אור לי"ג תשרי תשע"א – סעודת הודיה משפחת נחאיסי, חולון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים לכולם.

נפתח עם ברכת שנה טובה ומתוקה לכולם, לכל המשפחה הנכבדה, לכל הידידים של המשפחה ולכל עם ישראל – שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה ומשיח.

"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"

אנחנו עכשיו בין יום כיפור לחג סוכות. מה שחשבנו, שזה גם מתאים לענין סעודת ההודיה של ידידנו ר' אריה שיחיה – ושכולנו נתחזק בזכות ההתחזקות שלו – לדבר בנוגע לחג סוכות. עכשיו אני רואה שהשכן כאן בונה סוכה – מאד מוצא חן בעיני, שעם ישראל עוסק במצות. יש דעה בתלמוד ירושלמי שגם על בנית הסוכה אומרים ברכה. אנחנו שפוסקים כמו הבבלי לא מברכים על עשית הסוכה אלא רק על הישיבה בסוכה, אבל עצם הדבר שיהודי עוסק במצוה במו ידיו זה דבר גדול שלפי הירושלמי צריך לברך עליו. בלב צריכים לברך ולהודות לה' שנותן כח בידים ומאפשר לנו לקיים את כל המצוות. מצוה זה לשון צותא – מה שמחבר בינינו לבין הקב"ה. המסר והענין המיוחד של סוכות זה סוכת שלום, וגם קשור לרפואה. כדי להמשיך רפואה לכל בני ישראל צריך לעשות כלי, כמו כל ברכה. כתוב בספר התניא שהכלי לכל הברכות זה אחדות ושלום בין היהודים, להרגיש אחוה. בסיפור שלנו הערב יש גם סיפור אישי של אחוה. בתוך המינים של הלולב האחוה זה דווקא הערבות, שלפי הספירות העליונות זה נצח והוד. נצח זה חיים נצחיים והוד זה פשוט להודות לה', כמו שנסביר, על החיים הנצחיים שהוא נותן לנו. כתוב שערבות גדלות יחד, באחוה, וכך הן נקראות בארמית "אחוונא", לשון אחוה. אבל בעיקר מה שרוצים הערב לדבר זה על הסוכה.

יש מאמר חז"ל מופלא ביותר, על הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" אומרים חז"ל ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת". סוכה זו מצוה שהיא מקיפה, בלשון הקבלה והחסידות קוראים לזה אור מקיף. יש אור מקיף בסוכה שמקיף וכולל את כל עם ישראל, לכן כל עם ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. זה מאמר נפלא, מה חז"ל רוצים לומר לנו בזה? שנבנה איזו סוכה ענקית וכל עם ישראל יגיעו לתוכה וישבו בה? על פי פשט הכוונה שאפשר לצאת ידי חובה בסוכה שאולה, אף על פי שזו לא הסוכה שלי – כך רש"י מסביר את הפשט. היינו שעל פי פשט אין סוכה כל כך גדולה שאפשר להביא את כל היהודים, אבל אפשר לשבת בזה אחר זה. כלומר, בעקרון אפשר שכולם יכנסו לאותה סוכה – שלא אני בניתי – וזה אחר זה יצאו באותה סוכה. כל המפרשים שואלים למה אמרו את זה בסגנון הזה? כשאני שומע את הביטוי הזה מצטייר אצלי שכל היהודים באותו זמן נכנסים ויושבים יחד באהבה ואחוה. אם הפשט הוא רק שאפשר לצאת ידי חובת הסוכה, שאחד יכנס ויצא ואחר כך עוד מישהו  יכנס – למה אמרו את זה בסגנון הזה? כך שואלים הרבה-הרבה מפרשים.

שוב, כל דבר שחז"ל אומרים – כל הלכה וכל פסק – זה לפי פסוק בתורה, והפסוק, כמו שאמרנו קודם, הוא "כל האזרח בישראל ישבו בסכת". לפעמים כתוב בתורה שיש אזרחים וגרים ו"כאזרח כגר" – משוים ביניהם – אבל כאן זו פעם יחידה שיש אזרח בפני עצמו. האם זה כולל גרים או לא? הרי כתוב "כאזרח כגר", אז פשוט וודאי שהגר כמו האזרח, כולנו יהודים אותו דבר בדיוק (מי שהוא גר צדק). צריך לומר שיש משהו מיוחד בסוכות שגם הגרים הם אזרחים. יותר מזה, יש מדרש בחז"ל – למה כתוב "האזרח", ב-ה הידיעה? יש מדרש שאומר שזה בא לרבות נשים. אף על פי שאשה לא חייבת בסוכה, בכל אופן יש כזה מדרש – קצת מדרש פליאה. כלומר, יש מושג עיקרי בסוכות שכל היהודים אזרחים – גם מי שהוא ותיק בארץ, גם מי שאינו ותיק (מה זה גר? או שבא מארץ אחרת, או שהוא גר ממש, שקודם היה גוי והתגייר), אבל כולם שוים, אנשים ונשים שוים, כולם שוים. זה עוד יותר מדגיש את הענין שהחג הזה הוא חג של כללות עם ישראל, ושכל עם ישראל – כל אחד- כולם מגיעים למדרגה הכי גבוהה, המדרגה של אזרח, כמו שנסביר יותר מה זו אזרחות. יש בבית ספר שיעורי אזרחות, וגם אצלנו בישיבה יש שיעורים מיוחדים על אזרחות לפי הספרים "מלכות ישראל". החג של אזרחות אמתית, מה זה להיות אזרח בישראל – זה סוכות. לכל דבר יש את החג שלו, והחג של זה הוא סוכות, החג של "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות".

שוב, שואלים מה פתאום בדרשת הפסוק נוקטים בביטוי הזה, ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"? כמו כל דבר, היות שהרבה מאד מפרשים שואלים את השאלה – למה בחרו בסגנון הזה – אז יש הרבה תשובות, הרבה פירושים. כדרכנו כשלומדים סוגיה בנושא על פי קבלה ועל פי חסידות אז מנסים לקחת את כל מגון הפירושים של גדולי ישראל מדור דור בתירוץ קושיה זו ולבנות מזה 'פרצוף'. מה זה פרצוף? שיש פירוש אחד שמדבר לכח החכמה בנפש, ויש פירוש אחר שמדבר לבינה, ויש פירוש אחר שקשור לדעת וכך הלאה. יש עשר ספירות בקבלה, וכשלומדים איזו סוגיה לפי הפנימיות והקבלה מנסים לחפש את הפירושים השונים בנגלה, בפשט, איך זה מתאים ומקביל לספירות העליונות, שהן הן כחות הנפש שלי. אם יש חכמה למעלה, הרי אנחנו בצלם אלקים, וכתוב "מבשרי אחזה אלוה" – אם אני רוצה להבין קצת קצת מה יש למעלה אני צריך להתבונן פנימה לתוך עצמי. אם יש לי כח של חכמה – צריך לדעת מה זה חכמה, זה לא בינה ולא דעת, כל אחד זה משהו אחר – כך גם למעלה, וכך לגבי כל הספירות, "מבשרי אחזה אלוה".

