"מבשרי אחזה" – כח המדמה המתוקן

הפסוק הבסיסי של התבוננות באלקות, ובכלל של עבודת ה', זה בספר איוב – הפסוק הידוע "מבשרי אחזה אלוה". הפסוק אומר להבין אלקות – יהודי מצווה להבין אלקות. יש דעה בראשונים ש"וידעת היום והשבות אל לבבך", המצוה של התבוננות, זה מ"ע מדאורייתא. אפילו לאלה שלא מונים פס' זה כמצות עשה, אדרבה זה מצוה כללית שכוללת כל התורה, כמוסבר בסוף התניא. אז זה מובן כמו שאמרנו קודם, שאפשר לעשות את כל המצוות כאילו אני יוצא ידי חובה, אבל את זה אי אפשר לעשות ככה, ואם עשית ככה לא עשית כלום. זה הסבר למי שלא מונה – שאת כל התורה שמונים אפשר לעשות ב'לצאת ידי חובה', ואת זה לא, אז לא מונים (על דרך "קדושים תהיו", לא להיות נבל ברשות התורה לפי הרמב"ן, שהרמב"ם אומר שזה כללי ולא מונים). הרי "האלהים בשמים ואתה על הארץ", אז איך אפשר לדעת את ה'? אז כתוב באיוב "מבשרי אחזה אלוה", אפשר דרך בשרי לדעת את ה'. ספרי הקבלה הקלאסיים – שמקורם ב"פתח אליהו" – נותנים לספירות משל מהגוף הגשמי. בחסידות מסבירים ש"בשרי" זה לב בשר, המדות המתוקנות. אחרי שהאדם עבד על עצמו, והפך את לב האבן ללב בשר, אז המדות המתוקנות של ה"לב בשר" יכולות לשמש משל להשגת אלקות. בכל אופן, הכלל אומר שאם האדם לא יכול לדמיין – זה להשתמש במלה שכעת נשמעת לא טוב, אבל לפעמים זה כן טוב. "כח המדמה" יכול להיות יצר הרע, וכאן אומר שהתבוננות כללית זה דמיונות – תשעים אחוז מהפעמים זה דבר שלילי בחב"ד, אבל יש גם דמיון מתוקן, "ביד הנביאים אדמה", ואיך מגיעים לזה? זה בדיוק הפסוק "מבשרי אחזה אלוה". לכן אם איני יכול בכלל לדמיין – אני חייב לדמיין את האלקות על פי איזה מודל או מדד שמוכר לי, אבל יש לי רק אחד כזה, אני בעצמי, לכן כל דבר אני חייב לחשוב את זה בעצמי.

נקח את הדוגמה הזאת: ה' ברא את העולם, ובורא את העולם בכל רגע, יש מאין ואפס המוחלט. איני יודע מה זה לברוא יש מאין ואפס המוחלט – לא הצלחתי אף פעם. איני יודע מה זה, וזה באמת מופלא, ומי שמתבונן התבוננות כללית אז עד כאן – זה משהו מופלא, שאיני יכול לעשות, וכשמעמיק בזה מגיע לדמיונות לגריעותא. כי אין כאן שום קישור, שום דימוי אמיתי, זה כמו להרים ידים. יסביר בהמשך הפרק שמי שהולך רק בהתבוננות כללית בסוף זה מביא אותו לעצבות, ליאוש. הערב זה פסח שני, "אין שום יאוש בעולם כלל", "אין אבוד". כותב בהמשך שיאוש בא דווקא מתוך התבוננות כללית, כי בסופו של דבר מרים ידים – לא יכול להבין באמת, ומרגיש שכאילו עושה משהו, שמרגיש כמה מופלא. כך בכל דבר, שאם בסוף יש הרגשת הפלאה שאינה מופנמת כלל וכלל, הוא יסביר בהמשך שזה רק מביא לידי עצבות. לכן חייבים להבין משהו בפנים, וזה רק "מבשרי אחזה אלוה". צריך כח דימוי – היקש או גזירה שוה, שמדמה מילתא למילתא לפי שכל מתוקן (שזה מה שקבלתי איש מפי איש עד משה רבינו, אז אפשר ללמוד גזירה שוה, וכידוע האריכות בזה, בראשונים ובאחרונים וגם בחסידות, שהיו כרבי מאיר ועוד שחדשו הרבה גזרה שוה, וכנראה שהכח המדמה שלהם כל כך מתוקן עד שזה כמו איש מפי איש, כל זה כדי להסביר מה שנראה שיש בש"ס הרבה גזרות שוות בלי קבלה. צריך כל כך לתקן שאני בעצמי אהיה "איש מפי איש עד משה רבינו"). שוב, מה התיקון של המדמה? לדמות ביני לבין ה'. נחזור למשל של התבוננות בבריאה יש מאין. הדבר הראשון שהוא אומר זה שאני צריך להבין מאיפה זה בא אצל ה'. כל הספירות זה ודאי דומה, על הספירות כתוב "מבשרי אחזה אלוה". בקבלה זה יכול להיות יד ימין ויד שמאל, ובחסידות זה כח בנפש.

