מלכות שבמלכות – תקון יסוד העפר

שעור בספר מלכות ישראל

חשון תש"נ – קבר יוסף הצדיק זי"ע, עיה"ק שכם ת"ו

ניגנו 'כאיל תערג'

רצינו לדבר על ארבעה יסודות כחומר שבין השאר יוכלו ללמד גם במקומות אחרים. התחלנו עם מסכת בבא קמא וארבע אבות נזיקין, שהם ארבע יסודות הנפש הבהמית המוזכרים בפרק א בתניא. למשל, הקליפה של הבור היא עצלות ועצבות וכן הלאה. יש הרבה מה ללמוד בזה, יש הרבה סדרים שונים לארבעתם. הסדר המקובל הוא ארמ"ע – אש רוח מים עפר. זה סדר של התגלות היסודות בטבע, בין בטבע התחתון הגשמי ובין בטבע של השתלשלות העולמות. כאן יוצא שהאש היא חכמה, רוח בינה, מים מידות ועפר מלכות. צריך להבין גם את זה. הצד השוה בין כל הסדרים הוא העפר, במלכות – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". הוא הבסיס להרים את הבנין מלמטה, מן היסוד שלו. כדי להרים את העולמות צריך לבוא מלמטה, אבל השאר משתנים.

איך רואים את זה בטבע? אלו הגלגלים, גלגלי הארמ"ע שמתחת לגלגל הירח, בלשון הראשונים. יש כוונה פשוטה של ר' אברהם אבולעפיה על המילה אחד. ידוע שיש תשעה גלגלים של כוכבים, רק שהגלגל העליון, שנקרא גלגל היומי, הוא סובב את כל המערכת ואין בו כוכבים. למטה ממנו יש גלגל המזלות, בו נמצאים כל הגלגלים הקבועים. אחר כך יש שבעה גלגלים של שבעת כוכבי הלכת, שסימנם הוא שצ"מ חנכ"ל – שבתאי צדק מאדים חמה נגה כוכב לבנה. מתחתם יש עוד ארבעה גלגלים של ארבע היסודות של העולם הגשמי. הראשון הוא גלגל האש, תחתיו גלגל הרוח, האויר, האטמוספרה של כדור הארץ. גלגל האש הוא כנראה מה שמכונה היום במדע שדות אלקטרו-מגנטים. זה אש חשוכה, שלא נאחזת במשהו גשמי. לפי הרמב"ן, ה"ברישא חשוכא והדר נהורא" של מעשה בראשית היא האש היסודית שתחת גלגל לבנה. זה הציור של העולם אצל הראשונים, כאשר היום, לפי התפיסה בתורת היחסיות של איינשטין זה מבט אפשרי. היו כמה מאות שנים, מהרנסנס והלאה, שירדו מן התפיסה הזאת והפריכו אותה, אבל מאינשטיין והלאה חזרו להצדיק אותה [זה רק לפי תורת היחסיות הכללית שלו, שהיא יחסיות עיגולית ולא רק יחסיות קוית כמו בתורת היחסית הפרטית שלו, ואכמ"ל. כמו כן, לא מדובר כאן רק על מדידת מרחקים פשוטה אלא על תנועת הסיבובים. העיקר זה להוריד מעלינו איזו בושה מוטעית, אותה ירשנו מן החינוך החיצוני, שכאילו צריך להתבייש מכל ה'שטויות' שחשבו פעם, כולל המושג ארבעה יסודות, כמו שנסביר בהמשך]. נחזור לכוונה של אבולעפיה. על סיום גלגלי הכוכבים יש חלוקה ברורה של אח – גלגל היומי ושמונת גלגלי הכוכבים, כוכבי המזלות וכוכבי הלכת. יש קשר בין הסיבוב של הגלגל היומי, המניע את כל הגלגלים, לבין איך שמתארים היום במדע את תנועת הכוכבים. הכל נגרם מסיבוב כדור הארץ סביב עצמו (spin), וסיבוב זה הוא בדיוק כמו סיבוב הגלגל החוזר סביב עצמו. זה שאני מסתובב סביב עצמי מי שפועל את זה הוא המקיף הכי רחוק, הגלגל היומי, שאין לו שום תפקיד אחר. הוא לא מכיל בעצמו כלום חוץ מלסובב את הכל [ממילא יצאו דברים קשים לפי המדע החדיש, שאם הכל מסתובב כל יום מסביב אז גרמי השמים הרחוקים מסתובבים במהירות אין סופית ממש, מעל ומעבר למהירות האור. אמנם לפי המדע של היום – לא אצל איינשטיין אלא בשני העשורים האחרונים – יש כזה דבר מעל למהירות האור, אבל זה רק ביחס לחלקיקים קטנים ולא ביחס לעצמים גדולים. בכל זאת, גם לגבי עצמים גדולים יש הסבר חדיש היום, שמוסכם על כולם כידוע לי, שההגבלה של מהירות האור חלה רק על עצמים קרובים שזזים בטווח שאחד משפיע על השני, אבל ברגע שהם רחוקים מאד זה לא חל. דוגמה נוספת היא מהירות התפשטות היקום, החלל, מעל מהירות האור. להסביר את זה זה קשה, אבל זו דוגמה להסבר, וכך נסביר גם ביחס לסיבוב הגלגל היומי המסתובב סביב עצמו במהירות הרבה יותר גדולה ממהירות האור כדי לסובב אותי, את כדור הארץ, פעם אחת ביום. כל זה כנגד הנחת המדע היום על הציר של כדור הארץ המסתובב סביב עצמו]. לענייננו, בגלגל היומי, שהוא לפי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק א הגלגל הכי חשוב, מוטבע כח יוצר בראשית. הוא ראשית ההתלבשות של הקב"ה במציאות, וזה מה שנותן לו את הכח להסתובב ולסובב את הכל ללא לאות. הגלגל הזה הוא האות א במילה אחד. אחר כך יש את האות ח כנגד שמונת הגלגלים, שהראשון מהם הוא גלגל המזלות הקבועים, שבלשון ימינו הם כל הגלקסיות עם הכוכבים, שהוא באין ערוך רחוק וגדול ביחס לשבעת כוכבי הלכת הבאים אחריו. האות ח מתחלקת ל-א ו-ז. זה לא כמו החלוקה בחז"ל שיש ז רקיעים עם הארץ. בסוף יש ד עיגולים של יסודות העולם הגשמי. אצל האריז"ל, וכך גם מסביר ר' חיים ויטאל בשער הקדושה, ארבעת הגלגלים הללו הם כנגד שם הוי' של המלכות של עולם העשיה הרוחני. זה טוב מאד להסבר למתחילים, שזו היא נקודת החיבור שבין עולם הקבלה הרוחני עם המציאות הגשמית שלנו בהתבוננות מלמטה למעלה. הקבלה אומרת שיש ארבעה עולמות רוחניים כאשר התחתון הוא עולם העשיה, ושתי הספירות האחרונות שלו – יסוד ומלכות – מתלבשות ומחיות את כל היקום הגשמי. היסוד ניצב, מהווה ומחיה את כל ה-אח, שמונת הרקיעים העליונים, ואילו המלכות מחיה את עולם הטבע התחתון שלנו, שלמטה מן הירח [היום מקובל שהכל אותו הדבר, אבל אצל הראשונים החומר של הכוכבים הוא חומר אחר מן החומר שלנו. היום זה יותר קרוב אל פשט קהלת ש"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", ויש הרבה מדרשי חז"ל שאומרים שהשמים התהוו מן הארץ – מארבעה יסודות או ממאה ויותר יסודות כמו היום – והכל אותו הדבר]. בלשון ימינו, גלגל יסוד האש הוא כאמור השדות האלקטרו-מגנטים, אחריו בא גלגל יסוד הרוח שהיא האטמוספרה, אחר כך גלגל המים כמו שבתחילת הבריאה הכל היה מכוסה מים ואחר כך ה' עשה נס – "לרוקע הארץ על המים" – והעלה את היבשה על פני המים. זה בדרך נס, נס קיים. זו התבוננות חשובה לכל יום, שגם היום זה נס, שיש לי מקום לעמוד עליו, כי על  פי טבע כל מה שכבד שוקע במים והארץ צפה על פני המים. שוב, בתחילה יש חושך מלא אנרגיה, אחר כך יש אויר, אחר כך מים ובסוף ארץ [בלשון הרמב"ם יש יסוד העפר ולא יסוד העפר].

