יום הולדת ששים: "חכם הרואה את הנולד" – רואה מה היה עמו מרגע שנולד

אמרנו שיש דעה באחרונים שכבוד אב ואם חל על תינוק מהתורה. נספר סיפור: אחד מגדולי החסידות, רבי אלימלך מליז'נסק, כאשר הגיע לגיל מבוגר – לא כתוב מתי, אבל נאמר שזה היה ביום הולדת ששים – התחיל לעשות תשובה על כך שכאשר היה תינוק יונק משדי אמו נשך פעם אחת את אמא שלו תוך כדי ההנקה (הוא זכר את זה). על זה הוא בכה והתענה וכתוב שכל סוף ימיו כתוב שעשה תשובה על הדבר הזה. קודם כל, מה הוא קיים כאן? את הרמ"א בסימן שמ"ג, שכדאי לעשות תשובה גם על דברים שאדם עשה בגיל צעיר. לא כותב על זה שאולי נשכת את אמך ביניקה, אבל בשבילו זה היה משהו חמור שבחמור. הרי בלשון חז"ל כבוד הורים זה "חמורה שבחמורות". למה אפשר להניח שההתעוררות לעשות תשובה על כזה דבר, שנשכתי את האמא בזמן שהיא הניקה אותי, קשור ל"בן ששים לזקנה" ("זה קנה חכמה")? חכמה זה "איזהו חכם הרואה את הנולד". תמיד מפרשים שאני רואה את הנולד שעתיד להיות, ובתניא כתוב שאני רואה את הנולד הוה, שהכל נולד יש מאין ברגע זה ממש "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל", שאני רואה גם את עצמי נולד יש מאין עכשיו. זה פירוש התניא, אבל הפשט שזה אינטואיציה לראות מה יקרה. את זה חייבים בשביל לקבל החלטות טובות. כעת נדרוש הפוך, ש"הרואה את הנולד" רואה מה היה עמו כשנולד, מה עשה לאמא שלו מרגע שנולד. בגיל ששים אפשר לזכור את זה, לראות את זה מול העינים שלו – זה כל כך מוחשי עד ש"רואה את הנולד" שלו, איך הוא נולד, "מאין באת".

שמחה יהודית – שמחה של מצוה

שוב, כאשר פרעה חוגג את יום ההולדת הוא חוגג את ה"אני ואפסי עוד", "לי יאורי ואני עשיתיני" (זה פסוק שפרעה אומר ביחס לנהר הנילוס, מקור חיות ופרנסת מצרים – זה אני, ואני עשיתי את עצמי). יום הולדת של יהודי, בו מזלו גובר, זה בדיוק ההיפך – המזל שלנו זה אין, "אין מזל לישראל". בכלל, כשיהודי שמח – ממה הוא שמח? יש ווארט בחסידות שכל מצוות התורה זה היכי תמצי בשביל לעשות התוועדות חסידית. ה' הרבה לנו תורה ומצוות כדי שיהיו הרבה הזדמנויות להתוועד. כל מצוה שאני זוכה לקיים בחסדי ה' זו הזדמנות לעשות התוועדות עם חברים ולומר "לחיים" על קיום המצוה ולשמוח בשמחה של מצוה. כתוב "שמחו צדיקים בהוי'", וכתוב שהדיוק הוא לא לשמוח בעצמך – אפילו לא בזה שאני עשיתי מצוה, אני נתתי צדקה – אלא רק "שמחו צדיקים בהוי'", שה' זיכה אותי, רק "בהוי'" ולא בי בכלל. להיפך, אני לגריעותא בסה"כ, אבל אני שמח בה'. כשאני עשיתי מצוה יש כאן הופעה אלקית, וכמה שאני יותר בטל ולא נמצא כאן – יותר טוב, יותר שמח. כמה שאני פחות תופס מקום בנתינת הצדקה – זה עוד יותר שמח. זה שמחה של מצוה.

