בנתינת הצדקה – זה עוד יותר שמח. זה שמחה של מצוה.

יום הולדת – שמחת מצות כבוד הורים בנחת הרוח שלהם בלידה

אם עושים מסיבת יום הולדת, ובמיוחד בגיל 60 בו רואים את הנולד – כתכונת החכמה – אז השאלה היא איזה מצוה קיימתי ברגע שיצאתי לאויר העולם? אבא שלי קיים אז מצוה – קיים מצות "פרו ורבו" (אפילו שכבר היו הרבה ילדים, שכבר היו בן ובת, כתוב שגם ילדים נוספים אחר שיצא ידי חובת המצוה זה קיום מצות "פרו ורבו"). לכאורה האמא לא מצווה, אבל היא עוזרת במצוה, ועליה כתוב "אם הבנים שמחה". היא חלק עיקרי מהשמחה. אבל איזו מצוה אני קיימתי ברגע שיצאתי לאויר העולם, שמצדיקה לחגוג את זה (יהודי חוגג רק מצוות, פרעה חוגג את עצמו אבל יהודי חוגג רק מצוה)? שמחה של מצוה זה כמה שזה פחות אני וכמה שיותר ה'. אז מה המצוה להוולד? בזה שעשית נחת רוח להוריך ברגע שיצאת לאויר העולם, שהם שמחו, אז קיימת מצות כבוד אב ואם. מה שהיה למחרת, אם נשכת את אמא – זה כבר אחר כך. המצוה הזאת היא עוד לפני ההנקה הראשונה. אבל בטוח, באותו רגע שיצאת וכולם אמרו "מזל טוב" ושמחו – קיימת מצות כבוד אב ואם.

[(שאלו: אבל הלידה כואבת?). זו באמת שאלה אם יש כאן "מצוה הבאה בעבירה" שיש הרבה מה לפלפל בזה, אך ה"עבירה" כאן היא רק המשך צער העיבור. "בעצב תלדי בנים" בא בהמשך ל"[הרבה ארבה עצבונך] והרנך", ראה רש"י שם, ומכאן נבין שצער האשה בהריון ולידה הוא עונש לה ואין התינוק אשם בכך, וממילא סרה הקושיה. אפשר לשאול למה רבי אלימלך לא עשה תשובה על צער העיבור והלידה? יכול להיות שהוא בעט פעם, וגם את זה הוא זוכר. זה בגלל שעל פי ההלכה העובר בתוך הבטן הוא "עובר ירך אמו".]

לכאורה, למאן דאמר שיש מצות כבוד הורים מדאורייתא גם אצל קטן, זה יתכן מאותו רגע שיוצאים לאויר העולם. בכלל, זה שלעשות נחת רוח להורים זה כבוד הורים. אצל חסידים בכלל יש מושג לעשות נחת רוח לרבי, וחסידים הדגישו שמורנו הבעל שם טוב נולד בשנת נחת – "עיר וקדיש מן שמיא נחת", והוא נקרא ישראל על שם כללות נשמות עם ישראל כנודע, ודו"ק (אצל לא-חסידים כל המושג נחת רוח לא כל כך בראש, אם כי זה פשט בקרבנות "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצונו", עושים נח"ר לאבינו שבשמים ונח"ר לאבא ואמא שהולידו אותי). יש איזה נחת רוח ברגע שנולדת. כשיצאת לאויר העולם קיימת מצוה של לשמח את ההורים, ועל המצוה הזאת שההורים שמחו וכולם אמרו מזל טוב ראוי עכשיו לעשות מסיבה. זה משהו אמיתי, שמחה של מצוה. צריך ללמוד מזה שכל החיים צריך לשמח את ההורים וגם את כולם, את אבינו שבשמים, ואת כנסת ישראל שהיא אמנו הרוחנית.

