ב. תכונות כד תמוז – עצמאות ויושר

כד תמוז – יום חזרת היונה עם "עלה זית טרף בפיה"

מסוד גיל ששים נעבור ליום של יום ההולדת: הרבי מאד אהב לקשר כל דבר עם היום שלו, כמו שאדמו"ר הזקן אומר שצריכים "לחיות עם הזמן". הפירוש הפשוט של "לחיות עם הזמן" זה לחיות עם פרשת השבוע, אבל זה לא כולל רק את פרשת השבוע אלא את כל מה שקשור ליום הזה בתולדות עם ישראל. יש ספר (לא מספרי חב"ד) שהרבי מאד אהב – "דבר יום ביומו" – שבכל הזדמנות הרבי הביא ממנו מה קרה באותו יום לעם ישראל. פתחתי לראות מה זה היום הזה, כד תמוז, וראיתי משהו מאד נחמד: ידוע שכאשר נח היה בתבה, לקראת הסוף של המבול, סוף השנה, הוא שלח את העורב לראות אם כלו המים מעל הארץ. העורב בכלל לא יצא לשליחות, היה סרבן, ורק המשיך להסתובב סביב התבה. אחר כך הוא שלח יונה, ובפעם הראשונה היא חזרה בגלל שהארץ לא יבשה בכלל, אז הוא הבין שיש עדיין מים על פני כל הארץ. אחר כך הוא חכה שבעה ימים, וכעבור שבוע שלח עוד הפעם את היונה, ובפעם השניה היא חזרה עם "עלה זית טרף בפיה", ואז "וידע נח כי כלו המים מעל הארץ". זה היה הסימן הראשון שהמבול הולך להגמר, שה' כבר מרחם על היקום, על הארץ. הסימן זה שהיונה חוזרת עם "עלה זית טרף בפיה" (שיש לזה הרבה משמעות, כפי שנראה בדברי חז"ל). בכל אופן, הוא כותב שלפי החשבון (של שליחות העורב לסוף ארבעים יום מר"ח סיון) זה קרה ב-כד תמוז (חשבון זה הוא על פי דעת זקנים מבעלי התוספות, המסתמכים גם על סדר עולם, מה שאין כן לפירוש רש"י על התורה, שסוף הארבעים יום הם מר"ח אב, וממילא שליחות העורב היתה ב-י אלול והשליחות השניה של היונה ב-כד אלול, ערב יום בריאת העולם – עולם התיקון – יום מלכותו של בעל חנן בן עכבור, וד"ל). אז נח יודע שהכל בסדר, שה' מרחם עלינו, מביא לנו את הגאולה, מביא לנו את המשיח. היונה כמובן מסמלת את כנסת ישראל, כנס"י נמשלה ליונה.

עצמאות עם ישראל מהאומות – "מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך"

חז"ל אומרים ש"בפיה" מלמד שיש כאן איזו אמירה, שהיונה הביעה משהו בהבאת העלה זית: "אמרה יונה לפני הקב"ה, רבש"ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם". כלומר, ה"עלה זית טרף בפיה" זו אמירה שלה – יהי רצון שתמיד יהיו מזונותי מידי הקב"ה, אפילו שיהיו מרורים כזית אבל מה' יתברך ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם. מחפשים כעת תכונות של בעל יום ההולדת, ואמירה זו של היונה (ביום הזה, יום ההולדת) משקפת תכונה בנפש. אפשר לקבל רושם שבאמת לא צריך שום טובות מאף אחד בעולם, ובאמת יש מדה כזו – שמואל הרמתי לא נהנה מהבריות בכלל ואפשר ללמוד ממנו. אבל אלישע הנביא כן נהנה מהבריות, וכתוב שמי שרוצה ילמד מאלישע ומי שרוצה ילמד משמואל. אבל מה נכון באמירה הזו לכולי עלמא (גם למי שלומד מאלישע הנביא)? זה נוגע לאקטואליה: כתוב שהיונה זה עם ישראל, ועם ישראל אומר שלא רוצים לקבל טובה מאף אחד אלא רק מה', אפילו שזה מר. לעניננו זה אומר שלא רוצים טובות מאו"ה. לא רוצים להיות תלויים באו"ה, וממילא כנועים להם. הם לא נותנים לנו את המתנות שלהם מתוך אהבה. [(מישהו אמר – בפרט אם הוא כושי... הרב ענה – הוא רק סממן, גם לפניו וגם אחריו כך צריך לנהוג]. זה המסר, יהיו מזונותי מרורים בידי ה' ולא מתוקים בידי בשר ודם. אנחנו בארץ – התיבה זה הארץ – והשאיפה האמיתית שנהיה יהודים עצמאיים (שבאמת יהיה יום העצמאות). אנחנו והקב"ה, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב", ואחר כך גם נהיה "אור לגוים". לא רוצים להתבודד מהעולם, אבל כדי להתעצם צריך להיות עצמאיים – לא להיות תלויים באף אחד, כי אז אתה עבד שלו. עד כאן הווארט הראשון.

