חיפוש בתוכן האתר

שיעור 8 - יג אייר תשס"ט - דף 4 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שיעור 8 - יג אייר תשס"ט
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
כל הדפים

הוא-אתה-אני

אז יש לנו כזה דבר, שמי שרוצה להתבונן בבריאה יש מאין דבר ראשון צריך לשים לב לשלשת הפסוקים – שההתהוות באה מחפץ ה', מחכמתו ומדברו, שזה כתר חכמה ומלכות. היינו יכולים להאריך בזה עד אין סוף, אבל נצמצם. הכתר נקרא "נקודה דלא נעיץ", החכמה זה "נקודה דנעיץ", והמלכות זה גם בחינה של נעיץ, אבל זה משהו אחר – "נעוץ סופן בתחילתן". יש כאן ג בחינות של נעיצת המקור הזה, מאיפה ה' בורא את העולם. "נקודה דלא נעיץ" הכוונה שזה רק שורה מלמעלה, זה מקיף אמיתי, זה אור. "נקודה דנעיץ" – נקודה שנעוצה בכל מקום אחר – זה נקרא חיות פנימית, כמו התלבשות נשמה בתוך גוף. דבור זה יציאה לבר. דבור, כמו שהוא מסביר בתניא, זה כאילו שזה יוצא מה'. שום דבר לא יוצא מה', כי אין שום דבר חוץ ממנו, אבל זה כאילו יוצא כמו דבורו של האדם, ואז יש פה איזה כח – זה נקרא כח – שיוצא ויוצר את המציאות. דווקא הדבר שיוצא שרשו הכי עמוק, כי "נעוץ סופן בתחילתן", שרש המלכות בפנימיות הכתר, פנימיות עתיק, בהעלם העצמי שאינו במציאות. זה דווקא הדבור – "בדבר הוי' שמים נעשו". בכל אחד משלשת הפסוקים זה אותו פועל, עשה, אבל כל פעם בצורה אחרת – "כל אשר חפץ הוי' עשה", בלשון עבר ובגוף נסתר (גוף שלישי), "כלם בחכמה עשית" זה כבר לנוכח, אבל "בדבר הוי' שמים נעשו" זה כבר לשון נפעל, מאליו ובדרך ממילא. הייתי חושב בדיוק להיפך, שהדבור יהיה הכי "כח הפועל בנפעל", הכי פועל להדיא. כאן הפסוק אומר בפירוש – זה על דרך "הוא צוה ונבראו", זה הפסוק המקביל בתהלים. זה גם בגלל שמצד אחד הדבור יוצא, ומצד שני הפנימיות כאילו מסתלקת, חוזרת לשרש. האו"ח, היות שנעוץ סופן בתחלתן אז ברגע שיוצא הוא גם כאילו חוזר לשרש הכי נעלם, ואז מה שקורה בשטח – קורה כאילו מעצמו, "נעשו", "נבראו". "עשה" זה לשון עבר ונסתר, הוא עשה. "כלם בחכמה עשית" זה גוף שני לנוכח, כמו כל הפסוק – "מה רבו מעשיך הוי'... מלאה הארץ קנינך". סימן שחכמה, היות שזה נקודה דנעיץ, התלבשות פנימית של חיות, אני יכול לדבר מול הגילוי הזה ולהגיד 'אתה'. אם אני רוצה לפנות ישירות לה' דרך הבריאה זה דרך הבחינה הזאת, בחינת החכמה שיש בכל. הייתי חושב אחרת, שאם ה' מדבר את הבריאה, אז אני מדבר חזרה – דו-שיח – אבל כאן זה יוצא אחרת, ש"בדבר הוי' שמים נעשו" אז אין עם מי לדבר. הוא דבר, אבל אין עם מי לדבר במדרגה זאת, ודווקא במדרגת החכמה יש לי עם מי לדבר ב'אתה'. בחפץ זה נעלם, נסתר, זה 'הוא' – אני מכיר את החפץ, אבל הוא לא מולי. אבל בדבור, אם זה לא גוף שלישי ולא גוף שני, אז מה חסר? צריך לומר שבהעלם חסר כאן איזה גוף ראשון. דבור ה' מצד אחד נותן הרגשה של יש ודבר נפרד בפני עצמו, אבל בסופו של דבר, מכח הדבור ה'אני' של הנברא ש"נעשה" בגלל שהדבור הוא נפרד, בסופו של דבר יכול להתכלל ב'אני' של ה'.

