ה.

על ידי תקון יסוד העפר בנפש, מילת בשר,

כתוב במדרש שיש ארבע ערלות שצריך למול: ערלת הבשר, ערלת האוזן – "ערלה אזנם", ערלת השפתיים וערלת הלב – "ומלתם את ערלת לבבכם", כנגד ארבעת היסודות, כאשר ערלת הבשר היא כנגד יסוד העפר. הוא הגוף, החיצוני. מה השאר? ערלת הלב היא האש – "חם לבי בקרבי", ערלת האזנים היא המים [האיזון של המים הוא באוזן] והשפתיים כנגד הרוח.

זוכים ל"והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'", בבחינת "ואלה תולדות פרץ", "תולדות" מלא דמלא לעתיד לבוא, ביתר שאת ויתר עז מאשר בתחילת הבריאה (לפני חטא אדם הראשון), שבה נאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'".

אלו שני המקומות היחידים בתורה שכתוב 'תולדות' במלא דמלא. בפעם הראשונה זה 'תולדות' בבחינת אדם ובפעם השניה זה 'תולדות' בבחינת מאד – "הנה ישכיל עבדי וירום...מאד" – של המשיח. מאד זה בלי גבול לגמרי. בבריאת העולם כתוב "עולם על מילואו נברא", שהוא מלא אבל בלי יכולת פריצה עד אין סוף. לזה מגיעים על ידי תקון יסוד העפר דוקא.

והיינו בחינת "פרו ורבו ומלאו... ורדו..." שכנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כאשר "ורדו" הוא בחינת מלכות (כתרגום אונקלוס "ושלוטו"), תכלית מצות "פרו ורבו" – "מצוה רבה" וכללות כל התורה כולה

זה כמו עידוד הילודה היום בארץ. זו התכלית של "פרו ורבו". יש אחד שמגיע עד "פרו", שמספיק לו ילד אחד. זה תכנון משפחה. יש אחד שקצת יותר טוב מזה שהוא בבחינת "רבו", שאומר 'כן ירבו', כמה שה' יתן. אבל הוא יכול עדין להישאר בחוץ לארץ. אחר כך יש אחד שהוא בבחינת "ומלאו את הארץ", ויש אחד שמגיע עוד יותר מזה שצריך לכבוש – "וכבשוה" – הלאה. אבל אחר כך הוא לא יודע מה לעשות עם השטחים... לכן עיקר התכלית זה "ורדו". זה מלכות, שהיא תכלית הכל. כל אחד עלול להיעצר בשלב אחר, וזה היא המצוה הכוללת את כל התורה כולה.

(בסוד "הכל הולך אחר הפתיחה" – "והוא ישב פתח האהל" היינו בפתיחת אהלה של תורה, המצוה הראשונה שכתובה בה) –

אז הוא מגיע למצוה הראשונה של התורה, לפתחה של אהלה של תורה. אז נעשה לטו חם, הוא התלהב מזה.

דהיינו תקון מלכות שמים על הארץ בכלל ומלכות שבמלכות (קבלת עול בשמחה ובזריזות אמיתית) בפרט, אכי"ר.

הפרק האחרון אומר שהתקון של יסוד העפר זה להוליד, וזו התכלית שלו – "והיה זרעך כעפר הארץ". אפשר לדרוש שזה להוליד כדמותו בצלמו, כמו שהוא עם מידת העפר כך זרעו "כעפר הארץ". שה' מברך את יעקב שיהיו לו ילדים כמו הסבא, כמו אברהם אבינו. זו העבודה של שנת המאה, עבודת השלמות.

[דבר יפה שקראתי בדרך לכאן ברמב"ם: "שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, והוזק אחד מהם בחברו שלא בכוונה, זה הרץ חייב מפני שהוא משנה. ואם היה ערב שבת בית השמשות פטור, מפני שברשות הוא רץ, כדי שלא תיכנס השבת והוא אינו פנוי. היו שניהם רצים והוזקו זה בזה – שניהם פטורים". מה רואים מזה? השנה הזו – שנת תש"נ – היא כניסת ערב שבת בחשבון השנים ואם כן יש שינוי מהותי בטבעי אנוש של יהודים פשוטים שמתחילים לרוץ. עד עכשיו זה היה משונה, רק לחבדניקים... אם שני חבדניקים נתקלים אחד בשני – שניהם פטורים כי שניהם משונים, אבל אם נתקל באדם אחר חייב לשלם לו כי הוא לא נורמאלי. אבל מהשנה הזו זה משתנה... [נוגע לויכוח שיש לי עם כמה מן התלמידים לגבי איך בונים, במתינות וביסודיות או בריצה]. חשוב שאנשים יבינו, שנת תש"נ היא שנת מפנה לכיוון הרצים].

