ז. ארץ ישראל לבעלי נפש

כדי להבין מה הקשר נלך עוד צעד בהתבוננות שלנו. דברנו על עץ ועוד לא דברנו מספיק על אילן, שהיום נקרא "ראש השנה לאילן". אילן זה מספר מאד מקודש בקבלה = אמן = הוי' א-דני, ועוד דברים חשובים. נעשה תרגיל-חידה לעצמנו, התייעצות פנימית, מה יכול לרמוז המלה אילן. דברנו על ארץ ישראל, ארץ החיים, וזה התכל'ס. אילן מתחיל אי – זה ארץ ישראל. כעת זה לגמרי צורה של התבוננות פרטית אישית, שעשועים עצמיים. למדתי שעץ החיים זה ארץ ישראל, ואני רואה שאילן מתחיל אי, ומקובל שזה ר"ת ארץ ישראל. אז כעת צריך להשלים את האילן ב-לן. אפשר לומר, בלי להתאמץ, ש-לן זה לנו – אילן זה ארץ-ישראל-לנו, כמו ארץ ישראל שלנו. אבל זה לא מספיק לי עדיין, זה רק בשביל להתחיל (כעת מהרהרים בעל פה, זה דוגמה איך שורפים את הזמן... זה נקרא שהשרף עולה באילן). ל זה ל..., כמו ש"לנו" זה שלנו, אני רוצה יותר להתמקד מי זוכה לארץ ישראל. רוצה איזה מוסר השכל – "ואוהבו שחרו מוסר" לעצמנו – איך זוכים לארץ ישראל בדור שלנו, דור של משיח וגאולה. צריך ניב עם שתי מילים, שמתחילים ב-לן. חשבתי על זה קצת, ונפל עוד פסוק מספר משלי, שקשור לאכילה ומובא לגבי תיקון חוש האכילה. הרי בכלל, כשיורשים את ארץ ישראל זה גם נקרא אכילה – "ואכלתם את כל הגוים". ארץ ישראל ושבת הולכים יחד – כמו שיש אכילת שבת כך יש אכילת ארץ ישראל, וקודם כל אוכלים את הגוים. בכלל, ט"ו בשבט זה חג של אכילת שבח ארץ ישראל (שבעת המינים, תיקון שבעת עמי כנען). צריך לאכול כמו יהודי של ארץ ישראל. יש פסוק במשלי "ושמת סכין בלועך [בלחייך] אם בעל נפש אתה". הפסוק הזה הוא העיקרי, וכל מה שדברנו עד עכשיו רק בשביל להגיע לפסוק הזה. קודם כל, הגענו לביטוי שרצינו – שקשור עם אדם הראשון ועם בריאת האדם – זה "ארץ ישראל לבעלי נפש". אם רוצים את ארץ ישראל, ארץ ישראל שייכת ותתקיים בידי בעלי נפש.

הביטוי "בעל נפש" כתוב רק פעם אחת בתנ"ך, בפסוק הזה, וצריך להבין את המשמעות. יש בביטוי הזה גם דבר והיפוכו, מן הקצה אל הקצה. ה"בעל נפש" הוא הצדיק שאפשר לדרוש מכל אחד. פעם אחת אדמו"ר הזקן נסע עם חסיד אחד וראה בדרך שהוא לא מתנהג כ"בעל נפש" באכילתו, לא מקפיד על כל ההידורים (על משהו שאדה"ז כתב בהלכות ברכות הנהנין), אז אמר שיסע הביתה – שמי שהוא לא בעל נפש לפי השו"ע (זה מושג שמופיע בשו"ע) לא יכול לנסוע איתי. בעל נפש זה לאו דווקא צדיק גמור, או אפילו שאינו גמור, של התניא. יש מקום אחד בש"ס שרש"י מפרש בעל נפש כ"חסיד" ופעם אחרת כ"אדם כשר". אדמו"ר הזקן אמר לו שאתה לא חסיד, לכן אתה לא יכול לנסוע איתי. אם נחבר למה שרבי נחמן אמר, שכל הנסיעות שלי לארץ ישראל, וכנראה כל הצדיקים ככה – ארץ ישראל לבעלי נפש, ואם אתה לא בעל נפש אתה לא יכול לנסוע איתי לארץ ישראל (למקום האילן הגדול, שגם קשור לסיפור של רבי נחמן), אתה לא יכול להגיע לאילן החיים אם אינך בעל נפש.