היות שגם בקשו שנעשה את השיעור בהפסקות, כדי לשמוע נגינה, אז לא נאמר את כל הספירות יחד. זה יקח יותר מדי זמן ביחד, אם כי ננסה לקצר, אז נאמר קבוצה של פירושים, כמה ספירות. חכמה זו הספירה הראשונה של המודע, של השכל המודע, אבל יש גם לא-מודע בנפש – על-מודע – שבקבלה קוראים לזה כתר. הכתר הוא למעלה מהראש, והוא מסמל את העל-מודע, מה שלמעלה מהשכל. בכתר יש גם כמה מדרגות של כתר, אבל המדרגה הכי גבוהה וחשובה היא אמונה. זה הפירוש הראשון שנסביר:

כתר: האמונה שוה בכל ישראל

יש פירוש אחד, שחז"ל רצו לומר שיש דבר שוה ומשוה בין כל היהודים – כולנו אותו דבר, כל אשר בשם ישראל יכונה – אמונה פשוטה בה'. האמונה נטועה בעצם הנפש שלנו. לא תמיד מודעים לאמונה, אבל היא קיימת. כשאדם עובר נסיון – לשם כך אנחנו חוגגים כעת, עושים מסיבה והתוועדות – כתוב בחסידות שזה בעיקר כדי לגלות את האמונה. בשפה פשוטה אומרים להתחזק באמונה, אבל הכוונה היא שהאמונה נטועה, רק שאם נסיון בחיים האדם יכול לחיות את כל השבעים-מאה-ועשרים שנה שלו ולא לגלות את המטען והאוצר הבלום של אמונה שיש לו בלב, שזה משהו יהודי. בהמשך נראה שלא רק שאדם מגלה אמונה, אלא שעיקר הנסיון הוא נסיון באמונה. זה המשפט בחסידות – יש נסיונות בחיים, זה אך ורק בשביל אמונה. כשאתה באמת מצליח להתחזק ומכח האמונה לעבור את זה, וממילא גם ה' שולח את הרפואה השלמה, אז האמונה הופכת להיות דעת. את זה נסביר בהמשך. אבל קודם כל צריך לגלות את האמונה, שזה מה שמאחד אותנו.

בזהר הקדוש כתוב שהסכך של הסוכה נקרא "צילא דמהימנותא". יושבים בצל, צריך להיות "צלתה מרובה מחמתה". הדין צריך להיות שיש מספיק סכך שיש יותר צל מאשר חמה, כלומר שעיקר הסכך הוא הצל. כתוב בזהר שהצל הוא האמונה. למה זה צל? כי אני לא תמיד מודע לזה. אני לא תמיד מודע לצל. צל זה חשך עליון. אני יושב תחת הצל של האמונה שלי – "צלא דמהימנותא". אני מאמין בה' – זו לא אמונה של  מישהו אחר. הסכך כאן זה מה שאני בעצמי מאמין בה', אבל יכול להיות שהאמונה הזו היא מקיף. עוד פעם, זה מקיף שאיני מודע אליו. לכן באמת כתוב שכדי לקרב את זה למודע, זו בעצם המשנה הראשונה במסכת סוכה – אסור שהסכך יהיה יותר גבוה מעשרים אמה. יש אחד שאומר בגמרא שזה כדי שנדע שיושבים בסוכה – שהעין תשלוט – אבל יש דעה שזה כדי שיהיה צל הסכך ולא צל הדפנות. אם זה יותר גבוה מעשרים אמה הצל הוא כבר מהדפנות ולא מהסכך – זה הסבר אחד בגמרא. בכל אופן, "סכה תהיה לצל יומם מחורב" – זה הפסוק בישעיהו הנביא. צריך להיות צל, והוא נקרא "צלא דמהימנותא".

הפירוש הראשון אומר שהיות שהסוכה היא הצל של האמונה, והאמונה היא משהו שוה שמגדיר אותנו כיהודים בכלל, לכן כתוב ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" – אמונה זו מאחדת ומחברת את כולנו. זה הפירוש הראשון, שמה שאמרו ש"ראויים לשבת בסוכה אחת" זה שלכולנו יש מכנה משותף, אמונה פשוטה, הצל של האמונה, ועם הכח של האמונה הזו אנחנו עוברים את כל הנסיונות של החיים, וזוכים בסוף לדעת – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים  מכסים", שזה ביאת משיח, זו הגאולה. הכל מכח האמונה שלנו – כל הגלויות, כל הצרות של עם ישראל, איך עם ישראל שורד ונשאר חי וקים? רק מכח האמונה שלו. בסוף זוכים לדעת. עד כאן פירוש אחד כנגד הכתר, העל-מודע, האמונה.

חכמה: "בצל החכמה"

בספר התניא הוא בכלל לא מזכיר את ספירת הכתר, משום מה, כשמדבר על כחות הנפש. הוא מתחיל מהחכמה. אין אף פעם בתניא כתר. למה? הרי כל החסידות זה שיש על-מודע – אחד החידושים של החסידות הוא שיש לאדם לא-מודע. מי שלומד פסיכולוגיה חושב שזה חידוש של איזה יהודי לפני מאה שנה, אבל זה דבר שכתוב בכל ספרי הקבלה מאז ומתמיד, ובמיוחד תורת החסידות מאד-מאד מדגישה את הלא-מודע של הנפש. אף על פי כן, דווקא בספר התניא, ספר היסוד של החסידות, התורה שבכתב של החסידות, לא מוזכרת ספירת הכתר. כאשר הוא מדבר על האמונה הוא מייחס אותה דווקא לספירת החכמה. הוא אומר שחכמה אמתית היא לא שכל. אני חשוב שחכמה זה שכל – יש שלשה סוגי שכל, חכמה-בינה-דעת – אבל הוא אומר שזה למעלה מהשכל, ושם יש את האמונה של היהודי, שזה גם הכח לעבור את הנסיונות של החיים וגם הכח לעשות פעולות ממש של מסירות נפש. איפה כולנו אותו דבר? כשיוצאים לקרב. חיל פועל במסירות נפש, וזה בא מהאמונה. בתניא הוא כותב שמסירות נפש – ביטוי האמונה – באה מפנימיות החכמה שבנפש.

