התוועדות ראשונה בקבר יוסף - י שבט תשמ"ח

 הרקע להתוועדות הוא כך: ר' זבולון ליברמן נ"י (אביו של הלל הי"ד) עבר בחלוקת דולרים אצל הרבי בסמוך לנסיעה לארץ, לביקור אצל הלל. כאשר אמר לרבי שנוסע לשכם, לקבר יוסף, נתן לו הרבי בקבוק וודקה שיתוועדו עליו, והוסיף "שיהיה בשמחה רבה". אותם הימים – חורף תשמ"ח – היו ימי תחילת האינתיפאדה (הראשונה) הסוערים, כשאנשי היישובים בגב-ההר וחבורת "עוד יוסף חי" מוצאים את עצמם בחזית, בבידוד מהנהגת הציבור ממנו יצאו, כך שההתעניינות של הרבי בהם נותנת משב רוח מרענן. טוב, אז אם יש 'משקה' מהרבי צריך להתוועד עליו. איזה חב"דניק שמכירים מתאים שיבוא? נזכרו ברב יצחק מימי פינוי ימית (הרב שהה שם בתקופה שקודם לפינוי – עיין מלכות ישראל ח"ב עמוד רלז – ואף למד שם עם כמה מן הבחורים). בחמש וחצי שנות הישיבה בקבר יוסף עברה החבורה גלגולים רבים, תוך החלפת ראשי ישיבה מחוסר התאמה [על האופי של אנשי המקום ראה בהתוועדות עצמה...] ותוך חיפוש רוחני שמקורו בישיבת מרכז הרב ותורת הרב קוק דרך פגישה עם תורת החסידות, ואגב פעילות ציבורית נמרצת בהתיישבות בכלל ובשכם בפרט.

המפגש באותה ההתוועדות בין החבורה בשכם לרב, שחדי האוזן והעין יוכלו להבחין עד כמה הוא טעון, הביא בעקבותיו לסדרה של שיעורים שנמשכה כשנה, ועד למינויו לראש הישיבה באופן רשמי.

הרב מוזג מן המשקה – הרבי אמר על המשקה הזה שיהיה 'בשמחה רבה', לחיים לחיים!

דברי פתיחה מנציג הישיבה ומייסדה (רומם אלדובי שי') על עניין שכם, ועל הצורך של החבורה המקומית, היוצאת מכותלי ישיבת 'מרכז הרב', בחיבור לתורת החסידות.

נגנו 'פדה בשלום', 'הנחמדים מזהב'

דבר פשוט שהרעיון שהוזכר קודם בשם הרב צבי יהודה, שבשכם צריך לבנות ישיבה, מקביל לדברי הרבי על חותנו, הרבי הקודם, בעל ההילולא של היום. הרבי הריי"צ – ר' יוסף יצחק – הוא בבחינת יוסף הצדיק, וכפירוש הצמח צדק, שעניינו של יוסף הצדיק הוא "לעשות מן האחר בן". במקום הזה טמון כח גדול של החזרה בתשובה של האחר. ודבר זה מוסיף אצל ה' צחוק. על משיח כתוב בזהר שמחזיר את הצדיקים בתשובה, כפסק הרמב"ם שהגאולה תלויה בתשובה. גם יוסף וגם יצחק הם כפולות של שם הוי' – וכן יעקב. היה ראוי שאברהם יהיה הבא בסדרה, ואכן בתוספת דוד עולה אברהם ט פעמים הוי'. אם מוסיפים ליוסף בן (אליהו) עולה ליצחק. עצם הצחוק הוא מהתשובה. המגיד ממזריטש אומר שעיקר החידוש הוא מדבר שאינו בערך, כציפור המדברת המשעשעת את המלך, כך הוא עניין יהודי השב בתשובה מהבלי העולם הזה. ככל שיותר רחוק – כך גדול השעשוע. כך דורש הרבי את עניינו של חותנו – הרבי הקודם.