[דברנו פעם על התופעה בטבע שהיא הכי לא צפויה, הכי תהו, והיא מזג האויר. על כן בתורה עיקר הזיקה של הנשמה הרוחנית עם ה' היא "משיב הרוח ומוריד הגשם". מה שפועל את כל השינויים במזג האויר האלו הוא האש, מצבי השדות האלקטרו-מגנטים, שמעל האויר. לענייננו, כיוון תופעות הטבע דרך ההתלבשות ביסוד האש זה על דרך המבואר בתניא שראשית התלבשות אור אין סוף היא בחכמה].

שאלה: למה לא להסביר יותר פשוט, שיסוד האש היא השמש שמעל לאטמוספרה והיא גם כן מקור החום בעולם?

תשובה: כי אנחנו רוצים להיצמד להסבר הרמב"ם על הגלגלים ולא להמציא מעצמנו. דוקא גלגל יסוד האש של הרמב"ם אינו חם כלל. כל זמן שאינו בוער הוא קר. בכל ספרי המחקר, וגם בספרי החסידות, כתוב שככל שיותר קרוב לכדור הארץ יותר חם וככל שיותר רחוק בחלל השמים זה יותר קר. בקבלה מוסבר שהחום הוא תוצאת של האור החוזר מכדור הארץ [ובמדע היום יסבירו שזה בגלל שהאטמוספרה מעכבת את האנרגיה בתוכה, כמו חממה, שזה גם כן סוג של אור חוזר].

מה יצא לנו מכל זה? יצא לנו, לפי אבולעפיה, שיש לנו יג גלגלים בסדר של אח ד, הזכרי הוא אח והנקבי הוא ד, ד רבתי [היסוד והמלכות של עולם העשיה], כאשר ארבעת הגלגלים האחרונים הם כנגד המלכות של עולם העשיה לפי הסדר של שם הוי': החכמה של מלכות דעשיה ניצבת בתוך גלגל האש, הבינה של המלכות בתוך יסוד הרוח, התפארת של המלכות בתוך גלגל המים ואילו המלכות דמלכות דעשיה בתוך יסוד העפר. בתוך הארץ הקדושה, ארץ ישראל, יש גילוי הכי גדול של יסוד העפר. כל זה היה כדי להסביר את הכותרת של המאמר "מלכות שבמלכות – תקון יסוד העפר".

[אין במדע של היום תפיסה מעבר לגלקסיות שלנו, מה שאצל הרמב"ם נקרא גלגל החוזר, שהיא בהקשר שלנו הכתר של הכח הזכרי. לפי הסבירות של תפיסת איינשטין, היקום הוא סגור, נופל לתוך עצמו, ויש ודאי מה שמעבר לזה אבל הוא לא בעולם שלנו בכלל. לפי תפיסתו יש מושג של עולמות אחרים, ממדים אחרים, לגמרי, שהדרך היחידה להגיע אליהם היא לפול לתוך חור שחור. זה סוד הקבר, שיוצאים מן העולם הזה והנשמה עולה לעולם אחר לגמרי. מה קורה אז לגוף? יש כמה אפשרויות: או כמו משה או כמו חנוך או כמו אליהו...].

עד כאן הכל היה בשביל התלמיד הפקח והחצוף שיאמר שכל הנושא הזה, של ארבעת היסודות, הוא פרימיטיבי ושייך לעבר, אז זה בשביל להראות שגם הפשט הוא נכון, שיש דבר כזה. שהמושג יסודות זה רק סמנטיקה, הגדרה.

שאלה: אבל איך אפשר להסביר שכל דבר בעולם מורכב מארבעת היסודות האלו?

תשובה: למה לא? בכתבי האריז"ל כתוב שיסוד המים שלנו הוא לא יסוד פשוט, הוא יסוד מורכב. ברמב"ם כתוב שיש חפיפה בין היסודות, שאחד נכנס בתוך השני, אבל באריז"ל מובא שהמים שלנו לא מים טהורים, וזה מתאים מאד לתפיסה הכימית היום, שהמים הם תרכובת של מימן וחמצן. הכל תלוי איך מגדירים את המציאות. היום יודעים שגם החלוקה של היסודות למאה היא גם קביעה מוסכמת. למדען היום יש אולי הרבה יותר ידיעות על העולם אבל הוא שטחי, הוא לא יודע איך לסדר אותן נכון. למשל, היום אומרים שהיסוד הכי יסודי בטבע הוא מים,מימן, שכל הכוכבים הם רק מים. לפי חז"ל: שכל השמים הם "שם מים". הכל מים, יש מים עליונים ויש מים תחתונים. כל הכוכבים המאירים.

אולי נפשיט יותר את המושג ארבעה יסודות. אפשר לומר שזה מה שקוראים היום במדע מצבי צבירה של חומר: מוצק, נוזל, אדים-גז ומצב של בערה ((active compaction, שהחומר כעת הוא לא רק גז [זו לא הבערה של השמש שהיא בערה אטומית, עוד הפשטה של האש, על דרך 'פנימיות אבא פנימיות עתיק'].

שתי ההפשטות הללו של ארבעת היסודות, הגלגלים ומצבי הצבירה, מכוונות כנגד הסדר של ארמ"ע – אש, רוח מים, עפר. אבל כשעוברים לסדר של דצח"ם – דומם, צומח, חי, מדבר – שהם בטבע ובחסידות נקראים יסודות מורכבים לעומת הקודמים הפשוטים, אז הסדר משתנה. זה סדר של חיות, שבמדבר יש הכי הרבה חיות ובדומם לא רואים אותה בכלל, הוא דומם ושותק. חיות לעומת מות זה לעבור לממד אחר של מציאות, מהשתלשלות להתלבשות. הסדר של השתלשלות הוא מן הקל אל הכבד, מן האש עד לעפר. במקום אחר במערכת חמש הקדימויות שבלשון הראשונים זה נקרא קדימה טבעית, קדימת הפשוט אל המורכב יותר. אבל כשעוברים לדצח"ם, שהם מצבים שונים של חיות זה אחרת.

שאלה: לכאורה המהלך הטבעי במציאות הוא התפרקות ולא הרכבה?

