סיום שירת דבורה הוא בפסוק: "כן יאבדו כל אובך ה', ואוהביו כצאת השמש בגבורתו...". כן – באותה הצורה, בנקמה מן הסוג השלישי שהסברנו, בבחינת "בכל מאודך".

למילה בפרוע יש פירוש נוסף: פריעה של מילה. בקבלה כתוב שגילוי העטרה זו הבחינה של אפרים. הברית עצמה היא יוסף ואפרים הוא סיומו. "מל ולא פרע כאילו לא מל". יוסף ללא אפרים אינו בשלמות. רק לכרות את הערלה זו הבדלה, ואילו הפריעה שבסיום היא ההמתקה.

נסביר יותר. בפשטות, מילה היא כריתת והורדת העור הגס. בנפש היא ההבדלה בין הטוב והרע המוחלט של ג קליפות הטמאות. אבל מילה היא גם מלשון דיבור, והיא הסרת הקרום הדק של קליפת נוגה. היא גילוי של מלכות. הפריעה-הקריעה השלילית היא הקריעה של ירבעם בן נבט, ואילו הפריעה בקדושה היא הגילוי של כל יהודי שהוא מלך. רגש הנקמה מתעורר אצל יהודי על עניין הברית – "חרב נוקמת נקם ברית". כך היה אצל שמעון ולוי ביחס לדינה, כך היה אצל פינחס במעשה זמרי, ועוד. מתי הנקמה נמסרת לידינו? כאשר יש גילוי העטרה, גילוי היסוד, הקשר העצמי.

כשרוצים להסביר לחיילים מהי הזיקה שלנו לארץ, לעורר את הלב לזה, צריך לבוא מן הזוית הזו – הארץ היא על דרך האשה שלנו. על ארץ הקדש נאמר בנביא "כאשר יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" – ולא זר, חלילה. זר בארץ הוא נואף. כשמשהו נואף את אשתך זה מעורר רגש של נקמה. צריך לחנך שהארץ זו אשתי, והגוי הזר נואף אותה. כשאנחנו מתביישים להתמודד עם האמת שלנו – אנחנו נותנים יניקה לסטרא אחרא. אצלם זה תמיד חיקוי. זו תמיד הבעיה של הקדושה, כשאינה עומדת על שלה.

שאלה: אין מקום בארץ לגוי? מה עם גר תושב?

תשובה: זה קשור עם היובל, זה לא להיום. אבל בכל אופן, גם אם רוצים להכניס אורחים הביתה – אז בכבוד, אין בעיה, מגדילים את הבית, אז לכבוש את סוריה... אבל בחדר המיטות? זה בשום אופן לא.

פריעה נוספת בתורה היא פריעת בעל חוב. לדרכנו, אפשר לדרוש שכדי ל"התנדב בעם", כדי לתת צדקה, צריך לפרוע קודם כל את כל החובות.

נדרוש עוד קצת בכבוד אכסניה. שכם הוא המקום הראשון בארץ. המקום העברי הראשון שבתורה. במבול כתוב "ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים". רוח – רוח תנחומים והנחה. שכם נרמזת בפסוק הזה – "וישכו המים". אחר כך מגיע אברהם, ועליו כתוב "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם". בפנימיות, שכם הוא מקום שיש בו רוח אלקים, ודוקא באותו מקום יש חן ותחנונים. נח נקרא מלשון הנחה, ולא נחמה (שהרי לא נקרא מנחם). כאן כתוב "ויזכר אלקים את נח". המקום הזה הוא מקום עם דינים והוא גם מקום המסוגל להמתיק אותם. אחד מכללי הדקדוק של המלבי"ם הוא שכדי להבין שורש בלשון הקודש צריך להוריד ממנו את אותיות האמנתי"ו. לפי זה אם נוריד משכם את האות מ ישאר שכ. יש מושג בקבלה שנקרא ש"ך דינים. כאן הכח להמתיק אותם.

[הפסוק הזה – "ויעבר אברם בארץ" – הוא הפסוק הבן חמור בתורה. (צחוק בין המשתתפים). זו לא בדיחה, זה עניין גדול בקבלה. בן חמור עולה אשה. שכם בן חמור עולה 666]

עד מקום שכם – שמ"ע – עול מלכות שמים. שכם הוא מקום הדעת, בַּשֶׁכֶם שבין כתפין. בין הר גריזים והר עיבל. היא יושבת בדיוק על מיצר הגרון. בקבלה כתוב על הפסוק "ניחר גרוני" ששם הוא מקום התקבצות הדינים. בכוחו של יוסף הצדיק ממתיקים את הדינים, על ידי קבלת עול מלכות שמים.

חז"ל אומרים על הפסוק הזה שאברהם התפלל במקום הזה על שמעון ולוי. יעקב לא היה מרוצה מן המעשה אבל יצחק הסבא, כן היה מרוצה. כמו שהזכרנו קודם, יש קשר מיוחד בין הסבא והנכד. לפי זה יש לומר שאברהם, הסבא רבא, היה עוד יותר מרוצה, ולכן אפילו התפלל להצלחתם.

כתוב ש"הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג ימים". אברהם שמגיע מדרך רחוקה מתפלל לראשונה פה. עוד רמז שהישיבה הראשונה שהוקמה בארץ זה בשכם.

כתוב בחסידות שמעבר היא הארה של אור בלי להתלבש בכלי. לא משאיר בו רושם. אנחנו עוברים, עוברים מבלי להשתנות מן המקומות בהם עוברים. זה תאור שלכאורה מתאים יותר ליהודי בחוץ לארץ, כאשר רוצה לשמור על זהות עצמית מבלי להשתנות, אבל כאן זה כתוב דוקא בארץ. למה?

חסר הסיום, וחבל על דאבדין (ואולי עוד יהיו משתכחין)