גם על התורה נאמר שהיא שעשועים יום יום, ובעיקר על פנימיות התורה, שהיא הכח להחזיר בתשובה, אותי וממילא את האחר. כל תופעה וחוויה בנפש היהודי נמצאת בתורה, שהרי "ישראל אורייתא וקוב"ה חד". מה שהתורה משתעשעת עם עצמה זו עצמות התורה – תורה לשמה. הוראת התורה – הנגלה, ההלכה – שייכת לדוד המלך שתכליתה היא המעשה, אבל פנימיות התורה באופן פשוט שייכת ליוסף הצדיק, ולשם התורה עצמה בלבד. התכלית של התורה היא הדעת – הדעת את ה' (כמבואר ברמב"ם בכמה מקומות). הדמות של השעשועים הוא יוסף הצדיק. עצמות התורה היא שעשועי התורה. האדמו"ר הזקן אומר שצריך לחיות עם הזמן – היום ליל שישי, יומו של יוסף לפי הקבלה, ספירת היסוד. זהו הזמן של תיקון היסוד בשבוע. עצמות יוסף הם הכח הרוחני לצאת ממצרים ולקרוע את ים סוף ולעבור את המדבר. שורש השעשועים הוא שעשועי המלך בעצמותו. את כל זה מתאמץ משה רבנו לקחת עמו במשך 40 שנה. על אברהם כתוב שהלך "עד מקום שכם עד אלון מורה", ובזה הקדים רפואה למכה – "והכנעני אז בארץ, הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם".

אם כן, ישיבה בשכם צריכה להיות ישיבה של לימוד סודות התורה, דעת ה', של החזרה בתשובה של כל ה'אחר' ושל כיבוש הארץ וירושתה.

שאלה: על יוסף הצדיק כתוב שמעלתו היתה דווקא ביכולת להתעסק עם הגשמיות?

תשובה: ולהיות קשור עם ה' תוך כדי כך. כתוב שמעלתו של יוסף על האבות היתה בכך שיכל להיות גם למעלה וגם למטה כאחד. כשיעקב פגש את בני יוסף הוא שואל "מי אלה". לא הכיר. רש"י אומר שראה שיהיו להם צאצאים שלא כדבעי – שרק יחקו את חיצוניות הכישרון, להיות רק בעולם המעשה. האמת שזה מאוד מתאים עם מה שאמרו פה מקודם בשם הרב צבי יהודה, שצריך להקים ישיבה בשכם ומפעל בחברון. יש שיטות שאומרות, ובהחלט לא כולם מסכימים ואין כאן המקום להאריך, שבניין הגשמיות שייך למשיח בן יוסף ובניין הרוחניות למשיח בן דוד (יעקב שלח את יהודה גושנה להורות – להקים ישיבה). יש באמירה זו המשך טעותם של צאצאי יוסף. העניין העצמי והעיקרי של יוסף הוא שעשועי תורה – "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". אפרים למד אצל יעקב, בעוד שמנשה נשאר משנה ליוסף, ולכן הקדים אותו לפני מנשה בעניין יוסף גופא, להורות שהבחינה שלו היא העיקר ביוסף. ובעומק יותר, בחסידות כתוב שעיקר הבירור של דוד הוא המעשה. שיטת דוד היא "מעשה גדול" בעניין המצוות, ואילו יוסף "תלמוד גדול". תלמוד פנימי, שעשועים. היום ההלכה היא "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ואילו לעתיד תיפסק ההלכה ש"מעשה גדול" – כפשוטו. דווקא בגלל שיוסף עולה למקומות הכי גבוהים יכול לרדת למקומות הכי נמוכים. כמו שתורה אצלו היא לשמה ולא לשם שום רווח אחר, כך גם בעיסוק בעולם המעשה, לא מעשה המצוות אלא מעשה של תיקון העולם, עושה זאת לשמה – "בכל דרכך דעהו".

כל מי שלומד פה צריך לספוג מרוחו של יוסף, את הכח לגשת אל האחר ולעשות ממנו בן. מה שעושה צחוק גדול אצל ה'.

אני רואה שיש פה כמה תמונות, והכי קרובה לציון זו של הבן איש חי (הכל בהשגחה פרטית...), שעניינו להוסיף חיים – יוסף חיים. מה זה תוספת? כתוב בקבלה שזה הוספת מוחין למידות, לז"א. ז"א הוא קטנות, והתוספת של המוחין מרובה על העיקר. מוחין זה חיות. אם כך עניינו של יוסף הוא תוספת חיים-חיות-מוחין. כל ניב הבנוי משתי מלים (כמו יוסף חיים) קרוי בקבלה מכלול, מלשון כלולות. יש חיים ויש חיים, עד חיי החיים ב"ה. יוסף נקרא חי, ברית, אבר חי – חיות והתלהבות בעבודת ה'. בתורה הכוונה היא לתורת חיים, תורה שמוסיפה חיים. הרבי הקודם מביא שיש שלושה תארים עצמיים נלווים לתורה: תורת חיים, תורת אמת, תורת חסד. "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי), "ותורת חסד על לשונה" (משלי), "תורת חיים ואהבת חסד" (ברכת שים שלום).

