כתר: האמונה שוה בכל ישראל

יש פירוש אחד, שחז"ל רצו לומר שיש דבר שוה ומשוה בין כל היהודים – כולנו אותו דבר, כל אשר בשם ישראל יכונה – אמונה פשוטה בה'. האמונה נטועה בעצם הנפש שלנו. לא תמיד מודעים לאמונה, אבל היא קיימת. כשאדם עובר נסיון – לשם כך אנחנו חוגגים כעת, עושים מסיבה והתוועדות – כתוב בחסידות שזה בעיקר כדי לגלות את האמונה. בשפה פשוטה אומרים להתחזק באמונה, אבל הכוונה היא שהאמונה נטועה, רק שאם נסיון בחיים האדם יכול לחיות את כל השבעים-מאה-ועשרים שנה שלו ולא לגלות את המטען והאוצר הבלום של אמונה שיש לו בלב, שזה משהו יהודי. בהמשך נראה שלא רק שאדם מגלה אמונה, אלא שעיקר הנסיון הוא נסיון באמונה. זה המשפט בחסידות – יש נסיונות בחיים, זה אך ורק בשביל אמונה. כשאתה באמת מצליח להתחזק ומכח האמונה לעבור את זה, וממילא גם ה' שולח את הרפואה השלמה, אז האמונה הופכת להיות דעת. את זה נסביר בהמשך. אבל קודם כל צריך לגלות את האמונה, שזה מה שמאחד אותנו.

בזהר הקדוש כתוב שהסכך של הסוכה נקרא "צילא דמהימנותא". יושבים בצל, צריך להיות "צלתה מרובה מחמתה". הדין צריך להיות שיש מספיק סכך שיש יותר צל מאשר חמה, כלומר שעיקר הסכך הוא הצל. כתוב בזהר שהצל הוא האמונה. למה זה צל? כי אני לא תמיד מודע לזה. אני לא תמיד מודע לצל. צל זה חשך עליון. אני יושב תחת הצל של האמונה שלי – "צלא דמהימנותא". אני מאמין בה' – זו לא אמונה של  מישהו אחר. הסכך כאן זה מה שאני בעצמי מאמין בה', אבל יכול להיות שהאמונה הזו היא מקיף. עוד פעם, זה מקיף שאיני מודע אליו. לכן באמת כתוב שכדי לקרב את זה למודע, זו בעצם המשנה הראשונה במסכת סוכה – אסור שהסכך יהיה יותר גבוה מעשרים אמה. יש אחד שאומר בגמרא שזה כדי שנדע שיושבים בסוכה – שהעין תשלוט – אבל יש דעה שזה כדי שיהיה צל הסכך ולא צל הדפנות. אם זה יותר גבוה מעשרים אמה הצל הוא כבר מהדפנות ולא מהסכך – זה הסבר אחד בגמרא. בכל אופן, "סכה תהיה לצל יומם מחורב" – זה הפסוק בישעיהו הנביא. צריך להיות צל, והוא נקרא "צלא דמהימנותא".

הפירוש הראשון אומר שהיות שהסוכה היא הצל של האמונה, והאמונה היא משהו שוה שמגדיר אותנו כיהודים בכלל, לכן כתוב ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" – אמונה זו מאחדת ומחברת את כולנו. זה הפירוש הראשון, שמה שאמרו ש"ראויים לשבת בסוכה אחת" זה שלכולנו יש מכנה משותף, אמונה פשוטה, הצל של האמונה, ועם הכח של האמונה הזו אנחנו עוברים את כל הנסיונות של החיים, וזוכים בסוף לדעת – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים  מכסים", שזה ביאת משיח, זו הגאולה. הכל מכח האמונה שלנו – כל הגלויות, כל הצרות של עם ישראל, איך עם ישראל שורד ונשאר חי וקים? רק מכח האמונה שלו. בסוף זוכים לדעת. עד כאן פירוש אחד כנגד הכתר, העל-מודע, האמונה.

חכמה: "בצל החכמה"

בספר התניא הוא בכלל לא מזכיר את ספירת הכתר, משום מה, כשמדבר על כחות הנפש. הוא מתחיל מהחכמה. אין אף פעם בתניא כתר. למה? הרי כל החסידות זה שיש על-מודע – אחד החידושים של החסידות הוא שיש לאדם לא-מודע. מי שלומד פסיכולוגיה חושב שזה חידוש של איזה יהודי לפני מאה שנה, אבל זה דבר שכתוב בכל ספרי הקבלה מאז ומתמיד, ובמיוחד תורת החסידות מאד-מאד מדגישה את הלא-מודע של הנפש. אף על פי כן, דווקא בספר התניא, ספר היסוד של החסידות, התורה שבכתב של החסידות, לא מוזכרת ספירת הכתר. כאשר הוא מדבר על האמונה הוא מייחס אותה דווקא לספירת החכמה. הוא אומר שחכמה אמתית היא לא שכל. אני חשוב שחכמה זה שכל – יש שלשה סוגי שכל, חכמה-בינה-דעת – אבל הוא אומר שזה למעלה מהשכל, ושם יש את האמונה של היהודי, שזה גם הכח לעבור את הנסיונות של החיים וגם הכח לעשות פעולות ממש של מסירות נפש. איפה כולנו אותו דבר? כשיוצאים לקרב. חיל פועל במסירות נפש, וזה בא מהאמונה. בתניא הוא כותב שמסירות נפש – ביטוי האמונה – באה מפנימיות החכמה שבנפש.

