השתדלות – מח החכמה

המלה הראשונה כאן זה "משתדל" – מלה שהזוה"ק אוהב, "אשתדל באורייתא". כתוב בזהר בפירוש שזה לשון שידול, תרגום של פיתוי – כמו שמפתים, ככה צריך לפתות את הקב"ה למסור לי את סודות התורה שלו. מי שמפתה זה עובד רק אם מתמסר כדבעי. "אפתנו בשופר". יש כאלה שלא רוצים לומר "אפתנו בשופר" אז אומרים "ארצנו בשופר", אבל הנוסח המקורי זה "אפתנו בשופר" – זו המצוה הראשונה של השנה, שנותנת את הטון לכל השנה, להוציא את עומק הלב, קלא פנימאה דלא אשתמע, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", וזה פיתוי לקב"ה. על מנת לפתות צריך להגיע לעומק של העומק, ולהוציא את זה – בשופר, בשופרא, בהרגשה טובה עד כדי תענוג אלקי (מחד זה צעקה מעומק הלב, ומצד שני זה מלא עונג, השופרא הזה של "מצות היום בשופר"). זה רק להבין את המלה הראשונה שמשתמש בה, שצריך להשתדל. כמו שנסביר, להשתדל זה מצד חכמה – "אשתדל באורייתא" ו"אורייתא מחכמה נפקת". זה שאתה בטל לענין, מסור לענין. הרבה פעמים בחסידות, כמו בתניא, כתוב שמס"נ זה מצד החכמה. התבוננות בכלל זה מלשון בינה, אבל יש בזה חכמה-בינה-דעת. כאן ה"משתדל" זה החכמה.

"לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"

הדבר השני, במה הוא משתדל? עוד דוגמה למנטליות של חסידי חב"ד ביחס לתרבות של היום. בתרבות של היום לצאת ידי חובה זה להבחן על החומר הנלמד. שאם עדכנו אותך בחומר אתה בקי בו ומקבל מאה במבחן. זו דוגמה קלאסית של חפיף. אתה יודע והצלחת במבחן, זה נקרא שהצלחת ויצאת ידי חובה. אתה לא רוצה באמת להשיג את הענין באמת. הוא לא מביא כאן את הפסוק העיקרי, אותו דורש אדה"ז – "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". כל מי שחי חפיף, אז במודע או שלא במודע הכל זה התגלות לבו – הכל גילוי עצמי, הכל ישות, שהוא עושה משהו. יש אפילו מילים יפות, כאלו שבונים שיטות שלמות של פסיכולוגיה – שכל החיים זה הגשמה עצמית, צריך להגשים את עצמו. אם כל החיים זה הגשמה עצמית, זה עוד דוגמה מצוינת שכל החיים הלכו פייפן, על דבר שזה לא זה. "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". כשאנחנו לומדים את משמעות פנימיות הספירות, אחת המשמעויות של פנימיות היסוד זה הגשמה עצמית, אז לא שפסול שאדם יגשים עצמו, אבל אם בשביל זה הוא חי – זה לא הצדיק יסוד עולם, ההגשמה העצמית. אין לו את המוחין, זה כמו גוף בלי ראש. זה מה שרוצה לומר כאן, שיש מצב של אמת – שהאדם מחפש תבונה.

בינה – השגת הענין באמת; דעת – העמקת דעתו בזה

מה שקורא "לידע ולהשיג את הענין באמת" זה נקרא לחפוץ תבונה, ולא לחפוץ בהתגלות לבו, לא להיות כסיל. לומדים מזה שהחפיף הזה – שזה רובנו ככולנו – הוא הכסיל של ספר משלי. הכסיל לא חפץ בתבונה, אלא רק בהתגלות לבו. זה מה שכותב כאן, שהוא משתדל להתבונן בשביל להשיג. הפרטים כאן זה לא הענין, אלא רק אמצעי בשביל שבאמת יבין פה משהו. עוד הפעם, אפשר להצליח מאה אחוז במבחן, להיות מורה מצוין לזולת, ולא להשיג את זה בכלל. זה הכל חפיף – עשית נכון, 'הבנת' כביכול, אבל לא עשית שום דבר. ממילא זה גם לא פועל על האדם, לא מזיז אותו מבחינה נפשית בכלל. שוב, בהתבוננות כללית לא רוצה 'לידע ולהשיג את הענין באמת', ומיד יתן דוגמאות לענין. כנראה שאפילו לא יודע שיש כזה דבר, להבין משהו באלקות באמת, 'כמו שהוא'. קודם גם השתמש במלה לידע, אבל עצם הדעת כאן זה 'ולהעמיק דעתו בזה' – אחרי שמבינים משהו צריכים להתקשר בו, להעמיד דעתו בזה. שוב, יש כאן שלשה ענינים כלליים שכנגד חב"ד.