על פי הסוד ברכת שים שלום היא עיקר הזיווג שבתפילת שמונה עשרה. חי הברכות הם כנגד חי חוליות שבשדרה, וברכת שים שלום האחרונה היא כנגד עצם הלוז (יש דעות שהיא החוליה העליונה שכנגד הדעת (השכם) ויש דעות שהיא למטה כנגד היסוד). תורה שהיא במשמעות של זיווג נקראת תורת חיים. יוסף חיים. חיים בחסידות זה תענוג – "כי עמך מקור חיים", מקור התענוגים. שם הישיבה הוא "עוד יוסף חי" על שם חי החוליות, המשכת התענוג למטה.

שאלה: יש אפשרות לחבר את העולם הפנימי והעליון מבלי לפול, כפי שקרה למנשה?

תשובה: אם נתעצם. ב"עצמות יוסף" מונח הכח הזה, בתוך תורת משה הנושא אותן. נסביר יותר מה העצם של יוסף, ונתחיל עם רמז: בחסידות נקראת הנשמה של היהודי "חלק אלו-ה ממעל", וכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו. חלק אלו-ה ממעל עולה שכם, כאשר המילים 'חלק אלו-ה' (180) שוות בדיוק למילה 'ממעל' (180). הממוצע בין מנין שנות חמה ושנות לבנה הוא 360, כאשר כל חצי שנה (180 יום) מהווה חצי ממעגל השנה. שני חצאי העיגול הם שני בחינותיו של יוסף הצדיק: חצי העיגול העליון הוא בחינתו העצמית – שעשועים עצמיים ופנימיות התורה, האור המאיר לעצמו. חצי העיגול התחתון של יוסף הוא ההשתוקקות שלו לרדת לעולם הזה – חיצוניות שבחיצוניות – ולתקנו. לכן יוסף רצה לגייר את המצרים. אבל אצל דוד יש בחינה אחרת. אצל דוד ה"מעשה" זה המצוות, לא המציאות החיצונית גופא. דוד מגיע אל העצם באמצעות קבלת העול שלו, הביטול לה'. ללא הביטול של דוד לא מצליח יוסף לרדת למטה. יש בחסידות ג מדרגות של עבודה: חיצון, פנימי ועצמי. יוסף מצד עצמו הוא עצמי, ולכן רוצה להתעסק עם החיצוניות. דוד הוא פנימי. מצד האור ליוסף יש אור עצמי, חכמת אלקים השורה בו. מכוחה הוא יורד לעשות מן האחר בן. אצל דוד האור הוא חיצוני – "ויעש דוד שם". יותר שמרני. לעולם לא יעבור את גבולות האסור והמותר. בעלייתו לשרשו דוד מגיע עד לעצמות ממש, בעוד יוסף נוגע בחיצוניות העצמות. אצל יוסף יש מקום להוראת שעה, כחכמת עצמו (כמו אצל שלמה). אצל דוד ההוראה תהיה אך ורק כגילוי של השגחה פרטית, מתוך הנסיבות. יש לו שפלות עצמית – אני כלום ודעתי כלום. תמיד אני מועד לנפילה.

לחיים לחיים!

ניגנו "וכל קרני רשעים אגדע"

שאלה: אם יוסף הוא זה שיורד מהמקום הכי גבוה עד למקום הכי נמוך – אז, לכאורה, הוא למעלה מדוד?

תשובה: דוד הוא האיזון של יוסף הצדיק. לבד יוסף יכול להתפרק. יוסף אמנם עומד בניסיון אבל בניו כבר לא. מה שמחזיק את שני החצאים שלו (הוא אישיות מפוצלת) זה הביטול של דוד. כל ממוצע שרשו מעל שני הקטבים, ולכן דוד בעצם גבוה בשרשו משתי הבחינות – העליון והתחתון – של יוסף.

ישנם כמה צורות של צירופי אותיות בקבלה. החשוב מביניהם הוא חילוף אלב"ם כאשר זוגות האותיות שכנגד ספירות היסוד והמלכות (כל זוג אותיות מבין אחד עשר הזוגות מכוון כנגד ספירה אחרת) הוא יש וכת. היסוד – מידת יוסף הצדיק – מגלה את היש האמיתי בהשתקפותו ביש הנברא. פגם הברית זה לשקוע ביש הנברא. יוסף הוא אחד שמסוגל לשקף. ליש הנברא יש תוקף, כאילו הוא קדום ללא עילה וסיבה קודמת אליו, ואותו תוקף משקף בעצם את מי שהתואר הזה שייך אליו באמת – היש האמיתי. התנאי להצלחה בזה היא לייצר נקודת מעבר נכונה – אין שבין יש ליש, וזוהי בחינתו של דוד. ביטול ושפלות אמיתית.

