נורא תהלות עושה פלא

חנה אריאל – פרשת אמר

י אייר תשמ"ט (קבר יוסף – שכם ת"ו)

ניגנו ניגון

היום נלמד קטע על הפסוק "נורא תהילות עושה פלא". אומרים אותו בכל יום פעמיים – בשירת הים ולפני תפילת שמונה עשרה. מובא שמתוך שירת הים הוא הפסוק המרכזי. איך רואים? שלפני שמונה עשרה אומרים "ואמרו כולם: מי כמוך וכו'". הוא הנבחר מתוך כל ההודאה על יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

הקדמה ראשונה. בספר יצירה מתחלקות אותיות לשון הקדש ל: ג אותיות אמ"ש, כנגד כח"ב [רוח-מים-אש, בעוד העפר לא תופס מקום ולא מוזכר כלל בספר יצירה], ז אותיות בג"ד כפר"ת כנגד, שאר יב האותיות הפשוטות. כנגד שלושת האותיות אמ"ש יש בתורה שלושה פסוקים עיקריים: כנגד האות א יש הפסוק הראשון של עשרת הדברות "אנכי הוי' אלקיך – אנכי מי שאנכי", כנגד האות מ – יסוד המים וספירת החכמה – בא הפסוק שלנו "מי כמוך באלים הוי' מי כמוך נאדר בקדש נורא תהילות עושה פלא", וכנגד האות ש – האש של ההתבוננות המולידה אהבה ברשפי אש  לקב"ה – בא הפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". מה שלא אומרים את הפסוק הראשון בכל יום זה כי הוא כנגד הכתר הנעלם [אם רוצים את האמת של התורה אז במקום "שמע ישראל" אומרים את הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלקיך", שלפי המסורה הראשונה נכתב עם אות ת רבתי].