בספר קהלת יש ניב "בצל החכמה" (וגם "בצל הכסף", צריך להבין מה הקשר) – יש צל שמתייחס דווקא לחכמה. קודם אמרנו שצל האמונה זה מעל השכל לגמרי, זה בכתר, אבל יש גם צל של חכמה. הצל של החכמה זה הפנימיות של החכמה, מה שכתוב בספר התניא ששם האמונה של הנפש, שם מסירות הנפש של היהודי, ושם כולם שוים. הוא כותב בתניא שבנקודה הזו היהודי הכי "קל שבקלים" (זה הביטוי) מוכן למסור את הנפש בדיוק כמו הגאון שבגאונים ולפעמים יותר ממנו. כתוב בחסידות שלפעמים אחד שיש לו הרבה שכל – של קדושה, שהוא ת"ח הכי גדול, רב הכי חשוב – לפעמים השכל (של הקדושה) מהוה מחסום מלגלות את מסירות הנפש שלו. לכן לפעמים יהודי קל, שאפילו לא שומר תורה ומצוות, יותר קל לו לגלות מסירות נפש בשעת הצורך – זה לא כלל, אבל יכול להיות שיותר קל ליהודי הכי פשוט למסור את הנפש גם מהגאון, מהרב הכי גדול. בכל אופן, מה זה בא ללמד אותי? שהדבר הזה שוה ומשוה, חי וקים בתוך הנקודה הפנימית של הלב של כל יהודי. גם ראש השנה, שיש בו שני ימים – "יחינו מיומים" – היום הראשון כנגד כתר והשני כנגד החכמה, כך בקבלה. זאת אומרת שיש ביניהם משהו משותף, שניהם ראשים. בלשון הקבלה הדבר המשותף הוא "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – פנימיות החכמה היא אחת ממש עם פנימיות הכתר, לכן יש גם שם גילוי של "בצל החכמה", שזה גם צל האמונה, האמונה כפי שהיא מופיעה בפנימיות החכמה.

מה זה אומר במלים פשוטות? חכמה זה כן שכל או לא שכל? כשאני אומר את המלה חכמה אני חושב על אדם חכם, אבל כאן הוא אומר שזה לא בדיוק שכל אלא משהו אחר, שם יש אמונה ומסירות נפש. מה זה בכל אופן? למה הוא מתעקש לקרוא לזה חכמה? הרי איך שלא נפרש, יש בזה  חכמה, אז חייבים לומר שהחכמה היהודית המקורית – יהודי הוא חכם, אתה חכם, כל אחד כאן הוא חכם, שהרי זה "עם חכם" – אז מה היא החכמה? שיש לו אי-קיו גבוה? בדרך כלל יהודים כן יותר חכמים, אבל לא בגלל זה אומרים שהוא  חכם. זה שיהודי מאמין בה' – זה החכמה שלו. זה לא רק העל-מודע שלו, לא רק הכתר שלו על הראש. עוד פעם, אם יש נסיון ומישהו אומר את זה באמונה אני אומר שהיהודי הזה הוא יהודי חכם. קודם כל, הוא לא התייאש. יש הרבה אנשים שמתייאשים. אחד מגדולי הצדיקים, רבי נחמן מברסלב – כולם שמעו ממנו – אומר שלהתייאש זה להיות טפש. מי שהוא טפש הוא מתייאש, אבל מי שהוא חכם אף פעם לא מתייאש. למה הוא לא מתייאש? הוא מאמין. כמו שיש עוד פתגם שלו, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – מה שקלקלתי אני יכול לתקן על ידי תשובה. אבל גם כשה' עושה משהו, מעמיד אותי בנסיון, החכמה היהודית זה להאמין שאני יכול לעבור את זה ויהיה טוב. יש את הפתגם "חשוב טוב יהיה טוב". זה שלאדם יש חשיבה אופטימית, חשיבה חיובית, זו חכמה יהודית – ועם החכמה הזו עוברים את הכל. יש עוד מכנה משותף, יש אמונה משותפת למעלה מטעם ודעת, ויש גם אמונה משותפת לכולנו בשוה ממש – שזו חכמה יהודית אמתית.

נאמר עוד ווארט, עוד ענין, כדי להבין את זה קצת יותר טוב: היתה פעם מחלוקת בין גדולי ישראל איך לפרש משהו בכתבי האריז"ל. האריז"ל הוא המקובל הכי גדול אחרי רבי שמעון בר יוחאי. הוא מתאר באריכות את הצמצום הראשון, שתחלת בריאת העולם נקראת צמצום. היו כאלה שחשבו שצמצום זה כפשוטו. מה הכוונה? הוא מתאר כאילו ה' סילק עצמו  מכאן כדי לעשות חלל ולברוא בו את העולם. היו חשבו שזה פשוט, שה' היה פה ועזב בשביל שיהיה מקום פנוי לבריאת העולם. אבל היו כאלה שאמרו חס ושלום, ה' לא סילק את עצמו וגם לא את האור שלו, אלא רק העלים את עצמו. משתמשים במלה צמצום, אבל זה לא צמצום באמת. אלה שחשבו ככה אמרו שהצמצום לא כפשוטו. זו דוגמה אחת של מחלוקת בין המקובלים אחרי האר"י איך לפרש אותו. היו עוד מחלוקות איך לפרש, כי הוא הרי דבר בחידות. פעם אחת היתה מחלוקת – למשל, בענין הצמצום החסידות אומרת מאד חזק שהצמצום לא כפשוטו, שה' כאן עכשיו בדיוק כמו שהיה קודם, ויש עוד הרבה דברים – והיו כמה מגדולי ישראל שלא רק שלא פרשו את האריז"ל אחרת מהחסידות, אלא היו כאלה שקצת פירוש באופן אחר מהאריז"ל וגם לא התביישו לומר שזה פירוש קצת אחר בדברי הזהר. אומר אדמו"ר הזקן שמי שלא מאמין באמונה פשוטה לגמרי בכל הגה ובכל אות של האר"י הקדוש – לא מאמין שזה גילוי אליהו, שכל מה שהאריז"ל כתב זה גילוי אליהו – אז כמה שיהיה חכם בשכל שלו, הוא לא יזכה לכוון לפרש את הדברים שלו אליבא דאמת. אבל אני, כך הוא אמר על עצמו – שהוא תלמיד התלמיד של הבעל שם טוב – אני מאמין באמונה פשוטה שכל דבר שכתוב שם זה ברוח הקדש, מפי אליהו הנביא, וזה נותן את הסיעתא דשמיא שהשכל שלי גם יעבוד נכון, יכוון את האמת במה שהתכוון לו האריז"ל. מה לומדים מהווארט הזה? שמי שיש לו אמונה במשהו אז תהיה לו חכמה אמתית באותו דבר. מה החכמה של העם היהודי? יש לנו תורה, אבל צריך חכמה בשביל לפרש את התורה. מי יכול לפרש את התורה? רק מי שמאמין בתורה באמונה פשוטה. אם הוא לא מאמין מאה אחוז לא יכול לפרש. למשל, יש פרופסור באוניברסיטה שהוא פרופסור לקבלה, אפשר לסמוך על הפירושים שלו? אי אפשר לסמוך על שום דבר שהוא אומר, כי הוא לא מאמין בזה. אצלו זה מקצוע, באמת "בצל הכסף". יש הרבה פרופסורים לקבלה, הכל "בצל הכסף", אז אי אפשר לתת אמון בשום דבר שיפרש מה זה קבלה ומה כתוב שם. למה? כי לא מאמין בזה במאה אוחז. אמונה זה תוקף, סוג של חוזק – "אמונה אומן" – חוזק של התקשרות לדבר. מי שמאמין מאה אחוז בדבר זה מפרה את השכל שלו בצורה הנכונה והאמתית, שיכוון  לאמתה של תורה. אם זה קבלה – יכוון לאמתה של קבלה. ואחרת – שום דבר, הוא חייב לסטות מהאמת.