כבוד הורים ב"נחת רוח", גם כשאין "מאכילו ומשקהו וכו'"

עוד ווארט אחד לגבי ששים ועצמאות: המצוה הזאת היא מצוה רמה ונשגבה של כבוד הורים, אבל בתורה כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". "בן שמונה עשרה לחופה" אדם צריך לעזוב את הוריו, ובמדה מסוימת אז פחות מסור לכבד את ההורים. אבל כנראה, וכך כתוב, בסופו של דבר הכבוד הכי אמיתי זה "דור ישרים יבורך". יש מי ששואל שלכאורה בגמרא כתוב שכבוד זה "מאכיל, משקה, מלביש, מכסה, מכניס, מוציא" – הנאה מפורשת של ההורים. מה לגבי דברים אחרים? יש מי שמסתפק אם זה חיוב מדאורייתא או לא. כשהאבא מבקש שתעשה משהו שאין לו בו הנאה, אלא ההנאה בכך שאתה מקשיב לו – זה כבוד הורים? בקיצור נמרץ, יש מי שאומר שלעשות נחת רוח בלי הנאה ישירה בכלל לא ברור אם זו מצוה מדאורייתא. יש מי שאומר ההיפך – שיסוד ושרש המצוה, עוד לפני מאכיל ומשקה, זה לעשות נח"ר בכל צורה שהיא. עד כדי כך שיש מי שאומר שזה חובה גם של בני נח – שבן נח לא חייב להאכיל ולהשקות, זה חידוש של התורה, תורת ישראל, אבל לעשות נח"ר להורים בכלל גם בני נח חייבים. לכן, אפשר לעשות נחת רוח כבר מהיום הראשון.

"פרו ורבו" וכבוד הורים – אור ישר ואור חוזר

יש שיחה של הרבי, והרבה חסידות על זה, שהילד משתתף במצות ברית מילה אף שאין לו דעת. על פי פשט האבא מל אותו, אבל הוא משתתף בזה. זה לא קיום מצוה ממש, כמו בכבוד הורים לפי הדעה הנ"ל, אבל בכל אופן יש לו חלק בזה. בזמן שמלים אותו יש מצדו איזו הבעה לא מודעת של מסירות נפש. יש לו מס"נ למעלה מטו"ד כאשר מלים אותו (ולפי הדעה הנ"ל שגם ילד חייב במצות קידוש ה' יש לומר שבכלל זה המס"נ להמול, שהוא כמו להקריב את עצמו על גבי המזבח). לכן אומר הבן איש חי שראוי לחגוג את זה מדי שנה. אבל כאן יש מצות כבוד אב ואם מרגע שנולדת, עוד לפני הברית. לכן אצל הרבי הענין הזה של לעשות נח"ר – בן שעושה נח"ר להורים, חסיד שעושה נח"ר לרבי, כל יהודי שעושה נח"ר לקב"ה – זה מושג בסיסי ויסודי ביותר בתורת החסידות. זאת אומרת שבעצם יש כאן אור ישר ואור חוזר יחד. יש אור ישר של "פרו ורבו", ובאותו רגע שיש "פרו ורבו" מאיר אור חוזר של מצות כבוד הורים. עד כדי כך שאפשר לומר שכל הפו"ר זה היכי תמצי בשביל "כבד את אביך ואת אמך". כמה שפו"ר זו מצוה רבה, מצוה הכי חשובה, אבל במדה מסוימת זה האור ישר שמזמין כנגדו את האו"ח שהוא התכלית של כבוד הורים (על דרך הווארט של הרב המגיד שה' ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים יחזירו את היש לאין, כך מצות פרו ורבו הוא על דרך בריאה יש מאין וכיבוד הורים על דרך החזרת היש לאין, ודוק).

גיל 6 – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו"; גיל 60 – "כי אבי ואמי עזבוני"

