בע"ה

יג אייר ס"ט – בית גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו הניגון של "יעלה", "צמאה לך נפשי".

קונטרס העבודה (8)

אנחנו מתחילים פרק ו' בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב. הנושא של הקונטרס הזה הוא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודת ה' כעבודה מתוך אהבה, ועיקר העבודה, "עבודה שבלב זו תפלה", זה לעורר אהבת ה'. בפרקים הקודמים הסביר באריכות את עיקר מה שרוצה להעביר לנו – שזה עבודה על פי טו"ד והתבוננות איך מעוררים את האהבה לה'. בפרק האחרון, פ"ה, דבר על מדרגות שלמעלה מטו"ד, בבחינת מקיף. כעת חוזר לעיקר – עיקר העבודה – שזה על פי טעם ודעת. המיוחד בפרק הזה, פרק ו', שמסביר באריכות את ההבדל, הבסיסי ביותר בחסידות חב"ד, בין התבוננות פרטית להתבוננות כללית. התבוננות כללית זה לא הרצוי, לא פועל את הפעולה. עוד נקודת הקדמה חשובה – בכל דרגת אהבה שהוא מסביר הוא מפרט גם מה זה באהבת ה', וגם אם זה פועל ואיך זה פועל על האדם. זה העיקר אצלו – להגיע לאהבת ה', ושהיא גם תשפיע על בירור וזיכוך הנה"ב והגוף, ולא יהיה רק מצד הנה"א. נתחיל לקרוא את המאמר בפנים:

וא"ו) והנה בעבודה שע"פ טו"ד יש ג"כ שהעבודה היא בבחי' מקיף לבד [עפ"י טעם ודעת, בהתבוננות, אמור להיות פנימי. אבל הוא יסביר לנו שאם זה לא מספיק רציני זה נשאר מקיף, לא נכנס בפנימיות ובודאי וודאי לא יפעל על הגוף והנה"ב. אז כאן המלה מקיף זה ודאי לגריעותא. זה לא תמיד ככה, אבל כאן זה לגריעותא.], שאין זה עבודה [שולל לחלוטין, ואומר שזה לא נקרא עבודת ה' בכלל, וכמו שיסביר בהמשך שזה דמיונות.] ואינו פועל על חומריות הנה"ב להכניעו ולבטלו [מה שנקרא בטוש בלשון הזהר והתניא – צריך לבטש, לבטל את הישות שלו, לפחות בטול היש. העבודה שרק בבחינת מקיף לא עושה את זה.], והוא כאשר ההתבוננות היא בבחי' כללות לבד [שזה רק התבוננות כללית. זה מה שאנחנו צריכים כעת להסביר, מה הכוונה שזה רק התבוננות כללית. קודם נקרא עוד כמה מילים:], והיינו דבאיזה ענין אלקי שמתבונן בו אינו משתדל להתבונן בו בבחי' השגה ממש לידע ולהשיג את הענין באמת כמו שהוא ולהעמיק דעתו בזה [כאן הוא מגדיר מה זה התבוננות כללית, ואם מדייקים בלשון שלו מיד רואים שיש כאן איזה חב"ד, ו"מכלל לאו אתה שומע הן" – ממה שמתאר שהוא לא עושה, אפשר להבין מה צריך להיות. קודם נאמר בלשוננו:

התבוננות כללית – חפיף, שטחיות, יציאה ידי חובה

בהתבוננות כללית, כמה שיתכן שהאדם חושב שהוא מתבונן וכו', זה לא נוגע לו באמת – הוא לא משתדל באמת. אפילו שהוא לא מודע לכך – זה חפיף. יש אנשים שלא מכירים משהו אחר מחפיף, כל מה שעושים בחיים זה חפיף. לא יודעים שיש רצינות יותר מאשר משהו שטחי בלבד. עוד מלה שלנו, שרק נבין במה המדובר. אמרנו שיש אנשים שכל מה שהם עושים בחיים זה חפיף – לומדים בישיבה חפיף, מקימים ישוב בארץ חפיף. חושבים שהם עושים דברים גדולים בחיים, אבל בסופו של דבר הם לא משתדלים במשימה שלהם בכל פנימיות הנשמה. אז יש לנו כמה מילות מפתח: חפיף, שטחי, והביטוי שיותר תואם בן תורה, שאמור להבין במה מדובר, זה שכל מה שעושה זה 'לצאת ידי חובה'. אז גם, עד עכשיו הוא למד בישיבה לא של חסידות, וכעת הוא רוצה ללמוד חסידות, אבל עדיין הראש שלו שכל מה שעושים זה לצאת ידי חובה. יש חובות, וצריך לצאת ידי חובה. גם בהתבוננות, אומרים שצריך להתבונן – אז תסביר לי מה זה להתבונן, אבל כמה שלא ילמד ויקרא את הספר בסוף הוא יעשה מה שנדמה לו (לא במודע, זה מנטליות, זה בלא-מודע) ש'עשה מה שצריך לעשות'. גם בהתבוננות יש כזה דבר – 'התבוננתי', 'קיימתי את ענין ההתבוננות'. לא משנה כמה הוא התבונן.

ההתבוננות – ביטוי לכל תפיסת החיים

אני מדגיש את זה, כי אפשר לפרש ממש הפוך – שהתבוננות כללית זה להתבונן בכללים והתבוננות פרטית זה להתבונן בפרטים. זה גם נכון, אבל זה לא העיקר. אם נדייק כאן, העיקר זה כמה הוא משתדל אליבא דאמת של נפשו באמת להכנס לענין – כמה שהוא רק יכול להתמסר לזה באמת. זה עיקר החינוך החב"די בלבד. עיקר חסידות חב"ד זה מה שהיא דורשת – לצאת מהחפיפניקיות שלך. כל האנשים בעולם עושים מה שצריך חפיף. כל פעם עושים 'מה שצריך לעשות' – לצאת ידי חובה. אז אפשר ללמוד חסידות, אפשר ללמוד שצריך להתבונן, ואפשר אפילו לשמוע את הווארט של רבי הלל מפאריטש – שיותר קשה להתבונן שעה אחת מללמוד כל הש"ס בעיון. הוא שומע את זה, אבל לא בדיוק תופס מה הכוונה – רק מבין שהתבוננות זה משהו חשוב. אז אומר שאני יושב, עוצם את העינים, ומתבונן בכל מה שלמדתי בחסידות. אבל יש משהו איכותי, שאם לא עבר את המעבר ממנטליות של שטחיות, לצאת ידי חובה, למנטליות אחרת לגמרי – תפיסה אחרת לגמרי של החיים בכלל. התבוננות זה סימן לכל המנטליות של החיים, איך אתה חי, איך אתה מבלה את כל המאה ועשרים שנה בעולם. הסימן זה איך אתה מתבונן – אם לעבור כל החיים בחפיף, או שזה משהו רציני מאד שצריך להתמסר לזה.

אחרי הקדמה זאת נקרא את המשפטים של ה'לאו' שוב, ו'מכלל לאו אתה שומע הן': אינו משתדל להתבונן בו בבחי' השגה ממש לידע ולהשיג את הענין באמת כמו שהוא ולהעמיק דעתו בזה.

השתדלות – מח החכמה

המלה הראשונה כאן זה "משתדל" – מלה שהזוה"ק אוהב, "אשתדל באורייתא". כתוב בזהר בפירוש שזה לשון שידול, תרגום של פיתוי – כמו שמפתים, ככה צריך לפתות את הקב"ה למסור לי את סודות התורה שלו. מי שמפתה זה עובד רק אם מתמסר כדבעי. "אפתנו בשופר". יש כאלה שלא רוצים לומר "אפתנו בשופר" אז אומרים "ארצנו בשופר", אבל הנוסח המקורי זה "אפתנו בשופר" – זו המצוה הראשונה של השנה, שנותנת את הטון לכל השנה, להוציא את עומק הלב, קלא פנימאה דלא אשתמע, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", וזה פיתוי לקב"ה. על מנת לפתות צריך להגיע לעומק של העומק, ולהוציא את זה – בשופר, בשופרא, בהרגשה טובה עד כדי תענוג אלקי (מחד זה צעקה מעומק הלב, ומצד שני זה מלא עונג, השופרא הזה של "מצות היום בשופר"). זה רק להבין את המלה הראשונה שמשתמש בה, שצריך להשתדל. כמו שנסביר, להשתדל זה מצד חכמה – "אשתדל באורייתא" ו"אורייתא מחכמה נפקת". זה שאתה בטל לענין, מסור לענין. הרבה פעמים בחסידות, כמו בתניא, כתוב שמס"נ זה מצד החכמה. התבוננות בכלל זה מלשון בינה, אבל יש בזה חכמה-בינה-דעת. כאן ה"משתדל" זה החכמה.

"לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"

הדבר השני, במה הוא משתדל? עוד דוגמה למנטליות של חסידי חב"ד ביחס לתרבות של היום. בתרבות של היום לצאת ידי חובה זה להבחן על החומר הנלמד. שאם עדכנו אותך בחומר אתה בקי בו ומקבל מאה במבחן. זו דוגמה קלאסית של חפיף. אתה יודע והצלחת במבחן, זה נקרא שהצלחת ויצאת ידי חובה. אתה לא רוצה באמת להשיג את הענין באמת. הוא לא מביא כאן את הפסוק העיקרי, אותו דורש אדה"ז – "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". כל מי שחי חפיף, אז במודע או שלא במודע הכל זה התגלות לבו – הכל גילוי עצמי, הכל ישות, שהוא עושה משהו. יש אפילו מילים יפות, כאלו שבונים שיטות שלמות של פסיכולוגיה – שכל החיים זה הגשמה עצמית, צריך להגשים את עצמו. אם כל החיים זה הגשמה עצמית, זה עוד דוגמה מצוינת שכל החיים הלכו פייפן, על דבר שזה לא זה. "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". כשאנחנו לומדים את משמעות פנימיות הספירות, אחת המשמעויות של פנימיות היסוד זה הגשמה עצמית, אז לא שפסול שאדם יגשים עצמו, אבל אם בשביל זה הוא חי – זה לא הצדיק יסוד עולם, ההגשמה העצמית. אין לו את המוחין, זה כמו גוף בלי ראש. זה מה שרוצה לומר כאן, שיש מצב של אמת – שהאדם מחפש תבונה.

בינה – השגת הענין באמת; דעת – העמקת דעתו בזה

מה שקורא "לידע ולהשיג את הענין באמת" זה נקרא לחפוץ תבונה, ולא לחפוץ בהתגלות לבו, לא להיות כסיל. לומדים מזה שהחפיף הזה – שזה רובנו ככולנו – הוא הכסיל של ספר משלי. הכסיל לא חפץ בתבונה, אלא רק בהתגלות לבו. זה מה שכותב כאן, שהוא משתדל להתבונן בשביל להשיג. הפרטים כאן זה לא הענין, אלא רק אמצעי בשביל שבאמת יבין פה משהו. עוד הפעם, אפשר להצליח מאה אחוז במבחן, להיות מורה מצוין לזולת, ולא להשיג את זה בכלל. זה הכל חפיף – עשית נכון, 'הבנת' כביכול, אבל לא עשית שום דבר. ממילא זה גם לא פועל על האדם, לא מזיז אותו מבחינה נפשית בכלל. שוב, בהתבוננות כללית לא רוצה 'לידע ולהשיג את הענין באמת', ומיד יתן דוגמאות לענין. כנראה שאפילו לא יודע שיש כזה דבר, להבין משהו באלקות באמת, 'כמו שהוא'. קודם גם השתמש במלה לידע, אבל עצם הדעת כאן זה 'ולהעמיק דעתו בזה' – אחרי שמבינים משהו צריכים להתקשר בו, להעמיד דעתו בזה. שוב, יש כאן שלשה ענינים כלליים שכנגד חב"ד.

אז הכסיל – זה שמתבונן בכללות בלבד – אין לו את זה, אלא:], כ"א מסתפק בההתבוננות בכללות הענין ההוא [נקדים: למי הוא מדבר כאן? זה שייך לכל אחד בעולם, אבל בפשטות הוא מדבר כאן לתלמידים בתו"ת – למי שלומדים וטועים. רובם ככולם לומדים וטועים, לכן צריך רבי או משפיע להדריך נכון. יש בחור שלמד הרבה, יושב שעה שלמה ומתבונן, חושב שעכשיו הוא חסיד חב"ד, אבל זה גארנישט, זה שום דבר, זה דמיון.], וכמו בכללות ענין בריאה יש מאין (ונרגש אצלו ג"כ כללות ענין ההפלאה שבזה [כאילו-מתבונן שעה בענין של בריאה יש מאין, וגם מרגיש משהו – שזה מופלא. אני לא יכול לברוא יש מאין, אז אם יש מישהו שיכול זה חידוש מופלא ביותר (אמרתי את זה בחיוך, כי גם הרבי כאן מחייך, אבל הוא לא מחייך – הוא חושב שזה רציני מאד, שיושב ומתבונן ומרגיש שזה משהו מופלא ביותר. מה הבעיה? למה זה דמיונות? עכשיו, עד סוף הסוגריים הוא יסביר מה כן היה צריך לעשות:] מבלי שמשים לבו לידע את הכח האלקי המהווה מאין ליש [זה חידוש מופלא, שיש דברים מופלאים ואפשר בכל זאת לדעת אותם באמת. מה צריך לדעת? הוא יאמר ארבעה דברים שצריך לדעת, שזה י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. קודם כל, צריך לדעת את הכח האלקי המהוה מאין ליש] דהיינו איזה מדריגה פרטית באלקות הוא [זה הדבר הראשון, מאיזה מדרגה פרטית באלקות זה בא. צריך לדעת שה' מהוה הכל יש מאין, ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל. יכול להתבונן בכך הרבה זמן, וגם לתת דוגמאות כמו רקבון הגרעין באדמה וכו' – הרבה משלים, אבל אין בזה השגה אמיתית, כי יש ארבעה דברים שהוא לא מודע להם באמת, 'לא משים לבו'. הדבר הראשון שלא משים לבו לאיך זה עובד בספירות, התופעה הזאת שנקראת בריאה יש מאין.] ואיך הוא אופן ההתהוות מאין ליש ופרטי ההפלאה בזה [אחרי שהוא מזהה בתוך האלקות, שכאן הכוונה בתוך הספירות מאיפה זה נובע, אז יש תהליך, ואפשר לדעת – אם מתעמקים ומתבוננים כדבעי – את אופן ההתהוות. זיהיתי את המקור בתוך האלקות, ואולי הרכב של כמה מקורות בתוך האלקות, ועכשיו אני צריך להבין הלאה עוד שלב אחד איך זה מתפתח. יש תהליך, שלבים. זה נקרא אופן ההתהוות מאין ליש – זה פרטים מופלאים.], וכנודע דענין בריאה יש מאין הוא ענין נפלא מאד שאינו מושג באמת בשכל אנושי איך ומה הוא [זה כל הזמן איזה תרתי דסתרי, שאף על פי שזה באמת מופלא, אבל אפשר להתבונן על מנת לדעת באמת.] שז"ע מה שזהו רק בחיק הבורא [זה כבר משהו שלישי, שאחרי שאני מזהה מאיפה זה בא בספירות, ואחר כך אני מתחיל להתבונן באופן ההתהוות, שזה התהליך איך זה מתהווה, משהו מופלא ביותר, אז אני מתחיל להרגיש שהדבר הזה הוא רק ב"חיק הבורא" (כפי שעוד נסביר). חיק הבורא זה ביטוי מיוחד, ביטוי סודי שצריך להסביר. אחד שלא התבונן בהתבוננות פרטית, כמו שנקראת כאן, יכול לחזור על זה – הכל אפשר לדעת, גם את קונטרס העבודה אפשר לדעת מאה אחוז ולקבל מאה במבחן – אבל יש נקודה שצריך לדעת. שאחרי שמבין את אופן ההתהוות צריך לדעת שזה רק בחיק הבורא, רק ה' יכול לעשות. אחר כך אומר אותו דבר, אבל מעמיק בזה יותר, וזה כבר מדרגה רביעית (שמתחברת עם השלישית, כי לפי איך שאנחנו מנתחים כעת זה תרדלמ"ל):] ואמיתית כח ההתהוות הוא מבחי' עצמות א"ס ב"ה שהוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש מאין כו' וכמ"ש במ"א [שהמקום הראשון שזה כתוב במפורש זה אגה"ק כ בספר התניא.]) [עד כאן אמר שהכסיל שלנו, גם שיתבונן בבריאה יש מאין לא ישתדל וידע וישיג ויעמיק את הדעת כמו שצריך. לפני שנחזור וננתח את ארבע המדרגות שהוא כתב נאמר עוד כניסה לענין:

