אני רואה שיש פה כמה תמונות, והכי קרובה לציון זו של הבן איש חי (הכל בהשגחה פרטית...), שעניינו להוסיף חיים – יוסף חיים. מה זה תוספת? כתוב בקבלה שזה הוספת מוחין למידות, לז"א. ז"א הוא קטנות, והתוספת של המוחין מרובה על העיקר. מוחין זה חיות. אם כך עניינו של יוסף הוא תוספת חיים-חיות-מוחין. כל ניב הבנוי משתי מלים (כמו יוסף חיים) קרוי בקבלה מכלול, מלשון כלולות. יש חיים ויש חיים, עד חיי החיים ב"ה. יוסף נקרא חי, ברית, אבר חי – חיות והתלהבות בעבודת ה'. בתורה הכוונה היא לתורת חיים, תורה שמוסיפה חיים. הרבי הקודם מביא שיש שלושה תארים עצמיים נלווים לתורה: תורת חיים, תורת אמת, תורת חסד. "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי), "ותורת חסד על לשונה" (משלי), "תורת חיים ואהבת חסד" (ברכת שים שלום).

על פי הסוד ברכת שים שלום היא עיקר הזיווג שבתפילת שמונה עשרה. חי הברכות הם כנגד חי חוליות שבשדרה, וברכת שים שלום האחרונה היא כנגד עצם הלוז (יש דעות שהיא החוליה העליונה שכנגד הדעת (השכם) ויש דעות שהיא למטה כנגד היסוד). תורה שהיא במשמעות של זיווג נקראת תורת חיים. יוסף חיים. חיים בחסידות זה תענוג – "כי עמך מקור חיים", מקור התענוגים. שם הישיבה הוא "עוד יוסף חי" על שם חי החוליות, המשכת התענוג למטה.

שאלה: יש אפשרות לחבר את העולם הפנימי והעליון מבלי לפול, כפי שקרה למנשה?

תשובה: אם נתעצם. ב"עצמות יוסף" מונח הכח הזה, בתוך תורת משה הנושא אותן. נסביר יותר מה העצם של יוסף, ונתחיל עם רמז: בחסידות נקראת הנשמה של היהודי "חלק אלו-ה ממעל", וכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו. חלק אלו-ה ממעל עולה שכם, כאשר המילים 'חלק אלו-ה' (180) שוות בדיוק למילה 'ממעל' (180). הממוצע בין מנין שנות חמה ושנות לבנה הוא 360, כאשר כל חצי שנה (180 יום) מהווה חצי ממעגל השנה. שני חצאי העיגול הם שני בחינותיו של יוסף הצדיק: חצי העיגול העליון הוא בחינתו העצמית – שעשועים עצמיים ופנימיות התורה, האור המאיר לעצמו. חצי העיגול התחתון של יוסף הוא ההשתוקקות שלו לרדת לעולם הזה – חיצוניות שבחיצוניות – ולתקנו. לכן יוסף רצה לגייר את המצרים. אבל אצל דוד יש בחינה אחרת. אצל דוד ה"מעשה" זה המצוות, לא המציאות החיצונית גופא. דוד מגיע אל העצם באמצעות קבלת העול שלו, הביטול לה'. ללא הביטול של דוד לא מצליח יוסף לרדת למטה. יש בחסידות ג מדרגות של עבודה: חיצון, פנימי ועצמי. יוסף מצד עצמו הוא עצמי, ולכן רוצה להתעסק עם החיצוניות. דוד הוא פנימי. מצד האור ליוסף יש אור עצמי, חכמת אלקים השורה בו. מכוחה הוא יורד לעשות מן האחר בן. אצל דוד האור הוא חיצוני – "ויעש דוד שם". יותר שמרני. לעולם לא יעבור את גבולות האסור והמותר. בעלייתו לשרשו דוד מגיע עד לעצמות ממש, בעוד יוסף נוגע בחיצוניות העצמות. אצל יוסף יש מקום להוראת שעה, כחכמת עצמו (כמו אצל שלמה). אצל דוד ההוראה תהיה אך ורק כגילוי של השגחה פרטית, מתוך הנסיבות. יש לו שפלות עצמית – אני כלום ודעתי כלום. תמיד אני מועד לנפילה.

לחיים לחיים!