מה עכשיו הסברנו? ש"צלא דמהימנותא" זה גם צל החכמה. יש בזה שתי מדרגות, ששתיהן מכנה משותף של כל עם ישראל. אנחנו מאמינים, אז בכתר אנחנו מאמינים בה' ובחכמה אנחנו מאמינים בתורה. יש יג עיקרי אמונה של הרמב"ם, אבל אם רוצים בכללות שתי רמות – מה שכל היהודים מאמינים בה' זה בכתר, למעלה מטעם ודעת, אבל מה שכולנו מאמינים בתורה, ש"משה אמת ותורתו אמת", זו החכמה היהודית. כשיושבים בצל הסוכה יושבים בצל האמונה של שתי האמונות האלה – גם האמונה בה' וגם האמונה בתורה. שוב, מאיפה אנחנו יוצאים? זה פירושים שנאמרו למה אמרו חז"ל בסגנון ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", כלומר שרצו להדגיש שיש מכנה משותף בין כל היהודים, שאין שום הבדל בין אחד לשני. שני הפירושים הראשונים הם סוג של צל, יש צל הכתר ויש צל החכמה, ושניהם אמונה – זה מאחד את כולנו יחד, נותן לנו את הכח לעבור את כל הנסיונות ולצאת מנצחים, "דידן נצח".

נעשה הפסקה קצת, אפשר לנגן, לחיים לחיים.

לחיים שוב, לחיים לחיים.

בינה: אחדות בסוכות אחרי טהרת יום כיפור; "ישראל עלו במחשבה"

ביום כיפור כתוב "לפני הוי' תטהרו" – אנחנו מטהרים לפני ה'. ביום כיפור יש חמשה עינויים – דברים שאסור לעשות – ואחד מהם הוא להתרחץ, אבל כל כתוב שכל יום כיפור הוא כמו מקוה, כל היום הוא כמו לטבול בתוך "מקוה ישראל ה'". בסיום היום, כשיוצאים מהמקוה, יוצאים טהורים – "לפני הוי' תטהרו". מה זו כפרה? לנגב לכלוך, זה הפירוש של המלה כפרה, ככה הוא גם מסביר בתניא. לקנח זה לכפר. אז שוב, יום כיפור זה מקוה – "מקוה ישראל" – וכל עם ישראל בסוף יום כיפור, ש"עיצומו של יום מכפר", כולנו יוצאים טהורים, כמו אחד שיוצא ממקוה. לכן יש פירוש שמפרש ש"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת" היינו שבהיותנו טהורים, אחרי יום כיפור, המצב המשותף הזה שכולנו טהורים הוא מה שמאפשר שכולנו נהיה ביחד. וממילא, כמו שאמרנו בשם ספר התניא, אם כולנו באחדות זה מהוה את הכלי לכל הברכות, בגשמיות וברוחניות. כדי שכולנו נוכל להתאחד צריכים להיות טהורים. כתוב "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". מתי זה קורה? כתוב ש"לב טהור ברא" ר"ת טבל וגם בטל. זה אחד הפסוקים שמכוונים במקוה. תחת המים יש כמה פסוקים שחושבים עליהם, ואחד העיקריים שבהם – תזכרו את זה – הוא "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", ומכוונים ש"לב טהור ברא" זה ר"ת טבל, וזה גם בטל, שכל הלא-טוב, כל הלכלוך, בטל. שכל החמץ – חמץ זה ישות – יהיה בטל ומבוטל, כמו בערב פסח. כך יוצאים טהור, וברגע שיוצאים טהור אפשר להתאחד בין הנשמות. הפירוש הזה עונה על השאלה – למה יהודים לא יכולים להתאחד? למה כל אחד רואה את הפגם של השני? למה אין אחדות? אם מישהו רואה את הפגם של השני סימן שבו יש פגם, יש בו נקודת לכלוך, חציצה, איזה לכלוך מפריע שהוא לא יכול להטהר. אם יש לו לכלוך אז הוא רואה לכלוך אצל כולם.

שוב, הווארט כאן הוא שכל זמן שאנחנו לא טהורים אנחנו לא יכולים להתאחד. זה גם כמו חתן וכלה, שאם הכלה לא טהורה, לא טבלה, אז אסור להתאחד. אבל אם הכלה טבלה אז מותר להתאחד, אז יש מצוה – מצוה זה צותא, זה הדבר הכי קדוש שיש בעולם. הקדושה של הזיווג באה עקב הטהרה. אי אפשר להגיע לקדושת זיווג קודם הטהרה. אם כן, הווארט כאן הוא שאם אני לא מרגיש אהבה לכולם זה סימן שגם עלי יש איזה לכלוך – אני לא טהור, אין לי לב טהור. אבל אחרי יום כיפור יש חזקה, שכתוב "לפני הוי' תטהרו", לכן זה הזמן המסוגל בשנה שמתוך המצב של טהרה – שיצאנו מהמקוה טהורים – זה הזמן ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", להגיע לאחדות אמתית, וזה מהוה את הכלי להמשכת כל הברכות. שוב, מה מוסר ההשכל? שאדם צריך להיות מודע שעלי להטהר. אם אני לא נטהר אז יש בעיה, יש פירוד בין נשמות.

