בינה: אחדות בסוכות אחרי טהרת יום כיפור; "ישראל עלו במחשבה"

ביום כיפור כתוב "לפני הוי' תטהרו" – אנחנו מטהרים לפני ה'. ביום כיפור יש חמשה עינויים – דברים שאסור לעשות – ואחד מהם הוא להתרחץ, אבל כל כתוב שכל יום כיפור הוא כמו מקוה, כל היום הוא כמו לטבול בתוך "מקוה ישראל ה'". בסיום היום, כשיוצאים מהמקוה, יוצאים טהורים – "לפני הוי' תטהרו". מה זו כפרה? לנגב לכלוך, זה הפירוש של המלה כפרה, ככה הוא גם מסביר בתניא. לקנח זה לכפר. אז שוב, יום כיפור זה מקוה – "מקוה ישראל" – וכל עם ישראל בסוף יום כיפור, ש"עיצומו של יום מכפר", כולנו יוצאים טהורים, כמו אחד שיוצא ממקוה. לכן יש פירוש שמפרש ש"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת" היינו שבהיותנו טהורים, אחרי יום כיפור, המצב המשותף הזה שכולנו טהורים הוא מה שמאפשר שכולנו נהיה ביחד. וממילא, כמו שאמרנו בשם ספר התניא, אם כולנו באחדות זה מהוה את הכלי לכל הברכות, בגשמיות וברוחניות. כדי שכולנו נוכל להתאחד צריכים להיות טהורים. כתוב "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". מתי זה קורה? כתוב ש"לב טהור ברא" ר"ת טבל וגם בטל. זה אחד הפסוקים שמכוונים במקוה. תחת המים יש כמה פסוקים שחושבים עליהם, ואחד העיקריים שבהם – תזכרו את זה – הוא "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", ומכוונים ש"לב טהור ברא" זה ר"ת טבל, וזה גם בטל, שכל הלא-טוב, כל הלכלוך, בטל. שכל החמץ – חמץ זה ישות – יהיה בטל ומבוטל, כמו בערב פסח. כך יוצאים טהור, וברגע שיוצאים טהור אפשר להתאחד בין הנשמות. הפירוש הזה עונה על השאלה – למה יהודים לא יכולים להתאחד? למה כל אחד רואה את הפגם של השני? למה אין אחדות? אם מישהו רואה את הפגם של השני סימן שבו יש פגם, יש בו נקודת לכלוך, חציצה, איזה לכלוך מפריע שהוא לא יכול להטהר. אם יש לו לכלוך אז הוא רואה לכלוך אצל כולם.

שוב, הווארט כאן הוא שכל זמן שאנחנו לא טהורים אנחנו לא יכולים להתאחד. זה גם כמו חתן וכלה, שאם הכלה לא טהורה, לא טבלה, אז אסור להתאחד. אבל אם הכלה טבלה אז מותר להתאחד, אז יש מצוה – מצוה זה צותא, זה הדבר הכי קדוש שיש בעולם. הקדושה של הזיווג באה עקב הטהרה. אי אפשר להגיע לקדושת זיווג קודם הטהרה. אם כן, הווארט כאן הוא שאם אני לא מרגיש אהבה לכולם זה סימן שגם עלי יש איזה לכלוך – אני לא טהור, אין לי לב טהור. אבל אחרי יום כיפור יש חזקה, שכתוב "לפני הוי' תטהרו", לכן זה הזמן המסוגל בשנה שמתוך המצב של טהרה – שיצאנו מהמקוה טהורים – זה הזמן ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", להגיע לאחדות אמתית, וזה מהוה את הכלי להמשכת כל הברכות. שוב, מה מוסר ההשכל? שאדם צריך להיות מודע שעלי להטהר. אם אני לא נטהר אז יש בעיה, יש פירוד בין נשמות.