הקדמה שניה, פרפרת נוספת. הפסוק הזה הוא ההבעה על יציאת מצרים. בקבלה כתוב שהכח האלקי שהתגלה ופעל ביציאת מצרים הוא ג ידות – יד הגדולה [שנאמר בקריעת הים], יד החזקה, יד רמה [שנאמר ביציאה עצמה]. שתי הידות הראשונות עם ה הידיעה, כי אלו שתי הידיים ימין ושמאל ואילו היד רמה היא כנגד התפארת שעולה עד פנימיות הכתר, "בריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה", ובתרגום נקראת "ריש גלי". הרדל"א, פנימיות הכתר, אינו מלובש בשום דבר ולכן הוא האמונה. בסוף פרשת בשלח, במלחמת עמלק, כתוב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", שכל שלושת הידות התחברו יחד. הסימן למספר פסוקי פרשת בשלח מבעלי המסורה הוא יד אמונה. בקבלה, המבנה הזה של שלוש הידות מתבטא בפסוק הזה שלנו. יש במילים "כי כמוך באלים הוי'" יד אותיות, במילים "מי כמוכה נאדר בקדש" יש יד אותיות, ובמילים "נורא תהילות עושה פלא" יש עוד יד אותיות. האתנחתא נמצאת אחרי שתי ידות, כח אותיות. הסדר הזה מיוחד מאד. סך הכל יש מב אותיות ב-יב מילים. בקבלה, יש שם של יב אותיות, יש שם של מב אותיות ויש שם של עב אותיות [דילוגים שווים של ל אותיות]. השם של יב אותיות הוא ג אזכרות של שם הוי' היוצאים מ-ג אזכרות שבברכת כהנים [השם הזה מתלבש בחיצוניות בשמות אהיה- הוי'-אדני, בסוד מעבר יבק – יחוד ברכה קדושה – שכנגד מחשבה קול ודבור של כוונות המקוה. הקול הוא הבל פשוט היוצא מן הלב והדיבור זה כשהוא כבר נחתך ב-ה מוצאות הפה. במקוה צריך לכוון שהמים שמעליך הם שם אהי', בבחינת "כמים לים מכסים", ארבע הקירות שסביבך הם ארבע אותיות שם הוי' (איך לסדר יש שתי שיטות. שיטה אחת שהאות י היא כיוון דרום, ה עילאה היא צפון, ו היא מזרח ו-ה תתאה היא מערב. שיטה שניה ויותר פשוטה מכוונת כמו בדגלי מדבר: י היא כנגד מחנה יהודה במזרח, ה עילאה כנגד מחנה ראובן בדרום, ו כנגד מחנה אפרים במערב ו-ה תתאה כנגד מחנה דן בצפון) וקרקע המקוה היא שם אדנות. במקוה הוא כמו עיבור ומה שצריך להיוולד מכאן זה אדם חדש עם מחשבה קול ודיבור מתוקנים. לפי הרמ"ז סדר הטבילה צריך להיות יד פעמים: פעם אחת לפני, אחרי ח טבילות כדי לחבר כל אות בשלושת השמות הללו לפי הסדר, אחרי עוד ד טבילות ולבסוף טבילה כוללת. יש הרבה כוונות ולכל אחת מספר שונה של טבילות, לכן זה תלוי איזו כוונה מכוונים. לפעמים, כמו אצל אבולעפיה, הוא נמצא בצירוף אחר של הוה-והיה-ויהיה. כוונה נוספת שמשתמשים בה היא כוונת הדלקת נר חנוכה או נר שבת, שמכוונים שמות הוי' ואהי' עם שמות הוי' ואלקים עם שמות הוי' ואדני העולים כולם יחד נר. כוונה זו קשורה אלינו, שרואים בה שפנימיות שלושת השמות הללו היא ג פעמים שם הוי']. הערך של שלושת השמות הפנימיים – ג פעמים הוי' – עולה עח, וביחד עם השמות החיצוניים יבק עולים קץ. זו כוונה מובהקת לסוד העיבור של הלוח העברי. מה זה סוד העיבור? הוא בנוי על מחזור של יט שנים. אם אני מחבר את המספרים מ-1 עד 19 (המשולש של יט)עולה קץ [כי 10 הוא המספר האמצעי של 19]. זה בסוד חישב את הקץ. בתוכם ז השנים ג ו ח יא יד יז יט הם מעוברות עולות עח [כנגד ז האותיות הכפולות בג"ד כפר"ת], ו-יב השנים הפשוטות עולות יבק [כנגד יב האותיות הפשוטות], כאשר אלו מתלבשות בתוך אלו. הרמז הכי יפה פה הוא, שיצא לנו בפסוק יב תבות עם מב אותיות בחלוקה שווה, כאשר הביטוי העצמי ביותר הוא הביטוי השלישי בפסוק – "נורא תהילות עשה פלא" – המכוון כנגד היד השלישית, יד רמה. רש"י על ביטוי 'נורא תהילות' מסביר שהוא "יראוי מלהלל אותו", שהוא למעלה מזה. זה ביטוי על העצמות ממש, שהפעולה שלו היא "עושה פלא" – נושא הפכים. איפה עוד מכוונים כל יום מב? בתפילין יש מב אזכרות שם הוי' [זו האסמכתא הגדולה לר' יעקב אורבך מירושלים]. נורא תהלות עולה מב פעמים הוי'.

התחילו ללמוד מתוך הספר חנה אריאל (ויקרא עמוד 46)

לאחר ההקדמות אפשר להתחיל להיכנס לענין. אותו הרעיון שה' נמצא בכל מקום מתבטא בלשון המדרש בצורה אחרת [כמו ששכינה נקראת לפעמים דבר ה' ולפעמים כנסת ישראל ולפעמים אמא תתאה או מטרוניתא]. מי שרוצה להבין טוב את פשט המילה פלא שבפסוק צריך ללמוד אותו מתוך פלח הרימון לפרשת וירא (ד"ה 'ואשה אחת מבני הנביאים' פ"ז) על פי דברי הצמח צדק. עוד מראה מקום שלא נראה כעת הוא תורת הבעש"ט על יחוד יראה-נורא [הנקודה השניה בעיקריותה אחרי הכנעה-הבדלה-המתקה וחוזרת כמה פעמים בכתר שם טוב] היוצא מן הפסוק "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה", והוא הדרך איך לעלות מיראה אל הנורא. יראה הירא בחינת העלאת מ"ן, בחינת נוקבא, וגילוי הנורא היא המשכת מ"ד, והוא הזיווג של עצמות האלקות עם האור אין סוף שממלא את העולם. זה הזיווג והיחוד הכי חשוב בעבודת החסידות, שממה שנלמד כאן נבין גם אותו. "נורא תהלות" הוא הגילוי שהיה על הים.