"מבשרי אחזה" – כח המדמה המתוקן

הפסוק הבסיסי של התבוננות באלקות, ובכלל של עבודת ה', זה בספר איוב – הפסוק הידוע "מבשרי אחזה אלוה". הפסוק אומר להבין אלקות – יהודי מצווה להבין אלקות. יש דעה בראשונים ש"וידעת היום והשבות אל לבבך", המצוה של התבוננות, זה מ"ע מדאורייתא. אפילו לאלה שלא מונים פס' זה כמצות עשה, אדרבה זה מצוה כללית שכוללת כל התורה, כמוסבר בסוף התניא. אז זה מובן כמו שאמרנו קודם, שאפשר לעשות את כל המצוות כאילו אני יוצא ידי חובה, אבל את זה אי אפשר לעשות ככה, ואם עשית ככה לא עשית כלום. זה הסבר למי שלא מונה – שאת כל התורה שמונים אפשר לעשות ב'לצאת ידי חובה', ואת זה לא, אז לא מונים (על דרך "קדושים תהיו", לא להיות נבל ברשות התורה לפי הרמב"ן, שהרמב"ם אומר שזה כללי ולא מונים). הרי "האלהים בשמים ואתה על הארץ", אז איך אפשר לדעת את ה'? אז כתוב באיוב "מבשרי אחזה אלוה", אפשר דרך בשרי לדעת את ה'. ספרי הקבלה הקלאסיים – שמקורם ב"פתח אליהו" – נותנים לספירות משל מהגוף הגשמי. בחסידות מסבירים ש"בשרי" זה לב בשר, המדות המתוקנות. אחרי שהאדם עבד על עצמו, והפך את לב האבן ללב בשר, אז המדות המתוקנות של ה"לב בשר" יכולות לשמש משל להשגת אלקות. בכל אופן, הכלל אומר שאם האדם לא יכול לדמיין – זה להשתמש במלה שכעת נשמעת לא טוב, אבל לפעמים זה כן טוב. "כח המדמה" יכול להיות יצר הרע, וכאן אומר שהתבוננות כללית זה דמיונות – תשעים אחוז מהפעמים זה דבר שלילי בחב"ד, אבל יש גם דמיון מתוקן, "ביד הנביאים אדמה", ואיך מגיעים לזה? זה בדיוק הפסוק "מבשרי אחזה אלוה". לכן אם איני יכול בכלל לדמיין – אני חייב לדמיין את האלקות על פי איזה מודל או מדד שמוכר לי, אבל יש לי רק אחד כזה, אני בעצמי, לכן כל דבר אני חייב לחשוב את זה בעצמי.

נקח את הדוגמה הזאת: ה' ברא את העולם, ובורא את העולם בכל רגע, יש מאין ואפס המוחלט. איני יודע מה זה לברוא יש מאין ואפס המוחלט – לא הצלחתי אף פעם. איני יודע מה זה, וזה באמת מופלא, ומי שמתבונן התבוננות כללית אז עד כאן – זה משהו מופלא, שאיני יכול לעשות, וכשמעמיק בזה מגיע לדמיונות לגריעותא. כי אין כאן שום קישור, שום דימוי אמיתי, זה כמו להרים ידים. יסביר בהמשך הפרק שמי שהולך רק בהתבוננות כללית בסוף זה מביא אותו לעצבות, ליאוש. הערב זה פסח שני, "אין שום יאוש בעולם כלל", "אין אבוד". כותב בהמשך שיאוש בא דווקא מתוך התבוננות כללית, כי בסופו של דבר מרים ידים – לא יכול להבין באמת, ומרגיש שכאילו עושה משהו, שמרגיש כמה מופלא. כך בכל דבר, שאם בסוף יש הרגשת הפלאה שאינה מופנמת כלל וכלל, הוא יסביר בהמשך שזה רק מביא לידי עצבות. לכן חייבים להבין משהו בפנים, וזה רק "מבשרי אחזה אלוה". צריך כח דימוי – היקש או גזירה שוה, שמדמה מילתא למילתא לפי שכל מתוקן (שזה מה שקבלתי איש מפי איש עד משה רבינו, אז אפשר ללמוד גזירה שוה, וכידוע האריכות בזה, בראשונים ובאחרונים וגם בחסידות, שהיו כרבי מאיר ועוד שחדשו הרבה גזרה שוה, וכנראה שהכח המדמה שלהם כל כך מתוקן עד שזה כמו איש מפי איש, כל זה כדי להסביר מה שנראה שיש בש"ס הרבה גזרות שוות בלי קבלה. צריך כל כך לתקן שאני בעצמי אהיה "איש מפי איש עד משה רבינו"). שוב, מה התיקון של המדמה? לדמות ביני לבין ה'. נחזור למשל של התבוננות בבריאה יש מאין. הדבר הראשון שהוא אומר זה שאני צריך להבין מאיפה זה בא אצל ה'. כל הספירות זה ודאי דומה, על הספירות כתוב "מבשרי אחזה אלוה". בקבלה זה יכול להיות יד ימין ויד שמאל, ובחסידות זה כח בנפש.

שלשת פסוקי הבריאה (מקור ההתהוות יש מאין)

קונטרס העבודה של הרבי רש"ב, להוי ידוע, זה השיא של כל מה שכתב לתלמידי הישיבה. בנוי על הקונטרסים שכתוב קודם – סמוך לזה את קונטרס התפלה, ולפני כן קונטרס עץ החיים. רק הנקודה הזאת, מאיפה זה בא באלקות – זה הדבר הראשון כאן – הוא מאריך בקונטרס עץ החיים (ואת זה בע"ה צריך לצטט) שיש באלקות שלשה מקורות להתהוות. ברגע שיש מקור מסוים, ספירה או תכונה, זה מיד "מבשרי אחזה אלוה". מה זה חכמה ובינה? אני רק יודע מתוך עצמי, אם כי זה מופלא אצל ה'. לכל מקור יש פסוק, ומסביר שם שלשה פסוקים – זו סוגיא מאד בסיסית בחסידות בכלל – "כל אשר חפץ הוי' עשה", "כֻלם בחכמה עשית", "בדבר הוי' שמים נעשו". הפועל בכולם זה עשה, אבל כל פסוק מדבר על מקור אחר. פסוק אחד אומר שבא ישר מחפץ ה', שזה פנימיות הרצון, התלבשות הענג ברצון – שברגע שה' חפץ משהו לא צריך יותר מזה, אם הוא חפץ אז זה קורה. הפסוק השני אומר "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך", אז סימן שה' עשה הכל בחכמה. אין הכוונה רק כמו שאומרים שזה אמן חכם, שעשה דברים בחכמה, אלא שחכמה זה הפועל הבורא והיוצר והעושה. פסוק שלישי זה מה שכתוב בפרקי אבות "בעשרה מאמרות נברא העולם" (כמוסבר בשער היחוד והאמונה בתניא) – "בדבר ה' שמים נעשו", שהכל נעשה בדבור. חפץ-חכמה-דבור זה כתר-חכמה-מלכות. אז כשכותב כאן שצריך לשים לב מאיפה זה בא באלקות הבריאה, ודאי הסתמך על מה שכתב בקונטרס עץ החיים, שיש ג מקורות – שלשה פסוקים מפורשים – מאיפה העולם נברא.

ידיעת החיוב וידיעת השלילה

שוב, כמו שאמרנו קודם, כל אחד מהשלשה אפשר להבין על ידי "מבשרי אחזה אלוה" – לא להבין לגמרי, אבל יש לי איזה גשר, איזה דימוי מתוקן. יכול לדמיין משהו. לא נכנס עכשיו לסוגיא של ידיעת השלילה או החיוב. הרמב"ם אומר שאחרי כל הדימוי גם צריך לשלול – זה נכון – אבל לפי החסידות, עם כל זה שה' "לא מיניה ולא מקצתיה" ממה שאני יכול להבין, יש בכל זאת "חלק אלוה ממעל ממש" ולכן יש משהו שאפשר לחוש בדרך של חיוב, ולא רק בדרך של שלילה, אם כי חייבים לעבור את השלב של השלילה.