תשובה: זה מה שקורה עם חומר, מה שהטבע הגדול פועל על החומר הקיים בו, אבל בתוכו יש התפתחות כמו מה שקוראים היום אבולוציה, קדימה טבעית. הבעיה של המדע היום היא שהוא מנסה לתפוס דצח"ם אך ורק בממד החיצוני שלו, בממד של השתלשלות, של אבולוציה. זה מאד קרוב, אבל יש שינוי קטן לפי החסידות, כמו שנסביר מיד. ההגיון הזה של התפתחות פועל גם על אבן, שיש התפתחות מאבן לקריסטל, מפשוט למורכב. הגבישים הם תוצאה של התפתחות רק בממד אחד, בממד של אבן. כך זה גם ביחס לארבע היסודות הכללים – "יוצר אור ובורא חושך" קודם חושך אחר כך אור יותר מפותח ממנו. אז זה נכון שאפשר להלביש את הרעיון הזה גם לגבי דצח"ם וזה מה שקוראים היום אבולוציה. זה רעיון השתלשלותי שהולבש על עולם של חיות. זה נכון במידה מסוימת, כמו שבמעשה בראשית יש קודם צמחים אחר כך דגים ועופות אחר חיות ובסוף אדם.

ברוב ספרי הקבלה מסבירים שהדצח"ם מקביל לאותו הסדר של ארמ"ע – המדבר כנגד האש, החי כנגד הרוח, הצומח כנגד המים והעפר כנגד הדומם. אבל כשפותחים את התניא בסוף אגרת הקדש כ, ואחריו כל ספרי חסידות חב"ד, רואים סדר אחר, שאדם הוא הרוח והחי הוא האש. הופך את שני העליונים. "ויהי אדם לנפש חיה – לרוח ממללא", והאדם הוא הרוח של הבריאה [ועד לרוח הכי גבוהה של "ונחה עליו רוח הוי"] ואילו החי, המונע על פי רצונות טבעיים בלבד, הוא האש. ההבדל הזה הוא בגלל שלומד את סדר הדצח"ם בסוד ההתלבשות ולא בסוד ההשתלשלות.

סדר ההתפתחות של הארמ"ע הוא מלמעלה למטה, מן האש אל העפר, ואילו סדר ההתפתחות של הדצח"ם הוא הפוך, מן הדומם אל המדבר ולכן אומרים את הסימן הפוך. בחי משהו קורה שזה תופעה של התלבשות, שהגדרת פשוט היא הגדרה אחרת ולא של כובד או מאסה. היא הגדרה של חיות פשוטה. בניהם הסדר הוא מן הפשוט אל המורכב, רק השאלה היא מה פשוט ומה מורכב אצלך. לפי הסדר של ארמ"ע הפשוט הוא פשוט של מאסה ומצב, קל וכבד, וברגע שעוברים לדצח"ם הפשוט הוא פשוט של התגלות חיות, שהדומם מגלה הכי פחות והאדם מגלה הכי הרבה רוח חיים.

נקרא לסדר הזה – רוח, אש, מים, עפר – סדר ראמ"ע של התלבשות, אז צריכה להיות עוד אפשרות [מתוך שש האפשריות כאשר עפר תמיד למטה] של סדר השראה. כשעולים לעולם האצילות אז הסדר הוא מים-אש-רוח-עפר. מים הם חכמה, אש היא בינה ורוח היא דעת. כך מובא בפשטות קבלה, וכך גם בתניא פרק ג, שהחכמה בראש היא יסוד המים, הבינה בלב היא יסוד האש והצימאון בנפש. מים הם רויה ושביעה. מים הם נביעה, לחלוחית ותענוג, והצימאון והחוסר הוא בלב. הממוצע המחבר אותם הם הראות, הרוח המנשבת ומנחמת את הצימאון [זה כל תורת ר' נחמן]. זה סדר מצד האור. בחסידות שלושת המצבים השתלשלות-התלבשות-השראה הם אור-חיות-כח. אור זה השראה, חיות זה התלבשות וכח – אנרגיה – זה השתלשלות. כח הוא מצד הכלים, חיות מצד האורות הפנימיים ואור הוא האור המקיף. כמובן שזה משנה את הצירופים, כמו שלמדנו את המשנה של ארבעה אבות נזיקין, שלפי הסדר הכי גבוה של האצילות הוא צירוף והיה, צירוף חודש תשרי. אבל לפי ארמ"ע זה יהיה צירוף אחר לגמרי, ההוי שהוא צירוף של חודש אלול, ואילו לפי הסדר של צדח"ם הסדר יהיה י-ה-ו-ה בהיפוך האותיות ה.

נאמר עוד כמה פירושים במדע לארבעת היסודות, מלבד מצבי צבירה. פירוש מאד פשוט, שכבר כתבו אותו הרבה אנשים במאה האחרונה, שיש שלושה מצבים של אנרגיה באטום המיוצגים על ידי שלשה חלקים שבו – האלקטרון, הניטרון והפרוטון. היינו, כוחות חשמליים חיוביים, שליליים וניטראליים. האלקטרון הוא האש, הפרוטון הוא המים [המאסה היסודית] והנויטרון הוא הרוח. העפר, לפי זה, הוא הסך הכל, כמו שבספר יצירה אין עפר בכלל. כל אטום הוא בור אחד, בור ריק, ובו אש מים ורוח.

יש משהו קצת יותר עמוק. ההסבר הזה שאמרנו יורד למטה ממה שקוראים היום יסודות בכימיה, זו פיזיקה אטומית, ואמרנו בשם האריז"ל שהיסודות הם יסודות מורכבים של מולקולות, כמו מים. יש הסבר ביניים, שמתייחס למה שהיום קוראים יסודות בטבע. יש אמנם קרוב למאה יסודות אבל אפשר לבחור את העיקריים בהם שיקבילו לארבעת היסודות. לעניות דעתי, והיו על זה כמה שיעורים בויצמן, אפשר לבחור. עוד הקדמה, לפני הפיזיקה החדשה חשבו שאי אפשר לעבור מיסוד אחד לשני [לפני תקופת הרנסנס, מה שקוראים תקופת ה"חושך", ניסו לעשות את זה. זה נקרא אלכימיה], אבל היום יודעים שאפשר על ידי התכה. כמו בחסידות, שאם מחזירים לאין אפשר לעבור מיש ליש, אז כך גם בטבע שאם מפרקים את האטום אז אפשר רק שהעלות לא משתלמת. למה זה חשוב לנו? כי אם נמצא את ארבעת היסודות העיקריים אז לפי התפיסה הקודמת זה לא יעזור, ואי אפשר לעשות מהם משהו אחר, אבל לפי התפיסה היום מספיק יסוד אחד, ולענייננו, ארבעה. הארבעה הם מימן, פחמן, חנקן וחמצן (המספרים שלהם בפיזיקה הם 1,6,7,8 העולים יחד כב האותיות, ואכמ"ל). מימן מקביל למים, פחמן לאש, חנקן לעפר וחמצן לאויר. ידוע שבאחוז מרכיבי האויר יש יותר חנקן מאשר חמצן, אבל מה שמעניין אותנו, מה שאנחנו נושמים, זה החמצן למרות שהוא רק חומש מן האויר. עיקר התועלת, החיוניות, של העפר הוא כח הצומח שבו, והיום יודעים שעיקר מה שמצמיח בתוכו הוא החנקן. זה שיש כל כך הרבה חנקן בתוך האויר זה אומר שהאויר הוא יותר עפר מאשר אויר. כשאומרים ארץ ישראל זה כולל את האויר – "אוירא דארץ ישראל מחכים", ולהבדיל, בחוץ לארץ "גושה ואוירה טמא". הפחמן הוא אש כמו "שלהבת הקשורה בגחלת". ההגדרה היום בכימיה של חומר אורגני, של משהו חי, הוא שבכל תא שבו חייב להיות לפחות את יסוד הפחמן, וכל השאר כאילו במקרה. כלומר, חומר אורגני הוא ביסודו אש.