מה זה פלא? הפלא של המציאות, של העולם, שלא נתפס בשום שכל? בספר יצירה יש גירסה "בל"ב נתיבות פליאות חכמה ברא הקב"ה את העולם". כל נתיב הוא שכל ולנתיב העליון ביותר קוראים שכל מופלא – "נתיב לא ידעו עיט". פה אומר פשט. פלא היא מציאות מפורטת מאד בתוך האחדות הפשוטה של הקב"ה. על פי הפשט העולם הזה הוא מחודש יש מאין ועל כן הוא כלום, הוא גורנישט, אבל הפלא הוא שהעולם על כל פרטיו יש לו שורש כמו שהוא בתוך האחדות הפשוטה באור אין סוף ב"ה.

הדבר הראשון שר' אייזיק רוצה לומר לנו זה איך אומרים את הדבר הזה בלשון של ספרות התורה לדורותיה. בחז"ל זה ש"במחשבה אחת נבראו כל העולמות", והם קיימים שם בפועל ממש עוד לפני המאמרות של "יהי אור, יהי רקיע" וכו'.

כתיב "נורא תהלות עושה פלא". פירוש עושה פלא, דבמדרש אמרו "במחשבה אחת נבראו כל העולמות", שזהו על דרך משל כמו באדם שמסדר במחשבתו מה שהוא רוצה לעשות (אך באדם אין דבר שיש בו ממש במה שהוא חושב, אבל באור אין סוף ב"ה אדרבה, המחשבה עליונה הוא עיקרא ושרשא דכל המציאות). ובזהר: "גליף גליפו בטהירו עילאה". ובלשון האריז"ל: "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

אצל בשר ודם מה שחושב על מה שיעשה, כמו לבנות בית, זה רק דמיון והבית לא קיים שם באמת אבל אצל הקב"ה זה הפוך, שמה שהעולם קיים במחשבה זה יותר לאין ערוך מאשר במציאות בפועל. אם הוא חושב על בית יש יותר מציאות של בית מאשר מציאות עצמו באור אין סוף. זה בלשון חז"ל. איך בלשון הזהר? "גליף גליפו בטהירו עילאה" – חקק חקיקה בטוהר העליון. איך בלשון האריז"ל? "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". זו ההשערה [זה הרבה יותר מאשר סתם פלא בקבלה, שהולך על מוחא סתימאה. מוחא סתימאה זה איך שה' משער במחשבה את כל עולם האצילות. זה מקביל לראש התחתון של הכתר, שלאחר הצמצום מקביל למדרגה שאנו מדברים עליה לפני הצמצום].

וזהו פלא גדול, דידוע שאתה הוא ה' לבדך משנברא העולם כמו שהיה עד שלא נברא העולם, רק שעולם הוא מלשון העלם

אין שום שינוי בין לפני שנברא העולם ובין לאחריו, ובכל זאת כביכול בן רגע, יש את כל העולמות בתוך האחדות הפשוטה בפועל ממש ועוד יותר ממה שעתיד להתגלות בתוך סדר ההשתלשלות.

מה זה עולם? כמו שאנחנו רואים אותו הוא מלשון העלם כי לא רואים את יחודו ואחדותו יתברך. רואים רק את הפירוד

שאין רואים אור יחודו יתברך. לכן יכולים לראות את הנבראים במציאות יש ודבר, אבל במחשבה עליונה דשיער בעצמו, שהוא מקום אחדותו הפשוטה, איך יתכן שם כל מה שעתיד להיות יש ודבר בפועל?