אמנם יוסף הוא נקי ולא חטא, אבל בדקות החטיא אחרים [אצל ירבעם בן נבט, מצאצאיו, זה כבר היה בהדיא – חטא והחטיא. בעל 'מי השילוח' אומר שחטא בדקות אצל אדם משתלשל ועובר אל הצאצאים ומתגלה אצלם. רק כאשר הוא פורץ ומתגלה אפשר לטפל בו כראוי]. "והיתם נקיים מה' ומישראל". תכל'ס, גרם לאחים לשנוא אותו, איך שלא נפרש. הם לא ירדו לסוף דעתו, לא היו מסוגלים לכך, למרות שהוא אהב אותם. בכל אופן הם עברו על "לא תשנא את אחיך בלבבך". בגלל אותו החטא התשובה של יוסף היא להחזיר את ה"אחר" להיות בן. ב"כללי החינוך וההדרכה" שכתב הרבי הקודם הוא מונה שבעה דברים שעל משפיע (בחי' יוסף) לתקן אצל מושפעיו. הוא כותב שמשפיע יכול לתקן או לקלקל. אין באמצע. למורה אין בעיה. הוראה היא 'יבשה' אבל בחינוך זה סכנה. מורה שלא מחדיר שכל לא בהכרח מטמטם את התלמיד, אבל מחנך זה או או. לדוגמא: אחד שלוקח בעלי תשובה – מעשה של פיקוח נפש, פדיון שבויים – אם הוא לרגע אחד סומך על השכל של עצמו, לרגע אחד מתנתק מה', מהצדיק ששולח אותו, מיד מקלקל. כמובן, לא צריך להירתע ולא להתחמק מאחריות, רק לדעת את גודל התפקיד.

צריך להרחיב יותר בשורש הבלבול שיש אצל העולם בין יוסף לדוד. כתוב בחז"ל שיוסף היה צריך להיוולד ללאה, ובגלל תפילתה, שלא תהא רחל פחותה מהשפחות, התהפך העובר ונולדה דינה במקומו. יוסף שייך לעלמא דאתכסייא, הבחינה של לאה, בעוד שלמעשה הוא בן של רחל, עלמא דאתגלייא. לעומת זאת, יהודה שייך לעלמא דאתגלייא, בעוד שלמעשה הוא בנה של לאה, עלמא דאתכסייא. שורש הבלבול נעוץ באמהות. הרמז: יוסף עולה ו פעמים הוי', ולאה עולה לו – ו פעמים ו. לתופעה הזו קוראים בחסידות אחליפו דוכתייהו. אחר כך יש מיזוג והתכללות, ההולך וממתק את הקצוות. התכללות דוד ביוסף מתגלה באפרים, הנקרא בקבלה עטרת היסוד, מלכות שביסוד. התכללות יוסף בדוד מתגלה בשלמה המלך. ההתכללות הסופית ביניהם תהיה בביאת המשיח, עם חיבור עץ יהודה ועץ אפרים לאחד.

אפרים דומה בתכונותיו לסבא שלו, ליעקב. הוא נוטה לתורה (זה נושא גדול בפני עצמו בחסידות). יש קשר מיוחד בין נכד לסבא. קשרי אב ובן מושתתים על חכמה, על המשך. "בן חכם ישמח אב". את הסבא משמח נכד תמים. זה קשר יותר פנימי. בתוך שתי הקצוות שיש ביוסף – השעשועים העצמיים והעיסוק עם ה"אחר"- החלק המסוכן הוא בירידה. בעליה יש יותר בטול. גם דוד מדבר על שעשוי תורה – "לולא תורתך שעשועי".

שאלה: איפה רואים ירידה של יוסף אל המלכות? לכאורה המלכות עצמה היא זו שיורדת?