הוא-אתה-אני

אז יש לנו כזה דבר, שמי שרוצה להתבונן בבריאה יש מאין דבר ראשון צריך לשים לב לשלשת הפסוקים – שההתהוות באה מחפץ ה', מחכמתו ומדברו, שזה כתר חכמה ומלכות. היינו יכולים להאריך בזה עד אין סוף, אבל נצמצם. הכתר נקרא "נקודה דלא נעיץ", החכמה זה "נקודה דנעיץ", והמלכות זה גם בחינה של נעיץ, אבל זה משהו אחר – "נעוץ סופן בתחילתן". יש כאן ג בחינות של נעיצת המקור הזה, מאיפה ה' בורא את העולם. "נקודה דלא נעיץ" הכוונה שזה רק שורה מלמעלה, זה מקיף אמיתי, זה אור. "נקודה דנעיץ" – נקודה שנעוצה בכל מקום אחר – זה נקרא חיות פנימית, כמו התלבשות נשמה בתוך גוף. דבור זה יציאה לבר. דבור, כמו שהוא מסביר בתניא, זה כאילו שזה יוצא מה'. שום דבר לא יוצא מה', כי אין שום דבר חוץ ממנו, אבל זה כאילו יוצא כמו דבורו של האדם, ואז יש פה איזה כח – זה נקרא כח – שיוצא ויוצר את המציאות. דווקא הדבר שיוצא שרשו הכי עמוק, כי "נעוץ סופן בתחילתן", שרש המלכות בפנימיות הכתר, פנימיות עתיק, בהעלם העצמי שאינו במציאות. זה דווקא הדבור – "בדבר הוי' שמים נעשו". בכל אחד משלשת הפסוקים זה אותו פועל, עשה, אבל כל פעם בצורה אחרת – "כל אשר חפץ הוי' עשה", בלשון עבר ובגוף נסתר (גוף שלישי), "כלם בחכמה עשית" זה כבר לנוכח, אבל "בדבר הוי' שמים נעשו" זה כבר לשון נפעל, מאליו ובדרך ממילא. הייתי חושב בדיוק להיפך, שהדבור יהיה הכי "כח הפועל בנפעל", הכי פועל להדיא. כאן הפסוק אומר בפירוש – זה על דרך "הוא צוה ונבראו", זה הפסוק המקביל בתהלים. זה גם בגלל שמצד אחד הדבור יוצא, ומצד שני הפנימיות כאילו מסתלקת, חוזרת לשרש. האו"ח, היות שנעוץ סופן בתחלתן אז ברגע שיוצא הוא גם כאילו חוזר לשרש הכי נעלם, ואז מה שקורה בשטח – קורה כאילו מעצמו, "נעשו", "נבראו". "עשה" זה לשון עבר ונסתר, הוא עשה. "כלם בחכמה עשית" זה גוף שני לנוכח, כמו כל הפסוק – "מה רבו מעשיך הוי'... מלאה הארץ קנינך". סימן שחכמה, היות שזה נקודה דנעיץ, התלבשות פנימית של חיות, אני יכול לדבר מול הגילוי הזה ולהגיד 'אתה'. אם אני רוצה לפנות ישירות לה' דרך הבריאה זה דרך הבחינה הזאת, בחינת החכמה שיש בכל. הייתי חושב אחרת, שאם ה' מדבר את הבריאה, אז אני מדבר חזרה – דו-שיח – אבל כאן זה יוצא אחרת, ש"בדבר הוי' שמים נעשו" אז אין עם מי לדבר. הוא דבר, אבל אין עם מי לדבר במדרגה זאת, ודווקא במדרגת החכמה יש לי עם מי לדבר ב'אתה'. בחפץ זה נעלם, נסתר, זה 'הוא' – אני מכיר את החפץ, אבל הוא לא מולי. אבל בדבור, אם זה לא גוף שלישי ולא גוף שני, אז מה חסר? צריך לומר שבהעלם חסר כאן איזה גוף ראשון. דבור ה' מצד אחד נותן הרגשה של יש ודבר נפרד בפני עצמו, אבל בסופו של דבר, מכח הדבור ה'אני' של הנברא ש"נעשה" בגלל שהדבור הוא נפרד, בסופו של דבר יכול להתכלל ב'אני' של ה'.

כעת רק פורשים קצת, מתבוננים בעל פה, בענין הזה של מקור ההתהוות מאין ליש. לכאורה כל הו"ק משתתפים בהתהוות העולמות, ששת ימי בראשית, "כל יומא ויומא עביד עבידיתיה". אז למה לא אומרים שכל ספירה היא מקור? כי היות שהבנו שהחכמה היא נקודה דנעיץ, אז כתוב בקבלה שהחכמה בעצם כוללת כל הספירות עד המלכות ולא עד בכלל – אם כי "אבא יסד ברתא", אבל "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". הכל הזה של נקודה דנעיץ מגיע דרך כל הספירות, עד היסוד ועד בכלל. לכן, כשביום ראשון החסד בורא את העולם זה החכמה שבחסד, ביום השני חכמה שבגבורה וכו' – הכל חכמה, כי החכמה זה הנקודה דנעיץ. כל מה שאמרנו כעת זה חלק מהדבר הראשון כאן, מה צריך לחשוב בשביל להבין מה המקור של זה. אם בסופו של דבר אני לא יכול לברוא יש מאין, אבל לא התבוננתי עד שאני כמעט יכול לברוא יש מאין זה חפיף – זה איזה נושא בחסידות. העיקר צריך לשייך הכל אלי, ואם לא – זה לא נתפס בכלל. עד כדי כך שיאמר בהמשך, שמרוב שמחת ההשגה צריך לחפש עצות איך לשמור על הבטול. לכאורה, אם הכל זה מופלא אז אני גארנישט. אמרנו שהגארניטש הזה הוא שקרי, אבל בכל אופן מדברים כאן על השגה, "אם הבנים שמחה", ואם האדם באמת משיג טוב הסימן שפתאום יתפוס שצריך לשמור לא לאבד את הבטול. בכל דבר יש סכנה, גם בהתבוננות האמיתית יש סכנה, שלרגע מרוב השגה יאבד את הבטול המוחלט. אבל אומר שחייבת להיות השגה, זה הענין, ובלי זה זה באמת דמיונות, והשגה זה רק אם זה קשור אלי. שוב, לא שאני חושב על עצמי, אבל אני חושב במילים ומושגים שאני מכיר אותם, ולמה אני מכיר אותם? בגלל שיש לי מעין הדברים האלה.

השתלשלות-התלבשות-השראה, אור-חיות-כח

איך קוראים לשלש המדרגות של חפץ וחכמה ודבור-מלכות? רבי אייזיק מהומיל כותב ששלש מלות המפתח של כל חסידות חב"ד זה השראה-התלבשות-השתלשלות. הכתר זה השראה, נקודה דלא נעיץ. החכמה זה התלבשות פנימית, זה חיות. המלכות זה כח. זה אור-חיות-כח: האור שחיים בו בהשראה זה חפץ ה'. ההתלבשות הפנימית זה החיות, שאתה כל כך חי את זה שה' נמצא בעולם כנשמה בגוף (בלשון חז"ל) שדווקא עם זה אפשר לתקשר כ'אתה'. אבל יש השתלשלות של כח, אנרגיה שמשתלשלת מדרגה לדרגה, ונותנת להרגיש כאילו הדבר נמצא בפני עצמו, ולא מרגיש את החיות האלקית ובטל אליה, אבל בסופו של דבר דווקא שמה עתיד להשתקף לחלוטין היש האמיתי, ובשביל זה ה' ברא את העולם. זה דווקא שייך לדבור  ה', למלכות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

גימטריא בהתבוננות – בית יד לשיוך הענין למתבונן

לא מדבר כאן על הקשר בין התבוננות פרטית לגימטריאות, אבל כמו שאמרנו שהתבוננות פרטית זה להזדהות עם הענין – "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" – ויש אנשים שגימטריא טובה תקנה להם את הענין (אפילו הרבי כותב את זה בשיחה). זה יעזור. גם בזה יש את שני הקצוות, שמחד גימטריא אני מבין מאה אחוז – יש לי מחשבון, וזה עבד – ומצד שני זה משהו מופלא, כי לא תמיד מרגישים את הקשר. יש בזה הפלאה, אבל דווקא הפלאה שאני יכול לחשב ולהבין מאה אחוז, לפחות את המספר. יש לי איזה בית יד חיצוני לתפוס את זה, שזה המספר. שלמה המלך עשה אזניים לתורה, צריך איזה בית יד לתפוס את הכוס. לעניננו, דווקא בסוגיא הזאת שאמרנו יש כמה דברים מופלאים ביותר. הכי מופלא ששלשת הפסוקים יחד בדיוק שוה שלש המלים של החסידות: כל אשר חפץ הוי' עשה כלם בחכמה עשית בדבר הוי' שמים נעשו = השראה התלבשות השתלשלות. זה מספר מאד חשוב בפני עצמו, למי שהדבר הזה מענין ותופס אותו, 3125 = 5 בחזקת 5. מה זה אומר? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – ב-ה בראם, באברהם שקבל ה נוספת לשמו. ה בחזקת ה, "ב-ה בראם", זה בדיוק שלשת הפסוקים הללו שהם שלש המילים הנ"ל. אם כן, עד כאן זה היה לשים לב מאיפה זה בא באלקות, הדבר הראשון מבין הדברים שהוא אומר כאן.