לאחר הצמצום הראשון יתכן שיתגלה כמו שאנחנו רואים בפועל, מציאות נפרדת, אבל איך יתכן שגם במציאות שבה נגלית אחדותו הפשוטה גם שם יש עולם – זה פלא. פלא זה הדבר שאינו מובן בשום פנים ואופן.

אבל זהו פליאות אין סוף ב"ה שכולל שני הפכים – אחדות וריבוי. וזהו עיקר כל המציאות [מה שעתיד להתגלות] וכל השתלשלות מדרגות העולמות הוא לגלות הפלא הזה

לגלות את הפלא בתוך המקום הזה. איך שאתה הוא משנברא העולם וכו' ו"אני הוי' לא שניתי". האחדות הפשוטה שלו לא עומדת בסתירה לכל הריבוי של כל העולמות. בתוף האור אין סוף הפלא גלוי, אצלנו הפלא לא גלוי כי אנחנו רואים רק צד אחד של המטבע. את הצד של העולמות. ומה שה' ברא את העולם כמו שהוא זה כדי להוריד את הפלא. כעת הוא קיים לפני הצמצום בגילוי, וה' צמצם את האור כדי לגלות לנו את הפלא –

גם בבחינות ומדרגות רבות שבעולמות. על דרך משל החכם הגדול מאד, יוכל להסביר חכמה רמה ועמוקה מאד גם לנערים וקטנים [אם לא חכם מופלג לא יכול להוריד את חכמתו כל כך אבל אם הוא חכם הוא יכול], אך בודאי הנערים וקטנים אין מבינים אותה על בוריה כמו חכמים גדולים, וכל שכן כמו החכם עצמו.

באמצע, עד שהוא מוריד את החכמה שלו לילדים הקטנים הוא מלמד אותה קודם לחכמים הגדולים, וזה ברור שאם שהם מבינים את החכמה הנפלאה של החכם הכי גדול זה ברמה אחרת לגמרי מאשר הילדים הקטנים מבינים את זה. הוא מסוגל להוריד את זה עד למח של הקטנים ובכל זאת הקטן תופס אחרת מן החכם הגדול, וכל שכן וקל וחומר איך שהחכם עצמו תופס את זה. זה הפשט במילה "עושה". עד כאן הסביר את ה"פלא", את המציאות שלו, שכל המציאות נמצאת ביתר שאת ועז באור אין סוף. אז מה זה 'עושה'? הפלא כבר קיים? אלא שעושה זה הכח של הקב"ה לגלות את הפלא במקום הכי נמוך. אנחנו הנערים הכי קטנים והקב"ה יכול לעשות ולתקן – לתקן זה להמציא לבושים – את הפלא הזה ולהוריד אותו אלינו. להמחיש במדרגות הכי נמוכות.

וזה עושה פלא, שמביא את הפלא הנ"ל גם במדרגת עשיה. אמנם, שכח עשית הפלא הוא נבדל מן העולמות לגמרי.

