הענין של שכם בימים אלו – ימי השובבים – זה תיקון הברית, עיר הברית. שובו בנים שובבים עולה ביאת המשיח וכן ופרצת. ר' מאיר אומר שגם כשהם שובבים נקראים בנים, אף על פי שמכוסה, ויוסף הוא המחזיר אותם מרשות הס"א. שכם הוא מקום המועד לפורענות, וזה הזמן לתקן את זה. הימים הם ימי החורף, ימי הקור שבין חנוכה לפורים, ובנפש זוהי הקרירות. על עמלק כתוב "אשר קרך בדרך", שהכניס קרירות בהתלהבות דקדושה מיציאת מצרים. לקרר אותנו, וגם לקרר את כבודנו בעיני העמים האחרים. עבודת החורף היא חימום מלמטה, לשרוף את הקרירות ע"י עבודתנו. עם כל זה, יש לעומת זה חמימות של הקליפה – הנובעת מקרירות בעבודת ה' – ואותה צריך לחמם. בקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר האמצעי קורא לחמימות המדומה הזו אש זרה, חימום מעושה כדי להרגיש את עצמי. קליפת מצרים זו קליפת חם. מעורר את עצמו לחויה של עצמו. העבודה בתקופת השובבים היא לחמם את הקרירות שמטיל בנו עמלק ולקרר את החמימות השלילית. צריך לחיות עם הזמן.

בארץ ישראל צריך להוסיף עוד משהו. המקובל החשוב ביותר שחי אחרי האר"י – שהיום זה גם יום ההילולא שלו – הוא הרש"ש, והוא מספר בסוף ספרו על גלגולי שלג, שבארץ ישראל היה קשה למצוא, והיו נוסעים במיוחד לשם כך לצפת...

ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המעור. מצורע – מוציא רע. זרע – זה רע. הצדיק המתקן את זה הוא טוב "אמרו צדיק כי טוב". הרע כסא לטוב, לכן רע מלשון רעוא, וכן רֵע.

נחזור לאופי של המקום הזה, המועד לפורענות. יש כח ביוסף לחצות את הקדושה. ההפטרה השבוע זה שירת דבורה [יש שיחה מהרבי ומהרבי הקודם, בה הם שואלים למה מפטירים בשבת הקרובה, שבת בשלח, בשירת דבורה ולא בשירת דוד (כמו בשביעי של פסח)? התשובה היא כיוון שהנשים שרו בראשות מרים בשמחה יתרה, יותר מורגשת מן הגברים. הנשים מביעות את שמחת הגאולה, ואפילו יותר מדוד. בסוף השירה שלה יש הרבה מקבילות לשירת הים יותר מאצל דוד]. את אותה שירה פותחת דבורה הנביאה: "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". מה זה 'בפרוע'? [בכל השירה יש בפרוע מילים] על פי הפשט יש שלושה הסברים: א. רש"י מפרש מלשון פרצה. בזהר כתוב שפרעה בקדושה זה גילוי של אור "איתפרעו כל נהורין", גילוי המלכות דקדושה, המגלה את כל האורות העליונים בחוץ. כמו פריעת המילה שהיא גילוי העטרה. לפי רש"י הסבר הפסוק הוא כך: בעקבות פרצות שנפרצו בישראל, מפני החטאים שלהם, אחר כך זכו ל"בהתנדב עם ברכו ה'" – אחרי שעשו תשובה התלכדו ונצחו [בסוף השירה יש אותו לשון: "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה'". המתנדבים הראשונים הם העם והמתנדבים השניים אלו הצדיקים המעוררים את העם לתשובה. נחשון בן עמינדב, זה שעורר את העם ע"י מסירות נפשו, ראשית הביטוי לחזרה בתשובה. חזרה בתשובה אמיתית היא מסירות נפש, אין לך תשובה גדולה מזה. זה בא מעצם הנפש]. ב. פירוש שני הוא מלשון פורענות. התיקון של שכם זה שירת דבורה: באותו המקום בו אירעו צרות – "בפרוע פרעות" צריך לעורר מסירות נפש – "בהתנדב עם". כך מפרש הרד"ק, רק שמוסיף את הצד החיובי. בין כאשר נענשים על הרעה ובין כאשר מקבלים שכר טוב על טובה – "ברכו ה'", על דרך "בכל מידה ומידה הוי מודה לו מאד". לפירוש הראשון יש להפוך את הרעה, ולפרוש השני זה עצמו יכול להיות טוב. ג. הפירוש השלישי הוא של המצודות – והוא הכי נוגע לנו – המפרש מלשון פירעון ונקמה כלפי הגויים, וה' עושה זאת ע"י ישראל. מאד חשוב. יש שחושבים שנקמה שייכת רק לה' ולא לנו. ה' מכבד אותנו בזה, וזה יותר גדול מנקמה שיורדת מן השמים. מתי ה' מכבד אותנו בזה? כאשר "בהתנדב עם", מסירות נפש ואחדות ישראל. פה ה"בפרוע" הוא ממש טוב. יש נקמה שה' נוקם את נקמתנו, כמו אבא שדואג לבן שלו. יש נקמה שאנחנו נוקמים את נקמת ה', כמו במדין. ויש נקמה, שהיא במעלה עליונה מן הכל, והיא שאנחנו נוקמים את הנקמה שלנו, והיא גופא נקמת ה'. פה זה כבר ענין אחד ממש.

נסביר: כשרואים את האויב רק כאויב ה' זה עדין חלקי, אבל כשזה אויב שלנו זו אחדות כבר מלאה. "אל חי בקרבכם". זה על דרך "מחה תמחה" ו"מחה אמחה". האדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל גדולה מאהבת ה', כי שיא האהבה היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב. "בכל נפשך" זה עם כל הכח, אבל "בכל מאודך" זה מתפרש על הרכוש שלך. היהודי הוא רכוש של ה'. המבנה של שלש הנקמות הללו הוא על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה בתורת הבעש"ט. כשחושבים רק עליו זו תודעה של הבדלה, אבל אם יכולים להתעצם ולהלביש את זה על התודעה שלנו זו המתקה. התודעה של ה' חודרת את עצמיותנו לגמרי. לפי כל זה, הפורענות של שכם זה להגיע לפירוש האחרון, השלישי. זו העצמיות שיש במקום הזה. ושוב, מה ששומר על האיזון זה יהודה, ביטול לצדיק, בטול לתורה.

ניגנו 'עז והדר לבושה'