אופן ההתהוות – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות

אמרנו שזה ארבעה דברים, אבל זה שני זוגות. הזוג השני, הנסתרות, זה "חיק הבורא" ו"עצמות", אבל זה אחרי הזוג הראשון – איזה מדרגה פרטית באלקות, ואיך הוא אופן ההתהוות ופרטי ההפלאה בזה. מה זה "אופן ההתהוות"? הדוגמה הכי עיקרית בחסידות זה שם הוי' כשם תואר (כשם עצם אין לו פירוש, אבל כשם תואר) זה מלשון מהוה תמיד, אז מוצפן באותיותיו (שם בן ד) אופן ההתהוות – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. צמצום, אז התפשטות בעלמין סתימין, ואז צריך כח המשכה מעלמין סתימין לעלמין דאתגליין – שהם התכל'ס שה' רוצה – וזה דרך ה-ו. ה-ה זה עם שלשה קוים – התפשטות במקום של שלשה ממדים (זה עולה 5, כי רומז לכך שיש עוד שני ממדים שאיננו רואים – כמבואר בס"י – שנה-זמן ונפש). כך זה בכל פרט. אופן ההתהוות של הכוס זה דרך צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות.

משל "מבשרי" – קביעה רצונית

צריך הרבה להתבונן במה זה, ולחפש את זה גם בתוכי. ניתן דוגמה מתוך הלימוד שלנו, שזה גם קרוב למושג אופן ההתהוות. קודם אמרתי שהמקור באלקות של ההתהוות זה החפץ והחכמה והדבור. אופן ההתהוות זה איך הוא באמת עושה את זה. כדי לחוש איך ה' עושה את זה, 'מה הקונץ שלו', צריך לחשוב בעצמי איך אני הייתי בורא משהו. לא מאיפה אלא איך. זה גם שלבים בנפש. אז יש מושג שלנו, שדברנו עליו הרבה מאד פעמים בעבר – קביעה רצונית, כח בנפש לקבוע מציאות, שזה ממש כמו לברוא מציאות. אני רוצה להביא את המשיח, להביא גאולה לעולם, לתקן את המדינה. יש לי משימה, ואם היה לי מספיק כח בנפש הייתי מקרין את זה על המציאות, פועל את זה. זה שלא קורה כי אני לא מספיק חזק, כנראה לא מספיק רציני. אבל אני יכול לדמיין – בצורה חיובית, לא במובן השלילי – איך הייתי בורא משהו. זה גם שימוש בכחות נפש, אבל הדגש לא על כחות הנפש אלא על תנועת ההתהוות. בקיצור איך מסבירים זאת? באריכות זה מוסבר במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת:

אמונה-רצון-שכל-ראיה

אני רוצה להביא משיח עכשיו, "עשו כל אשר ביכלתכם", אז קודם צריך להאמין לגמרי במשיח, להאמין מאד חזק. להאמין שיש מציאות של משיח, וזה לא חלום סתם, לא דמיון לגריעותא. כמו שהעולם לכאורה לא מוכן למשיח – כך הרבי אומר בשיחות, שנראה לכאורה שהעולם לא מוכן – אבל אני מאמין מאד חזק, ומחכה לו בכל יום שיבוא. הדבר הראשון זה אמונה, והדבר השני זה רצון – לא רק שאני מאמין בו ובכך שהוא נמצא אלא רוצה בכך. אולי במציאות שאינה במציאות, העלם שאינו במציאות, או שאולי הרבי כבר הביא אותו להעלם שישנו במציאות, אבל באיזה ממד הוא נמצא, וצריך לגלות אותו – כולנו מסכימים שהוא לא גלוי – ואז מה עושים בשביל לגלות? צריך לרצות את זה. הרבי אומר שאני השקעתי כל כולי במשימה – זה מה שאני רוצה – ולא הצלחתי בינתיים, ורוצה להדביק כולכם ברצון. גם לא כולם מאמינים, וצריך לדאוג לזה. שיש כאלה שנדמה להם שמאמינים, אבל הם "קטני אמונה" – כמו נח, שודאי צדיק תמים שמאמין בה', אבל זו אמונה קטנה. צריך אנשים עם אמונה גדולה, לכן נח הוא לא יהודי – עם אמונה קטנה, לכולם היתה אמונה בדרגה כל שהיא – והראשון שיש לו אמונה גדולה וחזקה זה רק אברהם. שוב, צריך אמונה, ואחר כך רצון מאד חזק, אבל אם אני עושה דברים רק מתוך דחף של רצון זה תהו. רצון בפני עצמו זה תהו. זה שחייבים את זה – זה מה שהרבי אמר, שצריך לקחת אורות דתהו, שזה רצון חזק, אבל אם אין לך כלים הרצון הזה רק ישבור את המציאות ולא יצא מזה שום דבר חיובי במציאות. אז מה צריך לעשות? שזה יעבור בשכל. כמו שהרבי אמר, שצריך לטכס עצה – מה עושים באופן המתקבל, שזה יעבור דרך השכל הטוב. השכל שגם מבין מה צריך ואיך צריך, וגם את המציאות החיצונית, ואת כל המחסומים בפני הדבר הזה. מבין כמה שבאמת המציאות בחוץ לא מוכנה. צריך הרבה הרבה להשתמש בשכל – יש לאדם רצון אדיר, ולכן יש לו מוטיווציה להשתמש בשכל. ה' נתן לך שכל כדי להגשים את הרצונות בצורה מתוקנת. אז הדבר השלישי זה להשתמש בשכל – לסגור עינים ולחשוב. תוך כדי שאני סוגר עינים וחושב, במחשבה אני מדמיין – דמיון חיובי – את כל המציאות. אני משוה בין הרצוי למצוי, רואה את ההבדל, ומחפש את הדרך לקרב ביניהם. שלב רביעי זה שיש כח – אם הייתי מתוקן, שכנראה ודאי שאני לא מספיק מתוקן – לפקוח את העינים מהתבודדות זאת של החשיבה, והיה כח מכל האמונה והרצון שגם עבר דרך השכל להקרין אור וכח לתוך העולם, שהיה פועל שינוי במציאות. הייתי בורא משהו 'יש מאין', או לפחות מתקן את היש הקיים. שוב, אנחנו קוראים לתהליך הזה קביעה רצונית – לקבוע מציאות לפי רצון. זה דבר מאד חזק, גם כאן צריך נורא נורא להזהר מישות. איך נזהרים מישות, מ'אני רוצה'? הכל תלוי באמונה, הכל תלוי מאיפה הכל מתחיל.

תהליך – פנימיות הספירות

מה שתארתי כעת זה תהליך, ולא כמו מקור. לכן השתמשתי דווקא במילים הפנימיות של הספירות. ידוע שיש המילים החיצוניות, חכמה-בינה-דעת, ויש את הפנימיות. כשאמרתי אמונה ורצון זה מילים פנימיות, וגם השכל המדובר כאן הוא פנימיות המוחין. לכן יש לנו גם עוד יסוד, עוד הקדמה חשובה ללימוד בנוגע לשמות הפנימיים של הספירות (כמבואר בסוד הוי' ליראיו). ההסבר הרגיל הוא שהפנימיות מניעה את החיצוניות, אהבה מניעה את החסד, אם אני אוהב אני רוצה לעשות חסד, אם אני אוהב אותך בלב בשר זה מניע את יד ימין להושיט לך מתנה, לעשות איתך חסד. ככה ההסבר תמיד. כעת אמרנו משהו יותר עמוק – שהפנימיות זה הכח להוביל את פנימיות הנפש לקראת פעולה, זה מה שמזרים. כלומר, לא רק שאהבה זה כח להניע את החסד, שיש אהבה בפנים וחסד בחוץ, אלא שאהבה זה שלב בזרימה עד הסוף. הכל מתחיל מאמונה ונגמר בשפלות – לאחר הצלחת המעשה, כדי שהנחש לא ישך אותנו בעקב (כתורה המפורסמת של הבעל שם טוב) – אבל כל הכחות הפנימיים שלנו זה זרימה כדי להפיק את הרצוי. עד כאן הדבר השני – אופן ההתהוות.

שני הדברים הראשונים הולכים ביחד, כמו חיצוניות הספירות ופנימיות הספירות. הדבר השלישי והרביעי הם גם ביחד. השלישי זה שאחרי הבנת ההפלאה אתה מבין שזה רק בחיק הבורא, ואחר כך, יותר מזה, שמבין שאמיתית כח ההתהוות זה מבחינת עצמות אוא"ס ב"ה וכו'. בהקבלה לסוד הוי' מלמטה למעלה, חיק הבורא כאן זה החיק של אמא, אמא שמחזיקה את העולם בחיקה. מה שכותב בהמשך על אמיתית כח ההתהוות, ה-י כאן זה הנקודה העצמית. הם תרדלמ"ל.