אז הכסיל – זה שמתבונן בכללות בלבד – אין לו את זה, אלא:], כ"א מסתפק בההתבוננות בכללות הענין ההוא [נקדים: למי הוא מדבר כאן? זה שייך לכל אחד בעולם, אבל בפשטות הוא מדבר כאן לתלמידים בתו"ת – למי שלומדים וטועים. רובם ככולם לומדים וטועים, לכן צריך רבי או משפיע להדריך נכון. יש בחור שלמד הרבה, יושב שעה שלמה ומתבונן, חושב שעכשיו הוא חסיד חב"ד, אבל זה גארנישט, זה שום דבר, זה דמיון.], וכמו בכללות ענין בריאה יש מאין (ונרגש אצלו ג"כ כללות ענין ההפלאה שבזה [כאילו-מתבונן שעה בענין של בריאה יש מאין, וגם מרגיש משהו – שזה מופלא. אני לא יכול לברוא יש מאין, אז אם יש מישהו שיכול זה חידוש מופלא ביותר (אמרתי את זה בחיוך, כי גם הרבי כאן מחייך, אבל הוא לא מחייך – הוא חושב שזה רציני מאד, שיושב ומתבונן ומרגיש שזה משהו מופלא ביותר. מה הבעיה? למה זה דמיונות? עכשיו, עד סוף הסוגריים הוא יסביר מה כן היה צריך לעשות:] מבלי שמשים לבו לידע את הכח האלקי המהווה מאין ליש [זה חידוש מופלא, שיש דברים מופלאים ואפשר בכל זאת לדעת אותם באמת. מה צריך לדעת? הוא יאמר ארבעה דברים שצריך לדעת, שזה י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. קודם כל, צריך לדעת את הכח האלקי המהוה מאין ליש] דהיינו איזה מדריגה פרטית באלקות הוא [זה הדבר הראשון, מאיזה מדרגה פרטית באלקות זה בא. צריך לדעת שה' מהוה הכל יש מאין, ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל. יכול להתבונן בכך הרבה זמן, וגם לתת דוגמאות כמו רקבון הגרעין באדמה וכו' – הרבה משלים, אבל אין בזה השגה אמיתית, כי יש ארבעה דברים שהוא לא מודע להם באמת, 'לא משים לבו'. הדבר הראשון שלא משים לבו לאיך זה עובד בספירות, התופעה הזאת שנקראת בריאה יש מאין.] ואיך הוא אופן ההתהוות מאין ליש ופרטי ההפלאה בזה [אחרי שהוא מזהה בתוך האלקות, שכאן הכוונה בתוך הספירות מאיפה זה נובע, אז יש תהליך, ואפשר לדעת – אם מתעמקים ומתבוננים כדבעי – את אופן ההתהוות. זיהיתי את המקור בתוך האלקות, ואולי הרכב של כמה מקורות בתוך האלקות, ועכשיו אני צריך להבין הלאה עוד שלב אחד איך זה מתפתח. יש תהליך, שלבים. זה נקרא אופן ההתהוות מאין ליש – זה פרטים מופלאים.], וכנודע דענין בריאה יש מאין הוא ענין נפלא מאד שאינו מושג באמת בשכל אנושי איך ומה הוא [זה כל הזמן איזה תרתי דסתרי, שאף על פי שזה באמת מופלא, אבל אפשר להתבונן על מנת לדעת באמת.] שז"ע מה שזהו רק בחיק הבורא [זה כבר משהו שלישי, שאחרי שאני מזהה מאיפה זה בא בספירות, ואחר כך אני מתחיל להתבונן באופן ההתהוות, שזה התהליך איך זה מתהווה, משהו מופלא ביותר, אז אני מתחיל להרגיש שהדבר הזה הוא רק ב"חיק הבורא" (כפי שעוד נסביר). חיק הבורא זה ביטוי מיוחד, ביטוי סודי שצריך להסביר. אחד שלא התבונן בהתבוננות פרטית, כמו שנקראת כאן, יכול לחזור על זה – הכל אפשר לדעת, גם את קונטרס העבודה אפשר לדעת מאה אחוז ולקבל מאה במבחן – אבל יש נקודה שצריך לדעת. שאחרי שמבין את אופן ההתהוות צריך לדעת שזה רק בחיק הבורא, רק ה' יכול לעשות. אחר כך אומר אותו דבר, אבל מעמיק בזה יותר, וזה כבר מדרגה רביעית (שמתחברת עם השלישית, כי לפי איך שאנחנו מנתחים כעת זה תרדלמ"ל):] ואמיתית כח ההתהוות הוא מבחי' עצמות א"ס ב"ה שהוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש מאין כו' וכמ"ש במ"א [שהמקום הראשון שזה כתוב במפורש זה אגה"ק כ בספר התניא.]) [עד כאן אמר שהכסיל שלנו, גם שיתבונן בבריאה יש מאין לא ישתדל וידע וישיג ויעמיק את הדעת כמו שצריך. לפני שנחזור וננתח את ארבע המדרגות שהוא כתב נאמר עוד כניסה לענין: