גימטריא בהתבוננות – בית יד לשיוך הענין למתבונן

לא מדבר כאן על הקשר בין התבוננות פרטית לגימטריאות, אבל כמו שאמרנו שהתבוננות פרטית זה להזדהות עם הענין – "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" – ויש אנשים שגימטריא טובה תקנה להם את הענין (אפילו הרבי כותב את זה בשיחה). זה יעזור. גם בזה יש את שני הקצוות, שמחד גימטריא אני מבין מאה אחוז – יש לי מחשבון, וזה עבד – ומצד שני זה משהו מופלא, כי לא תמיד מרגישים את הקשר. יש בזה הפלאה, אבל דווקא הפלאה שאני יכול לחשב ולהבין מאה אחוז, לפחות את המספר. יש לי איזה בית יד חיצוני לתפוס את זה, שזה המספר. שלמה המלך עשה אזניים לתורה, צריך איזה בית יד לתפוס את הכוס. לעניננו, דווקא בסוגיא הזאת שאמרנו יש כמה דברים מופלאים ביותר. הכי מופלא ששלשת הפסוקים יחד בדיוק שוה שלש המלים של החסידות: כל אשר חפץ הוי' עשה כלם בחכמה עשית בדבר הוי' שמים נעשו = השראה התלבשות השתלשלות. זה מספר מאד חשוב בפני עצמו, למי שהדבר הזה מענין ותופס אותו, 3125 = 5 בחזקת 5. מה זה אומר? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – ב-ה בראם, באברהם שקבל ה נוספת לשמו. ה בחזקת ה, "ב-ה בראם", זה בדיוק שלשת הפסוקים הללו שהם שלש המילים הנ"ל. אם כן, עד כאן זה היה לשים לב מאיפה זה בא באלקות, הדבר הראשון מבין הדברים שהוא אומר כאן.

אופן ההתהוות – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות

אמרנו שזה ארבעה דברים, אבל זה שני זוגות. הזוג השני, הנסתרות, זה "חיק הבורא" ו"עצמות", אבל זה אחרי הזוג הראשון – איזה מדרגה פרטית באלקות, ואיך הוא אופן ההתהוות ופרטי ההפלאה בזה. מה זה "אופן ההתהוות"? הדוגמה הכי עיקרית בחסידות זה שם הוי' כשם תואר (כשם עצם אין לו פירוש, אבל כשם תואר) זה מלשון מהוה תמיד, אז מוצפן באותיותיו (שם בן ד) אופן ההתהוות – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. צמצום, אז התפשטות בעלמין סתימין, ואז צריך כח המשכה מעלמין סתימין לעלמין דאתגליין – שהם התכל'ס שה' רוצה – וזה דרך ה-ו. ה-ה זה עם שלשה קוים – התפשטות במקום של שלשה ממדים (זה עולה 5, כי רומז לכך שיש עוד שני ממדים שאיננו רואים – כמבואר בס"י – שנה-זמן ונפש). כך זה בכל פרט. אופן ההתהוות של הכוס זה דרך צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות.

משל "מבשרי" – קביעה רצונית

צריך הרבה להתבונן במה זה, ולחפש את זה גם בתוכי. ניתן דוגמה מתוך הלימוד שלנו, שזה גם קרוב למושג אופן ההתהוות. קודם אמרתי שהמקור באלקות של ההתהוות זה החפץ והחכמה והדבור. אופן ההתהוות זה איך הוא באמת עושה את זה. כדי לחוש איך ה' עושה את זה, 'מה הקונץ שלו', צריך לחשוב בעצמי איך אני הייתי בורא משהו. לא מאיפה אלא איך. זה גם שלבים בנפש. אז יש מושג שלנו, שדברנו עליו הרבה מאד פעמים בעבר – קביעה רצונית, כח בנפש לקבוע מציאות, שזה ממש כמו לברוא מציאות. אני רוצה להביא את המשיח, להביא גאולה לעולם, לתקן את המדינה. יש לי משימה, ואם היה לי מספיק כח בנפש הייתי מקרין את זה על המציאות, פועל את זה. זה שלא קורה כי אני לא מספיק חזק, כנראה לא מספיק רציני. אבל אני יכול לדמיין – בצורה חיובית, לא במובן השלילי – איך הייתי בורא משהו. זה גם שימוש בכחות נפש, אבל הדגש לא על כחות הנפש אלא על תנועת ההתהוות. בקיצור איך מסבירים זאת? באריכות זה מוסבר במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת:

אמונה-רצון-שכל-ראיה

אני רוצה להביא משיח עכשיו, "עשו כל אשר ביכלתכם", אז קודם צריך להאמין לגמרי במשיח, להאמין מאד חזק. להאמין שיש מציאות של משיח, וזה לא חלום סתם, לא דמיון לגריעותא. כמו שהעולם לכאורה לא מוכן למשיח – כך הרבי אומר בשיחות, שנראה לכאורה שהעולם לא מוכן – אבל אני מאמין מאד חזק, ומחכה לו בכל יום שיבוא. הדבר הראשון זה אמונה, והדבר השני זה רצון – לא רק שאני מאמין בו ובכך שהוא נמצא אלא רוצה בכך. אולי במציאות שאינה במציאות, העלם שאינו במציאות, או שאולי הרבי כבר הביא אותו להעלם שישנו במציאות, אבל באיזה ממד הוא נמצא, וצריך לגלות אותו – כולנו מסכימים שהוא לא גלוי – ואז מה עושים בשביל לגלות? צריך לרצות את זה. הרבי אומר שאני השקעתי כל כולי במשימה – זה מה שאני רוצה – ולא הצלחתי בינתיים, ורוצה להדביק כולכם ברצון. גם לא כולם מאמינים, וצריך לדאוג לזה. שיש כאלה שנדמה להם שמאמינים, אבל הם "קטני אמונה" – כמו נח, שודאי צדיק תמים שמאמין בה', אבל זו אמונה קטנה. צריך אנשים עם אמונה גדולה, לכן נח הוא לא יהודי – עם אמונה קטנה, לכולם היתה אמונה בדרגה כל שהיא – והראשון שיש לו אמונה גדולה וחזקה זה רק אברהם. שוב, צריך אמונה, ואחר כך רצון מאד חזק, אבל אם אני עושה דברים רק מתוך דחף של רצון זה תהו. רצון בפני עצמו זה תהו. זה שחייבים את זה – זה מה שהרבי אמר, שצריך לקחת אורות דתהו, שזה רצון חזק, אבל אם אין לך כלים הרצון הזה רק ישבור את המציאות ולא יצא מזה שום דבר חיובי במציאות. אז מה צריך לעשות? שזה יעבור בשכל. כמו שהרבי אמר, שצריך לטכס עצה – מה עושים באופן המתקבל, שזה יעבור דרך השכל הטוב. השכל שגם מבין מה צריך ואיך צריך, וגם את המציאות החיצונית, ואת כל המחסומים בפני הדבר הזה. מבין כמה שבאמת המציאות בחוץ לא מוכנה. צריך הרבה הרבה להשתמש בשכל – יש לאדם רצון אדיר, ולכן יש לו מוטיווציה להשתמש בשכל. ה' נתן לך שכל כדי להגשים את הרצונות בצורה מתוקנת. אז הדבר השלישי זה להשתמש בשכל – לסגור עינים ולחשוב. תוך כדי שאני סוגר עינים וחושב, במחשבה אני מדמיין – דמיון חיובי – את כל המציאות. אני משוה בין הרצוי למצוי, רואה את ההבדל, ומחפש את הדרך לקרב ביניהם. שלב רביעי זה שיש כח – אם הייתי מתוקן, שכנראה ודאי שאני לא מספיק מתוקן – לפקוח את העינים מהתבודדות זאת של החשיבה, והיה כח מכל האמונה והרצון שגם עבר דרך השכל להקרין אור וכח לתוך העולם, שהיה פועל שינוי במציאות. הייתי בורא משהו 'יש מאין', או לפחות מתקן את היש הקיים. שוב, אנחנו קוראים לתהליך הזה קביעה רצונית – לקבוע מציאות לפי רצון. זה דבר מאד חזק, גם כאן צריך נורא נורא להזהר מישות. איך נזהרים מישות, מ'אני רוצה'? הכל תלוי באמונה, הכל תלוי מאיפה הכל מתחיל.