חיק הבורא

מה זה הביטוי "חיק הבורא"? הרבה פעמים מסבירים שסוד הביטוי הזה הוא מה שהצמצום לא כפשוטו. יש גימטריא מפורסמת, ש-חיק הבורא – חיק זה המרכז, הלב או הבטן, ואם זה אמא זה יכול להיות גם הרחם – עולה מקום פנוי. איפה יש את הביטוי מקום פנוי? זה הצמצום הראשון בעץ חיים. זה שמקום פנוי זה עדיין חיק הבורא, זה בשביל ליצור שם את כל העולמות – ה' עשה צמצום בשביל שיהיה מקום לעמידת העולמות. מאיפה בכלל בא הביטוי הזה? זה הביטוי של המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם לרשב"א, אם יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא או שאין לנמנעות וכו'. הרמב"ם אומר ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא", שגם אצל ה' לא יכול להיות דבר והיפוכו. הרשב"א בתשובה חולק על הרמב"ם. כמובן שהקבלה סוברת כמו הרשב"א, ש"אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". כלומר, שהטבע הזה שדבר והפוכו לא יכול להיות – אין כזה טבע או חוק אצל ה'. משם בא הביטוי חיק הבורא, שהפשט שלו שזה איזה ניב כדי להגיד 'אצל ה''. אבל בעצם, איפה המחלוקת? אם נתרגם את זה – וכך מסבירים תמיד, אם רוצים שהרמב"ם יצא לפחות 'חצי בסדר' אליבא דקבלה – היינו שהרמב"ם התכוון שלא יכול להיות דבר והפוכו רק אחרי הצמצום (כי בטח לא התכוון שאצל ה' לא יכול להיות דבר והפוכו, בעצמות ה'). הצמצום, אצל הרמב"ם, זה כללי הלוגיקה. לצמצם אור אין סוף הכוונה ליצור הגיון, זה הפירוש של הצמצום, ואם זה פירוש הצמצום אז אחר כך לא יכול להיות דבר לא הגיוני, דבר והפוכו יחד בעת ובעונה אחת. שוב אנחנו משתמשים בדימוי "חיק הבורא" כתיאור מקום החלל – עולה מקום פנוי – ושם לא יכול להיות דבר והפוכו. אבל אפשר לטעון – ואז צריך לחשוב אם זה נכון או לא – שמי אומר שהצמצום עשה הגיון ואי אפשר להפר אותו אחר כך זה רק מי שסובר שהצמצום כפשוטו (אפשר לדחוק ולומר שלא ככה, אבל זה הדבר היותר פשוט). מי שאומר שהחוק של הצמצום תקף לחלוטין, ושולל כל דבר לא הגיוני, הוא סובר שהצמצום כפשוטו וקרה בו משהו מוחלט גם מצד ה' (כי בכל אופן הכוונה כאן 'אצל ה''). אבל מי שאומר הפוך – הרשב"א – זה מי שסובר שהצמצום לא כפשוטו, העצמות עוד כאן, ואדרבה, כל הצמצום זה כניסת המאור במקום האור, אז ה' נמצא כאן חזק מאד, ולכן אין כזה דבר שיש נמנע, שיש משהו שה' לא יכול לעשות אחרי הצמצום. ה' גם כאן כל יכול, בלי שום הגבלה, "קודם שנברא העולם ומשנברא העולם", "אני הוי' לא שניתי", וממילא גם אחרי הצמצום "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא".

כח הבריאה בחיק הבורא

כל זה היה כדי לומר שאפשר להבין ש"חיק הבורא" היינו כל מה שמתרחש במקום הפנוי – כל היקום הרוחני והגשמי שלנו שנברא על ידי הצמצום הראשון – וכל זה עדיין נקרא 'אצל ה''. המצאות ה' אחרי הצמצום זה, גם על פי פשט, הכח שמהוה. מה יש אחרי הצמצום? ה' ממשיך קו של אוא"ס לתוך המקום פנוי (= חיק הבורא), והקו הזה מאציל את העולמות. אם כן, יש להניח – וכך יסביר יותר בהמשך – שה' שבורא את העולמות זה המדרגה שנקראת חיק הבורא, שזה ה' ממש. כתוב בחסידות שמותר להתפלל לקו. אסור להתפלל לספירות – זו היתה מחלוקת אצל הראשונים נגד המקובלים, שהספירות באצילות זה אחד באופן מוחלט עם ה' ("איהו וחיוהי חד בהון וכו'"), אך ח"ו להתפלל לספירות, זה אסור. אפשר רק לכוון שהאור שנמשך מאוא"ס נמשך דרך הספירות – אם צריך רפואה לכוון שהאור נמשך דרך תפארת, אבל ח"ו להתפלל לתפארת (עד שהיו ראשונים שבגלל זה פסלו את הקבלה, רק שזה היה כי לא הבינו קבלה). כל זה כתוב בשרש מצות התפלה בדרך מצותיך (מהדברים הראשונים שלומדים בישיבות חב"ד). זה שאסור להתפלל לספירות זה לא חידוש – החידוש שכתוב שהקו זה ה'. לא שמישהו חושב שאני מתפלל לקו, אבל זה לא כמו להתפלל לספירות. זה ה' בחיק הבורא שיוצר את העולמות. אפשר להבין גם שהרשימו זה ה' 'בחיק הבורא', ועוד יותר מזה – זה מה שהמאור נכנס במקום האור. יש המאור החשוך שנמצא, ויש את הרשימו של אוא"ס (לא המאור) שנמצא, ויש הקו. כל זה נמצא בחיק הבורא, וכל הדברים האלה פועלים בהתהוות העולם.

אבל אחר כך אומר עוד יותר מזה, שבסוף צריך גם את זה לעזוב בהתבוננות. אם כי שזה ה' וזה ה' זה ודאי תרדלמ"ל, אבל צריך להגיע לכך שהכח לברוא יש מאין זה אמיתת עצמותו יתברך (שאפילו לא מתאים לקרוא לזה חיק הבורא), ובחסידות אין מלה יותר מעצמותו. לא שיש משהו סופי במלא עצמות, אבל זהו – אין לנו עוד מלה. עצמות הכוונה היא גם שלא חושבים על המצאות האלקות בחיק הבורא הזה, במקום הפנוי.

עד כאן הסברנו את הסוגריים – הכל רק לתת קצת טעם מה אותו כסיל היה צריך לעשות אם היה נבון, אם היה חפץ בתבונה. הכל חייב להיות אליבא דנפשיה, אחרת אין לזה ערך. לשים לב "מאין באת" הכוס, ואיך באה הכוס, ואחר כך באמת להתרשם בהפלאה שיש בזה – להבין שזה רק דבר שיכול להיות בחיק הבורא, ובסופו של דבר שזה עצמות ה'. ארבע מדרגות. בכל זה היית צריך להתבונן. עד כאן הכל היה דוגמה אחת בנושא אחד של התבוננות.

