ד. "בלב איש"

יש עוד שני פסוקים בתנ"ך – כולם בספר משלי – שכתוב בהם "בלב איש", שמתארים מה מתרחש בתוך הלב. לפי סדר הפסוקים, הפסוק הראשון הוא "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה", הפסוק השני הוא "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום", והפסוק השלישי "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". רואים כאן תהליך בשלשת הפסוקים האלה. בפסוק השני עוד אין עצה בלבו של האיש. בפשט "ישׁחנה" זה ישפילנה (חז"ל דורשים אחרת, אבל זה הפשט) – יש לאדם מתח, סטרס, איזה דאגה בנפש, וצריך להשפיל אותה. חז"ל דורשים בשני אופנים – יסיחנה מדעתו (להיות עסוק במשהו אחר) או ישׂיחנה לאחרים (יש לך חבר טוב, יש לך משפיע, וצריך להוציא את זה בדיבור). אז בעצם יש כאן שלשה שלבים, כידוע, שזה יסוד כל תורת הנפש של הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה. צריך לקיים את כל הפירושים, כידוע – קודם "ישחנה"-ישפילנה, הכנעה, אחר כך להסיח את הדעת ולהבדל מזה, ובסוף להוציא את זה בדבור ובכך להמתיק (גם בדבור שלי, וכל שכן כשאני זוכה לקבל מידיד עצה טובה). שוב, כאן לא כתוב המלה עצה בפסוק, אבל כל הפסוק אומר עצה – כל הפסוק הוא עצה מה האדם הזה, שעליו נאמר "דאגה בלב איש", צריך לעשות. כתוב ישחנה-יסיחנה-ישיחנה, ועוד יותר מכל אלה "ודבר טוב [שזוכה לשמוע מהיועץ שלו, מהחבר שלו] ישמחנה". אם יש בכלל פסוק שנותן עצה טובה איך לפתור בעיה נפשית זה רק הפסוק הזה, פסוק היסוד של הבעל שם טוב. [ורמזים: בלב איש = משה, משה רבינו. ג"פ בלב איש = 1035 = משולש מה = חיה פעמים אדם (הזיווג של אדם ו-חיה) = ה"פ אור (של יום א' דמע"ב, שכנגד חמשה חומשי תורה, כמבואר בחז"ל)].

שוב, יש שלשה פסוקים של "בלב איש", ובשני הפסוקים הבאים כתובה בפירוש המלה עצה, רק שיש הבדל. בפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" אז אני מבולבל עם ה"רבות מחשבות" שלי, ורק "עצת הוי' היא תקום". כמו שאמרנו, בעצם ה' נותן לי את עצתו, כמו שנותן לאברהם את המילה – העצה שתמול את עצמך ותשמור היטב את הברית שלך – היינו ש"היא תקום" בי, בקרבי. מצד אחד זה לא נקרא על שמי, זה עדיין "עצת הוי'" – אני מבולבל, אבל לה' יש עצה טובה שתקום ותתקיים בי. אבל הפסוק השלישי זה כבר משהו אחר לגמרי, הכל זה העצה של האיש – "מים עמקים עצה בלב איש", העצה בלב איש, ולא בתוך ה', "ואיש תבונה ידלנה" (וכשם ש"עצת... תקום" רומזת לאותיות עץ קם של תקופת טבת, כנ"ל, כך גם גם בכל הביטוי "מים עמקים עצה" בולטות מאד אותיות אלו).

מה הפשט? יש שני פירושים – או שמדובר בשני אנשים, או שמדובר באיש אחד. לפי רש"י מדובר ברב ותלמיד, שלרב יש הלכה סתומה בלבו – יש לו חכמה סתומה, חכמה עמוקה, "מים עמוקים" (עצה זה הלכה, תמיד עצה זה מה לעשות), אבל לפעמים הרב לא יכול לבטא את זה, "לבא לפומא לא גליא". זה נמצא עמוק בקרבו של הרב החכם, זה ה"מים עמוקים עצה בלב איש", אבל אם יש תלמיד טוב וממולח – שנקרא "איש תבונה" (רב מצד החכמה והתלמיד מצד הבינה-התבונה) – הוא יכול לדלות מתוך הרב את עומק המסתורין, הסודות, הרזין, העצות העמוקות הסתומות בלב הרב. זה פירוש אחד, שמדובר בשנים – חכם ונבון. לחכם יש את ה"מים עמוקים עצה" בתוך עצמו, והתלמיד הנבון הוא מצליח לדלות את זה ממנו. לכן באמת צריך את שניהם, זה עושה זיווג. אם לא היו שניהם זה היה נשאר לעולם ועד, סתום בתוך החכם, ולא היה יוצא לאור אף פעם. אבל התכל'ס שיצא לאור, שהתלמיד יהנה מהעצה העמוקה וכולם יהנו ממנה – שזה יהפוך לנחלת רבים, "איש תבונה ידלנה".