כתוב שהפירוש הזה שייך לבינה, בגלל שבינה זה אמא, ובינה בקבלה וחסידות זה טהרה. כל המושג של "לפני הוי' תטהרו", מה שקורה ביום כיפור, זה הגעה למדרגה כל כך גבוהה באמא ששם יש טהרה. כתוב שהכתר מתגלה באמא, לא באבא-חכמה, ו"לפני הוי'" זה כתר, וגם תטהרו בגימטריא כתר. אבל הפשט – הפנימי, לפי קבלה – שטהרה זה אמא, בינה. אז הפשט שהאור הזה, האושר והתענוג של הכתר, מתגלה כאשר אתה טהור – זה "תטהרו". אם אנחנו טהורים אנחנו מתחברים, אוטומטית – בא לי להרגיש אחד איתך. אבל אם אני מלוכלך לא בא לי. זה גם משהו פסיכולוגי מאד, אפילו שאחד לא יודע למה – אם יש לכלוך הוא לא יכול להתקרב למישהו, הוא נפרד לעצמו. לכן ה"לפני הוי' תטהרו" מביא למצב של "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת". הפירוש הזה הוא פירוש של בינה, של אמא.

יש עוד פירוש בקבלה לשאלה מה רצו לומר לנו חז"ל ב"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", שמסבירים שהסוכה מתקנת את הנשמות של עם ישראל. יש שתי מצוות עיקריות בסוכות – לשבת בסוכה, אור מקיף, ולקחת את ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדסים, ערבות) ולחבר אותם יחד ולנענע אותם. כתוב שכל אחד מארבעת המינים זה סוג של יהודים – אוגדים אותם יחד, "ויעשו כולם אגודה אחת", אבל בכל אופן יש ארבעה סוגים. במקיף של הסוכה זה יותר אחדות – כולם אותו דבר, אין סוגים. אז כתוב שיחסית המינים זה איחוד הגופות של היהודים – יש אחד שבגוף הוא לולב, יש אחד שבגוף הוא אתרוג, יש אחד שבגוף הוא הדס או ערבה – גם הגופים מתחברים, אבל אפשר לזהות כל גוף בפני עצמו. אבל הסכך של הסוכה מחבר את הנשמות, והנשמות הן שוות – "חלק אלוה ממעל ממש", וכמו שאי אפשר לחלק בה' כך אי אפשר לחלק בנשמות. גם הבעל שם טוב אומר, כאשר מדברים על תיקון נשמות, הוא משתמש במלה "התקשרות הנשמות". הנשמות כל כך מתקשרות עד שאי אפשר להבחין ביניהם. כתוב על נשמות עם ישראל "ישראל עלו במחשבה", ומחשבה זו על פי הפשט של הקבלה היא גם אמא, בינה. לכן, היות שהסוכה היא מקיף – שגם נקרא בקבלה "מקיפין דאמא" – האור הזה שמחבר את כל הנשמות הוא בחינת אמא, כמו שהאמא מחברת את כל הילדים שלה.

אז גם הענין של טהרה זה אמא וגם הענין של התקשרות וחיבור הנשמות זה אמא – זו פעולה של מצות סוכה. עוד פעם, מצות המינים זו מדרגה אחרת – שמחברת אותם. לכן באמת ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. הטהרה היא תוצאה של יום כיפור, ואם אנחנו טהורים "יש סיכוי לאהבה" (יש כזה ביטוי). זה שיש סיכוי שנוכל להתחבר – זה רק אם אנחנו טהורים, זה בזכות יום כיפור. אבל זה שבפועל באה האמא ומחברת אותנו מלמעלה, מקיפים דאמא, זה בחג סוכות עצמו (רק, כמו שאמרנו קודם, כשבונים את הסוכה זה כבר מתחיל להאיר, עד כדי כך שיש מי שאומר שמברכים גם על בנית הסוכה).

ננסה לעשות יותר קצר את הספירות:

דעת: "למען ידעו" – דעת רחבה ומשותפת שצריכים משיח

אותו פסוק שדורשים חז"ל הוא "כל האזרח בישראל ישבו בסכת". בהמשך כתוב "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני הוי' אלהיכם" – זה הפסוק הבא וסיום הפרשיה של סוכות. זה מה שאמרנו קודם, שעל פי פשט הישבו בסוכות זה ב"צלא דמהימנותא", אבל התכל'ס הוא שזה יהפוך לדעת. יש מי שאומר, וכך פוסק אדה"ז, שכאשר אוכלים – עוד כמה ימים – את הכזית הראשון של החלה בלילה הראשון של סוכות, צריך ממש לחשוב ולכוון שהסוכה עם הסכך זה זכר לענני הכבוד. צריך לזכור היטב מה קורה כאן, עד כדי כך שיש דעה שאם לא זכרתי ספק אם יצאתי ידי חובה. זה מכו שאמרנו שיש דעה שהעיקר זה הדעת – שאסור שהסוכה תהיה מדי גבוהה, שאז איני יודע שאני יושב בסוכה. רואים שהתורה אומרת בפירוש שצריך להפוך את האמונה לדעת. מצד אחד זה כמו דבר והיפוכו – אמונה זה על-מודע, למעלה מהדעת – ומצד שני את הדבר שלמעלה מהדעת צריך לדעת. זה התכל'ס של נסיון – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". נסיון זה באמונה, בכתר, ובשביל מה ה' מנסה? "לדעת". כתוב שזה לא כדי שהוא ידע, אלא כדי שאתם תדעו את ה' – שהאמונה תהפוך לדעת. שאתם תדעו את ה' מתוך חשיפת והתגלות כל האמונה שיש בלב. אם כן, יש גם דעת משותפת של עם ישראל, שזה "למען ידעו דורותיכם".