כתוב שהפירוש הזה שייך לבינה, בגלל שבינה זה אמא, ובינה בקבלה וחסידות זה טהרה. כל המושג של "לפני הוי' תטהרו", מה שקורה ביום כיפור, זה הגעה למדרגה כל כך גבוהה באמא ששם יש טהרה. כתוב שהכתר מתגלה באמא, לא באבא-חכמה, ו"לפני הוי'" זה כתר, וגם תטהרו בגימטריא כתר. אבל הפשט – הפנימי, לפי קבלה – שטהרה זה אמא, בינה. אז הפשט שהאור הזה, האושר והתענוג של הכתר, מתגלה כאשר אתה טהור – זה "תטהרו". אם אנחנו טהורים אנחנו מתחברים, אוטומטית – בא לי להרגיש אחד איתך. אבל אם אני מלוכלך לא בא לי. זה גם משהו פסיכולוגי מאד, אפילו שאחד לא יודע למה – אם יש לכלוך הוא לא יכול להתקרב למישהו, הוא נפרד לעצמו. לכן ה"לפני הוי' תטהרו" מביא למצב של "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת". הפירוש הזה הוא פירוש של בינה, של אמא.

יש עוד פירוש בקבלה לשאלה מה רצו לומר לנו חז"ל ב"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", שמסבירים שהסוכה מתקנת את הנשמות של עם ישראל. יש שתי מצוות עיקריות בסוכות – לשבת בסוכה, אור מקיף, ולקחת את ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדסים, ערבות) ולחבר אותם יחד ולנענע אותם. כתוב שכל אחד מארבעת המינים זה סוג של יהודים – אוגדים אותם יחד, "ויעשו כולם אגודה אחת", אבל בכל אופן יש ארבעה סוגים. במקיף של הסוכה זה יותר אחדות – כולם אותו דבר, אין סוגים. אז כתוב שיחסית המינים זה איחוד הגופות של היהודים – יש אחד שבגוף הוא לולב, יש אחד שבגוף הוא אתרוג, יש אחד שבגוף הוא הדס או ערבה – גם הגופים מתחברים, אבל אפשר לזהות כל גוף בפני עצמו. אבל הסכך של הסוכה מחבר את הנשמות, והנשמות הן שוות – "חלק אלוה ממעל ממש", וכמו שאי אפשר לחלק בה' כך אי אפשר לחלק בנשמות. גם הבעל שם טוב אומר, כאשר מדברים על תיקון נשמות, הוא משתמש במלה "התקשרות הנשמות". הנשמות כל כך מתקשרות עד שאי אפשר להבחין ביניהם. כתוב על נשמות עם ישראל "ישראל עלו במחשבה", ומחשבה זו על פי הפשט של הקבלה היא גם אמא, בינה. לכן, היות שהסוכה היא מקיף – שגם נקרא בקבלה "מקיפין דאמא" – האור הזה שמחבר את כל הנשמות הוא בחינת אמא, כמו שהאמא מחברת את כל הילדים שלה.

אז גם הענין של טהרה זה אמא וגם הענין של התקשרות וחיבור הנשמות זה אמא – זו פעולה של מצות סוכה. עוד פעם, מצות המינים זו מדרגה אחרת – שמחברת אותם. לכן באמת ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. הטהרה היא תוצאה של יום כיפור, ואם אנחנו טהורים "יש סיכוי לאהבה" (יש כזה ביטוי). זה שיש סיכוי שנוכל להתחבר – זה רק אם אנחנו טהורים, זה בזכות יום כיפור. אבל זה שבפועל באה האמא ומחברת אותנו מלמעלה, מקיפים דאמא, זה בחג סוכות עצמו (רק, כמו שאמרנו קודם, כשבונים את הסוכה זה כבר מתחיל להאיר, עד כדי כך שיש מי שאומר שמברכים גם על בנית הסוכה).