יש פירוש שני, של המלבי"ם, שאומר שהכל מדובר באדם אחד. יש לי בעיה, לא יודע מה לעשות – לא יודעים במה לבחור בחיים, באיזה כיוון ללכת, איך לתקן את המציאות, איך לתקן את מה שקורה כאן בארץ. אז שוב, אם זכיתי לרב פוסק – גם בנגלה וגם בנסתר, בכל התחומים – אז אני שואל אותו והוא נותן לי עצה מה לעושת. זה נקרא חיים קלים לפי המלבי"ם. אבל מה אם אין לי, אז אני צריך לחטט פנימה. הוא אומר דבר כזה, שלכל אחד יש בתוך עצמו את העצה העמוקה, רק שמאד מאד קשה להגיע לשמה. עוד הפעם, אם זה לשאול ולקבל תשובה מהרב זה קל – לא מפרש כרש"י, שזה עמוק אצל הרב, אלא שאצלו זה על קצה הלשון ורק תשאל. אבל אם אין לך את הלוקסוס הזה צריך לחפור פנימה, יצחק היה חופר בארות – לחפור בתוך עצמי, בתוך הבטן שלי. קודם כל, מי אומר שיש לך את זה? זה החידוש, שיש לך – העצה נמצאת שם, רק שבשביל להוציא את זה זה עצה קשה מאד, צריך להתאמץ, אבל "איש תבונה ידלנה". אם אתה איש תבונה, אחד שיכול להבין דבר מתוך דבר, דבר גדול מתוך דבר קטן, בלשון החסידות להשיג הסוכ"ע מתוך הממכ"ע, אז תוכל גם לדלות מתוך עצמך את התשובה. זה כתוב על אברהם אבינו, בסוף ספר יצירה, שזכה לחכמה על ידי ששתי כליותיו נעשו כשתי רבנים.

שלשת הפסוקים זה הכנעה-הבדלה-המתקה. ב"ישחנה" הפשט זה הכנעה (אף שכולל הכל). "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" זה הבדלה – יש לך הרבה בלבולים, לא דאגה שצריך להשפיל אלא ריבוי בלבולים ומחשבות, ומבין כל המחשבות שאתה חושב יש מחשבה אחת שהיא צודקת, שזה "עצת הוי'", וצריך להבדיל (כך מסבירים המפרשים). צריך להסיח דעת מכל הבלבולים ולהתמקד רק במחשבה שהיא "עצת הוי' היא תקום" – זה הבדלה. ושוב, שם הפסוק לא מייחס את "עצת הוי'" אליך, אלא רק שיש עצת ה' בין המחשבות, שה' מסתתר שם באיזה מקום, "ועצת הוי' היא תקום". אבל בפסוק השלישי העצה כבר נמצאת בתוך עצמך. גם לפי פירוש רש"י – שזה לא כמו מה שהמלבי"ם שולל, כי זה סתום ונעלם אצל הרב – או לפי הפירוש של המלבי"ם שהאדם דולה העצה מתוך עצמו, זה תכלית ההמתקה. זה מים עמוקים ומתוקים, שהאדם יודע שיכול לדלות את העצה – או מתוך עצמו ממש, או בזיווג התלמיד עם הרב. העיקר זה להיות "איש תבונה" – כתוב שכל המתקה זה באמא, בתבונה. בקבלה כתוב שהמתקת הדינים זה תמיד בבינה, בתבונה, ושם "ואיש תבונה ידלנה". רצינו לקשר את זה לחדש שבט – ה"ידלנה"  זה מזל דלי של חדש שבט, לדלות את ה"מים עמוקים עצה בלב איש". אם כן, כאן עשינו עוד רעיון, שעץ זה לשון עצה, וצריך שלשה שלבים לפחות – שכל אחד כלול מכולם, כמו שראינו לגבי הפסוק "דאגה בלב איש" – של עבודת ה' של הכנעה-הבדלה-המתקה כדי לזכות לעצה האמתית, ובפרט זו הנובעת מתוך עצמי, שאני כבר ישר, כמו שהאלקים עשה אותי ישר (רק שאני קלקלתי, ועכשו חוזרים להיות ישר עם ה').

[ועוד לגבי סדר החש-מל-מל כאן: הרבה פעמים הסברנו על "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" כי זה הכנעה-הבדלה-המתקה. "וייצר... עפר מן האדמה" היינו הכנעה, כפשוט. "ויפח באפיו נשמת חיים" היינו הבדלה, גילוי הנשמה האלקית באדם (נשמות). "ויהי האדם לנפש חיה" שזה דבור, רוח ממללא – המתקה (לשון מילול ודבור). בסדר של חי-חיה-חיים-חיות חיה זה בבינה, ושם זה המתקה, וחיים זה בז"א. הרבה פעמים הכנעה-הבדלה-המתקה זה בת"ם ממטה למעלה – מלכות-ז"א-בינה. וכאן: עפר מן האדמה – מלכות, חיים – ז"א, חיה – בינה (גם לפי הפשט הפסוק הוא ממטה למעלה, ש"ויהי האדם לנפש חיה" זה יותר). לעניננו, "נשמת חיים" זה כמו "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום", שהעצה היא עדיין של ה', הנשמה עדיין מה'. "ויהי האדם לנפש חיה" זה כבר הוא – זה כמו "עצה בלב איש". והנה, ההבדלה-המתקה במבנה זה הם בשני ביטויים שראשי התיבות שלהם זהים (בבחינת מל-מל) – "נשמת חיים" ו"נפש חיה" (בסוד "אלא תולדות נח נח"). נשמת חיים נפש חיה = 1311 = ג"פ חיה פעמים חוה (קודם היה לנו פעמיים). כלומר שהכל כפולת נפש חיה, זה השפיץ.]

סדר החש-מל-מל בשלשת פסוקי "בלב איש" מודגש גם במבנה: בשני הפסוקים האחרונים יש ח מילים ו-לא אותיות – זה מל-מל. ח מילים ו-לא אותיות רומז לאברהם אבינו, כנ"ל, לפי זה שני הפסוקים האחרונים זה אברהם-אברהם. הפס' הראשון זה ז מילים ו-כח אותיות, שסימנו (על ידי הכפלתם, כנ"ל) דוד בריבוע.]