תשובה: אלו שני סוגי ירידות שונות. הירידה של יוסף, של הצדיק, זה עד לקליפות ממש כדי להוציא יקר מזולל. זה שייך רק ליסוד. המלכות יכולה לרדת וליפול מטה בגלות, אבל לא לרדת אל. היא פוחדת. כמו בסיפור הראשון של ר' נחמן בסיפורי מעשיות. היא אבודה לגמרי וצריכה הרבה שמירה. מי יכול להוציא אותה משם? המשנה למלך, היסוד, הצדיק. דוקא אחד שהוא "אור המאיר לעצמו" יכול שלא להתחשב בקליפה. מה שדוד מתקן זה רק בדרך ממילא. דוקא יוסף הורד מצרימה, דוד לא (עד כדי שאפילו יעקב התפלא שהצליח להחזיק מעמד בקדושתו – "ראות פניך לא פיללתי"). יותר מזה, כאשר דוד נאלץ לצאת מן הארץ הוא חש "כמי שאין לו אלו-ה". בשבילו זו סכנה. גם שלמה בנו פועל בדרך דומה. הוא מושך אליו את הגויים והמלכים אבל לא יוצא אליהם החוצה. הוא מאיר, כמו מדורה גדולה המושכת ניצוצות. לעתיד הוא יוכל להאיר על כל הארצות, אבל בינתיים חייב לשמור את עצמו תוך הקדושה, שלא ילך לאיבוד.

לפי זה, מי שנמצא היום בחוץ לארץ צריך להיות בבחינת יוסף. יוסף עולה ציון, לכן אולי הם הציונים האמתיים...

הרבי אמר להתוועדות הזו שתהיה בשמחה רבה. בגימטריא ציונות...

לחיים לחיים!

נסביר יותר את המושגים פנימי ועצמי. אור המאיר לעצמו הוא אור שנמצא תמיד בכיוון של עליה. פנימה. לכן לא מסתכן. הוא יורד, אבל עם הפנים כלפי מעלה. לתחתון הוא מתגלה בדרך הסתלקות ורוממות. במאמר האחרון שכתב – ולא הספיק לומר – הרבי הקודם, מאמר "באתי לגני", מסביר שכך מתגלה אור ה"סובב כל עלמין". בזהר נאמר עליו "אסתלק בכלהו עלמין". בדרך זו הוא שואב ניצוצות.

יוסף הוא עצמי, ומרשה לעצמו להתנהג בחיצוניות. "מסלסל בשערו". את האחים זה מסליד. זו "בליטה", בלשון החסידים. יהודה הוא הפנימי. אצל חסידים חיצון זה כמו חזיר. חסיד הוא פנימי. רבי הוא עצמי. על ר' אייזיק מהומיל אמר הרבי הרש"ב שהיו לו תקופות, שלמרות שלא היה רבי, שהיה בהם עצמי. פוסק הלכה אמיתי הוא אחד שחוזר, כמו תוכי, על דברי קודמיו. יש לו בטול של פנימי. לעומת זאת, עצמי זה כמו עצמאי. אחד שמחדש, שאומר תורה מעצמו. ההלכה נפסקה כבית הלל בגלל שהיו ענוים. גם מדוד המלך היו יותר חכמים, ובכל זאת "הלכה כמותו בכל מקום", דוקא בגלל הבטול שלו. הרבה גדולי ישראל כך: הבית יוסף ביחס למהרש"ל בדורו, המשנה ברורה (הרבי הרש"ב התבטא עליו שהיה בינוני של התניא). 

הרבי הקודם, הריי"צ, הוא דוגמא לפנימי. כמובן, גם עצמי כמו כל רבי, אבל פנימי בזה שכותב יומן זיכרונות. גם הרב צבי-יהודה ואביו הם באותו יחס. העצמי מחדש ואילו הפנימי משמר. שם את נקודת הדגש על העיקר, כדי שלא יתפסו לחיצוניות. כך גם אליהו הנביא ואלישע (מה שאלישע מבקש ומקבל "פי שנים" זה בפנימיות, לא בעצמיות).

לענייננו, ישיבה בשכם זה יהודה (תורה, בטול) שביוסף (שעשועים עצמיים), האיזון הנכון ביניהם. צריך להכניס בתוך העצמיות פנימיות, כדי שלא תהיה פורענות. שכם – אפילו שנמצאת בארץ הקדש – היא מקום המיועד לפורענות [החבורה היושבת פה מורכבת מאנשים מאוד עצמאיים, אנשים עם עצמיות. לא מקבלים מרות. אז או שזה מראה על 'עצמי' או שזה 'חיצון', שְׁוָונאנְץ...].

על מעשה שמעון ולוי – יש הדורשים אותו כמעשה עצמי, שלא נמלכו באביהם. ידעו שלא יתן רשות אז לא שאלו. המידה הזו – אם היא במקום אז אין למעלה ממנה. ויש הדורשים אותו לגנאי – כמעשה שכולו חיצוניות. "כלי חמס" – חמסו את כליו של עשו הרשע (יעקב מחזיר את הכלים ליוסף – "אשר לקחתי מיד האמורי").

שאלה: אז איך יודעים אם זה היה מעשה עצמי או חיצון?