נאמר יותר מחודד: עיקר ההבדל בין יהודים, שלכאורה זה מה שמפריד ביניהם, זה הדעת. למה? כי כתוב "כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם דומות". אומרים שיש שני יהודים יש לפחות שלש דעות – לכל אחד יש דעה אחרת, השקפה אחרת, חושב אחרת, שצריך לעשות אחרת. זה משהו שמאפיין את היהודים יותר מלהבדיל גוים – ריבוי דעות. זו תופעה, אז איך אפשר להתאחד בדעת? אפשר לומר שהאתגר הכי יהודי בחיבור היהודים זה לחבר אותם באותו מקום ששם שרש הפירוד ביניהם. יש תפלה קצרה – "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה". אומרים את זה במחזור של יום כיפור. הפירוש בחסידות הוא שלמה יש כל כך הרבה צרכים? שאני צריך את זה וצריך את זה ואתה צריך את זה – בגלל שהדעת היא קצרה. אחד הפירושים של קצר בקבלה – "חד קציר" – זה קו שמאל, שהוא נקרא קצר כי הוא מחלק ומצמצם ומפריד בין אחד לשני. אם היתה דעת אחת לכולנו אז לא היו הרבה צרכים – היה צורך אחד, משיח. למשל, אם היינו יכולים להסכים – כולנו שיושבים פה – שלא צריכים שום דבר בחיים האישיים, רק כולנו צריכים דבר אחד, שאם יהיה הוא יפתור את כל הבעיות. מה הדבר האחד? משיח. אם זה יהיה – לא צריך כלום. אז לא לבוא לבקש ברכה על זה וברכה על זה – כל אחד עם הבעיה שלו – רק להגיע לדעת גדולה ורחבה, באמת יש צורך (כל זמן שמשיח לא בא), אבל זה  צורך משותף לכולנו. כולנו צריכים דבר אחד, רק דבר אחד – זה הפתרון הכולל של כל הבעיות. בשביל זה צריך דעת. אז גם כן, הדעת המשותפת הזו, שכל עם ישראל יכולים להגיע אליה – אף על פי שלכל אחד בתור פרט יש דעה אחרת וסותרת את השני לגמרי – חג סוכות זה חג שאפשר להגיע לדעת אחת, לפחות לדעת הזו שיש רק דבר אחד שצריכים, משיח וגאולה. אז, אם כולנו צועקים מהלב "עד מתי" משיח בא. זה הדעת שמחברת את כל היהודים בחג סוכות, ועל הדעת הזו כתוב ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", עם דעה אחת, לא עם ריבוי דעות.

חסד: "וימינו תחבקני"

עד כאן היה הכתר והחב"ד, ועכשיו אנחנו ממשיכים עם הרגש בלב, עם שבע המדות, ונעשה את זה יותר קצר, עם כמה שיותר דעת רחבה. כתוב שהסוכה היא יד ימין של ה' – "ימינו תחבקני". יש עשרת ימי תשובה, שבהם "שמאלו תחת ראשי" – ימים נוראים, ימים של יראה, ויראה בקבלה זה יד שמאל. חיבוק זה יד ימין, אהבה. כתוב שחדש תשרי מתחיל מיראה, ימים נוראים, אבל התכל'ס שלו זה יד ימין, זה חיבוק. על זה יש פסוק בשיר השירים "שמאלי תחת לראשי וימינו תחבקני". מסבירים שדווקא היראה של עשרת ימי תשובה זה "שמאלו תחת ראשי" – זה מרים את הראש שלי, היראה של ימים נוראים מרוממת את השכל והדעת שלי. אבל בכל אופן התכלית היא "וימינו תחבקני". כשה' נתן לנו תורה כתוב שכפה עלינו הר כגיגית, ומפרשים בחסידות ש"הר" זו מדת אהבה – "אברהם קראו 'הר'" – כפיה באהבה רבה. כתוב שיש כפיה טובה – בדרך כלל כפיה זה שלילי, אבל יש כפיה טובה – אם אני מחבק אותך באהבה רבה כמעט שאין מנוס שתחזיר לי אהבה כמים הפנים לפנים. זה נקרא לכפות אהבה על ידי ריבוי אהבה. כתוב שהמשיח יבוא ויכוף את כל עם ישראל לקיים תורה ומצוות. איך, יכפה עם שוט? הוא יגלה כל כך הרבה אהבה, כל כך יחבק את כל עם ישראל כאחד – חיבוק לוקח את כולם יחד. כתוב שחיבוק נוגע לא בצד הפנים של הזולת, אלא כשאני מחבק אותך החיבוק נוגע בצד האחור, בגב, מה זאת אומרת? כשמחבקים את עם ישראל נוגעים בהכי רחוקים, כי בלי הכי רחוקים אין חיבור של עם ישראל. חיבוק צריך לקחת קודם כל את הרחוקים ביותר, האחור, ובזכות חיבוק זה להביא את כולם לסוכה. פירוש זה של החסד הוא כמו איזה חב"דניק טוב שמכניס בפשט את כולם לסוכה, עם חיבוק גדול של אהבת ישראל. אז זה מלמד – כמו שכתוב בקבלה – שחג סוכות זה חג של חיבוק. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, רצה שכאשר שני יהודים נפגשים ברחוב אוטומטית יחבקו אחד את השני. מדברים הרבה על הטבע היהודי – הטבע היהודי זה אהבת ישראל, שכל אחד מחבק את השני, ועם חיבוק טוב כולם נכנסים לסוכה אחת, זה החסד, זו אהבת ישראל.

גבורה: "אהבה דוחקת את הבשר" – "עומדים צפופים"

בגבורה יש משהו דומה לזה. גבורה זו מדת הצמצום והכווץ, אבל יש צמצום וכווץ של אהבה ששייך לגבורה. יש מאמר חז"ל "אהבה דוחקת את הבשר". היתה איזו מטרוניתא – איזו שרה, מלכה, של רומי בגמרא – שהתפלאה בגלל שהבן של רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר, היה יהודי שמן וגדול מאד מאד, וגם אשתו היתה שמנה מאד מאד. אז היא אמרה שאיני מאמינה שהילדים הם שלכם, אתם לא יכולים להתחבר, יותר מדי שמנים – כך אמרה לרבי אלעזר. כתוב שהיו כל כך שמנים שכאשר שמו את הבטן יחד שור היה יכול לעבור מתחת. היא אומרת שאיני מאמינה שיש לכם ילדים, לא יכול להיות כזה דבר. הוא ענה ש"אהבה דוחקת את הבשר", כלומר שיש בכח של אהבה לכווץ ולצמצם את הבשר עד כדי כך שאפשר להתחבר. זה מאמר חז"ל בגמרא – זה באמת פלא, זו גבורה, אדם אוהב אז הוא מתגבר ו"אהבה דוחקת את הבשר". אמרנו קודם שאם יש אפילו את הסוכה הכי גדולה שאני יכול לדמיין, אפשר באמת להכניס אליה את כל היהודים?! הסוכה הכי גדולה זה בעצם בית המקדש, ושם כתוב "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים". צריך לומר שכן, כל עם ישראל, ששים ריבוא ויותר – מליונים של יהודים – יכנסו לתוך המקום הזה צריך להצטופף, הרבה להצטופף, וזה שיהודי מסוגל להצטופף זה כח מיוחד של חג סוכות. כתוב במיוחד על חג סוכות ש"עומדים צפופים" – כולם באים למקדש, ועומדים צפופים, מתוך בטול וצמצום של אהבה רבה. זה פועל נס – גם הצפיפות הנס, אבל עוד יותר נס הזה "משתחוים רוחים". זו בחינה של "ראויין כל ישראל" בגבורה, "אהבה דוחקת את הבשר".

