ניגנו "וכל קרני רשעים אגדע"

שאלה: אם יוסף הוא זה שיורד מהמקום הכי גבוה עד למקום הכי נמוך – אז, לכאורה, הוא למעלה מדוד?

תשובה: דוד הוא האיזון של יוסף הצדיק. לבד יוסף יכול להתפרק. יוסף אמנם עומד בניסיון אבל בניו כבר לא. מה שמחזיק את שני החצאים שלו (הוא אישיות מפוצלת) זה הביטול של דוד. כל ממוצע שרשו מעל שני הקטבים, ולכן דוד בעצם גבוה בשרשו משתי הבחינות – העליון והתחתון – של יוסף.

ישנם כמה צורות של צירופי אותיות בקבלה. החשוב מביניהם הוא חילוף אלב"ם כאשר זוגות האותיות שכנגד ספירות היסוד והמלכות (כל זוג אותיות מבין אחד עשר הזוגות מכוון כנגד ספירה אחרת) הוא יש וכת. היסוד – מידת יוסף הצדיק – מגלה את היש האמיתי בהשתקפותו ביש הנברא. פגם הברית זה לשקוע ביש הנברא. יוסף הוא אחד שמסוגל לשקף. ליש הנברא יש תוקף, כאילו הוא קדום ללא עילה וסיבה קודמת אליו, ואותו תוקף משקף בעצם את מי שהתואר הזה שייך אליו באמת – היש האמיתי. התנאי להצלחה בזה היא לייצר נקודת מעבר נכונה – אין שבין יש ליש, וזוהי בחינתו של דוד. ביטול ושפלות אמיתית.

אמנם יוסף הוא נקי ולא חטא, אבל בדקות החטיא אחרים [אצל ירבעם בן נבט, מצאצאיו, זה כבר היה בהדיא – חטא והחטיא. בעל 'מי השילוח' אומר שחטא בדקות אצל אדם משתלשל ועובר אל הצאצאים ומתגלה אצלם. רק כאשר הוא פורץ ומתגלה אפשר לטפל בו כראוי]. "והיתם נקיים מה' ומישראל". תכל'ס, גרם לאחים לשנוא אותו, איך שלא נפרש. הם לא ירדו לסוף דעתו, לא היו מסוגלים לכך, למרות שהוא אהב אותם. בכל אופן הם עברו על "לא תשנא את אחיך בלבבך". בגלל אותו החטא התשובה של יוסף היא להחזיר את ה"אחר" להיות בן. ב"כללי החינוך וההדרכה" שכתב הרבי הקודם הוא מונה שבעה דברים שעל משפיע (בחי' יוסף) לתקן אצל מושפעיו. הוא כותב שמשפיע יכול לתקן או לקלקל. אין באמצע. למורה אין בעיה. הוראה היא 'יבשה' אבל בחינוך זה סכנה. מורה שלא מחדיר שכל לא בהכרח מטמטם את התלמיד, אבל מחנך זה או או. לדוגמא: אחד שלוקח בעלי תשובה – מעשה של פיקוח נפש, פדיון שבויים – אם הוא לרגע אחד סומך על השכל של עצמו, לרגע אחד מתנתק מה', מהצדיק ששולח אותו, מיד מקלקל. כמובן, לא צריך להירתע ולא להתחמק מאחריות, רק לדעת את גודל התפקיד.

צריך להרחיב יותר בשורש הבלבול שיש אצל העולם בין יוסף לדוד. כתוב בחז"ל שיוסף היה צריך להיוולד ללאה, ובגלל תפילתה, שלא תהא רחל פחותה מהשפחות, התהפך העובר ונולדה דינה במקומו. יוסף שייך לעלמא דאתכסייא, הבחינה של לאה, בעוד שלמעשה הוא בן של רחל, עלמא דאתגלייא. לעומת זאת, יהודה שייך לעלמא דאתגלייא, בעוד שלמעשה הוא בנה של לאה, עלמא דאתכסייא. שורש הבלבול נעוץ באמהות. הרמז: יוסף עולה ו פעמים הוי', ולאה עולה לו – ו פעמים ו. לתופעה הזו קוראים בחסידות אחליפו דוכתייהו. אחר כך יש מיזוג והתכללות, ההולך וממתק את הקצוות. התכללות דוד ביוסף מתגלה באפרים, הנקרא בקבלה עטרת היסוד, מלכות שביסוד. התכללות יוסף בדוד מתגלה בשלמה המלך. ההתכללות הסופית ביניהם תהיה בביאת המשיח, עם חיבור עץ יהודה ועץ אפרים לאחד.

אפרים דומה בתכונותיו לסבא שלו, ליעקב. הוא נוטה לתורה (זה נושא גדול בפני עצמו בחסידות). יש קשר מיוחד בין נכד לסבא. קשרי אב ובן מושתתים על חכמה, על המשך. "בן חכם ישמח אב". את הסבא משמח נכד תמים. זה קשר יותר פנימי. בתוך שתי הקצוות שיש ביוסף – השעשועים העצמיים והעיסוק עם ה"אחר"- החלק המסוכן הוא בירידה. בעליה יש יותר בטול. גם דוד מדבר על שעשוי תורה – "לולא תורתך שעשועי".

שאלה: איפה רואים ירידה של יוסף אל המלכות? לכאורה המלכות עצמה היא זו שיורדת?

תשובה: אלו שני סוגי ירידות שונות. הירידה של יוסף, של הצדיק, זה עד לקליפות ממש כדי להוציא יקר מזולל. זה שייך רק ליסוד. המלכות יכולה לרדת וליפול מטה בגלות, אבל לא לרדת אל. היא פוחדת. כמו בסיפור הראשון של ר' נחמן בסיפורי מעשיות. היא אבודה לגמרי וצריכה הרבה שמירה. מי יכול להוציא אותה משם? המשנה למלך, היסוד, הצדיק. דוקא אחד שהוא "אור המאיר לעצמו" יכול שלא להתחשב בקליפה. מה שדוד מתקן זה רק בדרך ממילא. דוקא יוסף הורד מצרימה, דוד לא (עד כדי שאפילו יעקב התפלא שהצליח להחזיק מעמד בקדושתו – "ראות פניך לא פיללתי"). יותר מזה, כאשר דוד נאלץ לצאת מן הארץ הוא חש "כמי שאין לו אלו-ה". בשבילו זו סכנה. גם שלמה בנו פועל בדרך דומה. הוא מושך אליו את הגויים והמלכים אבל לא יוצא אליהם החוצה. הוא מאיר, כמו מדורה גדולה המושכת ניצוצות. לעתיד הוא יוכל להאיר על כל הארצות, אבל בינתיים חייב לשמור את עצמו תוך הקדושה, שלא ילך לאיבוד.

לפי זה, מי שנמצא היום בחוץ לארץ צריך להיות בבחינת יוסף. יוסף עולה ציון, לכן אולי הם הציונים האמתיים...

הרבי אמר להתוועדות הזו שתהיה בשמחה רבה. בגימטריא ציונות...

לחיים לחיים!