זה קשור ליום ההולדת. מה זה גיל 60, עשר פעמים 6? אמרנו שכדי לקיים כבוד הורים אני צריך לעזוב אותם באיזה שלב, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו". יש עוד פסוק, הפוך, שאומרים בחדש אלול – "כי אבי ואמי עזבוני [וה' יאספני]". יש פסוק שאומר שאני צריך לעזוב אותם בשביל להתחתן ולהוליד את הדור הבא, שזה עצם נחת הרוח. זה מה שאמרנו קודם, שרואים שנחת הרוח בסוף יותר חשובה מהמאכיל ומשקה. כשאני עוזב את המאכיל ומשקה לטובת הנח"ר בזה שאני מתחתן וממשיך את האידישקייט עוד דור. אבל מתי זה "כי אבי ואמי עזבוני"? שוב, בגיל 6 הילד כבר עוזב את ההורים, יוצא מהחממה של האמא – מהמצב התלותי. אף על פי שיניקה זה בדרך כלל עד שנתיים (ואפשר להמשיך הלאה), אבל "מוחין דיניקה" – שזה תלות – נמשך כאן לפי ההלכה עד גיל 6. אז יוצא ממוחין דיניקה ומתחיל להיות גדול (וב'חזקה' של גיל 6, אחרי 3 פעמים 6 שנים בעולם – "בן שמונה עשרה לחופה" – מקיימים כפשוטו "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"). אבל בגיל 60 או שההורים הם כבר בעולם האמת, שזה על פי פשט "כי אבי ואמי עזבוני", או – נאחל לכולם, שההורים יאריכו ימים ושנים טובות, וגם בגיל מאה שלך ההורים יהיו בחיים – אבל יש משהו שבגיל 60 "כי אבי ואמי עזבוני". לדוגמה, אם אברך צעיר מתחתן ואין לו מחיה, אז עזב את אבא ואמא אבל הם תומכים בו עדיין. אבל כשהגעת לגיל 60 גמרנו את התמיכה. נקוה שהתבגרת מזה, שבגיל 60 לא צריך לקבל יותר תמיכה מההורים. זה נקרא "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני".

בגיל 60 מעבר בכבוד הורים מ"בין אדם לחברו" ל"בין אדם למקום"

בשיחה של הרבי ראינו שבכבוד הורים יש שתי מצוות – "בין אדם לחברו" (שההורים גמלו אתי חסד ואני צריך להחזיר את זה) ו"בין אדם למקום" (שההורים השתתפו ביצירתי, כלשון הרמב"ן שהרבי מצטט, ואז המצוה כולה לה' – לכן זה בלוח הימני של לוחות הברית). הראשונים דנים אם זה בין אדם לחברו או בין אדם למקום, ולפי השיחה "אלו ואלו", אבל ודאי שהדרגה היותר גבוהה זה שהמצוה הופכת להיות כולה בין אדם לה'. זה "כי אבי ואמי עזבוני" – זה מה שקורה בגיל 60, אז גם אם ההורים בעלמא דין או בעלמא דקשוט, היחס להורים בגיל 60 זה לגמרי יחס לקוב"ה (בגיל ששים מגיעים לשלמות ההכרה במהות ההורים – כמו שהם משקפים את הקב"ה, השותף השלישי, שהוא העיקר, ממש – והרמז: כל עשרת הגילאים שבמשנה עד 60 – 5 10 13 15 18 20 30 40 50 60 = הורים!). עד אז יש גם ממד של בין אדם לחברו, אבל מאז הממד של בין אדם לחברו מתבטל בתוך הממד הפנימי והעצמי של בין אדם למקום. לכן זה קשור לגיל 6, כמו שאז מתחיל לצאת מהתלות כאן מסיים את זה. לכבד זה רק אם יש לך עצמאות. אם אתה תלוי בו זה כל כך אינטרסנטי שזה לא כבוד אמיתי. בגיל 60 אתה כל כך לא תלוי שכל הכבוד זה רק כבוד ה' – אז מגיעים לשלמות מצות כבוד הורים, וזה מתבטא בפסוק "כי אבי ואמי עזבוני". לפי זה "וה' יאספני" היינו שכל המצוה הזאת 'נשאבת' לתוך ה' – כבוד הורים הופך להיות כבוד ה' ממש. עד כדי כך שהירושלמי כותב שכבוד הורים עדיף על כבוד ה' (לפי הבבלי זה שוה, אבל לפי הירושלמי זה עדיף).

עד כאן. שיהיה יום הולדת שמח, בכל הענינים. שאתה תהיה ואנחנו נהיה עצמאיים, עם ישראל בארצו ובכל העולם. כתוב שת"ח צריך שתהיה לו שמינית שבשמינית גאוה – "ויגבה לבו בדרכי ה'". ככה לא צריך ישות, צריך בטול בששים, אבל שמינית שבשמינית זה חלק אחד מתוך 64 – יש לך 4 שנים לעבוד על זה... – שמינית שבשמינית של גאוה בעבודת ה', וזה דווקא מתוך העצמאות. אנחנו עצמאיים, כנים, תוכו כברו, וכל הזמן שמחים – שמחים בה'. אם צריך איזה שמינית שבשמינית כדי שתהיה איזו אחיזה – בסדר, אבל "שמחו צדיקים בה'".