שלש שליחויות היונה – יז תמוז, כד תמוז, ב אב (ולידת המשיח בתשעה באב)

היום הראשון שנח שלח את היונה זה יז תמוז – אז לא היה שום דבר, זה צום, זה ראשית החורבן. עכשיו עבר בדיוק שבוע, הגענו ל-כד תמוז, ועכשיו יש כבר מסר, יש בשורת גאולה. אז אפילו שעכשיו זה בתוך ג השבועות, אבל יש פה בשורת הגאולה שהכל יהיה בסדר. אחרי כמעט שנה של מבול וחורבן יש עכשיו עלה זית (תיכף נאמר שעלה זית הולך טוב עם טונה... פעם קודמת אמרנו כאן ש-טונה = יין, והצענו פרסום של טונה עם יין יחד, עוד לא עשו את זה. כעת מוסיפים שצריך גם זית, גם שמן זית). יוצא לנו שהיום הזה קשור עם זית – בשבעת המינים זה היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". היום זה יום של הזית, של "עלה זית טרף בפיה" – היונה אומרת שאני הכי אוהבת לאכול זיתים של ארץ ישראל, אפילו שקצת מר, וזה ההתקשרות לצדיק (הערך הממוצע של ארבע התבות "עלה זית טרף בפיה" הוא ברכה – מאמר היונה הוא מקור הברכה, והרי "ברכות לראש צדיק" דווקא, כל הברכות נמשכות לתוך המציאות על ידי ה"צדיק יסוד עולם", וד"ל). עוד שבוע – יום הברית של מי שנולד ב-כד תמוז – זה השליחות השלישית, שהיונה לא חוזרת, ועוד שבוע זה לידת מלך המשיח בתשעה באב. כל זה קשור, עוד לפני אברהם אבינו ולפני עם ישראל, זה קשור לנח וליונה. הבן איש חי כותב שעל כל יהודי לחגוג מדי שנה את יום הברית שלו (הרבי חדש שאת יום ההולדת, אבל הוא כותב יום הברית; כתוב בירושלמי שביום הולדת המזל גובר, אבל לא כותב שעושים חגיגה – רק על יום הולדת ששים מוזכר בגמרא ביחס לרב יוסף שעשה חגיגה כנ"ל. ביום שהמזל גובר זה יום טוב לקבל החלטות טובות וכו').

כד תמוז = "בעתה", קץ הגאולה

כעת נקשור את זה לגימטריא של היום: כד תמוז = 477. אם נחשוב על כל מעגל השנה, האם יכול להיות עוד יום שיהיה שוה 477? עם חשיבה קלה, ברור שלא יכול להיות, בגלל שאין חדש שהשם שלו בקירוב של 30 למספר הזה. במסורה על התנ"ך כשיש משהו שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך ותו לא קוראים לזה "לית" (ר"ת "לפני הוי' תטהרו" שנאמר על יום הכפורים – "אחת בשנה", ודוק) – אין, אין עוד. זה לא התאריך היחיד של "לית", אבל התאריך הזה הוא "לית" – אין עוד תאריך ששוה כך (גם אתמול היה 'לית', 476, אבל היום זה 477). השאלה מה זה אומר 477? בחז"ל זה מספר חשוב מאד. אמרנו, לפי מה שהבאנו מ"דבר יום ביומו" (בשם בעלי התוספות וסדר היום), שיש ביום הזה בשורה מיוחדת של גאולה לעולם. "עלה זית טרף בפיה" – יש לה מה לומר, יש אמירה מיוחדת ביום הזה. יש פסוק בישעיה הנביא שקוראים אותו לפני ראש השנה, בהפטרה השישית (שכנגד ה"צדיק יסוד עולם") מ-ז הפטרות הנחמה, ובו כתוב "אני הוי' בעתה אחישנה". חז"ל אומרים שזה שתי גאולות, "זכו – 'בעתה', לא זכו – 'אחישנה'". אם אנחנו, עם סגולה, מסגלים הרבה מצוות לה', אז הגאולה באה בבחינת "אחישנה", ואם לא אזי היא גם באה, בבחינת "בעתה". פשוט, כפי שהרבי אמר, ש"כלו כל הקיצין", אבל היום הזה הוא היחיד בשנה שעולה "בעתה". זה הסוף, הגאולה חייבת לבוא היום – "בעתה", אין מחר. לא יכול להיות שהגאולה תאחר עוד יום.