מה זה עוד נושא של התבוננות? כעת מחוץ לסוגריים:] או בכללות ענין גדולת ה' בענין ההתהוות [כמו שבש"ס יש סוגיות, כך בחסידות יש סוגיות. עד עכשיו דברנו על סוגיה של בריאה יש מאין. כעת אומר עוד סוגיה, שלכאורה מאד קרובה – ובאמת היא מאד קרובה – גדולת ה' בענין ההתהוות. מה זה? יסביר יותר בהמשך, אבל נאמר בקיצור: שאחרי הכל, אחרי שיש עולם, יתבונן בפסוק "מה גדלו מעשיך הוי'" ומקבילו "מה רבו מעשיך הוי'", גדלו באיכות ורבו בכמות. זה להתבונן במה שנברא ולראות גדלות ה' מעבר לכך שברא יש מאין. נאמר דבר שלא יהיה, אבל אם מדען יצליח לברוא כנף יתוש – בסוף זה גארנישט, לא יגיע רחוק, לא ברא את העולם שלנו עם ה"מה רבו" ו"מה גדלו". זה פירוש פשוט מה זה להתבונן בגדולת ה' מתוך התבוננות בבריאה, לא רק יש מאין. זה לראות כמה מופלא יצא לאמן הזה. יש אחד שיודע להחזיק עפרון ולכתוב, ובזה משבחים אותו, ויש לשבח – תראה מה כתב, מה עשה. זה קרוב, אבל זה ממד אחר של התבוננות. זה כולל מה שה' עכשיו, אחרי הבריאה, ממכ"ע וסוכ"ע, וכדלקמן. זה כולל עוד כמה דברים חשובים שיש בתניא. קודם כל זה כולל מה שחז"ל אומרים "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו" – כשה' יורד לתוך הבריאה, אז מתוך הגדולה שלו אני גם משיג את הענוה שלו, שהענוה היא עצם הגדולה שלו. כמו שאומרים על מישהו שהוא מאד גדול – איך רואים כמה הוא גדול? בענוה שלו. כלומר, יש משהו בגדולת ה' שלכאורה יותר חיצוני מבריאה יש מאין. הבריאה זה איך עושה, והגדולה זה לשבח אותו במה שהוא עשה, אבל בלשבח במה שעשה יש גם פנימיות שלא התגלתה בתהליך הבריאה. אמרנו שבתהליך הבריאה בעיקר פועלים הכתר והחכמה והמלכות. אבל לדוגמה, להרגיש את הענוה – קצת מזה אפשר להבין באופן ההתהוות, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, שצמצום זה ענוה. נאמר יותר פשוט, כל הסוגיא של בריאה יש מאין זה סוגיא של מוחין, וכל הסוגיא השניה של גדולת ה' ממעשה בראשית, זה בעיקר ביטוי של רגש, "מה גדלו" ו"מה רבו", וזה ש"במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו". יותר מזה, מה זה גדולה? כותב בפירוש בתניא שהתבוננות בגדולת ה' זה להתבונן בכך שטבע הטוב להיטיב, שהכל עושה מאהבתנו. אני רואה את זה לאחר שיש עולם. אז יש אנשים שלא מרגישים את ההשגחה הפרטית, אז יכולים לחשוב שאם יש בורא הוא לא אוהב את העולם שלו יותר מדי. זה מי שכנראה בונה התאוריה שלו לפי מה שחושב בפני עצמו – איך ה' מתייחס אליו. אבל מי שיש לו ענוה, יכול להרגיש השגחה פרטית – כמה ה' אוהב אותי, איך כל יום וכל נשימה תהלל י-ה. זה נקרא גדולת ה' – מדת האהבה, כמה שהוא אוהב, שמרגישים את "טבע הטוב להיטיב" בלשון הקבלה והחסידות, באגה"ק מביא עוד פסוק, "רחבה מצותך מאד", שה' כל הזמן עושה צדקה. כל זה סוגיה גדולה בפני עצמו – גדולת ה' בענין ההתהוות. אז יש להתבונן בזה חפיף ויש להתבונן בזה לעומק, באמת. הוא לא מסביר כל מה שאמרנו עכשו – זה יותר בהמשך – אבל כן אומר נקודה:]. וכן בד"כ איך דאיהו ממכ"ע ואיהו סוכ"ע כו' [זה בדרך פרט, חלק מגדולת ה'.]. ועם היות שמתפעל בנפשו ומתלהב על הענין האלקי (ער ווערט צעקאָכט אויף אלקות מיט א התפעלות הרצוא כו') [זה הכסיל שלנו, שמשקיע בשביל להבין בחפיף את גדולת ה' או התהוות יש מאין. הוא בוער לאלקות, ואיך זה בא לידי ביטוי? כותב במ"א שזה בא לידי ביטוי בתנועות חיצוניות, מוחה כפים וצועק, יכול לצאת מהכלים, אבל זה הכל דמיונות. הוא מתרגש מאד מאלקות, ולא עושה את זה בדווקא – הוא חי בחשך, וחב"ד באה להוציא את האדם מבית הסהר הזה.], ה"ז בבחי' מקיף לבד ואין זה התפעלות אמיתי כי אם דמיון כוזב (וכמ"ש באריכות בקונט' התפלה [מכאן רואים מה שאמרנו קודם, שקונטרס העבודה הוא השפיץ, השיא, שבנוי על קודמיו, כמו שאמרנו.]). והענין הוא כי ההתבוננות בדרך כללות [נתנו כמה מילים שלנו, ואיך הוא מסביר במילים שלו?]  היא רק כמו זכרון, שנזכר על אלקות [הוא לא משקיע באמת, אלא רק נזכר במשהו. כמו שאמרנו, הוא למד סוגיא, ופעם באמת השקיע בזה והבין משהו עד מדה מסוימת, ועכשיו, כדי לצאת ידי חובה עוד הפעם, הוא חושב שמספיק להזכר במה שפעם היה אצלו יותר בהיר, וכעת רק נזכר בענין. כמו שנסביר תיכף, זכרון זה דבר טוב. אבל אם האדם חושב שזה מספיק לגבי התעוררות מדת האהבה הוא טועה לגמרי. יש הקשר אחר שלהזכר בלבד מספיק – כפי שיאמר – אבל בהקשר שלנו, של "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", של עבודת ה' באהבה שהעיקר שתפעל גם על הנה"ב, להזכר בלבד זה רק משלה ומוליד דמיונות שוא. עוד דבר חשוב – כשנזכרים במשהו יש בזה חכמה ואין בזה בינה. זה חשוב בשביל ההמשך. מח הזכרון זה כח החכמה, דבר חשוב מאד, אבל בשביל להוליד אהבה אמיתי בלב העיקר זה אמא. לכן כל הזמן מדבר על להשיג, "אם הבנים שמחה".]. וזה אינו מספיק לעורר את האהבה כ"א צ"ל ידיעה והשגה ממש [מוחין דאמא.], ועי"ז דוקא מתעורר האהבה [אהבה צריכה התבוננות, אבל לא ככה ביראה, לה הקדיש קודם פרק שלם:], (וביראה מספיק הזכרון שזוכר את העניני אלקות המביאים את היראה וכמשנת"ל פ"ג (ונת' שם דמ"מ צ"ל בתחלה השגת הענין ואח"כ מספיק הזכרון [פעם אחת צריך להשיג את הענינים שמולידים את היראה – כפי שהוסבר – ואז צריך להתבונן ולהכיר ולהשיג באמת, ואחר כך, בשביל יראה אמיתית, מספיק להזכר במה שידעתי, מה שאני יודע. אז לגבי יראה זה מספיק ולגבי אהבה לא – זה הבדל משמעותי ביותר, שצריך להבין.]) משא"כ באהבה אינו מספיק הזכרון לבד וגם שיודע את הענין וכבר התבונן בו כמה פעמים הנה בכל פעם ופעם בכדי שתחי' האהבה אמיתית צ"ל התבוננות ממש דוקא [כנראה שאף שיודע שכך זה באמת, לא ראה שזה כתוב בחסידות, ולכן צריך למצוא הסבר – זה מה שיסביר. לפני שנמשיך נאמר במילים פשוטות: שני אנשים אוהבים אחד את השני. אם כרגע איני מרגיש את האהבה – פעם היה רקע מלא לאהבה, והרגשתי אותה, וכעת איני מרגיש ואני רוצה להרגיש – האם זה מספיק שאני זוכר שפעם אהבתי אותך? האם זה מספיק בשביל עכשיו ממש לאהוב אותך. הוא אומר שלא. אבל לגבי יראה אומר שזה מספיק – אם פחדתי ממך, ואני זוכר את זה, אני פוחד גם ברגע הזה. אבל אם אהבתי אותך לא מספיק שאני זוכר את זה. צריך התבוננות מחדש – התבוננות זה בנין, אני צריך מחדש לבנות את כל הרקע שעל פיו אני אוהב אותך באמת. למה יש כזה הבדל?]