נסכם: אמרנו ארבעה הסברים לארבעת היסודות. אמרנו את ההסבר הטבעי כמו שמביא הרמב"ם, אמרנו את מצבי הצבירה, אמרנו את מרכיבי האטום – הביטוי למצבי האנרגיה והטעינה החשמלית, ואמרנו את היסודות הפשוטים היום הכימיה שאפשר בהחלט לומר שהם מרכיבים את כל הטבע. לפי הסדר האחרון – מים, אש, עפר, רוח – העפר אינו האחרון [ובמשנה שלנו יוצר את הצירוף יההו, סוד תפילין של רבינו תם. מבואר בקבלה ומוסבר בסוד ה' ליראיו שבאצילות הראשונה הסדר שבו מתגלה שם הוי' הוא הסדר הזה, בו האות ו מתגלה רק בסוף כדי לחבר את שתי אותיות ה שנפרדו מן האות י הראשונה]. הבולט בסדר האחרון הוא הדילוג מ-1 ל-6. אחד מבין הרמזים הרבים שיש בסדרה הזו – 1,6,7,8 –  הוא שהמשולש של 8 עולה אלה, וסכום שלושת המשולשים האחרים עולה מי  - "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" – וביחד אלקים.

כל מה שדברנו עד עכשיו היה הקדמה לכותרת של המאמר. כעת נתחיל ללמוד אותו מבפנים.

א.

אברהם אבינו ע"ה נמול בן תשעים ותשע שנה. אברהם הרגיש, כך מבאר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, שכל עוד נשאר בו פרט אחד מכוחות נפשו שטרם נתברר – פרט אחד מתוך מאה, התכללות י פעמים י (יפ"י) כנודע – עליו למול את עצמו

הגדולה של אברהם אבינו, שתפס בגיל תשעים ותשע אחרי שהכיר את בראו בגיל שלש לאחר ניסיונות קשים, שהוא בעצם ערל וצריך למול את עצמו. ידוע הווראט מהצמח צדק שבכה לפני האדמו"ר הזקן למה ה' לא מתגלה אליו לאחר שלמד את פרשת וירא, והתשובה היתה זאת, שיהודי זקן בן תשעים ותשע שתופס שהוא צריך למול את עצמו מגיע לו שה' יתגלה אליו. את הווארט הזה מסביר הרבי, מה זה גיל תשעים ותשע. זו נקודה אחת לפני תכלית הבירור. הנפש מורכבת מעשרה כחות וכל כח מעשרה כוחות, וביחד מאה, ותשעים ותשע הוא פרט אחד לפני הסוף. הפרט האחרון הוא מלכות שבמלכות, ואותו נשאר לאברהם לתקן. מבואר באריז"ל, שהסדר הזה של פרקי אבות, מגיל "בן שלש למקרא" ועד גיל מאה בו "כאילו מת ובטל ועבר מן העולם", הוא סדר של נשמה חדשה. נשמות שלנו, שהן נשמות מגולגלות, לא שומרות על הסדר הזה. לאחר גיל מאה זה כבר לגלות את השלמות העצמית בעולם, אבל עד גיל מאה זה תקון עצמי [ולפי זה ניסיון העקדה הוא ניסיון של חינוך הבן]. תקון הפרט אחד שלפני הסוף הוא למול את עצמך, להתחיל מחדש.

האמור כאן הוא לפי סדר התקון מלמעלה למטה, מכתר שבכתר ועד מלכות שבמלכות. זהו תקון של אור פנימי, בעוד הסדר של אור מקיף הוא הפוך, מלמטה למעלה, ממלכות שבמלכות ועד לכתר שבכתר [כמו בכוונות של ספירת העומר]. לפי זה אברהם הכיר את בוראו בגיל של בינה שבכתר, או דעת שבחכמה אם נכוון לפי חב"ד חג"ת נהי"ם. כעת אברהם עומד לפני המלכות שבמלכות וה' אומר לו ,התהלך לפני והיה תמים". עכשיו זה מבחן התמימות, שעד עכשיו יפה מאד עמדת בהצלחה בעבודה שלך אבל עכשיו "היה תמים", שלם. עכשיו אתה מל את עצמך כדי להמשיך את ה"זרע קדש ברך ה'".

(שהרי אמרו ז"ל "בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם", כלומר שגמר את התקון והברור של כל פרטי כחות נפשו, ומעתה אין לו לירא מהשתלשלות כחות נפשו מטוב לרע, מה שאין כן טרם הגיעו לגיל מאה).

"מת ובטל ועבר מן העולם" זה שכבר אין לו פחד יותר מהשתלשלות טבעית לתוך הקליפות, מיניקת החיצונים. כמו יצחק שנעשה עיור ה' יחד את שמו עליו בחייו וחז"ל אומרים שזה כאילו שהוא מת. לא שחייב למות ממש, אלא שאין פחד שתהיה נפילה לא מודעת מן הבנין שלך. כעת העבודה היא להמשיך בעבודתו עד היום, עבודת החינוך, ביתר שאת. "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו..." נאמר לו רק כעת.

מכאן מובן שבהיות אברהם אבנו בן תשעים ותשע שנה נשאר לו לברר את הפרט האחרון מבין מאה פרטי כחות נפשו, דהיינו "מלכות שבמלכות" שבו, וכידוע שעבודת אברהם אבינו ע"ה היתה בדרך מלמעלה למטה (מכתר שבכתר ועד למלכות שבמלכות), להמשיך גילוי אלקותו יתברך בעולם (בסוד תוספת אות ה-ה בשמו – אברהם – להיות "אב המון גוים", וד"ל).

ב.

אדמו"ר הזקן כותב בתניא: "...אין לך גשמי כעפר הארץ ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה..." [ובתוכה חכמה דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה וכן הלאה עד אחד האמת שבחכמה דאצילות, כפי שמבואר שם]. ופרושו כידוע, שסוד הוי' ב"ה דמלכות דעשיה מתלבש בארבעת היסודות בגשמיים שמתחת גלגל הירח: י ביסוד האש; ה עילאה ביסוד הרוח; ו ביסוד המים; ה תתאה, מלכות דמלכות דעשיה, ביסוד העפר. ועל כן בהמשך פרשת אברהם אבינו ע"ה, בויכוחו של אברהם אבינו ע"ה עם הקב"ה אודות גורל סדום ועמרה (בהיותו בם צט) אומר אברהם "ואנכי עפר ואפר"

רש"י מסביר פשט ב"אנכי עפר ואפר" שהיה אמור להיות עפר בידי המלכים ואפר בידי נמרוד, כלומר שהייתי צריך להיות כבר מת. קשור עם הבור, כמו אחרי גיל מאה ש"בטל ועבר מן העולם". כמו שאומרים בסוף הוידוי של יום כיפור "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי". זה דגם של יאוש חיובי. אברהם הוא הראשון שהביע את היאוש והשפלות שלו. הוא מת וממילא מי שמנהיג את העולם זה הקב"ה, והוא אומר את זה תוך כדי ויכוח עם הקב"ה. ש"עפר ועפר" מתווכח עם ריבונו של עולם. לא מתיימר להיות שום דבר ובכל זאת מתווכח.