תשובה: תלוי איך אנחנו נכריע... איך שנברר. הבירור נעשה עד עצם היום הזה. הרבי מאיז'ביצא, כאמור לעיל, אומר שבכח התנהגות הבן, הצאצא, לגלות את כוונת האב [בכל אופן, נראה ששמעון נטה יותר לחיצוניות בעוד שלוי היה העצמי מביניהם].

החינוך הראשון לעבודת ה' זה על דרך מעשה לוי. הכל הולך אחר הפתיחה, ומזה לומדים חז"ל מה זה בר מצווה. הם התנגדו ליוסף, אבל מי ש'מתנגד' יהיה בסוף חסיד שרוף. מי שעומד בצד יישאר מתנגד.

שאלה: אז לפי דברי הרב, בישיבה פה צריכים ללמוד בעיקר הלכה, נגלה, בבחינת דוד שביוסף?

תשובה: אפשר שעה ביום... דוד ביחס ליוסף הוא תורה-בטול. אבל החלק של דוד אצל יוסף זה התורה שבבחינה של יוסף, בחינת אפרים, ילד שעשועים. אצל דוד תורה זה הלכה למעשה, אבל בהתכללות אצל יוסף זה שעשועי תורה. לכן צריכים ללמוד פה בעיקר פנימיות התורה...

הרב לימד את ניגון הבינוני

הענין של שכם בימים אלו – ימי השובבים – זה תיקון הברית, עיר הברית. שובו בנים שובבים עולה ביאת המשיח וכן ופרצת. ר' מאיר אומר שגם כשהם שובבים נקראים בנים, אף על פי שמכוסה, ויוסף הוא המחזיר אותם מרשות הס"א. שכם הוא מקום המועד לפורענות, וזה הזמן לתקן את זה. הימים הם ימי החורף, ימי הקור שבין חנוכה לפורים, ובנפש זוהי הקרירות. על עמלק כתוב "אשר קרך בדרך", שהכניס קרירות בהתלהבות דקדושה מיציאת מצרים. לקרר אותנו, וגם לקרר את כבודנו בעיני העמים האחרים. עבודת החורף היא חימום מלמטה, לשרוף את הקרירות ע"י עבודתנו. עם כל זה, יש לעומת זה חמימות של הקליפה – הנובעת מקרירות בעבודת ה' – ואותה צריך לחמם. בקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר האמצעי קורא לחמימות המדומה הזו אש זרה, חימום מעושה כדי להרגיש את עצמי. קליפת מצרים זו קליפת חם. מעורר את עצמו לחויה של עצמו. העבודה בתקופת השובבים היא לחמם את הקרירות שמטיל בנו עמלק ולקרר את החמימות השלילית. צריך לחיות עם הזמן.

בארץ ישראל צריך להוסיף עוד משהו. המקובל החשוב ביותר שחי אחרי האר"י – שהיום זה גם יום ההילולא שלו – הוא הרש"ש, והוא מספר בסוף ספרו על גלגולי שלג, שבארץ ישראל היה קשה למצוא, והיו נוסעים במיוחד לשם כך לצפת...

ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המעור. מצורע – מוציא רע. זרע – זה רע. הצדיק המתקן את זה הוא טוב "אמרו צדיק כי טוב". הרע כסא לטוב, לכן רע מלשון רעוא, וכן רֵע.

