נסביר יותר את המושגים פנימי ועצמי. אור המאיר לעצמו הוא אור שנמצא תמיד בכיוון של עליה. פנימה. לכן לא מסתכן. הוא יורד, אבל עם הפנים כלפי מעלה. לתחתון הוא מתגלה בדרך הסתלקות ורוממות. במאמר האחרון שכתב – ולא הספיק לומר – הרבי הקודם, מאמר "באתי לגני", מסביר שכך מתגלה אור ה"סובב כל עלמין". בזהר נאמר עליו "אסתלק בכלהו עלמין". בדרך זו הוא שואב ניצוצות.

יוסף הוא עצמי, ומרשה לעצמו להתנהג בחיצוניות. "מסלסל בשערו". את האחים זה מסליד. זו "בליטה", בלשון החסידים. יהודה הוא הפנימי. אצל חסידים חיצון זה כמו חזיר. חסיד הוא פנימי. רבי הוא עצמי. על ר' אייזיק מהומיל אמר הרבי הרש"ב שהיו לו תקופות, שלמרות שלא היה רבי, שהיה בהם עצמי. פוסק הלכה אמיתי הוא אחד שחוזר, כמו תוכי, על דברי קודמיו. יש לו בטול של פנימי. לעומת זאת, עצמי זה כמו עצמאי. אחד שמחדש, שאומר תורה מעצמו. ההלכה נפסקה כבית הלל בגלל שהיו ענוים. גם מדוד המלך היו יותר חכמים, ובכל זאת "הלכה כמותו בכל מקום", דוקא בגלל הבטול שלו. הרבה גדולי ישראל כך: הבית יוסף ביחס למהרש"ל בדורו, המשנה ברורה (הרבי הרש"ב התבטא עליו שהיה בינוני של התניא). 

הרבי הקודם, הריי"צ, הוא דוגמא לפנימי. כמובן, גם עצמי כמו כל רבי, אבל פנימי בזה שכותב יומן זיכרונות. גם הרב צבי-יהודה ואביו הם באותו יחס. העצמי מחדש ואילו הפנימי משמר. שם את נקודת הדגש על העיקר, כדי שלא יתפסו לחיצוניות. כך גם אליהו הנביא ואלישע (מה שאלישע מבקש ומקבל "פי שנים" זה בפנימיות, לא בעצמיות).

לענייננו, ישיבה בשכם זה יהודה (תורה, בטול) שביוסף (שעשועים עצמיים), האיזון הנכון ביניהם. צריך להכניס בתוך העצמיות פנימיות, כדי שלא תהיה פורענות. שכם – אפילו שנמצאת בארץ הקדש – היא מקום המיועד לפורענות [החבורה היושבת פה מורכבת מאנשים מאוד עצמאיים, אנשים עם עצמיות. לא מקבלים מרות. אז או שזה מראה על 'עצמי' או שזה 'חיצון', שְׁוָונאנְץ...].

על מעשה שמעון ולוי – יש הדורשים אותו כמעשה עצמי, שלא נמלכו באביהם. ידעו שלא יתן רשות אז לא שאלו. המידה הזו – אם היא במקום אז אין למעלה ממנה. ויש הדורשים אותו לגנאי – כמעשה שכולו חיצוניות. "כלי חמס" – חמסו את כליו של עשו הרשע (יעקב מחזיר את הכלים ליוסף – "אשר לקחתי מיד האמורי").

שאלה: אז איך יודעים אם זה היה מעשה עצמי או חיצון?

תשובה: תלוי איך אנחנו נכריע... איך שנברר. הבירור נעשה עד עצם היום הזה. הרבי מאיז'ביצא, כאמור לעיל, אומר שבכח התנהגות הבן, הצאצא, לגלות את כוונת האב [בכל אופן, נראה ששמעון נטה יותר לחיצוניות בעוד שלוי היה העצמי מביניהם].

החינוך הראשון לעבודת ה' זה על דרך מעשה לוי. הכל הולך אחר הפתיחה, ומזה לומדים חז"ל מה זה בר מצווה. הם התנגדו ליוסף, אבל מי ש'מתנגד' יהיה בסוף חסיד שרוף. מי שעומד בצד יישאר מתנגד.

שאלה: אז לפי דברי הרב, בישיבה פה צריכים ללמוד בעיקר הלכה, נגלה, בבחינת דוד שביוסף?

תשובה: אפשר שעה ביום... דוד ביחס ליוסף הוא תורה-בטול. אבל החלק של דוד אצל יוסף זה התורה שבבחינה של יוסף, בחינת אפרים, ילד שעשועים. אצל דוד תורה זה הלכה למעשה, אבל בהתכללות אצל יוסף זה שעשועי תורה. לכן צריכים ללמוד פה בעיקר פנימיות התורה...

הרב לימד את ניגון הבינוני