(בהתאמצותו, עד כדי מסירות נפש, להתווכח עם ה' יתברך, עבור הצלת הזולת, הרשע לעת עתה),

כלומר, בשביל אחד שהוא באמת 'עפר ואפר'. בלשון ר' אייזיק, אחרי שבירת עולם התהו האורות עלו 'למעלה מן המציאות' והכלים נפלו 'למטה מן המציאות'. לאחר האסון של מקרה המלכים אין במציאות לא אורות ולא כלים. אלו הם אנשי סדום, ולחזור ולעלות אל המציאות זה על ידי שפלות. מציאות זה יכולת הכרת אלוקות, אפילו כשעדין לא מכיר בפועל, שיש בעל הבית לבירה זו. להיות מתחת למציאות זה להיות במצב כל כך מיואש שאתה לא מסוגל להכיר שיש ה' בעולם. אף פעם לא מתייאשים מן המציאות. מתייאשים מן הדבר שהוא למטה מן המציאות. צריך להאיר לו הארה מבחוץ, כי הוא לא מסוגל באמת לקום בעצמו. ככל שהוא יותר למטה צריך להאיר לו ממקום יותר גבוה. גם אברהם לא התייאש מאנשי סדום עד לרגע האחרון, רק שלא הצליח כי לא הגיע למדרגת משה רבינו, רק הכין לו את הדרך.

[תפילת יצחק היא השורש לתפילות אברהם ויעקב, ולכן תפילת מנחה היא היחידה שנקראת על שם תפילה. לכן בבריאת העולם כתוב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" בבחינת "ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב"].

שהרי כל עבודתו בשנה זו בפרט היתה לתקן את יסוד העפר שבו (ועל ידי זה את יסוד העפר של חלקו בעולם, כמבואר בשיחת כ"ק אדמו"ר הנ"ל.

יש לאדם בפרוש חלק בעולם, וככל שהוא נשמה יותר כללית יש לו חלק יותר גדול, ואפילו מי שיש לו חלק קטן על ידי מעשה קטן הוא יכול להכריע את כל העולם לכף זכות.

והוא סוד "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", דהיינו שבתשובת האדם לה' – "שוב יום אחד לפני מיתתך" – פועל הוא זכוך בכללות יסוד העפר שבעולם – הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", וד"ל).

"כי עפר אתה" זה שאתה בעצם עפר, ו"אל עפר תשוב" זה מלשון תשובה – "שוב יום אחד לפני מיתתך" – ואז התשובה שלך תהיה מתוך תודעה של עפר. עיקר התשובה זה לתקן את העפר שבו. אם עיקר יסוד העפר בנפש זה עצלות ועצבות אז עיקר התשובה זה לתקן את זה. לצאת מן הבור של הקליפה. זו התשובה הכי חשובה, הכי עצומה. זו תשובת אברהם בשנה המסיימת את מאה השנים שלו. העפר הוא הזיהום אויר הכללי שמסמא את העיניים מלראות אלוקות בעולם ולהתפעל ממנה. בלשון התניא זה כבדות. שמחה נקראת טהרת הלב, שבזה אתה נעשה מפוכח, "פוקח עורים", לראות אלוקות. לשוב את העפר הקדוש – שפלות של קדושה – ולצאת מן העפר של הקליפה – עצלות ועצבות.

ג.

איתא בתניא שמיסוד העפר של הנפש הבהמית באות המדות הרעות של עצלות ועצבות. נמצא, לפי זה, שעיקר התקון של יסוד העפר הוא על ידי מדת הזריזות והשמחה דקדושה – "הוי רץ למצוה קלה (מתוך 'שמחה של מצוה') ובורח מן העבירה (על ידי ה'כבדות' שבטבע הנפש האלקית לגבי כל דבר שאינו לפי רצונו יתברך, כמבואר בדא"ח)",

"זה לעומת זה עשה האלקים". כתוב שיהודי ירא שמים כשבאה לו עבירה והואר לא תמיד מודע לכך, אז אחד הצורות של סייעתא דשמיא הוא שאז הוא נרדם. זה נקרא כבדות של קדושה. יש משהו בנפש האלקית שנעשה כבד לאותו הדבר. זה לא 'הולך לו', וכך הוא ניצל מן העבירה. מי זוכה לזה? זה שרץ למצוה. מיד לאחר ברית המילה של אברהם אבינו רואים שהוא קיבל תוספת של זריזות. אז הוא יכול להמשיך את ה"זרע קדש". למה ישמעאל נולד לפני המילה ויצחק לא יכול להיולד? מבואר בחסידות שכאשר יש קליפה המכסה על הקדושה לא יכולה להיות זרימה מין המקור מפחד יניקת החיצונים. זה פחד טבעי של הקדושה. ברגע שמסירים את הקליפה אוטומטית הזרימה מתאפשרת. זה כלל גדול בקבלה, ושל מצות ברית מילה. הזרימה הזו מכונה "עד מהרה ירוץ דברו". זו בחינת ברכת כהנים – אברהם נקרא כהן, "אתה כהן לעולם" – ועליה נאמר בזהר הפסוק הזה. זה עיקר תקון העפר – זריזות. הוא מת וזריז ביחד. עפר זו כבדות, שאתה לא נייד. בכל תקון יש על ידי ההיפך, כמו בזריזות מול כבדות, ויש תקון על ידי הדומה לו בקדושה, כמו השפלות שבקדושה. בשנת המאה אברהם צריך להתעצם בשניהם.

כאשר תכלית הברור של הזריזות הוא ענין ה"זריזות במתינות" (פתגם הבעש"ט זי"ע), הכל בסוד "זריזותיה דאברהם".

המתינות היא על ידי המשכת מוחין. מכל הביטויים זהו הביטוי הטוב ביותר לבטא את האיזון הנכון בנפש. אצל הבעש"ט זה מובא בעיקר ביחס לתקון הגאוה, 'הרגשת מעלת עצמו'. בפרטיות יותר, זה תקון הדעת, שהמודעות העצמית לא עומדת לרועץ בפניך להכשיל אותך ולנטרל אותך מפעילות מתמדת. יש תמיד כח בנפש שרוצה לשתק את האדם, להגביל אותו, והיא הרגשת מעלת עצמו. זה סוג מיוחד של גאוה שעוצרת את האדם. אתה כל כך 'מבסוט' מאיך שאתה נראה אז לא צריך לעשות כלום, להיפך צריך לשמור על התדמית כמו שהיא עכשיו. בשביל להיות תמיד בפעילות מתמדת צריך את הזריזות. גם בעצבות, בדיכאון, זה שהאדם משלים עם המצב. זהו. הוא כבר איבד את ה'מרוצה' או 'לא-מרוצה', אין לו כבר טעם בזה. לא חושב שאפשר לצאת משם. כמו ילד שמתכווץ על הספה ובוכה כמה שעות כמה שעולם רע ואכזר לגביו, ואז הוא מאד מרוצה.

מדה זו – "זריזות במתינות" – נשלמה בתכלית בעת העקדה, כשהזדרז אברהם ביותר לקיים את גזירת המקום ב"ה

כך מסביר האדמו"ר הזקן את המעלה של אברהם אבינו בעת העקדה. להיות מוכן לעקוד את יצחק במסירות נפש זה יכולים הרבה צדיקים, אבל לעשות את זה בשמחה וזריזות – זו מעלת אברהם. בעל 'פרי הארץ', ר' מנדל מויטבסק, אומר בשם הבעש"ט שעיקר הניסיון היה באמונה, שאתמול אמרת "כי ביצחק יקרא לך זרע" והיום אתה אומר להעלות אותו לעולה, ולהחזיק ראש בנשיאת ההפכים הזו מבלי ספק באמונה. בכל זאת, הביטוי החיצוני לכך הוא הזריזות.