מעלת גאולת "בעתה"

יש לנו ספר ששמו "בעתה אחישנה", שמבוסס על כל שיחות הרבי על הנושאים של גאולה, ובפרט הקדמת הספר – זה ממש התבוננות בכל מה שהרבי דבר, נקודות המבט והזויות השונות על האופן בו תבוא הגאולה. אפשר לחשוב ש"בעתה" זה בדיעבד, בעוד "אחישנה" זה לכתחילה. אבל כשנלמד את הספר, שעל פי השיחות של הרבי, נראה שיש מעלה מופלאה בגאולת "בעתה", אפילו יותר מאשר "אחישנה". הפשט הכי פשוט הוא שאם אנחנו זוכים אז אכן 'מגיע לנו', בזכותנו, וצריך לתת לנו את הגאולה. אבל אם לא זוכים הגאולה היא גילוי טהור ונקי של אהבת ה' אלינו, שה' גואל אותנו ואוהב אותנו בכל מצב, "באשר הוא שם". אז אולי צריך לחכות עוד כמה ימים, אבל הגילוי של "בעתה" זה גילוי עצמי של הקב"ה בעולם, יותר מאשר הגילוי של "אחישנה" (והדבר נרמז בכך שבביטוי "בעתה אחישנה" הגאולה של "בעתה" קודמת לגאולה של "אחישנה", ללמד שגאולת "בעתה" היא לכתחילה ואילו גאולת "אחישנה" היא בדיעבד! ועוד, ידוע שה' ברא את העולם ב-ב של "בעתה", לשון ברכה, דווקא, ולא ב-א של "אחישנה" כו', וד"ל). לכן, במדה מסוימת כדאי לא לזכות על מנת שנגיע לגאולת "בעתה", שיש בה גילוי של עצמות ה'. זו נקודה עמוקה ביותר שצריך להעמיק בה.

"בעתה אחישנה" – מ-כז תמוז הגאולה מתחילה לרוץ

רק כדי לתת לזה בסיס של פשט: כשפותחים את התנ"ך במפרשי הפשט אז לא מפרשים ש"בעתה אחישנה" זה שני אופני גאולה – זה דרוש של חז"ל. לפי הפשט זה ביטוי אחד, והכוונה שברגע שמגיע הזמן, "בעתה", התהליך הולך מהר מאד, "אחישנה" (סוד "[אם יתמהמה חכה לו] בא יבא לא יאחר", "בא" ר"ת "בעתה אחישנה"). לפי זה מה שחייב להיות היום – זה קצת פחות ממה שאמרתי קודם, שהיום זה חייב להגמר, אבל לפי הפשט כשמגיע "בעתה", כד תמוז – זה מתחיל לרוץ, אין עיכובים. צריך להגיע לנקודה של "בעתה", ואז תהליך הגאולה מתחיל לרוץ – "אחישנה". לפני שמגיע למצב של "בעתה" זה לאט לאט, וברגע שמגיע ל"בעתה" זה מתחיל לרוץ. ודאי שאת זה צריכים, שבזכות היום הזה – המזל גובר של יום הולדת ששים – גאולת הפרט וגאולת הכלל תרוץ מהר, הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

"בעתה" – תוכו כברו

נאמר איזה ווארט: קודם אמרנו שמי שיש לו מזל של כד תמוז יש לו את התכונה הנפשית הבאה לידי ביטוי במאמר היונה, העדפה תמיד להיות עצמאיים – לא רק אני, אלא העם שלי – אפילו שאולי יש בזה קצת צמצום, מאשר להיות תלויים בחסדי בשר ודם (וכמו שאמרנו קודם, אותו בשר ודם שודאי לא עושה את זה "לשמה"). לא רוצים להיות כנועים לאף אחד בעולם. זו ודאי השיטה של הרבי, השיטה של התורה, וזה לכולי עלמא – גם לאלישע, שמוכן להנות מאחינו בני ישראל (עשו לו עלית קיר והיה מוכן לקבל), וגם לשמואל הרמתי, שלא היה מוכן להנות מאף אחד (היה לו קרוואן – לא היה מוכן להתארח אצל אף אחד). אפשר לנהוג כשמואל או כאלישע, לפי שרש הנשמה, אבל לגבי או"ה פשיטא – לפי שניהם – שצריך להרגיש כאן את תחושת היונה (גם על פי פשט, אלישע היה מוכן להנות רק ממי שנתן לו בעין יפה באמת, כאשה השונמית, ודוק). אז דברנו על ששים, הדרגה העשירית של גילאי פרקי אבות, ועל היונה ועל הגימטריא. כעת נאמר עוד תכונה לגבי הגימטריא של "בעתה". לכל מילה יש חלק גלוי וחלק נסתר, האותיות הגלויות והמילוי (העובר שנמצא בהעלם בתוך המלה, כמו בטן מלאה). ב-בעתה רק חלק המילוי – בית עין תו הא – בעצמו 477 (אף שאין כאן אף אות שהמילוי הנסתר שלה שוה לגלוי שלה)! לפי התופעה הזאת צריך לומר שמי שיש לו את המזל הזה, בעל יום ההולדת שלנו היום, אצלו "תוכו כברו" – הוא אחד שפיו ולבו שוים, ומה שיש לו בפה יש לו בלב, כמו יעקב אבינו. בזכות יהודים שאצלם תוכו כברו תבוא הגאולה.