. וי"ל מפני שענין הביטל [לא מסביר, כי מניח שיודעים – יראה זה בטול, ובטול זה מצד אבא. מקור היראה באבא ומקור האהבה באמא (כמו שלבו של האדם ירא מאביו ומכבד-אוהב אמו, וצריך להקדים בכל פסוק את השני, הפחות הטבעי). היראה באה מחכמה, וזה מח הזכרון, זה בטול – הכל מאותו שרש, אז כבר אפשר לנחש שיהיה מספיק. אבל זה לא מספיק כהסבר, וההסבר הוא שבטול זה משהו שמושרש באופן הכי טבעי אצל כל יהודי (גם כאן משרש של אבא):] יש בטבע בנש"י וכמ"ש במ"א בענין כי תהיו אתם ארץ חפץ דנש"י הן הארץ הראוי' לזריעה ע"י תו"מ מחמת כח הביטל שבהם בעצם [תו"מ זה לזרוע בתוך הארץ חפץ, בתוכי ובתוכך ובכל יהודי. מה עושה אותי לקרקע פוריה לזריעת תומ"צ? הבטול. ארץ, כדי שתהיה פוריה, חייבת כח הצומח – וזה הכח להביא גם את הזרע לבטול, שמתוך הבטול הוא צומח פי כמה וכמה, אין סוף יותר משובח מאשר בתחלה. אנחנו ה"ארץ חפץ" של ה', סימן שדווקא בנו יש כח הצומח, כדאי לזרוע בנו. אם תזרע אצל אינו-יהודי להבדיל זה לא יצמח, כי אין שם כח הצומח, זה לא יצמח בכלל. מה זה הכח הזה? בטול] וכמ"ש כי אתם המעט מכל העמים שממעטים א"ע כו', והו"ע ישראל מונין ללבנה דא' קטן מונה לקטנה [אנחנו קטנים בעצם ולכן מונים ללבנה הקטנה, מצא מין את מינו. יש משהו בעם ישראל שקטנים בעצם, וזה כח הצומח שאפשר לזרוע בו ויצמח.] יעקב בנה הקטן וכן ודוד הוא הקטן כו', ומפני שיש בהם ענין הביטול בטבע לכן מספיק ע"ז גם הזכרון דאלקות שמתבטל עי"ז ומניח א"ע לגבי אלקות ורצונו ית' [לכן מספיק זכרון.]. אבל ענין האהבה הגם שהיא ג"כ בירושה לנו מאבותינו [הרי לכל יהודי יש גם אהבה מסותרת, לא רק בטול?!] מ"מ אין זה כמו טבע הביטל והנחת עצמותו שבכאו"א מישראל [זה דבר חשוב מאד שכותב כאן. אומר שהכי עצמי אצל יהודי זה מה שהוא מניח את עצמו. מה זה עוזר לנו בכללות כל הדרך של הבעל שם טוב, מה שלומדים כאן את "תורת הנפש"? זה אומר שבאמת התכונה העיקרית שצריך לגלות – זה נמצא, וזה העיקר וזה העצם – זה בטול על כל גווניו, עד לשפלות. בטול-ענוה-הכנעה-שפלות אצלנו, י-ה-ו-ה של בטול, שהאחרון-אחרון חביב זה שפלות, מדת דוד המלך, הקטן. אומר שאצל יהודי הבטול והשפלות זה הרבה יותר עצמי גם מהאהבה המסותרת שיש לו בלב, שזה ירושה לנו מהאבות ובפרט מ"אברהם אהבי". במלים אחרות: האהבה, בסופו של דבר, זה יותר יפה, יותר גילוי אור, אבל לגבי נקודת הבטול זה כמו לבוש. יש עצם ויש דבר שמתלבש עליו. יהודי בעצם זה בטול, ומה שמתלבש על זה זה האהבה. זה גם ירושה, זה בגנים, אבל גם בגנים יש את הדבר שהוא הלבוש היותר חיצוני (כמו בגוף, האברים החיצוניים) ויש דברים יותר פנימיים (כמו בגוף העצמות והשלד, חוט השדרה, הלב וכו'). הגן הפנימי שמחזיק הכל זה הבטול, וזה מה שעושה אותנו ארץ חפץ ובזכות זה קבלנו את התורה והמצוות. האהבה המסותרת זה 'תוספת יוקר'. אהבה מסותרת בתניא קשור לגילוי, אבל כאן מחלקים שאהבה זה גלוי והבטול זה הענין העצמי.] (ואמיתית ענין האהבה מוסתרת שבכאו"א בירושה מהאבות מבו' בסש"ב פי"ח שזהו הכח דמס"נ שבכאו"א מישראל משום שא"א לו להיות נפרד ח"ו מאחדותו ית'), [זה גם משהו עצמי לגמרי, שבעצם מוכן למות בשביל ה', שזה כח האהבה. אז למה כתב לפני הסוגריים שטבע הבטול זה יותר מהאהבה שירושה לנו מאבותינו? ההבדל זה בין "האהבה מסותרת" לבין "אמיתית ענין האהבה המסותרת", שזה נכונות למות על קדוש ה' – מס"נ ממש. אפילו זה, מס"נ ממש, זה גם תוצאה של בטול – זה איזה מן גילוי של בטול. היות שהוא כל כך קטן, כל כך גארנישט, אז החיים שלו לא שוים מול כל דבר קדוש לה' יתברך, והוא לא מסוגל להיות נפרד מה'. אם נקרא את הסוף נבין יותר טוב:] ובפרט שהאהבה היא התגלות דבר [זו הגדרת אהבה, שמשהו מתגלה. אפשר לומר שגם יראה זה גילוי – אפילו כתוב ש-יראה אותיות ראיה – יש איזה גילוי, אבל לא כמו אהבה, כמו שתיכף נסביר.] ע"כ א"א להיות כ"א ע"י השגה והתבוננות ממש [בשביל גילוי חייבים להביא את זרע האב לרחם האם, שיעבור כל התהליך, עד שיתגלה באופן ממשי, ואילו יראה לא חייבת את זה. ממה שכותב כאן, בשורה האחרונה, אפשר לתת עוד מונחים בחסידות להבין את זה טוב: הרבה פעמים כתוב שההבדל בין אהבה ליראה זה "חותם בולט" ו"חותם שוקע". יראה זה פחד, זה כיווץ, זה לברוח לתוך עצמך. אם כי יש פה משהו – זה לא בול עץ, לא מפשוטי כלי עץ שלא מקבל טומאה כי אין בו צורה בכלל – יש שקיעה, יש בזה מספיק צורה כדי להכשיר לפי הלכה לקבל טומאה, אבל אין בזה שום בליטה כלפי חוץ, זה בדיוק להיפך, הכל שקיעה כלפי פנים. הוא אומר שבשביל השקיעה הזאת – תופעה של התבטלות, של בטול – לא צריך שזה יעבור דרך תשעה חדשי עבור של אמא, מספיק בשביל זה רק להזכר. כמו שאמרנו, שאם האדם פחד ממשהו באמת – אחרי שבפעם הראשונה הבין באמת למה פוחד – מספיק שייזכר ומדי זה יפעל שקיעה וכיווץ. יכול להיות שכל הזמן מכווץ, מי שפחדן בטבע כל הזמן מכווץ, ובוודאי אם נזכר בפחד. אבל בשביל לבלוט – לבלוט זה ישות, ובז'רגון החסידי זה הרבה פעמים דבר רע, אחת ממלות הגנאי הכי חזקות, אך בכל אופן יש חותם בולט של קדושה, אהבה אמיתית לעומת יראה, שאני יוצא מעצמי ונמשך אליך – היות שיש כאן התגלות דבר, לכן צריך להוליד את זה, תופעה שחייבים להוליד אותה. בגלל שזה התגלות דבר, וכעת נתנו לזה את הביטוי חותם בולט, מובן גם מה שאמרנו קודם שיחסית לבטול זה לבוש, זה עליו. הבטול, האין, זה הפנימי, והאהבה זה מה שמעליו, ואף בולט ומתגלה החוצה. עוד לא אמר בפירוש את המלים שכל זה בגלל ששרש היראה זה בחכמה ושרש האהבה בבינה. אם רוצים להבין יותר לעומק על פי קבלה, זה בגלל שפנימיות החכמה זה גבורה דעתיק שמתלבש במו"ס דאריך – השרש האמיתי של החכמה זה גבורה, שזה יראה. היות שהשרש שלו בא ממו"ס, כח הזכרון שם פעיל וחזק ביותר. השרש של האהבה זה מחסד דעתיק, וחסד דעתיק לא מתלבש במח בכלל – הוא מתלבש בגלגלתא, אבל מהגלגלתא של אריך הוא מגיע דווקא לאמא. על זה כתוב "ימינך פשוטה לקבל שבים". איפה יש את עבודת התשובה? באמא, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". עיקר התשובה זה תשובה מאהבה, שזה רק באמא. איך ה' מתייחס לזה? "ימינך פשוטה לקבל שבים". "ימינך" זה הימין של עתיק, שזה חסד דעתיק, והימין פשוטה עד אמא, שמה לקבל מי ששב אל ה' תשובה מאהבה. אם כן, שוב, כל הענין הזה של אהבה בכלל זה בשרש חסד דעתיק, שהוא הולך דווקא לאמא, לכן משמה צריך לעורר את האהבה בלב – מההבנה וההשגה. זה קשור למה שאמרנו קודם, שבסוף יאמר שיש כל כך הרבה אמהות במדת האהבה – שזו העבודה, עבודה שבלב זו תפלה, "ועבד הלוי הוא" – כל כך הרבה אמהות וישות אל אמהות, שצריך עצות לשמור על נקודת הבטול. הוא מביא את זה מאדמו"ר האמצעי].

עד כאן הסעיף הזה, בעצם. הסיכום של כל מה שלמדנו היום – שאסור להיות חפיף, במיוחד בנוגע למדת האהבה. אם רוצים אהבה זה רק להשקיע את כל הכח, לשייך את זה, שיהיה אליבא דנפשיה ומפורט. לא שכמות הפרטים חשובה, אלא איכות ההתמסרות הפנימית, וזה דבר שאי אפשר לצאת ידי חובה. מי שחושב לצאת ידי חובה זה רק הכסיל, שעליו נאמר "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו".

אנחנו נפסיק כאן. אם מסתכלים רואים שהתחלת הפסקה הבאה זה מה שאמרנו קודם, שהתבוננות כללית מביאה לידי מרירות ועצבות. שוב, הפרק הזה הוא פרק מסכם כזה, פרק שכולו מוקדש לאיכות ההתבוננות, שזה לא היה לנו קודם בכלל.