ואף על פי כן היה בתכלית ישוב הדעת [זו המתינות] בעמדו נגד פתויי השטן בדרך, כמבואר בחז"ל.

אף על פי שמבואר לעיל, בשם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, שמגיל מאה אין לו לאדם מה לירא וכו', בכל זאת פשוט שמתעצם והולך, גם באמצעות העמידה בניסיון, בהארת מאה מדותיו המתוקנות, ועולה בהן תמיד מחיל אל חיל. הוי אומר שאף על פי שגמר האדם את עבודת המילה (בגיל מאה), נשארה לפניו עבודת הפריעה – גילוי אור העטרה (המשכה מ-יג תקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, דכתר עליון לכתר מלכות, בסוד "כתר עליון איהו כתר מלכות") – תמיד, וד"ל.

אברהם כנראה כן פרע את עצמו, אבל את המצוה הוא הוריש ליצחק ולזרעו בלבד. לגביו זו היתה עבודה אישית. ברוחניות, עבודת הפריעה – קריעת הקרום הדק לאחר הסרת העור הגס של העורלה – היא עבודת גילוי העטרה. עטרה היא מלכות בלשון הקבלה הראשונה [כמו שגבורה היא ספירת הפחד וחסד היא ספירת הגדולה]. מילה היא המלחמה ברע הגלוי ופריעה היא המלחמה ברע הנעלם, שאינו במודע. הפריעה הרוחנית היא בידי שמים ולכן חז"ל דורשים שה' החזיק בידו בעת המילה. הפריעה נקראת המילה הגדולה, כדי לגלות את יג מדות הרחמים. את מילה עצמה הוא גמר באותו יום ואילו את הפריעה הוא מגלה מאותו היום והלאה כי בגילוי יש עד אין סוף מדרגות לגלות.

ד.

כאן יש עוד ענין הקשור עם ארבעת היסודות, שהיום אצל המדענים נחשב מיושן. יש בגוף ארבע מרות – נוזלים או הורמונים שהיום חוזרים לזה בעיקר ברפואה הטבעית – שקשורים עם מצבי הנפש. בנוסף לכך יש ארבעה איכויות – שתים שהם ארבע. יש איכות של "קר – חם" ויש איכות של "לח – יבש". בכל יסוד יש זוג איכויות, אחד מכל צמד. הסימן בראשונים הוא:

ח – י                                  אש:      חם – יבש

ל – ח                                 רוח:     לח – חם

ק – ל                                 מים:     קר – לח

י – ק                                  עפר:     יבש – קר

בכל יסוד יש תכונה עצמית ויש תכונה מקרית, טפלה לו. למשל, האש הוא חם ויבש. החם שבו היא האיכות העצמית והאיכות המקרית הוא שהיא יבש. הרוח לח וחם, לח בעצם וחם במקרה. מים זה קר בעצם ולח במקרה ועפר הוא יבש בעצם וקר במקרה. הכי מענין זה המים, שיכולים להיות קרח או אדים ולכן הלחות היא איכות מקרית, ואילו האיכות העצמית היא הקור [לכן יש בעיה עם מקוה חם, שאבדת את העצמיות של המים ואילו אפשר להקפיא מים שאובים ולהחזיר אותם לכשרותם למקוה]. "מים קרים על נפש עיפה". לקור יש גבול למטה, בעוד שלחום אין. זה מסביר סוד גדול בחסידות על סמך ביטוי בחז"ל, שיש שני מצבים בנפש: "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל". "עד ועד בכלל" הוא הקור ו"עד ולא עד בכלל" הוא החום. "עד בכלל" זה היאוש ו"עד ולא עד בכלל" היא ההתלהבות. היהודי צריך להגביר את המודעות של "עד ולא עד בכלל", שהיא מודעות של הסובב כל עלמין שמעל למודע, על המודעות של "עד ועד בכלל", שהיא המודעות של הממלא כל עלמין. להגביר את הנטיה להתלהבות על הנטיה ליאוש ונפילה לבור. נחזור למים. זה שהם קרים בעצם כי הם מתחילים מאפס המוחלט למרות שאחר כך מגיעים עד אין סוף. אדרבה, זה שהגעת ל"עומק תחת" זה מה שנותן לך את כח הקפיצה למקום הכי גבוה. יש קצה מוגבל, שעד כאן ותו לא, אבל זה שאין גבול בצד השני זה גם דבר פלאי. זה אומר שהטבע גבולי ובצד אחר לא גבולי. לכן אמרנו שהמימן הוא היסוד הכי חשוב בטבע. בחסידות יש שאלה, למה קוראים לה' אין סוף ולא אין תחילה? כי לגבי הבחינה הזאת של 'אין סוף' יש תחילה. אין סוף זה על התפשטות האור ולגבי המדרגה הזו יש תחילה, ויש בחינה שעליה ראוי לומר 'אין תחילה', כמו 'נמנע הנמנעות'. יש בטוי בלשון הראשונים, בעיקר במורה נבוכים, ש"כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון אלא ברצון ה'". קדמון, כלומר ש'אין תחילה', מחייב הגיונית 'אין סוף', אבל 'אין סוף' לא מחייב ש'אין תחילה'. יכול להיות שם 'תחילה' ובכל זאת, הוא 'אין סוף' ברצון ה', שדבר יכול להיולד עכשיו ובכל זאת להימשך ברצון ה' עד אין סוף. קדמון נצחי עולה משיח [ר"ת קן ציפור, משכנו של המשיח], שהוא האדם נצחי שמגלה שהוא גם קדמון.

והנה טבע העפר הוא יבש וקר ("יבש" – "בעצם"; "קר" – "במקרה", בלשון הראשונים). תקונו הוא על ידי המשכת לחלוחית פנימיות המוחין בעבודת ה' יתברך

איך מתקנים מצב בנפש שאתה יבש וקר? זה כמו יאוש, יבש וקר. זה סוג התקון מבחוץ, של מדות הפכיות. אמרנו, שיש תקון מאותה המדה בקדושה והיא השפלות והיאוש בקדושה. זה כמו שער היאוש בספר מבחר פנינים לאחד הראשונים. הוא מונה את היאוש כאחת המידות הטובות, אבל כאן זו הזריזות של המשכת הלחלוחית של המוחין. כמו המעין הנובע מתחתית הארץ, שיהיה לך שכל טוב בעת יאוש. זה מה שאמרנו שהפשט בדברי ר' נחמן [כל ההמשך ששרים היום – "אם הגיע זמן קשה וכו'" – זה שיר של היום שהמציאו, זה לא ממנו] שיאוש זה שיבוש, הסתכלות לא נכונה על המציאות, ולא שהמצב כזה באמת ורק צריך להיות בכל זאת בשמחה. אין שכל בזה. המתייאש הוא בעצם מטומטם, שוקע באטימות ויאוש. גם ההסבר החלופי היא מידה, אבל לא מה שר' נחמן התכוון. זה נקרא להמשיך לחלוחית בתוך העפר, שההסתכלות על המציאות תשתנה. לחלוחית זה 'גישמאק' ועצמות זה בלי שום טוב טעם בכל דבר בעולם. נמאס לו, לא 'נשבר' לו [יש על שתי הבחינות האלו אצל הרבי הקודם], בחינת "קצתי בחיי". בשביל זה צריך זיק של מוחין כדי להתקדם הלאה.