בספר קהלת יש ניב "בצל החכמה" (וגם "בצל הכסף", צריך להבין מה הקשר) – יש צל שמתייחס דווקא לחכמה. קודם אמרנו שצל האמונה זה מעל השכל לגמרי, זה בכתר, אבל יש גם צל של חכמה. הצל של החכמה זה הפנימיות של החכמה, מה שכתוב בספר התניא ששם האמונה של הנפש, שם מסירות הנפש של היהודי, ושם כולם שוים. הוא כותב בתניא שבנקודה הזו היהודי הכי "קל שבקלים" (זה הביטוי) מוכן למסור את הנפש בדיוק כמו הגאון שבגאונים ולפעמים יותר ממנו. כתוב בחסידות שלפעמים אחד שיש לו הרבה שכל – של קדושה, שהוא ת"ח הכי גדול, רב הכי חשוב – לפעמים השכל (של הקדושה) מהוה מחסום מלגלות את מסירות הנפש שלו. לכן לפעמים יהודי קל, שאפילו לא שומר תורה ומצוות, יותר קל לו לגלות מסירות נפש בשעת הצורך – זה לא כלל, אבל יכול להיות שיותר קל ליהודי הכי פשוט למסור את הנפש גם מהגאון, מהרב הכי גדול. בכל אופן, מה זה בא ללמד אותי? שהדבר הזה שוה ומשוה, חי וקים בתוך הנקודה הפנימית של הלב של כל יהודי. גם ראש השנה, שיש בו שני ימים – "יחינו מיומים" – היום הראשון כנגד כתר והשני כנגד החכמה, כך בקבלה. זאת אומרת שיש ביניהם משהו משותף, שניהם ראשים. בלשון הקבלה הדבר המשותף הוא "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – פנימיות החכמה היא אחת ממש עם פנימיות הכתר, לכן יש גם שם גילוי של "בצל החכמה", שזה גם צל האמונה, האמונה כפי שהיא מופיעה בפנימיות החכמה.

מה זה אומר במלים פשוטות? חכמה זה כן שכל או לא שכל? כשאני אומר את המלה חכמה אני חושב על אדם חכם, אבל כאן הוא אומר שזה לא בדיוק שכל אלא משהו אחר, שם יש אמונה ומסירות נפש. מה זה בכל אופן? למה הוא מתעקש לקרוא לזה חכמה? הרי איך שלא נפרש, יש בזה  חכמה, אז חייבים לומר שהחכמה היהודית המקורית – יהודי הוא חכם, אתה חכם, כל אחד כאן הוא חכם, שהרי זה "עם חכם" – אז מה היא החכמה? שיש לו אי-קיו גבוה? בדרך כלל יהודים כן יותר חכמים, אבל לא בגלל זה אומרים שהוא  חכם. זה שיהודי מאמין בה' – זה החכמה שלו. זה לא רק העל-מודע שלו, לא רק הכתר שלו על הראש. עוד פעם, אם יש נסיון ומישהו אומר את זה באמונה אני אומר שהיהודי הזה הוא יהודי חכם. קודם כל, הוא לא התייאש. יש הרבה אנשים שמתייאשים. אחד מגדולי הצדיקים, רבי נחמן מברסלב – כולם שמעו ממנו – אומר שלהתייאש זה להיות טפש. מי שהוא טפש הוא מתייאש, אבל מי שהוא חכם אף פעם לא מתייאש. למה הוא לא מתייאש? הוא מאמין. כמו שיש עוד פתגם שלו, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – מה שקלקלתי אני יכול לתקן על ידי תשובה. אבל גם כשה' עושה משהו, מעמיד אותי בנסיון, החכמה היהודית זה להאמין שאני יכול לעבור את זה ויהיה טוב. יש את הפתגם "חשוב טוב יהיה טוב". זה שלאדם יש חשיבה אופטימית, חשיבה חיובית, זו חכמה יהודית – ועם החכמה הזו עוברים את הכל. יש עוד מכנה משותף, יש אמונה משותפת למעלה מטעם ודעת, ויש גם אמונה משותפת לכולנו בשוה ממש – שזו חכמה יהודית אמתית.