נחזור לאופי של המקום הזה, המועד לפורענות. יש כח ביוסף לחצות את הקדושה. ההפטרה השבוע זה שירת דבורה [יש שיחה מהרבי ומהרבי הקודם, בה הם שואלים למה מפטירים בשבת הקרובה, שבת בשלח, בשירת דבורה ולא בשירת דוד (כמו בשביעי של פסח)? התשובה היא כיוון שהנשים שרו בראשות מרים בשמחה יתרה, יותר מורגשת מן הגברים. הנשים מביעות את שמחת הגאולה, ואפילו יותר מדוד. בסוף השירה שלה יש הרבה מקבילות לשירת הים יותר מאצל דוד]. את אותה שירה פותחת דבורה הנביאה: "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". מה זה 'בפרוע'? [בכל השירה יש בפרוע מילים] על פי הפשט יש שלושה הסברים: א. רש"י מפרש מלשון פרצה. בזהר כתוב שפרעה בקדושה זה גילוי של אור "איתפרעו כל נהורין", גילוי המלכות דקדושה, המגלה את כל האורות העליונים בחוץ. כמו פריעת המילה שהיא גילוי העטרה. לפי רש"י הסבר הפסוק הוא כך: בעקבות פרצות שנפרצו בישראל, מפני החטאים שלהם, אחר כך זכו ל"בהתנדב עם ברכו ה'" – אחרי שעשו תשובה התלכדו ונצחו [בסוף השירה יש אותו לשון: "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה'". המתנדבים הראשונים הם העם והמתנדבים השניים אלו הצדיקים המעוררים את העם לתשובה. נחשון בן עמינדב, זה שעורר את העם ע"י מסירות נפשו, ראשית הביטוי לחזרה בתשובה. חזרה בתשובה אמיתית היא מסירות נפש, אין לך תשובה גדולה מזה. זה בא מעצם הנפש]. ב. פירוש שני הוא מלשון פורענות. התיקון של שכם זה שירת דבורה: באותו המקום בו אירעו צרות – "בפרוע פרעות" צריך לעורר מסירות נפש – "בהתנדב עם". כך מפרש הרד"ק, רק שמוסיף את הצד החיובי. בין כאשר נענשים על הרעה ובין כאשר מקבלים שכר טוב על טובה – "ברכו ה'", על דרך "בכל מידה ומידה הוי מודה לו מאד". לפירוש הראשון יש להפוך את הרעה, ולפרוש השני זה עצמו יכול להיות טוב. ג. הפירוש השלישי הוא של המצודות – והוא הכי נוגע לנו – המפרש מלשון פירעון ונקמה כלפי הגויים, וה' עושה זאת ע"י ישראל. מאד חשוב. יש שחושבים שנקמה שייכת רק לה' ולא לנו. ה' מכבד אותנו בזה, וזה יותר גדול מנקמה שיורדת מן השמים. מתי ה' מכבד אותנו בזה? כאשר "בהתנדב עם", מסירות נפש ואחדות ישראל. פה ה"בפרוע" הוא ממש טוב. יש נקמה שה' נוקם את נקמתנו, כמו אבא שדואג לבן שלו. יש נקמה שאנחנו נוקמים את נקמת ה', כמו במדין. ויש נקמה, שהיא במעלה עליונה מן הכל, והיא שאנחנו נוקמים את הנקמה שלנו, והיא גופא נקמת ה'. פה זה כבר ענין אחד ממש.

נסביר: כשרואים את האויב רק כאויב ה' זה עדין חלקי, אבל כשזה אויב שלנו זו אחדות כבר מלאה. "אל חי בקרבכם". זה על דרך "מחה תמחה" ו"מחה אמחה". האדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל גדולה מאהבת ה', כי שיא האהבה היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב. "בכל נפשך" זה עם כל הכח, אבל "בכל מאודך" זה מתפרש על הרכוש שלך. היהודי הוא רכוש של ה'. המבנה של שלש הנקמות הללו הוא על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה בתורת הבעש"ט. כשחושבים רק עליו זו תודעה של הבדלה, אבל אם יכולים להתעצם ולהלביש את זה על התודעה שלנו זו המתקה. התודעה של ה' חודרת את עצמיותנו לגמרי. לפי כל זה, הפורענות של שכם זה להגיע לפירוש האחרון, השלישי. זו העצמיות שיש במקום הזה. ושוב, מה ששומר על האיזון זה יהודה, ביטול לצדיק, בטול לתורה.

ניגנו 'עז והדר לבושה'

סיום שירת דבורה הוא בפסוק: "כן יאבדו כל אובך ה', ואוהביו כצאת השמש בגבורתו...". כן – באותה הצורה, בנקמה מן הסוג השלישי שהסברנו, בבחינת "בכל מאודך".

למילה בפרוע יש פירוש נוסף: פריעה של מילה. בקבלה כתוב שגילוי העטרה זו הבחינה של אפרים. הברית עצמה היא יוסף ואפרים הוא סיומו. "מל ולא פרע כאילו לא מל". יוסף ללא אפרים אינו בשלמות. רק לכרות את הערלה זו הבדלה, ואילו הפריעה שבסיום היא ההמתקה.

נסביר יותר. בפשטות, מילה היא כריתת והורדת העור הגס. בנפש היא ההבדלה בין הטוב והרע המוחלט של ג קליפות הטמאות. אבל מילה היא גם מלשון דיבור, והיא הסרת הקרום הדק של קליפת נוגה. היא גילוי של מלכות. הפריעה-הקריעה השלילית היא הקריעה של ירבעם בן נבט, ואילו הפריעה בקדושה היא הגילוי של כל יהודי שהוא מלך. רגש הנקמה מתעורר אצל יהודי על עניין הברית – "חרב נוקמת נקם ברית". כך היה אצל שמעון ולוי ביחס לדינה, כך היה אצל פינחס במעשה זמרי, ועוד. מתי הנקמה נמסרת לידינו? כאשר יש גילוי העטרה, גילוי היסוד, הקשר העצמי.