אמרנו שבביטוי הזה יש שני פירושים הפוכים לחלוטין – פירוש אחד ש"בעל נפש" זה בעל תאוה, ואז הפסוק אומר שאם אתה בעל תאוה אתה צריך לשים סכין בלועך. כך רש"י אומר על הפסוק: "אם רעבתן אתה ותאב לאכול טוב לתחוב סכין בין שניך". אם יש לך תאוה אתה צריך להתאפק. זה פסוק, אולי הפסוק בתנ"ך, של עבודת האתכפיא – עבודת הבינונים. המצודות מסביר להיפך את בעל נפש, "'אם בעל נפש אתה' – אם יש לך נפש משכלת למאוס ברע". אנחנו מסבירים כאן שמי שבאמת בעל נפש הוא מספיק צדיק כדי להכלל בפסוק "ועמך כלם צדיקים" שהוא התנאי ל"לעולם יירשו ארץ נצר מטעי להתפאר". שוב, זה מה שדורשים מכל אחד ואחד מאתנו, כל אחד יכול לפום שיעורא דיליה. יש בחז"ל מקום ש"בעל נפש" זה בעל גאוה (ומסמיכים זאת על דברי חז"ל על הפסוק "אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" – שאחד שמרגיש את הנפש שלו זה כמו נשמה באפו, כמו "אף עשיתיו", זה בעל גאוה, שמרגיש את גדולת הנפש שלו). אצל הרמב"ם "בעל נפש רחבה" זה בעל תאוה, אבל בטור ושו"ע – אצל כל האשכנזים – בעל נפש זה אך ורק חסיד. זה נקודה מענינת מאד – שהרמב"ם משתמש בביטוי כפשט הפסוק (לפי רש"י), ואילו בכל מקום אחר בהלכה זה חסיד, אדם כשר, מי שמקפיד ומחמיר על עצמו. יש באגרת התשובה של אדמו"ר הזקן – זה שייך גם כן לשבועות אלה, השובבי"ם – שפעם אחת בחיים כל בעל נפש יחמיר על עצמו לצום את כל הצומות לתיקון פגם הברית. הביטוי "בעל נפש יחמיר על עצמו" חוזר הרבה פעמים בנגלה (יש ספר "בעלי הנפש" של הראב"ד). אדמו"ר הזקן מוסיף לכך את המילה "כל" – "כל בעל נפש יחמיר על עצמו" – ואז עולה הכל לד בריבוע. שוב, בדרך כלל הפשט של "בעל נפש" זה לא בעל תאוה שצריך להלחם בה עם סכין, אלא איש חסיד, וכך אפשר לפרש את הפסוק – מי יכול להתאפק ולשים סכין בלועו? מי שהוא בעל נפש. היה ראוי כאן לעשות סקירה בכל הש"ס איך הביטוי הזה בא לידי ביטוי. עוד לפני אכילה, זה קשור לקדושת הברית – גם בחז"ל וגם לגבי ספר בעלי הנפש – שמחמיר על עצמו, ובלשון החסידות הוא מהדר.

ארץ ישראל שייכת לבעלי נפש, ואם רוצים את הארץ צריך להיות בעלי נפש. יש פירוש אחד – של רבינו בחיי (ויקרא טו, לג) – שבעל נפש שולט על הרצוא שלו (והאבן עזרא עה"פ כותב שהוא שולט על תאוותו: "אם אתה בעל נפש המתאוה ומושל עליה"). שגם אם יש לו שאיפה כנדב ואביהוא, להמשך אל הבלתי מושג, אל האוא"ס, אל מה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", הוא עוצר בעצמו. מי שלא בעל נפש יש לו רצוא בלי שוב, כמו נדב ואביהוא, אבל מי שהוא בעל נפש הוא כרבי עקיבא – יש לו מלוא הרצוא, אבל יכול לשלוט בעצמו. הבינוני של התניא זה מח שליט על הלב, ולכאורה זה בעל נפש, אבל בעל נפש זה מח שליט על הלב שבדרך להיות צדיק. זה דבר שניתן לדרוש מכל אחד ואחד, ואם רוצים לנסוע עם אדמו"ר הזקן צריך את הכח הזה בנפש. בכלל, ארץ ישראל זה רצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצונו קונה". נפש פירושו רצון, "נפשי את העם הזה", "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" – שהוא אוהב לדבר, שיש לו חיות במשהו, יש לו רצון בזה. בעל נפש זה בעל רצון. לכאורה זה הפירוש השלילי, בעל תאוה (ראה מלבי"ם), אבל כתוב שגם צדיק הוא בעל תאוה, אלא שתאוותו זה "תאות צדיקים אך טוב". יש לצדיק תאוה, אבל היא מתוקנת ומבוררת, זה טוב. להיות בעל נפש זה להיות עם תאוה ועם רצון אדיר לרשת את הארץ. רוצים את הכל בהקשר לארץ ישראל. צריך תאוה לרשת את הארץ, אבל גם עם יכולת שיפוט איך ומתי להגביל ולכוון את התאוה הזאת, שלא תהיה תאוה פרוצה כתאות נדב ואביהוא. זה החיבור של שני הפירושים יחד. [הדוגמה העיקרית, שבאמת שוה לכולם ונוגע לזמן שלנו (לפני ואחרי הבחירות), שאם יש תאות שלטון זה כמו תאוה להכנס לפוליטיקה, זה יכול להיות תאוה מאד רעה, אם אתה לא בעל נפש במובן הטוב. כאן ממש צריך להיות בעל נפש, גם עם תאות הפוליטיקה וגם עם היכולת להשתלט. זה הדוגמה העיקרית, ובודאי הרבה אנשים יכולים להזדהות (כל מי שרוצה להקים מפלגה ודאי מזדהה, לפחות עם הצד הרע שיש בזה...)].