ננסה לעשות יותר קצר את הספירות:

דעת: "למען ידעו" – דעת רחבה ומשותפת שצריכים משיח

אותו פסוק שדורשים חז"ל הוא "כל האזרח בישראל ישבו בסכת". בהמשך כתוב "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני הוי' אלהיכם" – זה הפסוק הבא וסיום הפרשיה של סוכות. זה מה שאמרנו קודם, שעל פי פשט הישבו בסוכות זה ב"צלא דמהימנותא", אבל התכל'ס הוא שזה יהפוך לדעת. יש מי שאומר, וכך פוסק אדה"ז, שכאשר אוכלים – עוד כמה ימים – את הכזית הראשון של החלה בלילה הראשון של סוכות, צריך ממש לחשוב ולכוון שהסוכה עם הסכך זה זכר לענני הכבוד. צריך לזכור היטב מה קורה כאן, עד כדי כך שיש דעה שאם לא זכרתי ספק אם יצאתי ידי חובה. זה מכו שאמרנו שיש דעה שהעיקר זה הדעת – שאסור שהסוכה תהיה מדי גבוהה, שאז איני יודע שאני יושב בסוכה. רואים שהתורה אומרת בפירוש שצריך להפוך את האמונה לדעת. מצד אחד זה כמו דבר והיפוכו – אמונה זה על-מודע, למעלה מהדעת – ומצד שני את הדבר שלמעלה מהדעת צריך לדעת. זה התכל'ס של נסיון – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". נסיון זה באמונה, בכתר, ובשביל מה ה' מנסה? "לדעת". כתוב שזה לא כדי שהוא ידע, אלא כדי שאתם תדעו את ה' – שהאמונה תהפוך לדעת. שאתם תדעו את ה' מתוך חשיפת והתגלות כל האמונה שיש בלב. אם כן, יש גם דעת משותפת של עם ישראל, שזה "למען ידעו דורותיכם".

נאמר יותר מחודד: עיקר ההבדל בין יהודים, שלכאורה זה מה שמפריד ביניהם, זה הדעת. למה? כי כתוב "כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם דומות". אומרים שיש שני יהודים יש לפחות שלש דעות – לכל אחד יש דעה אחרת, השקפה אחרת, חושב אחרת, שצריך לעשות אחרת. זה משהו שמאפיין את היהודים יותר מלהבדיל גוים – ריבוי דעות. זו תופעה, אז איך אפשר להתאחד בדעת? אפשר לומר שהאתגר הכי יהודי בחיבור היהודים זה לחבר אותם באותו מקום ששם שרש הפירוד ביניהם. יש תפלה קצרה – "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה". אומרים את זה במחזור של יום כיפור. הפירוש בחסידות הוא שלמה יש כל כך הרבה צרכים? שאני צריך את זה וצריך את זה ואתה צריך את זה – בגלל שהדעת היא קצרה. אחד הפירושים של קצר בקבלה – "חד קציר" – זה קו שמאל, שהוא נקרא קצר כי הוא מחלק ומצמצם ומפריד בין אחד לשני. אם היתה דעת אחת לכולנו אז לא היו הרבה צרכים – היה צורך אחד, משיח. למשל, אם היינו יכולים להסכים – כולנו שיושבים פה – שלא צריכים שום דבר בחיים האישיים, רק כולנו צריכים דבר אחד, שאם יהיה הוא יפתור את כל הבעיות. מה הדבר האחד? משיח. אם זה יהיה – לא צריך כלום. אז לא לבוא לבקש ברכה על זה וברכה על זה – כל אחד עם הבעיה שלו – רק להגיע לדעת גדולה ורחבה, באמת יש צורך (כל זמן שמשיח לא בא), אבל זה  צורך משותף לכולנו. כולנו צריכים דבר אחד, רק דבר אחד – זה הפתרון הכולל של כל הבעיות. בשביל זה צריך דעת. אז גם כן, הדעת המשותפת הזו, שכל עם ישראל יכולים להגיע אליה – אף על פי שלכל אחד בתור פרט יש דעה אחרת וסותרת את השני לגמרי – חג סוכות זה חג שאפשר להגיע לדעת אחת, לפחות לדעת הזו שיש רק דבר אחד שצריכים, משיח וגאולה. אז, אם כולנו צועקים מהלב "עד מתי" משיח בא. זה הדעת שמחברת את כל היהודים בחג סוכות, ועל הדעת הזו כתוב ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", עם דעה אחת, לא עם ריבוי דעות.