ג. יום הולדת – שמחת כבוד הורים; ששים – שחרור מלא מתלות באם

ששים – שלמות של י"פ שש

אמרנו שששים זה הגיל העשירי מבין יד הגילאים של פרקי אבות. זה מתחיל מ-5, ו-60 הוא העשירי – אז כנראה יש בזה איזה קשר לעשר פעמים שש. בפרקי אבות לא כתוב "בן שש ל...", אבל אם רוצים יותר להבין מה זה גיל 60 צריך לומר שאז נהיים בני עשר פעמים שש. שמה שהיית בגיל שש – עכשיו זה כפול עשר. צריך לחזור אחורנית, לגיל שש, ולחשוב מה היה אז – ולדעת שכעת זה מתעצם פי 10. מה זה פי עשר בכל מקום? שהדבר חודר את כל עשרת כחות הנפש – 6 בכתר, 6 בחכמה, 6 בבינה, 6 בחסד וכו', עד 6 במלכות. כל כולו הוא 6, וי"פ 6 הוא ששים. ורמז יפה: סכום כל יד הגילאים של המשנה: 5 10 13 15 18 20 30 40 50 60 70 80 90 100 = 601 = 10 פעמים 60 ע"ה, ולפי הדעה ש"בן שמונה עשרה לחופה" היינו מיום הולדת 17, יעלה הכל בדיוק 600, שנות חייו של שם בן נח, נמצא שהכל עשיריות של שש ("ששה מי יודע? ששה אני יודע. ששה סדרי משנה" – ששה סדרי חיים העולים משנה לשנה, מעלין בקדש תמיד, סוד "שש כנפים שש כנפים לאחד"), ודוק.

בגיל שש – עצמאות מתלות מלאה באם

לפי ההלכה קרו שני דברים בגיל 6, ושניהם מבטאים את אותו עקרון. כתוב שבגיל 6 דווקא, כשהילד משלים 6 שנים, הוא נעשה במדה מסוימת עצמאי ביחס לאמא שלו. עד גיל 6 הוא כרוך אחר אמו, עד כדי כך שיש הלכות שהוא נחשב חלק מהאמא שלו. ההלכה היא שאם האם עושה עירוב תחומין ולא מפרטת שזה כולל את הילד שלה, עד גיל 6 זה כולל אותו אוטומטית, כי הוא חלק מהאמא, ואחרי גיל 6 זה לא כולל טותו . זו נפקא מינה – הבדל חשוב מאד בהלכה – שממחישה את המשמעות של גיל 6. עוד הלכה שמשקפת אותו רעיון – אם חלילה ההורים גרושים ויש מחלוקת בין ההורים אצל מי הילד צריך להיות, אז הרמב"ם פוסק שעד גיל 6 הילד צריך להיות אצל האמא, מאותו טעם, שהוא כרוך אחר האם וזקוק לה. אחרי גיל 6 האבא זכאי לקחת את בנו, כי יש לו מצות חינוך – חייב ללמד את הבן תורה, ולשם כך יכול לקחת אותו. הראב"ד חולק על הרמב"ם ואומר שגם בגיל 3-4 יש חינוך, ואפשר לקחת את הילד קודם, אבל הרמב"ם אומר שעדיין זקוק לאמו. זה דוגמה ל"דרך ארץ קדמה לתורה", שכל זמן שהוא כרוך אחר אמו, אז אף על פי שהאבא מפסיד בינתים מצותו, וגם הילד עלול להפסיד בינתים חינוך לתורה, אבל הפסק הוא שהילד צריך להיות אצל האמא עד גיל 6. מה המכנה המשותף? שבגיל 6 יש איזו עצמאות. הילד עדיין קטן לכל דבר, אין לו דעת של בר מצוה, אין לו חיוב מצוות, אבל קרה משהו בגיל שש שהוא נעשה בוגר במדה מסוימת. יש הרבה שלבים של קנית דעת, ויש איזו דרגה מסוימת של דעת שהילד מקבל בגיל 6 – שכבר יצא מהסינר של אמא שלו.

גיל ששים – שחרור מהתלות באמא-בבינה

לפי זה גיל 60 – הופעת תכונת גיל 6 בכל עשרת כחות הנפש, כנ"ל – זה גם איזה גיל של שלמות עצמאות (זה מתקשר למה שדברנו קודם על "עלה זית טרף בפיה", שאנחנו רוצים להיות עצמאיים, בלי תלות חיצונית באף אחד). עיקר התלות זה באמא. היחס לאבא זה לא תלות, זה יחס אחר, אבל תלות יש ביחס לאמא, ויש משהו בגיל 6 שהאדם יוצא מהתלות. לאו דווקא תלות באם הגשמית, אלא בעצם המושג אמא. אפילו בשרש, המושג אמא זה בינה, ואמרנו שששים זה כבר "זה קנה חכמה", גיל של "בטול בששים" (הוא כבר לא תלוי ב'תובנות', וד"ל). וכמבואר לעיל, שכמו שבגיל מאה לגמרי בטל מהעולם, יש גם איזה (התחלה של) בטול במציאות בגיל 60, זה החכמה שלו, ה"קדש מלה בגרמיה" שלו.