שלשת פסוקי הבריאה (מקור ההתהוות יש מאין)

קונטרס העבודה של הרבי רש"ב, להוי ידוע, זה השיא של כל מה שכתב לתלמידי הישיבה. בנוי על הקונטרסים שכתוב קודם – סמוך לזה את קונטרס התפלה, ולפני כן קונטרס עץ החיים. רק הנקודה הזאת, מאיפה זה בא באלקות – זה הדבר הראשון כאן – הוא מאריך בקונטרס עץ החיים (ואת זה בע"ה צריך לצטט) שיש באלקות שלשה מקורות להתהוות. ברגע שיש מקור מסוים, ספירה או תכונה, זה מיד "מבשרי אחזה אלוה". מה זה חכמה ובינה? אני רק יודע מתוך עצמי, אם כי זה מופלא אצל ה'. לכל מקור יש פסוק, ומסביר שם שלשה פסוקים – זו סוגיא מאד בסיסית בחסידות בכלל – "כל אשר חפץ הוי' עשה", "כֻלם בחכמה עשית", "בדבר הוי' שמים נעשו". הפועל בכולם זה עשה, אבל כל פסוק מדבר על מקור אחר. פסוק אחד אומר שבא ישר מחפץ ה', שזה פנימיות הרצון, התלבשות הענג ברצון – שברגע שה' חפץ משהו לא צריך יותר מזה, אם הוא חפץ אז זה קורה. הפסוק השני אומר "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך", אז סימן שה' עשה הכל בחכמה. אין הכוונה רק כמו שאומרים שזה אמן חכם, שעשה דברים בחכמה, אלא שחכמה זה הפועל הבורא והיוצר והעושה. פסוק שלישי זה מה שכתוב בפרקי אבות "בעשרה מאמרות נברא העולם" (כמוסבר בשער היחוד והאמונה בתניא) – "בדבר ה' שמים נעשו", שהכל נעשה בדבור. חפץ-חכמה-דבור זה כתר-חכמה-מלכות. אז כשכותב כאן שצריך לשים לב מאיפה זה בא באלקות הבריאה, ודאי הסתמך על מה שכתב בקונטרס עץ החיים, שיש ג מקורות – שלשה פסוקים מפורשים – מאיפה העולם נברא.

ידיעת החיוב וידיעת השלילה

שוב, כמו שאמרנו קודם, כל אחד מהשלשה אפשר להבין על ידי "מבשרי אחזה אלוה" – לא להבין לגמרי, אבל יש לי איזה גשר, איזה דימוי מתוקן. יכול לדמיין משהו. לא נכנס עכשיו לסוגיא של ידיעת השלילה או החיוב. הרמב"ם אומר שאחרי כל הדימוי גם צריך לשלול – זה נכון – אבל לפי החסידות, עם כל זה שה' "לא מיניה ולא מקצתיה" ממה שאני יכול להבין, יש בכל זאת "חלק אלוה ממעל ממש" ולכן יש משהו שאפשר לחוש בדרך של חיוב, ולא רק בדרך של שלילה, אם כי חייבים לעבור את השלב של השלילה.