יום הולדת – שמחת מצות כבוד הורים בנחת הרוח שלהם בלידה

אם עושים מסיבת יום הולדת, ובמיוחד בגיל 60 בו רואים את הנולד – כתכונת החכמה – אז השאלה היא איזה מצוה קיימתי ברגע שיצאתי לאויר העולם? אבא שלי קיים אז מצוה – קיים מצות "פרו ורבו" (אפילו שכבר היו הרבה ילדים, שכבר היו בן ובת, כתוב שגם ילדים נוספים אחר שיצא ידי חובת המצוה זה קיום מצות "פרו ורבו"). לכאורה האמא לא מצווה, אבל היא עוזרת במצוה, ועליה כתוב "אם הבנים שמחה". היא חלק עיקרי מהשמחה. אבל איזו מצוה אני קיימתי ברגע שיצאתי לאויר העולם, שמצדיקה לחגוג את זה (יהודי חוגג רק מצוות, פרעה חוגג את עצמו אבל יהודי חוגג רק מצוה)? שמחה של מצוה זה כמה שזה פחות אני וכמה שיותר ה'. אז מה המצוה להוולד? בזה שעשית נחת רוח להוריך ברגע שיצאת לאויר העולם, שהם שמחו, אז קיימת מצות כבוד אב ואם. מה שהיה למחרת, אם נשכת את אמא – זה כבר אחר כך. המצוה הזאת היא עוד לפני ההנקה הראשונה. אבל בטוח, באותו רגע שיצאת וכולם אמרו "מזל טוב" ושמחו – קיימת מצות כבוד אב ואם.

[(שאלו: אבל הלידה כואבת?). זו באמת שאלה אם יש כאן "מצוה הבאה בעבירה" שיש הרבה מה לפלפל בזה, אך ה"עבירה" כאן היא רק המשך צער העיבור. "בעצב תלדי בנים" בא בהמשך ל"[הרבה ארבה עצבונך] והרנך", ראה רש"י שם, ומכאן נבין שצער האשה בהריון ולידה הוא עונש לה ואין התינוק אשם בכך, וממילא סרה הקושיה. אפשר לשאול למה רבי אלימלך לא עשה תשובה על צער העיבור והלידה? יכול להיות שהוא בעט פעם, וגם את זה הוא זוכר. זה בגלל שעל פי ההלכה העובר בתוך הבטן הוא "עובר ירך אמו".]

לכאורה, למאן דאמר שיש מצות כבוד הורים מדאורייתא גם אצל קטן, זה יתכן מאותו רגע שיוצאים לאויר העולם. בכלל, זה שלעשות נחת רוח להורים זה כבוד הורים. אצל חסידים בכלל יש מושג לעשות נחת רוח לרבי, וחסידים הדגישו שמורנו הבעל שם טוב נולד בשנת נחת – "עיר וקדיש מן שמיא נחת", והוא נקרא ישראל על שם כללות נשמות עם ישראל כנודע, ודו"ק (אצל לא-חסידים כל המושג נחת רוח לא כל כך בראש, אם כי זה פשט בקרבנות "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצונו", עושים נח"ר לאבינו שבשמים ונח"ר לאבא ואמא שהולידו אותי). יש איזה נחת רוח ברגע שנולדת. כשיצאת לאויר העולם קיימת מצוה של לשמח את ההורים, ועל המצוה הזאת שההורים שמחו וכולם אמרו מזל טוב ראוי עכשיו לעשות מסיבה. זה משהו אמיתי, שמחה של מצוה. צריך ללמוד מזה שכל החיים צריך לשמח את ההורים וגם את כולם, את אבינו שבשמים, ואת כנסת ישראל שהיא אמנו הרוחנית.

כבוד הורים ב"נחת רוח", גם כשאין "מאכילו ומשקהו וכו'"