כעת רק פורשים קצת, מתבוננים בעל פה, בענין הזה של מקור ההתהוות מאין ליש. לכאורה כל הו"ק משתתפים בהתהוות העולמות, ששת ימי בראשית, "כל יומא ויומא עביד עבידיתיה". אז למה לא אומרים שכל ספירה היא מקור? כי היות שהבנו שהחכמה היא נקודה דנעיץ, אז כתוב בקבלה שהחכמה בעצם כוללת כל הספירות עד המלכות ולא עד בכלל – אם כי "אבא יסד ברתא", אבל "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". הכל הזה של נקודה דנעיץ מגיע דרך כל הספירות, עד היסוד ועד בכלל. לכן, כשביום ראשון החסד בורא את העולם זה החכמה שבחסד, ביום השני חכמה שבגבורה וכו' – הכל חכמה, כי החכמה זה הנקודה דנעיץ. כל מה שאמרנו כעת זה חלק מהדבר הראשון כאן, מה צריך לחשוב בשביל להבין מה המקור של זה. אם בסופו של דבר אני לא יכול לברוא יש מאין, אבל לא התבוננתי עד שאני כמעט יכול לברוא יש מאין זה חפיף – זה איזה נושא בחסידות. העיקר צריך לשייך הכל אלי, ואם לא – זה לא נתפס בכלל. עד כדי כך שיאמר בהמשך, שמרוב שמחת ההשגה צריך לחפש עצות איך לשמור על הבטול. לכאורה, אם הכל זה מופלא אז אני גארנישט. אמרנו שהגארניטש הזה הוא שקרי, אבל בכל אופן מדברים כאן על השגה, "אם הבנים שמחה", ואם האדם באמת משיג טוב הסימן שפתאום יתפוס שצריך לשמור לא לאבד את הבטול. בכל דבר יש סכנה, גם בהתבוננות האמיתית יש סכנה, שלרגע מרוב השגה יאבד את הבטול המוחלט. אבל אומר שחייבת להיות השגה, זה הענין, ובלי זה זה באמת דמיונות, והשגה זה רק אם זה קשור אלי. שוב, לא שאני חושב על עצמי, אבל אני חושב במילים ומושגים שאני מכיר אותם, ולמה אני מכיר אותם? בגלל שיש לי מעין הדברים האלה.

השתלשלות-התלבשות-השראה, אור-חיות-כח

איך קוראים לשלש המדרגות של חפץ וחכמה ודבור-מלכות? רבי אייזיק מהומיל כותב ששלש מלות המפתח של כל חסידות חב"ד זה השראה-התלבשות-השתלשלות. הכתר זה השראה, נקודה דלא נעיץ. החכמה זה התלבשות פנימית, זה חיות. המלכות זה כח. זה אור-חיות-כח: האור שחיים בו בהשראה זה חפץ ה'. ההתלבשות הפנימית זה החיות, שאתה כל כך חי את זה שה' נמצא בעולם כנשמה בגוף (בלשון חז"ל) שדווקא עם זה אפשר לתקשר כ'אתה'. אבל יש השתלשלות של כח, אנרגיה שמשתלשלת מדרגה לדרגה, ונותנת להרגיש כאילו הדבר נמצא בפני עצמו, ולא מרגיש את החיות האלקית ובטל אליה, אבל בסופו של דבר דווקא שמה עתיד להשתקף לחלוטין היש האמיתי, ובשביל זה ה' ברא את העולם. זה דווקא שייך לדבור  ה', למלכות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com