נאמר עוד ווארט, עוד ענין, כדי להבין את זה קצת יותר טוב: היתה פעם מחלוקת בין גדולי ישראל איך לפרש משהו בכתבי האריז"ל. האריז"ל הוא המקובל הכי גדול אחרי רבי שמעון בר יוחאי. הוא מתאר באריכות את הצמצום הראשון, שתחלת בריאת העולם נקראת צמצום. היו כאלה שחשבו שצמצום זה כפשוטו. מה הכוונה? הוא מתאר כאילו ה' סילק עצמו  מכאן כדי לעשות חלל ולברוא בו את העולם. היו חשבו שזה פשוט, שה' היה פה ועזב בשביל שיהיה מקום פנוי לבריאת העולם. אבל היו כאלה שאמרו חס ושלום, ה' לא סילק את עצמו וגם לא את האור שלו, אלא רק העלים את עצמו. משתמשים במלה צמצום, אבל זה לא צמצום באמת. אלה שחשבו ככה אמרו שהצמצום לא כפשוטו. זו דוגמה אחת של מחלוקת בין המקובלים אחרי האר"י איך לפרש אותו. היו עוד מחלוקות איך לפרש, כי הוא הרי דבר בחידות. פעם אחת היתה מחלוקת – למשל, בענין הצמצום החסידות אומרת מאד חזק שהצמצום לא כפשוטו, שה' כאן עכשיו בדיוק כמו שהיה קודם, ויש עוד הרבה דברים – והיו כמה מגדולי ישראל שלא רק שלא פרשו את האריז"ל אחרת מהחסידות, אלא היו כאלה שקצת פירוש באופן אחר מהאריז"ל וגם לא התביישו לומר שזה פירוש קצת אחר בדברי הזהר. אומר אדמו"ר הזקן שמי שלא מאמין באמונה פשוטה לגמרי בכל הגה ובכל אות של האר"י הקדוש – לא מאמין שזה גילוי אליהו, שכל מה שהאריז"ל כתב זה גילוי אליהו – אז כמה שיהיה חכם בשכל שלו, הוא לא יזכה לכוון לפרש את הדברים שלו אליבא דאמת. אבל אני, כך הוא אמר על עצמו – שהוא תלמיד התלמיד של הבעל שם טוב – אני מאמין באמונה פשוטה שכל דבר שכתוב שם זה ברוח הקדש, מפי אליהו הנביא, וזה נותן את הסיעתא דשמיא שהשכל שלי גם יעבוד נכון, יכוון את האמת במה שהתכוון לו האריז"ל. מה לומדים מהווארט הזה? שמי שיש לו אמונה במשהו אז תהיה לו חכמה אמתית באותו דבר. מה החכמה של העם היהודי? יש לנו תורה, אבל צריך חכמה בשביל לפרש את התורה. מי יכול לפרש את התורה? רק מי שמאמין בתורה באמונה פשוטה. אם הוא לא מאמין מאה אחוז לא יכול לפרש. למשל, יש פרופסור באוניברסיטה שהוא פרופסור לקבלה, אפשר לסמוך על הפירושים שלו? אי אפשר לסמוך על שום דבר שהוא אומר, כי הוא לא מאמין בזה. אצלו זה מקצוע, באמת "בצל הכסף". יש הרבה פרופסורים לקבלה, הכל "בצל הכסף", אז אי אפשר לתת אמון בשום דבר שיפרש מה זה קבלה ומה כתוב שם. למה? כי לא מאמין בזה במאה אוחז. אמונה זה תוקף, סוג של חוזק – "אמונה אומן" – חוזק של התקשרות לדבר. מי שמאמין מאה אחוז בדבר זה מפרה את השכל שלו בצורה הנכונה והאמתית, שיכוון  לאמתה של תורה. אם זה קבלה – יכוון לאמתה של קבלה. ואחרת – שום דבר, הוא חייב לסטות מהאמת.

מה עכשיו הסברנו? ש"צלא דמהימנותא" זה גם צל החכמה. יש בזה שתי מדרגות, ששתיהן מכנה משותף של כל עם ישראל. אנחנו מאמינים, אז בכתר אנחנו מאמינים בה' ובחכמה אנחנו מאמינים בתורה. יש יג עיקרי אמונה של הרמב"ם, אבל אם רוצים בכללות שתי רמות – מה שכל היהודים מאמינים בה' זה בכתר, למעלה מטעם ודעת, אבל מה שכולנו מאמינים בתורה, ש"משה אמת ותורתו אמת", זו החכמה היהודית. כשיושבים בצל הסוכה יושבים בצל האמונה של שתי האמונות האלה – גם האמונה בה' וגם האמונה בתורה. שוב, מאיפה אנחנו יוצאים? זה פירושים שנאמרו למה אמרו חז"ל בסגנון ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת", כלומר שרצו להדגיש שיש מכנה משותף בין כל היהודים, שאין שום הבדל בין אחד לשני. שני הפירושים הראשונים הם סוג של צל, יש צל הכתר ויש צל החכמה, ושניהם אמונה – זה מאחד את כולנו יחד, נותן לנו את הכח לעבור את כל הנסיונות ולצאת מנצחים, "דידן נצח".

נעשה הפסקה קצת, אפשר לנגן, לחיים לחיים.

לחיים שוב, לחיים לחיים.