עוד ווארט אחד לגבי ששים ועצמאות: המצוה הזאת היא מצוה רמה ונשגבה של כבוד הורים, אבל בתורה כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". "בן שמונה עשרה לחופה" אדם צריך לעזוב את הוריו, ובמדה מסוימת אז פחות מסור לכבד את ההורים. אבל כנראה, וכך כתוב, בסופו של דבר הכבוד הכי אמיתי זה "דור ישרים יבורך". יש מי ששואל שלכאורה בגמרא כתוב שכבוד זה "מאכיל, משקה, מלביש, מכסה, מכניס, מוציא" – הנאה מפורשת של ההורים. מה לגבי דברים אחרים? יש מי שמסתפק אם זה חיוב מדאורייתא או לא. כשהאבא מבקש שתעשה משהו שאין לו בו הנאה, אלא ההנאה בכך שאתה מקשיב לו – זה כבוד הורים? בקיצור נמרץ, יש מי שאומר שלעשות נחת רוח בלי הנאה ישירה בכלל לא ברור אם זו מצוה מדאורייתא. יש מי שאומר ההיפך – שיסוד ושרש המצוה, עוד לפני מאכיל ומשקה, זה לעשות נח"ר בכל צורה שהיא. עד כדי כך שיש מי שאומר שזה חובה גם של בני נח – שבן נח לא חייב להאכיל ולהשקות, זה חידוש של התורה, תורת ישראל, אבל לעשות נח"ר להורים בכלל גם בני נח חייבים. לכן, אפשר לעשות נחת רוח כבר מהיום הראשון.

"פרו ורבו" וכבוד הורים – אור ישר ואור חוזר

יש שיחה של הרבי, והרבה חסידות על זה, שהילד משתתף במצות ברית מילה אף שאין לו דעת. על פי פשט האבא מל אותו, אבל הוא משתתף בזה. זה לא קיום מצוה ממש, כמו בכבוד הורים לפי הדעה הנ"ל, אבל בכל אופן יש לו חלק בזה. בזמן שמלים אותו יש מצדו איזו הבעה לא מודעת של מסירות נפש. יש לו מס"נ למעלה מטו"ד כאשר מלים אותו (ולפי הדעה הנ"ל שגם ילד חייב במצות קידוש ה' יש לומר שבכלל זה המס"נ להמול, שהוא כמו להקריב את עצמו על גבי המזבח). לכן אומר הבן איש חי שראוי לחגוג את זה מדי שנה. אבל כאן יש מצות כבוד אב ואם מרגע שנולדת, עוד לפני הברית. לכן אצל הרבי הענין הזה של לעשות נח"ר – בן שעושה נח"ר להורים, חסיד שעושה נח"ר לרבי, כל יהודי שעושה נח"ר לקב"ה – זה מושג בסיסי ויסודי ביותר בתורת החסידות. זאת אומרת שבעצם יש כאן אור ישר ואור חוזר יחד. יש אור ישר של "פרו ורבו", ובאותו רגע שיש "פרו ורבו" מאיר אור חוזר של מצות כבוד הורים. עד כדי כך שאפשר לומר שכל הפו"ר זה היכי תמצי בשביל "כבד את אביך ואת אמך". כמה שפו"ר זו מצוה רבה, מצוה הכי חשובה, אבל במדה מסוימת זה האור ישר שמזמין כנגדו את האו"ח שהוא התכלית של כבוד הורים (על דרך הווארט של הרב המגיד שה' ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים יחזירו את היש לאין, כך מצות פרו ורבו הוא על דרך בריאה יש מאין וכיבוד הורים על דרך החזרת היש לאין, ודוק).

גיל 6 – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו"; גיל 60 – "כי אבי ואמי עזבוני"

זה קשור ליום ההולדת. מה זה גיל 60, עשר פעמים 6? אמרנו שכדי לקיים כבוד הורים אני צריך לעזוב אותם באיזה שלב, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו". יש עוד פסוק, הפוך, שאומרים בחדש אלול – "כי אבי ואמי עזבוני [וה' יאספני]". יש פסוק שאומר שאני צריך לעזוב אותם בשביל להתחתן ולהוליד את הדור הבא, שזה עצם נחת הרוח. זה מה שאמרנו קודם, שרואים שנחת הרוח בסוף יותר חשובה מהמאכיל ומשקה. כשאני עוזב את המאכיל ומשקה לטובת הנח"ר בזה שאני מתחתן וממשיך את האידישקייט עוד דור. אבל מתי זה "כי אבי ואמי עזבוני"? שוב, בגיל 6 הילד כבר עוזב את ההורים, יוצא מהחממה של האמא – מהמצב התלותי. אף על פי שיניקה זה בדרך כלל עד שנתיים (ואפשר להמשיך הלאה), אבל "מוחין דיניקה" – שזה תלות – נמשך כאן לפי ההלכה עד גיל 6. אז יוצא ממוחין דיניקה ומתחיל להיות גדול (וב'חזקה' של גיל 6, אחרי 3 פעמים 6 שנים בעולם – "בן שמונה עשרה לחופה" – מקיימים כפשוטו "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"). אבל בגיל 60 או שההורים הם כבר בעולם האמת, שזה על פי פשט "כי אבי ואמי עזבוני", או – נאחל לכולם, שההורים יאריכו ימים ושנים טובות, וגם בגיל מאה שלך ההורים יהיו בחיים – אבל יש משהו שבגיל 60 "כי אבי ואמי עזבוני". לדוגמה, אם אברך צעיר מתחתן ואין לו מחיה, אז עזב את אבא ואמא אבל הם תומכים בו עדיין. אבל כשהגעת לגיל 60 גמרנו את התמיכה. נקוה שהתבגרת מזה, שבגיל 60 לא צריך לקבל יותר תמיכה מההורים. זה נקרא "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני".