שאלה: מה ההבדל בין מלכות סתם לבין מלכות שבמלכות?

תשובה: כל הספירות שבמלכות שמעל למלכות שבמלכות זה בעצם מה שהיא נבנית מהמלכויות של ז"א. כלומר, שיש לה תוכן והיא לא בור מוחלט. בחכמה שבמלכות יש חכמה, בבינה שבמלכות יש בינה. מאיפה יש לה חכמה? זה החכמה שבמלכות של ז"א. זה כלל גדול בכתבי האריז"ל לגבי בנין המלכות, שמתחילה רק מנקודה נקודתית. היא מקבלת מז"א את המלכויות שלו. החכמה של ז"א זה המוחין שבמידות. יש לו חב"ד כלליים שמחיים את כל מערכת המידות שלו. יש פסוק "לפי שכלו יהולל איש", שההלל הוא התגלות המידות. זה שכל שפועל גדול ובגרות על הכל המידות. זה נקרא השכל של ז"א. ז"א עובר בגרות והתבגרות. הוא מתחיל קטן וככל שמקבל שכל המידות שלו נעשות יותר מבוגרות. מוחין דקטנות ומוחין דגדלות הם מצבים שונים של ז"א לפי ההתבגרות, רק ש"לפי ערכין" אפשר להעלות הכל לשאר הפרצופים. יחסית, אבא ואמא הם כמו הדמיות של אבא ואמא בעיני הילד, שרואה אותם בתור דמויות נצחיות-קיימות. כך זה גם בספירות, שלפי ערך פרצופי אבא ואמא הם בבחינת "לא שניתי", ואילו האדם שעובר שינויים הוא פרצוף ז"א, שעולה ונופל וכו'. לכן כתוב שפרצופי אבא ואמא אינם פרצופים 'אדמים'. אדם זה רק אדם קדמון, פרצוף ז"א ואדם התחתון. זה נושא ארוך ועמוק אצל ר' אייזיק, שאלו השלש דמויות אדם הם אלו שמתדמים אחד לשני: אתה מתדמה לז"א שבאצילות, וז"א שבאצילות מתדמה לאדם קדמון וכל מה שהפרצופים שבאמצע מקבלים – כמו בקריאת שמע שמעלים מ"ן לאמא לצורך זיווג – זה רק לצורך מעבר, להוליד מידות חדשות או מוחין לצורך לז"א.

לאור כל זה, העבודה המיוחדת למלכות שבמלכות היא קבלת עול, שזה תכלית הביטוי של שפלות בנפש, ובתוך הבור הזה נובעים מים והיא הזריזות של הקדושה.

שאלה: למה דוקא א"ק נקרא אדם?

תשובה: זה באמת נושא עמוק, כי אם אבא ואמא הם לא אדם ופרצוף הכתר הוא לא אדם אז מה פתאום שא"ק יהיה אדם? את זה צריך להסביר. יש לפעמים שמדרגה יותר גבוהה זה יותר מבוגר, כמו שעתיק נקרא עתיקא, הכי מבוגר, הכי עתיק, ישן נושן, ואילו ז"א נקרא קטן – "קטנתי" של יעקב – ונער. אבל, יש בקבלה גם הפוך, שכל השתלשלות העולמות זו ירידה, שא"ק זה מצב של עיבור. כלומר, שעדיין לא נולד, ושכל הצמצום הוא כעין רחם אחד גדול והוא לגמרי במצב ראשוני, וכל ירידת העולמות זה תהליך של לידה התפתחות והתבגרות. לפי זה, המצב הכי זקן הוא כאן למטה ואילו א"ק הוא הכי צעיר. הצד הזה לא מוסבר הרבה בקבלה ובשביל להבין את זה טוב צריך את ר' אייזיק. לאור כל זה ניתן להבין את השינוי שיש בא"ק, שנקרא אדם. יוצא שמהצמצום הראשון יש שלשה נקודות עיקריות: א"ק, ז"א דאצילות ואתה [ובסדר הדורות זה מרמז לאדם הראשון, יעקב אבינו ואתה].