כשרוצים להסביר לחיילים מהי הזיקה שלנו לארץ, לעורר את הלב לזה, צריך לבוא מן הזוית הזו – הארץ היא על דרך האשה שלנו. על ארץ הקדש נאמר בנביא "כאשר יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" – ולא זר, חלילה. זר בארץ הוא נואף. כשמשהו נואף את אשתך זה מעורר רגש של נקמה. צריך לחנך שהארץ זו אשתי, והגוי הזר נואף אותה. כשאנחנו מתביישים להתמודד עם האמת שלנו – אנחנו נותנים יניקה לסטרא אחרא. אצלם זה תמיד חיקוי. זו תמיד הבעיה של הקדושה, כשאינה עומדת על שלה.

שאלה: אין מקום בארץ לגוי? מה עם גר תושב?

תשובה: זה קשור עם היובל, זה לא להיום. אבל בכל אופן, גם אם רוצים להכניס אורחים הביתה – אז בכבוד, אין בעיה, מגדילים את הבית, אז לכבוש את סוריה... אבל בחדר המיטות? זה בשום אופן לא.

פריעה נוספת בתורה היא פריעת בעל חוב. לדרכנו, אפשר לדרוש שכדי ל"התנדב בעם", כדי לתת צדקה, צריך לפרוע קודם כל את כל החובות.

נדרוש עוד קצת בכבוד אכסניה. שכם הוא המקום הראשון בארץ. המקום העברי הראשון שבתורה. במבול כתוב "ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים". רוח – רוח תנחומים והנחה. שכם נרמזת בפסוק הזה – "וישכו המים". אחר כך מגיע אברהם, ועליו כתוב "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם". בפנימיות, שכם הוא מקום שיש בו רוח אלקים, ודוקא באותו מקום יש חן ותחנונים. נח נקרא מלשון הנחה, ולא נחמה (שהרי לא נקרא מנחם). כאן כתוב "ויזכר אלקים את נח". המקום הזה הוא מקום עם דינים והוא גם מקום המסוגל להמתיק אותם. אחד מכללי הדקדוק של המלבי"ם הוא שכדי להבין שורש בלשון הקודש צריך להוריד ממנו את אותיות האמנתי"ו. לפי זה אם נוריד משכם את האות מ ישאר שכ. יש מושג בקבלה שנקרא ש"ך דינים. כאן הכח להמתיק אותם.

[הפסוק הזה – "ויעבר אברם בארץ" – הוא הפסוק הבן חמור בתורה. (צחוק בין המשתתפים). זו לא בדיחה, זה עניין גדול בקבלה. בן חמור עולה אשה. שכם בן חמור עולה 666]

עד מקום שכם – שמ"ע – עול מלכות שמים. שכם הוא מקום הדעת, בַּשֶׁכֶם שבין כתפין. בין הר גריזים והר עיבל. היא יושבת בדיוק על מיצר הגרון. בקבלה כתוב על הפסוק "ניחר גרוני" ששם הוא מקום התקבצות הדינים. בכוחו של יוסף הצדיק ממתיקים את הדינים, על ידי קבלת עול מלכות שמים.

חז"ל אומרים על הפסוק הזה שאברהם התפלל במקום הזה על שמעון ולוי. יעקב לא היה מרוצה מן המעשה אבל יצחק הסבא, כן היה מרוצה. כמו שהזכרנו קודם, יש קשר מיוחד בין הסבא והנכד. לפי זה יש לומר שאברהם, הסבא רבא, היה עוד יותר מרוצה, ולכן אפילו התפלל להצלחתם.

כתוב ש"הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג ימים". אברהם שמגיע מדרך רחוקה מתפלל לראשונה פה. עוד רמז שהישיבה הראשונה שהוקמה בארץ זה בשכם.

כתוב בחסידות שמעבר היא הארה של אור בלי להתלבש בכלי. לא משאיר בו רושם. אנחנו עוברים, עוברים מבלי להשתנות מן המקומות בהם עוברים. זה תאור שלכאורה מתאים יותר ליהודי בחוץ לארץ, כאשר רוצה לשמור על זהות עצמית מבלי להשתנות, אבל כאן זה כתוב דוקא בארץ. למה?

חסר הסיום, וחבל על דאבדין (ואולי עוד יהיו משתכחין)