תפארת: הארת יעקב בכל ישראל

אנחנו יודעים שכל ספירה היא כנגד צדיק, חסד-גבורה-תפארת כנגד אברהם-יצחק-יעקב. על יעקב כתוב "ויזרח לו השמש" – זה גם כח של רפואה. יש פירוש שבסוכות מתנוצץ אצל כל יהודי ניצוץ של נשמת יעקב אבינו, וכל בני ישראל הם בני יעקב, ועל התנוצצות יעקב בנו נאמר "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (שזה משוה את כולם, כנ"ל). על יעקב כתוב "ויזרח לו השמש", אז הוא "האזרח". יש שלשה רגלים, וביניהם יעקב כנגד סוכות – "ויעקב נסע סכתה" וכו'. אבל אמרו, בדרך כלל כשאומרים "כל האזרח בישראל" חושבים על אברהם אבינו, כי יש פסוק על אברהם "משכיל לאיתן האזרחי", למה כאן זה יעקב? יש קשר בין הסבא לנכד, יש פסוק "יעקב אשר פדה את אברהם". ההסבר בתניא בקיצור – אם איני אוהב יהודי אז צריך לרחם עליו. צריך להבין שמה שאני לא אוהב אותו זה אולי בגלל שאני רואה בו איזה חסרון, אבל צריך לרחם עליו – הנשמה האלקית שלו בגלות. אם אני מתחיל לרחם אז אני מתחיל לאהוב אותו מחדש. יעקב זה מדת הרחמים ואברהם מדת האהבה, וכתוב "ליעקב אשר פדה את אברהם". חז"ל אומרים שאברהם אבינו יצא מכבשן האש – לפני שיצחק ויעקב נולדו – בזכות יעקב שעוד לא נולד. כך חז"ל מפרשים "יעקב אשר פדה את אברהם", עוד לפני שנולד – כלומר שזו המדה שלו, שרש הנשמה שלו שחי וקים תמיד, ושרש הרחמים פודה ומחזיר את האהבה.

לגבי "איתן האזרחי" יש שני פירושים – או שתמיד היה פה (לכן לא גר, שבא מחדש, אלא אחד ותיק במקום), או לעתיד, אני עתיד לזרוח. שני הפירושים האלה הם בעצמם כנגד אברהם ויעקב – אברהם הוא היהודי הראשון. זה שלכל יהודי יש אברהם בלב שלו – כתוב שלכל יהודי יש את כל האבות בלב, ועיקר אברהם זה מי שתמיד היה, זה "אזרח" שתמיד היה, שאני פה קבוע. אבל "ויזרח לו השמש" – שהשמש עתיד לזרוח לו – נאמר על יעקב. זה במיוחד שייך לחג סוכות. עוד פעם, הפירוש הזה אומר שבחג סוכות יש התנוצצות מיוחדת של מדת יעקב, היות שכל החג הזה הוא כנגד יעקב. זו הזריחה, ועל זה נאמר "כל האזרח בישראל", שזה ההתנוצצות של הנשמה הכללית של כולנו, והנשמה הכי כללית שלנו היא יעקב, כי כולנו בני יעקב, כל יב שבטי י-ה. לכן כולנו נכנסים בסוכה אחת, כי יש משהו משותף שמתגלה. מה משותף? כתוב שכל היהודים רחמנים. רחמנים בישנים וגומלי חסדים, אבל הראשון והעיקר זה רחמים – רחמנות. כתוב שמי שמרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. זה גם שייך למי שנמצא בנסיון. הרחמים-התפארת זה תחת האמונה-הכתר (יש מקום אחד בתניא שכותב אמונה ומתכוון לתפארת). סוכות זה החג שמדת הרחמים מתגלה, וזה מחבר את כולנו – בזכות זה כולנו ראויים לישב בסוכה אחת.

נצח: שמחת הנצחון – "דידן נצח"

זה מה שאמרנו קודם, שאנחנו מנצחים. נצח זה גם נצחיות אבל הפירוש הכי פשוט של נצח זה לנצח במלחמה. קודם כל, אחד החברים פה כתב משהו מאד יפה – תפלה – ששם הוא כותב שבאמת עם ישראל מאוים, גם השנה הזאת. יש כל הזמן איום של מלחמה, זה לא פשוט – לא פשוט להיות יהודי, לא פשוט להיות כבשה אחת בין שבעים זאבים שרוצים לטרוף אותנו. אבל יש לנו אמונה. מתוך האמונה שלנו אנחנו בטוחים, כמו שבראש השנה נכנסים ל יום הדין עם בטחון שאנחנו נצא זכאים. להיות זכאי זה נצח בקבלה. אנחנו בטוחים בנצחון שלנו, ואכן בראש השנה אנחנו מנצחים, וביום כיפור אנחנו עוד מנצחים, ובסוכות לוקחים את הלולב. כתוב בחז"ל שהלולב זה סימן – מי שיצא זכאי ומנצח מבית משפט נטל לולב, זה היה מנהג. נטילת לולב זה סימן של דידן נצח. אם כי אמרנו שהלולב – המינים – זה הגופים, שגם כאשר יעשו כולם אגודה אחת אפשר לראות את ההבדל, ואילו הסוכה שוה ומשוה, אבל יש גם בסוכה בחינה של "דידן נצח", שמה שמחבר אותנו זה נצחון, זה בטחון של נצחון.

יש משהו בחג סוכות של נצחון – הרי אז קוראים בהפטרה על מלחמת גוג ומגוג. פוחדים, גם השנה, שעוד מעט הולכת להיות מלחמת גוג ומגוג. מתי קוראים על זה? בחג סוכות. סימן שחג סוכות זה הזמן שמנצחים, שאפשר לקרוא את ההפטרה עם שמחה – קוראים מלחמת גוג ומגוג עם שמחה גדולה, כי "דידן נצח". זה הבטחון הגמור, לפעמים נקרא בטחון מופרז – שיהודי כל כך בוטח שחושבים שהוא מטורף. דברנו על אמונה, אבל בטחון זה עוד יותר – בטחון גמור שאנחנו יוצאים זכאים, ואם יש מלחמה אנחנו מנצחים, "דידן נצח", משהו מוחלט ומחויב המציאות. ההשראה הזו של הנצחון מחברת את כולם. כתוב שיש כמה זמנים שרואים שכל היהודים ביחד. מי שזוכר, למשל – תלוי לפי הגיל של כל אחד – אחרי ששת הימים, מי שזוכר אחרי מלחמת השחרור,  מי שזוכר נצחון, אין זמן של עם ישראל שכולם בפשטות יוצאים לרחוב וכולם מחבקים אחד את השני ומתנשקים? כמו אחרי מלחמת ששת הימים, שהיה זמן מסוגל לגאולה. נצחון בעם ישראל פועל אחדות, שמחה ואחדות. היות שהחג הזה הוא חג של נצחון, זה משתף את כל עם ישראל – כל הדברים שאנו אומרים זה מכנה משותף של כל עם ישראל. דבר אחד שמחבר את כולנו זה נצחון.