שוב, "ארץ ישראל לבעלי נפש", הפשט הוא שבשביל ארצנו הקדושה צריך להיות בעלי נפש וכל אחד יכול להיות. הפשט הוא שזה לא רק מי שיכול לעשות אתכפיא, אלא בעל רצון אדיר – צריך לחזק את התאוה לארץ שיש ליהודי – אבל גם לשלוט על התאוה. זה נקרא בעל נפש, ו"ארץ ישראל לבעלי נפש". שוב, אם אין תאוה לארץ ישראל אפשר להיות בניו יורק או בהונג קונג, לא צריך להיות כאן בכלל. צריך לחזק את התאוה של היהודי לארץ ישראל ואת התאוה לבני ישראל. בחו"ל קוראים לזה געגועים, אבל במשך כל הדורות יהודים התגעגעו לא"י וזה לא מספיק בדור שלנו – שאנו פה, בגשמיות עכ"פ – וצריך תאוה, תאוה לשלמות הארץ, תאוה למלכות ישראל בא"י (כמו שצריך להיות, לא כמו שעכשיו). אבל כדי להשיג את התאוה, כדי לאכול נכון, צריך שכל – זה החלק של "מח שליט על הלב" שיש בדבר הזה.

דוגמה לדין של "בעל נפש": יש דין שאסור להשכיר בית לגוי בארץ ישראל. יש דיון אם רק בארץ או גם בחו"ל, והלכה שרק בארץ, אבל הרמב"ן אומר שבעל נפש יזהר בזה גם בחו"ל. החשש שיכניס פסל לביתך. כאן זה בעל נפש בענין שמירת קדושת הרכוש היהודי – בעיקר בארץ, זה הלכה, אבל בעל נפש נמנע גם בחו"ל. יש עוד הלכה, שגם במקום שמשום דרכי שלום ומשום איבה לא רק שמותר לשאת ולתת איתם ביום אידם אלא גם לשמוח ולרקוד איתם בחינגא שלהם. שם בשו"ע כתוב שבעל נפש ישמור על עצמו לא לשמוח איתם. בטפת הפשטה, את שתי הדוגמאות האלה אפשר לשייך לזמן שלנו. דוגמה הכי חשובה אצלנו של בעל נפש זה עבודה עברית – זה הכי "ארץ ישראל לבעלי נפש". גם סירוב פקודה זה דוגמה לזה, וכל הדברים שמדברים עליהם בנוגע להתנהגות בארץ ישראל. ורמז: ארץ ישראל = עקרונות, בעל נפש הוא בעל עקרונות.

כל זה "חושך שבטו שונא בנו". על פי פשט "שבטו" זה תוקף ולפי הפירוש החסידי זה לחשוף את השרש לו. אין מקרא יוצא מדי פשוטו. מה הקשר הפשוט בין "חושך שבטו" לבין "צדיק אוכל"? כנראה שהאבא מחנך את הילד לזה, נותן לו את השבט, את הסכין, לשים אותו בלועו – החינוך לילד צריך להיות "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". החינוך לילד צריך להיות חינוך שיהיה בעל שבט. צריך לתת לילד שבט. בכלל, כתוב שהאבא צריך לתת לילד תוקף, ואם לא קבל זאת מאביו הוא מסכן כל החיים שלו. האמא צריכה להעניק רכות לילד, אבל האבא צריך להעניק תוקף, והתוקף זה השבט ו"חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" – נותן לו מוסר פנימי, שהוא יוכל לייסר עצמו, שיהיה בעל נפש. אחרי שיהיה בעל נפש אפשר לומר "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר". כל זה הפשט במה שרצינו באמירת "ארץ ישראל לבעלי נפש".

[ורמזים: בעל נפש = בת עין = חוה פעמים כח (המחזור הקטן כפול המחזור הגדול). בעלת נפש = עץ הדעת טוב ורע (זה התיקון שלו). כשעושים בעל נפש בהכאה פרטית (ב פעמים נ, ע פעמים פ, ל פעמים ש), ממוצע כל הכאה הוא 70 בריבוע. "ארץ ישראל לבעלי נפש" = שבת שבת, בסוד "אלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין". ארץ ישראל = לב פעמים הוי', ו-שבת = זך פעמים הוי', ו-לבעלי נפש = כב פעמים הוי'. הכנף בין "ארץ ישראל" ל"לבעלי נפש" זה עין – "עין בעין יראו", "בטח בדד עין יעקב".]