"תוכו כברו" באמירת ברכה

בביטוי "תוכו כברו" יש רמז מפורסם, שהאותיות שבתוך ("תוכו") – "תוכו כברו" – הן "כברו", והאותיות שבחוץ (ב"ברו") – "תוכו כברו" – הן "תוכו". כברו הן אותיות ברוך, ומה זה תוכו? תו-כו, "אתה הוי'". יחד זה "ברוך אתה הוי'". מתי צריך להיות "תוכו כברו"? כשאומרים ברכה, כשאומרים "ברוך אתה הוי'". יש פסוק בתהלים קיט, "ברוך אתה הוי' למדני חקיך". אם אדם מתחיל ברכה וטועה הוא צריך להשלים בפסוק זה, כדי לא להוציא שם שמים לבטלה. מסופר על הרבי הרש"ב, אבי הרבי הקודם, שנהג שלא תעבור עליו שעה ביממה בלי לומר ברכה לה'. אז כל פעם שהיה לו משהו לאכול ואמר ברכה – היה לו. אבל מה קרה אם לא היה לו? הוא היה אומר את הפסוק הזה. היות שזה פסוק שלם אפשר לומר אותו עם שם ה', אז בשעה שלא היה לו משהו לברך עליו היה אומר את הפסוק "ברוך את הוי' למדני חקיך", כדי שלא תעבור עליו שעה אחת בלי ברכה.

הכלי לגאולת "בעתה" – יהודים של "תוכו כברו"

"ברוך אתה הוי'" זה "תוכו כברו", והמלה הכי חשובה של זה היא "בעתה". מה זה מלמד? שכאשר נגיע ל"תוכו כברו" נזכה לגאולה. מחד אמרנו שזה בלי שום זכות, שה' הבטיח לאבות והוא יקיים את זה. יש ווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב על כך שאנחנו קוראים "חג הפסח" למרות שבתורה זה נקרא "חג המצות". הוא אומר שכל אחד קורא על שם האהוב שלו – ה' קורא לזה חג המצות כדי להזכיר את הזכות שלנו, שעשינו מצות בחפזון בצאתנו ממצרים, ואנחנו קוראים לזה חג הפסח, כדי להזכיר את חסדו שהוא פסח-חמל עלינו. כך אמרנו גם כאן, שה"בעתה" מגלה את עצמות ה', את אהבתו העצמית, יותר מ"אחישנה". לכן ה' מעדיף מצדו "אחישנה", שמגלה על הזכויות שלנו, אבל אנחנו במדה מסוימת צריכים להעדיף "בעתה", שמגלה על אהבת ה'. אבל, גם מי שאין לו זכויות צריך איזה כלי, ומה הכלי של היום הזה? תכונה זו של בן אדם שמצד אופיו הוא אדם אמיתי. זה העיקר, שהוא אן ערלעכער איד. כמה מצוות הוא עושה, כן או לא – דווקא כשאין יותר מדי זכויות מתגלה ה"בעתה". לא שיש כאן איזה היתר לא לעשות מצוות, ח"ו, אבל בכל אופן מה יש בתוך ה"לא זכו" כדי לקבל את גילוי העצמות? ה' רק רוצה לראות שאנחנו בני יעקב אבינו, ולא בני עשו הרשע. עשו מרמה את אביו, אבל אנחנו בני יעקב שלא מרמה אף אחד כי זה לא באופי שלו, "תוכו כברו".

זה רמז מאד חשוב, וכנראה שכל הרמזים האלה קשורים ליום הזה. אם יום ההולדת זה היום זה אופי. אמרנו שני רמזי אופי – "עלה זית טרף בפיה" ו"תוכו כברו", ואז "ענוים הגיע זמן גאולתכם". זה לשון המדרש.

עד כאן זה הקדמות, רק לומר את משמעות היום הזה. לחיים לחיים!

ניגנו ניגון.