"בן חמש" – המשיג את הדבור החמישי, "כבד את אביך ואת אמך" – "למקרא"

מכאן נעבור לעוד הלכה. יש מצוה של כבוד הורים, "כבד את אביך ואת אמך". יש עוד מצוה של מורא הורים, "איש אמו ואביו תיראו". "כבד את אביך ואת אמך" זה הדבור החמישי בעשרת הדברות. יש כאן רמז שזה קשור ל"בן חמש למקרא" – בן חמש זה אחד שכבר יש לו השגה בכבוד הורים, בן הדבור החמישי של עשה"ד, ואז הוא כלי לקבל את ראשית לימוד התורה, "בן חמש למקרא" (ורמז נאה: "בן חמש" = 400. נמצא, לפי הרמז הנ"ל שהממוצע של "בן ששים" ו"בן מאה" הוא 400, ש-חמש הוא הערך הממוצע של ששים ו-מאה, "נעוץ סופן בתחילתן" דרך הגיל העשירי, ה"קדש להוי'"!). הקשר בין ההכשרה לראשית לימוד התורה לכבוד הורים הוא על פי טעם האברבנאל במצות כבוד הורים, שהיא כעין תנאי בהעברת התורה מדור לדור, כמבואר בשיחת הרבי (חל"ו יתרו ב, השיחה שלמדנו ב-ה תמוז).

חיוב קטן בכבוד אב ואם

אבל יש משהו מפתיע בהלכה זו, שהוא אולי מהדברים הכי מענינים בכל התורה. יש כמה אחרונים חשובים – כמה שו"תים (שו"ת בשמים ראש סי' שכו וכסא דהרסנא סי' עג. ובמנחת סולת מ' לג אות א תמה מה המקור לחייבו מה"ת. ועי' מש"כ בזה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכד אות יח) – שאומרים שיש משהו מיוחד במצות כבוד הורים שאין בשום מצוה אחרת בתורה: קטן חייב בכבוד אב ואם מן התורה, ואף על פי שאין לומר שעבריין הוא אם אינו עושה, מכל מקום חייב הוא במצוה זו, ומטילים אותה עליו, ומדריכים אותו לקיימה. קודם אמרנו שילד בגיל 6 הוא עצמאי במדה מסוימת, כבר יצא מתחת שמלת אמו, אבל לא חייב במצוות עדיין. האבא חייב לחנך אותו במצוות (כולל ללמדו תורה), אבל הוא עצמו לא חייב במצוות. אבל יש את הדעה הנ"ל, שבשונה משאר מצוות התורה – המצוה של כבוד אב ואם חלה גם על קטן מדאורייתא [ביחס למצות קידוש ה', יש מי שמדייק מלשון הרמב"ם בתחילת פרק ה של הלכות יסודי התורה "כל בית ישראל מצווין על קידוש ה' הגדול הזה" ש"כל בית ישראל" בא לרבות אף קטנים – חקרי לב ח"ג יו"ד סי' קמה, נמוקי מהרא"י, אמת ליעקב ויקרא כב, לב. ועי' דרכי תשובה יו"ד סי' קנז ס"ק כה – ויש לזה מקור באגדות חז"ל, וגם מעולם ראינו שקטנים מסרו את נפשם על קידוש ה'. אך יש מי שמפרש את לשון הרמב"ם הנ"ל שבא לרבות נשים וגרים, ולא קטנים, ויש מי שמפרש שבא למעט בני נח (ובספר פרשת המלך כתב שמזה משמע דמצוות שנאמרו בפרקים הקודמים – ה מצוות: לידע שיש שם אלוה, שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה', ליחדו, לאהבו, ליראה ממנו – נאמרו גם לבני נח!)]. זו לא דעת הרוב, ונושא חיוב קטן בכבוד אב ואם בכלל לא מובא בשו"ע, אבל מביאים שברמ"א באו"ח שמ"ג יש רמז שלא סובר ככה. זה רק בדרך רמז, ומה הרמז שם? הרמ"א אומר שאם ילד עשה עבירות כשהיה קטן, הכה את הוריו ופצע אותם (שאם היה גדול זה חיוב מיתה), או שעשה עבירה אחרת – הוא לא עבריין. האם הוא צריך לעשות תשובה אחר כך? על פי נגלה, על פי פשט, הוא לא צריך לעשות תשובה. מהרגע שהוא בוגר הוא חייב לשמור את כל המצוות, אבל לא חייב בתשובה על מה שעשה כשהיה קטן. אבל הרמ"א אומר שזה טוב ורצוי לכתחילה שכל אחד יעשה תשובה גם על עבירות שעשה כשהיה קטן. היות שלא מחלק בין כבוד הורים לעבירה אחרת – ומביא את זה כדוגמה בין הרבה עבירות – סימן שלא מחלק בחיוב הזה. זה ממש רק רמז שאולי הוא לא סובר את החידוש הזה שיש על קטן חיוב מדאורייתא בכבוד הורים. שוב, זה משהו מופלא ביותר.

"יום הֻלדת את פרעה" לעומת יום הולדת יהודי

נשאל שאלה – למה הרבי באמת אומר לחגוג יום הולדת? אדם שיש לו דעת מתבודד ומעלה זכרונות ומקבל החלטות טובות (כמו שהרבי אומר לעשות), המזל גובר, זה יום סגולה. אבל איפה כתוב בתורה? רק פרעה חגג יום הולדת, ולכאורה זה מנהג גוים. כשפרעה הרשע חוגג יום הולדת מה יש לו בראש? אני ואפסי עוד, ביום הזה אני נולדתי, אז צריך לחגוג את היום שהעולם זכה שאני הגעתי לתוכו. זה דבר כל כך גדול שאני נמצא פה, שראוי שאני אעשה יום טוב גדול לכולם, וכולם ימחאו כפים שאני נמצא כאן בעולם. זה לכאורה הרוח של יום ההולדת של פרעה. אבל יום הולדת של יהודי זה ודאי לא ככה, זה צריך להיות משהו הפוך ממש. מה יכולה להיות השמחה של היהודי ביום הולדת?