והתלהבות המדות בהתעוררות חשק ותשוקה לקיים רצונו יתברך (בסוד "והוא יושב פתח האהל כחם היום").

קודם זה היה מוחין, שהם מים קרים, ועכשיו זה התלהבות של חום. כל כך חם לו שעכשיו הוא כבר יושב בפתח האהל כחום היום.

רק ביחס להבלי העולם הזה צריך האדם להיות יבש וקר (שעל ידי זה "בורח מן העבירה" לגמרי כנ"ל).

[זה דבר שנוגע מאד לבעלי תשובה, האם האדם עדין מתלהב מן הג'אז של הגלגול הקודם... האם יש לו עדין קשר נפשי לחלק הזה בעברו. כשעדיין יש משיכה זה בגלל שלא הגיעו למיאוס, עדיין לא הגיעו לגיל מאה. ברגע שמגיעים לגיל מאה, שכאילו מת ובטל ועבר מן העולם, זה להגיע למיאוס המוחלט. אצלו זה יבש וקר לגמרי. למה ה' עושה שזה לא יעבור לגמרי מן העולם? כי יש שם ניצוצות שעליך לברר אותם. יש אחד שחושב שזו עדין מוזיקה יותר טובה ממוזיקה יהודית, רח"ל. זה ודאי לא נכון. זה בחיצוניות. מילא יאמר מישהו שבהטובן או באך זה יותר עמוק, אז אפשר להבין את הטעות שלו, את חיצוניות המוחין שיש בזה, אבל שג'אז יותר טוב זה ממש חיצוניות המידות. יש אנשים שאוהבים כושים, אז אוהבים מוזיקה של כושים.

נסביר מכיוון אחר. השנה הזאת, שנת תש"נ, היא שנת "טוב טעם ודעת למדני". מה הכוונה? מקובל בעולם המשפט 'על טעם ועל ריח אין מה להתווכח', וכל אחד עם הטעם שלו ושיפתח אותו כהבנתו בקדושה. אבל יש משהו אחר, שהאקסיומה הזו לקויה, שיש טעם לקוי. אנחנו מבקשים מה' שילמד אותנו טוב טעם. זה אפילו לפני דעת. קודם צריך את תקון החושים בכתר ורק אחר כך במודע לתקן את הדעת. אני לא רוצה את הטעם הראשוני-תולדתי שלי, שהוא "עיר פרא יולד" עם כל הגסות. אני מבקש ממך לעדן לי את הטעמים. מה זה טוב טעם? טוב טעם זה קשור עם התקשרות לצדיק, שיש להרבה אנשים בעיה עם זה. אדמו"ר הזקן אמר שתכלית האהבה היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב. אתה אוהב מישהו ומחבק ומנשק אותו ומוכן למסור את נפשך עבורו, אבל זו לא אהבה של יחוד ואחדות אמיתית עד שאתה לא אוהב את מה שהוא אוהב. הוא אמר את זה שתכלית אהבת ה' זה אהבת ישראל, שה' אוהב יהודים – "אהבתי אתכם אמר ה'" – ואם אתה לא אוהב יהודים אז אתה לא כל כך אוהב את ה'. לענייננו, לאהוב אותך באמת זה שאני מקבל את הטעמים שלך. אם אוהבים את האשה באמת מתרגלים לאהוב את מה שהיא מבשלת גם אם זה קשה לך ביום הראשון. להתאים טעמים. זה משהו עמוק, שאם אני נולדתי עם כוחות נפש מסוימים אני יכול להבין שאפשר להגיע לרמות אחרות לגמרי על ידי לימוד, כמו לעבור ממדע של ניוטון לשל איינשטין – שזו קפיצה כל כך גדולה שהיו מדענים שלא רצו לעבור לתיאוריה החדשה כי לא היה להם כח נפשי להסתכל על זה – ועם כל זה עדיין כאין וכאפס לעומת קפיצה של שינוי הטעם. לקבל טעם חדש זה שינוי בעל-מודע, בכתר, והסגולה והכח לזה הוא מסודות ההתקשרות לצדיק. מישהו באמת חסיד ברסלב אמיתי אפשר לראות את זה, שהוא מתחיל להתייחס ולהרגיש את המציאות בעיניים חדשות לגמרי, בעינים של ר' נחמן. זה נקרא "ואכלתם אכול ושבוע", כמו שמסביר האדמו"ר הזקן שכמו שאנחנו היום אוכלים בהמות כך יאכלו אותנו לעתיד נשמות של צדיקים כדי להעלות אותנו למדרגה לאין ערוך מעלינו. אז השנה הזאת היא שנה שצריך להיות מודע שיש ענין לקפוץ למעלה גם בטעם. זו עבודה הכי פנימית של ההתקשרות. אחרי כל זה אפשר להבין את מה שהתחלנו, שיש אנשים שחזרו בתשובה אבל עוד לא עלו בטעם. אם התעלו ואז עדין יורדים להעלות ניצוצות מן הג'אז אז זה כבר משהו אחר. כמו ר' בונים מפרשיסחא שנכנס לבאר כדי להחזיר שם מישהו בתשובה, או כמו הרבי מהר"ש שנכנס לתיאטרון. אבל אחד כזה יש לו עדין גועל מזה, כעין נשיאת הפכים. באמת בלי למצוא צדיק אז אתה קצת אומלל. אם אתה חושב שאין בדור הזה צדיק בכלל, וזה דור יתום, אז הרב קוק יכול לעזור לך לאהוב את מה שהאהוב אוהב, לפחות ביחס לאהבת ישראל.

רק להשלים את מה שהערנו על ההבדל בין בהטובן וג'אז, אז מוצארט ובאך זה יותר שכל, ובהטובן זה יותר מידות שבשכל. ג'אז זה כבר רק מדות, זה של כושים...].

מזה יזכה לשליטה מלאה על כל חושי נפשו, גם אלה שלא נמסרו לידי שליטת האדם על פי הטבע (דהיינו שתי עינים, שתי אזנים וראש הגויה. עיין בשיחה הנ"ל).

ה.

על ידי תקון יסוד העפר בנפש, מילת בשר,

כתוב במדרש שיש ארבע ערלות שצריך למול: ערלת הבשר, ערלת האוזן – "ערלה אזנם", ערלת השפתיים וערלת הלב – "ומלתם את ערלת לבבכם", כנגד ארבעת היסודות, כאשר ערלת הבשר היא כנגד יסוד העפר. הוא הגוף, החיצוני. מה השאר? ערלת הלב היא האש – "חם לבי בקרבי", ערלת האזנים היא המים [האיזון של המים הוא באוזן] והשפתיים כנגד הרוח.

זוכים ל"והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'", בבחינת "ואלה תולדות פרץ", "תולדות" מלא דמלא לעתיד לבוא, ביתר שאת ויתר עז מאשר בתחילת הבריאה (לפני חטא אדם הראשון), שבה נאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'".

אלו שני המקומות היחידים בתורה שכתוב 'תולדות' במלא דמלא. בפעם הראשונה זה 'תולדות' בבחינת אדם ובפעם השניה זה 'תולדות' בבחינת מאד – "הנה ישכיל עבדי וירום...מאד" – של המשיח. מאד זה בלי גבול לגמרי. בבריאת העולם כתוב "עולם על מילואו נברא", שהוא מלא אבל בלי יכולת פריצה עד אין סוף. לזה מגיעים על ידי תקון יסוד העפר דוקא.

והיינו בחינת "פרו ורבו ומלאו... ורדו..." שכנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כאשר "ורדו" הוא בחינת מלכות (כתרגום אונקלוס "ושלוטו"), תכלית מצות "פרו ורבו" – "מצוה רבה" וכללות כל התורה כולה

זה כמו עידוד הילודה היום בארץ. זו התכלית של "פרו ורבו". יש אחד שמגיע עד "פרו", שמספיק לו ילד אחד. זה תכנון משפחה. יש אחד שקצת יותר טוב מזה שהוא בבחינת "רבו", שאומר 'כן ירבו', כמה שה' יתן. אבל הוא יכול עדין להישאר בחוץ לארץ. אחר כך יש אחד שהוא בבחינת "ומלאו את הארץ", ויש אחד שמגיע עוד יותר מזה שצריך לכבוש – "וכבשוה" – הלאה. אבל אחר כך הוא לא יודע מה לעשות עם השטחים... לכן עיקר התכלית זה "ורדו". זה מלכות, שהיא תכלית הכל. כל אחד עלול להיעצר בשלב אחר, וזה היא המצוה הכוללת את כל התורה כולה.

(בסוד "הכל הולך אחר הפתיחה" – "והוא ישב פתח האהל" היינו בפתיחת אהלה של תורה, המצוה הראשונה שכתובה בה) –

אז הוא מגיע למצוה הראשונה של התורה, לפתחה של אהלה של תורה. אז נעשה לטו חם, הוא התלהב מזה.

דהיינו תקון מלכות שמים על הארץ בכלל ומלכות שבמלכות (קבלת עול בשמחה ובזריזות אמיתית) בפרט, אכי"ר.

הפרק האחרון אומר שהתקון של יסוד העפר זה להוליד, וזו התכלית שלו – "והיה זרעך כעפר הארץ". אפשר לדרוש שזה להוליד כדמותו בצלמו, כמו שהוא עם מידת העפר כך זרעו "כעפר הארץ". שה' מברך את יעקב שיהיו לו ילדים כמו הסבא, כמו אברהם אבינו. זו העבודה של שנת המאה, עבודת השלמות.

[דבר יפה שקראתי בדרך לכאן ברמב"ם: "שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, והוזק אחד מהם בחברו שלא בכוונה, זה הרץ חייב מפני שהוא משנה. ואם היה ערב שבת בית השמשות פטור, מפני שברשות הוא רץ, כדי שלא תיכנס השבת והוא אינו פנוי. היו שניהם רצים והוזקו זה בזה – שניהם פטורים". מה רואים מזה? השנה הזו – שנת תש"נ – היא כניסת ערב שבת בחשבון השנים ואם כן יש שינוי מהותי בטבעי אנוש של יהודים פשוטים שמתחילים לרוץ. עד עכשיו זה היה משונה, רק לחבדניקים... אם שני חבדניקים נתקלים אחד בשני – שניהם פטורים כי שניהם משונים, אבל אם נתקל באדם אחר חייב לשלם לו כי הוא לא נורמאלי. אבל מהשנה הזו זה משתנה... [נוגע לויכוח שיש לי עם כמה מן התלמידים לגבי איך בונים, במתינות וביסודיות או בריצה]. חשוב שאנשים יבינו, שנת תש"נ היא שנת מפנה לכיוון הרצים].

שאלה: מה ההבדל בין מלכות סתם לבין מלכות שבמלכות?

תשובה: כל הספירות שבמלכות שמעל למלכות שבמלכות זה בעצם מה שהיא נבנית מהמלכויות של ז"א. כלומר, שיש לה תוכן והיא לא בור מוחלט. בחכמה שבמלכות יש חכמה, בבינה שבמלכות יש בינה. מאיפה יש לה חכמה? זה החכמה שבמלכות של ז"א. זה כלל גדול בכתבי האריז"ל לגבי בנין המלכות, שמתחילה רק מנקודה נקודתית. היא מקבלת מז"א את המלכויות שלו. החכמה של ז"א זה המוחין שבמידות. יש לו חב"ד כלליים שמחיים את כל מערכת המידות שלו. יש פסוק "לפי שכלו יהולל איש", שההלל הוא התגלות המידות. זה שכל שפועל גדול ובגרות על הכל המידות. זה נקרא השכל של ז"א. ז"א עובר בגרות והתבגרות. הוא מתחיל קטן וככל שמקבל שכל המידות שלו נעשות יותר מבוגרות. מוחין דקטנות ומוחין דגדלות הם מצבים שונים של ז"א לפי ההתבגרות, רק ש"לפי ערכין" אפשר להעלות הכל לשאר הפרצופים. יחסית, אבא ואמא הם כמו הדמיות של אבא ואמא בעיני הילד, שרואה אותם בתור דמויות נצחיות-קיימות. כך זה גם בספירות, שלפי ערך פרצופי אבא ואמא הם בבחינת "לא שניתי", ואילו האדם שעובר שינויים הוא פרצוף ז"א, שעולה ונופל וכו'. לכן כתוב שפרצופי אבא ואמא אינם פרצופים 'אדמים'. אדם זה רק אדם קדמון, פרצוף ז"א ואדם התחתון. זה נושא ארוך ועמוק אצל ר' אייזיק, שאלו השלש דמויות אדם הם אלו שמתדמים אחד לשני: אתה מתדמה לז"א שבאצילות, וז"א שבאצילות מתדמה לאדם קדמון וכל מה שהפרצופים שבאמצע מקבלים – כמו בקריאת שמע שמעלים מ"ן לאמא לצורך זיווג – זה רק לצורך מעבר, להוליד מידות חדשות או מוחין לצורך לז"א.

לאור כל זה, העבודה המיוחדת למלכות שבמלכות היא קבלת עול, שזה תכלית הביטוי של שפלות בנפש, ובתוך הבור הזה נובעים מים והיא הזריזות של הקדושה.

שאלה: למה דוקא א"ק נקרא אדם?

תשובה: זה באמת נושא עמוק, כי אם אבא ואמא הם לא אדם ופרצוף הכתר הוא לא אדם אז מה פתאום שא"ק יהיה אדם? את זה צריך להסביר. יש לפעמים שמדרגה יותר גבוהה זה יותר מבוגר, כמו שעתיק נקרא עתיקא, הכי מבוגר, הכי עתיק, ישן נושן, ואילו ז"א נקרא קטן – "קטנתי" של יעקב – ונער. אבל, יש בקבלה גם הפוך, שכל השתלשלות העולמות זו ירידה, שא"ק זה מצב של עיבור. כלומר, שעדיין לא נולד, ושכל הצמצום הוא כעין רחם אחד גדול והוא לגמרי במצב ראשוני, וכל ירידת העולמות זה תהליך של לידה התפתחות והתבגרות. לפי זה, המצב הכי זקן הוא כאן למטה ואילו א"ק הוא הכי צעיר. הצד הזה לא מוסבר הרבה בקבלה ובשביל להבין את זה טוב צריך את ר' אייזיק. לאור כל זה ניתן להבין את השינוי שיש בא"ק, שנקרא אדם. יוצא שמהצמצום הראשון יש שלשה נקודות עיקריות: א"ק, ז"א דאצילות ואתה [ובסדר הדורות זה מרמז לאדם הראשון, יעקב אבינו ואתה].