ב.

אדמו"ר הזקן כותב בתניא: "...אין לך גשמי כעפר הארץ ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה..." [ובתוכה חכמה דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה וכן הלאה עד אחד האמת שבחכמה דאצילות, כפי שמבואר שם]. ופרושו כידוע, שסוד הוי' ב"ה דמלכות דעשיה מתלבש בארבעת היסודות בגשמיים שמתחת גלגל הירח: י ביסוד האש; ה עילאה ביסוד הרוח; ו ביסוד המים; ה תתאה, מלכות דמלכות דעשיה, ביסוד העפר. ועל כן בהמשך פרשת אברהם אבינו ע"ה, בויכוחו של אברהם אבינו ע"ה עם הקב"ה אודות גורל סדום ועמרה (בהיותו בם צט) אומר אברהם "ואנכי עפר ואפר"

רש"י מסביר פשט ב"אנכי עפר ואפר" שהיה אמור להיות עפר בידי המלכים ואפר בידי נמרוד, כלומר שהייתי צריך להיות כבר מת. קשור עם הבור, כמו אחרי גיל מאה ש"בטל ועבר מן העולם". כמו שאומרים בסוף הוידוי של יום כיפור "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי". זה דגם של יאוש חיובי. אברהם הוא הראשון שהביע את היאוש והשפלות שלו. הוא מת וממילא מי שמנהיג את העולם זה הקב"ה, והוא אומר את זה תוך כדי ויכוח עם הקב"ה. ש"עפר ועפר" מתווכח עם ריבונו של עולם. לא מתיימר להיות שום דבר ובכל זאת מתווכח.

(בהתאמצותו, עד כדי מסירות נפש, להתווכח עם ה' יתברך, עבור הצלת הזולת, הרשע לעת עתה),

כלומר, בשביל אחד שהוא באמת 'עפר ואפר'. בלשון ר' אייזיק, אחרי שבירת עולם התהו האורות עלו 'למעלה מן המציאות' והכלים נפלו 'למטה מן המציאות'. לאחר האסון של מקרה המלכים אין במציאות לא אורות ולא כלים. אלו הם אנשי סדום, ולחזור ולעלות אל המציאות זה על ידי שפלות. מציאות זה יכולת הכרת אלוקות, אפילו כשעדין לא מכיר בפועל, שיש בעל הבית לבירה זו. להיות מתחת למציאות זה להיות במצב כל כך מיואש שאתה לא מסוגל להכיר שיש ה' בעולם. אף פעם לא מתייאשים מן המציאות. מתייאשים מן הדבר שהוא למטה מן המציאות. צריך להאיר לו הארה מבחוץ, כי הוא לא מסוגל באמת לקום בעצמו. ככל שהוא יותר למטה צריך להאיר לו ממקום יותר גבוה. גם אברהם לא התייאש מאנשי סדום עד לרגע האחרון, רק שלא הצליח כי לא הגיע למדרגת משה רבינו, רק הכין לו את הדרך.

[תפילת יצחק היא השורש לתפילות אברהם ויעקב, ולכן תפילת מנחה היא היחידה שנקראת על שם תפילה. לכן בבריאת העולם כתוב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" בבחינת "ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב"].

שהרי כל עבודתו בשנה זו בפרט היתה לתקן את יסוד העפר שבו (ועל ידי זה את יסוד העפר של חלקו בעולם, כמבואר בשיחת כ"ק אדמו"ר הנ"ל.

יש לאדם בפרוש חלק בעולם, וככל שהוא נשמה יותר כללית יש לו חלק יותר גדול, ואפילו מי שיש לו חלק קטן על ידי מעשה קטן הוא יכול להכריע את כל העולם לכף זכות.

והוא סוד "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", דהיינו שבתשובת האדם לה' – "שוב יום אחד לפני מיתתך" – פועל הוא זכוך בכללות יסוד העפר שבעולם – הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", וד"ל).

"כי עפר אתה" זה שאתה בעצם עפר, ו"אל עפר תשוב" זה מלשון תשובה – "שוב יום אחד לפני מיתתך" – ואז התשובה שלך תהיה מתוך תודעה של עפר. עיקר התשובה זה לתקן את העפר שבו. אם עיקר יסוד העפר בנפש זה עצלות ועצבות אז עיקר התשובה זה לתקן את זה. לצאת מן הבור של הקליפה. זו התשובה הכי חשובה, הכי עצומה. זו תשובת אברהם בשנה המסיימת את מאה השנים שלו. העפר הוא הזיהום אויר הכללי שמסמא את העיניים מלראות אלוקות בעולם ולהתפעל ממנה. בלשון התניא זה כבדות. שמחה נקראת טהרת הלב, שבזה אתה נעשה מפוכח, "פוקח עורים", לראות אלוקות. לשוב את העפר הקדוש – שפלות של קדושה – ולצאת מן העפר של הקליפה – עצלות ועצבות.