בגיל 60 מעבר בכבוד הורים מ"בין אדם לחברו" ל"בין אדם למקום"

בשיחה של הרבי ראינו שבכבוד הורים יש שתי מצוות – "בין אדם לחברו" (שההורים גמלו אתי חסד ואני צריך להחזיר את זה) ו"בין אדם למקום" (שההורים השתתפו ביצירתי, כלשון הרמב"ן שהרבי מצטט, ואז המצוה כולה לה' – לכן זה בלוח הימני של לוחות הברית). הראשונים דנים אם זה בין אדם לחברו או בין אדם למקום, ולפי השיחה "אלו ואלו", אבל ודאי שהדרגה היותר גבוהה זה שהמצוה הופכת להיות כולה בין אדם לה'. זה "כי אבי ואמי עזבוני" – זה מה שקורה בגיל 60, אז גם אם ההורים בעלמא דין או בעלמא דקשוט, היחס להורים בגיל 60 זה לגמרי יחס לקוב"ה (בגיל ששים מגיעים לשלמות ההכרה במהות ההורים – כמו שהם משקפים את הקב"ה, השותף השלישי, שהוא העיקר, ממש – והרמז: כל עשרת הגילאים שבמשנה עד 60 – 5 10 13 15 18 20 30 40 50 60 = הורים!). עד אז יש גם ממד של בין אדם לחברו, אבל מאז הממד של בין אדם לחברו מתבטל בתוך הממד הפנימי והעצמי של בין אדם למקום. לכן זה קשור לגיל 6, כמו שאז מתחיל לצאת מהתלות כאן מסיים את זה. לכבד זה רק אם יש לך עצמאות. אם אתה תלוי בו זה כל כך אינטרסנטי שזה לא כבוד אמיתי. בגיל 60 אתה כל כך לא תלוי שכל הכבוד זה רק כבוד ה' – אז מגיעים לשלמות מצות כבוד הורים, וזה מתבטא בפסוק "כי אבי ואמי עזבוני". לפי זה "וה' יאספני" היינו שכל המצוה הזאת 'נשאבת' לתוך ה' – כבוד הורים הופך להיות כבוד ה' ממש. עד כדי כך שהירושלמי כותב שכבוד הורים עדיף על כבוד ה' (לפי הבבלי זה שוה, אבל לפי הירושלמי זה עדיף).

עד כאן. שיהיה יום הולדת שמח, בכל הענינים. שאתה תהיה ואנחנו נהיה עצמאיים, עם ישראל בארצו ובכל העולם. כתוב שת"ח צריך שתהיה לו שמינית שבשמינית גאוה – "ויגבה לבו בדרכי ה'". ככה לא צריך ישות, צריך בטול בששים, אבל שמינית שבשמינית זה חלק אחד מתוך 64 – יש לך 4 שנים לעבוד על זה... – שמינית שבשמינית של גאוה בעבודת ה', וזה דווקא מתוך העצמאות. אנחנו עצמאיים, כנים, תוכו כברו, וכל הזמן שמחים – שמחים בה'. אם צריך איזה שמינית שבשמינית כדי שתהיה איזו אחיזה – בסדר, אבל "שמחו צדיקים בה'".