הוד: הודיה על הנצחון

כתוב שנצח והוד חייבים ללכת יחד – "תרין פלגי גופא", שני חצאים של אותו גוף. צריך להודות. יש בעיה – אחרי נצחון יום אחד כולם שמחים ומאוחדים, אבל אם לא מכירים מאין בא לי הנצחון, מה', אז מחר מתחילים שוב כל הכסאחים והמריבות בין היהודים, כמו שגם עינינו רואות. איך שומרים על האחדות של הנצחון? רק על ידי השווי משקל בין הנצח וההוד. כתוב שעיקר שווי המשקל בנפש זה הנצח וההוד – לפי התוקף והעוצמה והשמחה של הנצחון צריך עוצמה של הודיה לה'. גם הודיה מחברת את כולם. כתוב שהוד זה למעלה מטעם ודעת. כשאני אומר תודה רבה אין גאון ופשוט, וגם בנצחון אין גאון ופשוט – כולם אותו דבר. או שמנצחים או ההיפך חלילה, ואם מנצחים זה כולנו. מי שנצח בקרב ממש יתכן שזה היהודי הכי פשוט. אנחנו כמובן מאמינים שבחור ישיבה שישב ולמד ואמר תהלים תרם את תרומתו החשובה, אבל תכל'ס מי שנצח בקרב זה החיל, שבדרך כלל הוא פשוט. גם בהודיה אין הבדל בין חכם לפשוט. ושוב, הרבה פעמים היהודי הפשוט מודה הרבה יותר מעומק הלב משכלתן. לשכלתן קשה להודות בפשטות. אז שוב, חייבים להודות על הנצחות – הא בהא תליא, נצח והוד.

יסוד: חג האסיף – שמחה בתקצוב צודק ליהודים

יסוד זה יוסף. יוסף נקרא על שם "יוסף הוי' לי בן אחר" – שהופך את האחר לבן, מביא אנשים תחת כנפי השכינה. פסוק נוסף שנקרא כך על שם "אסף הוי' את חרפתי" – יוסף הוא גם אסף (יש כאן אסף-יוסף). סוכות נקרא חג האסיף, כי אוספים את כל התבואה הביתה, ואז מאד שמחים שכל היבול וההצלחה מוכנס ושמור, זה אצלי. יש לי בטחון טוב שכל הברכה היא אצלי. גם הצדיק זה מי שאוסף את הכל, אבל לא בשביל עצמי – אוסף אצלו על מנת למסור את זה הלאה. כמו יוסף, שאסף את כל הכסף – את כל השפע, את כל הפרנסה – בשביל לחלק את זה. אז גם, חג הסוכות זה "חג האסִף", שאוספים את כל השפע כדי לחלק אותו במשך השנה. זה גם דבר שמחבר את כולם – אני גם אוסף את כל הנשמות, וגם אוסף את כל השפע עבור הנשמות. ספירת היסוד גובלת בספירת המלכות. מלכות זו מדינה מתוקנת, וצריך להיות צדיק למעלה מהמלכות לפי הקבלה. מה הדבר שבמדינה מתוקנת משמח את כולם וכולם מזדהים ושמחים איתו? מדברים על מדינת סעד, אם התקציבים מחולקים באמת בצדק עבור כל עם ישראל. היסוד הוא גם מחלק – מחלק בין יהודים ללא-יהודים. כלומר, שכל השפע שמור – הצדיק אוסף אותו ושומר אותו – כדי לתת אותו לעם ישראל קדושים כאן בארץ ישראל. זו שמחה עצומה – אז העם לגמרי מאוחד. זה "חג האסיף", ובגלל האסיף הזה של חג סוכות – אם האסיף הוא אסיף של יוסף, של צדיק יסוד עולם, שאוסף את כל הכסף למטרה טובה – אז "שישו ושמחו", אז העם כולו בהיי הכי עילאי, גם של הזדהות והתקשרות עם הצדיק וקבלה מהצדיק. הצדיק שאוסף את כולם בעצם מחבר את כולם ובזכותו "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת".

מלכות: "ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם" – "סוכת דוד הנופלת"

אחרון אחרון חביב, בברכת המזון בסוכות אומרים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". רואים שהסוכה שייכת לדוד. הרגע אמרנו שביסוד הסוכה שייכת ליוסף – אסף יוסף – אבל במלכות הסוכה היא "סוכת דוד". מה זה "נופלת"? על פי פשט זה גלות. סוכת דוד זה מלכות בית דוד. סוכת דוד זה שיהיה פה, היום, בארץ, עכשיו – מלך, "דוד מלך ישראל חי וקים". הדבר הזה נפל בינתים, אבל אנחנו מאמינים שהוא יקום. אבל עצם הדבר שאנחנו מבקשים – כתוב "ואני תפלה", דוד מתפלל – והצורך של דוד המלך בכל יהודי מתחנן לה' במיוחד בסוכות, שה' יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. כתוב שיש כמה דברים שמחברים יהודים, וגם צרה משותפת מחוברת. כמו שאמרנו בדעת שצריך להגיע לדעה אחת – שמה שחסר זה משיח – במלכות זה עוד יותר, כולנו חווים בסוכות את סוכת דוד הנופלת ומתחננים מתוך אמונה ובטחון שה' הרחמן – הרחמן זה תפארת – יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. התחינה הזו, והמצב המשותף ש"סוכת דוד נופלת", מאחדים. כתוב שמשיח יבוא כאשר "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם" (אומרים בקידוש לבנה) – צריך לבקש את ה' ואת דוד המלך. מתי הכי מבקשים את דוד? בסוכות, כי כל הסוכה היא סוכת דוד הנופלת, ומתחננים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".

כל הדברים האלה מחברים יחד את כל עם ישראל, ש"ראויין לישב כל ישראל בסוכה אחת", וכך השלמנו את פרצוף הספירות. שנזכה שבאמת עם ישראל יש כולו בסוכה אחת, ואז יבוא מלך המשיח. שתהיה שנה של בריאות נכונה ושמחה ובטחון וכל הדברים הטובים. לחיים לחיים!