עיקר הווארט שהוא מסביר כאן, וזה עיקר החידוש של כל המאמר, שהכח של החכם להוריד את החכמה הכי נשגבה שהוא עצמו מסוגל לחשוב הוא באין ערוך מאשר הפלא עצמו, כפי שהוא מושג אצלו בשכל. ה"עושה פלא" הוא באין ערוך מאשר ה"פלא" בעצמו. שוב, הפלא הוא שאחדות פשוטה ומציאות של עולמות הולך ביחד, ושאחדותו של ה' לא השתנתה בעקבות זאת. לא שינתה וגם שורה ביחד. אבל להוציא את הפלא, לגלות אותו לנו אחר הצמצום, לנערים הקטנים, זה פלאי פלאות. זה הפלא האמיתי. הפלא הוא בתוך המחשבה של ה', וזה שהוא יוכל להסביר לנו את הפלא של המציאות, כמו שהוא מושג אצלו, זה הפלא האמיתי. הקב"ה משתעשע כביכול, כמו חכם גדול, כאשר הוא מסתכל על העולם בגלל שאצלו העולם לא סותר את האחדות הפשוטה. זה פלא. בשבילו זו השגה מופלאה. אצלנו זה לא פלא. אצלנו זה עצבות, כי יש הרבה ריבוי. זה לא משמח אותנו בכלל. פלא אמור לשמח. זה שהוא מוריד את הפלא זה לאין ערוך, וזה בא מן העצמות שלאין ערוך מן האור. הפלא בכל זאת ניתן להשגה. כמו בחכם, שמשיג לעצמו ואם הוא מוכשר מספיק אז יכול גם ללמד לאחרים, ואם יותר מוכשר יכול גם להוריד אותו מטה מטה גם לנערים. אז כל אחד יכול לתפוס 'כל חדא לפום שיעורא דיליה'. אבל מה שאף אחד לא יודע זה איך הוא הצליח להוריד את הפלא. ניתן דוגמא מבנית בית. נגיד שרוצה לבנות בית שעומד באוויר, שזה לא לפי הטבע. בראש זה יכול להיות, ונאמר שיש אחד שיודע איך לעשות את זה והוא רוצה לבצע. זה שאני רואה בית באוויר – אי אפשר להכחיש את המציאות. אני לא מבין איך זה קרה אבל אני תופס את הפלא. אני רואה אותו. מה שאני לא יכול להבין זה איך הוא הצליח לעשות את זה. להגשים את הפלא. גם הוא, במדרגת הפלא לא מבין, כי ההצלחה להגשים את זה באה ממקום אחר לגמרי. זה בא מעצמותו יתברך ממש.

עכשיו אני שואל שאלה פשוטה: מה שה' נקרא נושא הפכים, ביטוי שהולך על העצמות, אז מה יכול להיות יותר מנושא הפכים, יותר מן הפלא? זה משהו שהרבי הרש"ב מסביר, שיש נושא הפכים בתוך נושא הפכים. זה הדרך היחידה להסביר את מה שכתוב פה, וגם את הנקודה השניה שהוא רוצה להסביר פה, שהפלא נקרא כח והעושה פלא נקרא אור. האור נבדל מן המציאות והכח הוא מה שמתלבש ופועל במציאות. יש כח לשאת שני הפכים באחדות פשוטה, אבל הפלא זה שהוא מגלה את זה למטה. לגלות זה להאיר אור למטה. הפלא לא מתערב ומתלבש בתוך המציאות. בתוך הכח שמתלבש במציאות – "כח הפועל בנפעל" – יש שתי בחינות: סובב וממלא. מה שאין כן אור, לא ניכנס למציאות רק מגלה אותה. בדרך כלל בתניא מדובר על שלושה בחינות: אור חיות וכח, כאן מדבר רק על שנים, אבל במדרגה הכי גבוהה. האור כאן הוא "נורא תהלות" והוא שעושה את הפלא. יש פלא, יש עושה פלא – שעושה ומתקן אותו ונותן לו כלים שגם ילד קטן יוכל להבין אותו – המוריד אותו עד לעשיה. הפלא הוא הכח והעושה פלא הוא האור. הפלא עצמו הוא כבר שני הפכים בנושא אחד אבל העושה פלא בא מן העצמות ממש, שם ההפכים אינם הפכים כלל וכלל. הוא לא נוגע, לא מתערב בכלל, רק מאיר אותם.

שאלה: אז למה זה אור?

תשובה: זה שהחכם יכול להשכיל השכלות זה כח של השכל, זה לא האור. האור זה היכולת להסביר את זה. כמו בחז"ל: פנים מאירות פנים מסבירות. זה כח אחר, נבדל מן השכל. נבדל זה קדוש, והוא קדוש ביחס לשכל.

עד כאן הסברתי את הענין, כעת נקרא מתוך הכתב:

אמנם שכח עשית הפלא הוא נבדל מן העולמות לגמרי

הפלא יכול מוחשי בעולמות. לא יבינו איך עשית את הבית אבל יראו. זו עובדה שאי אפשר להכחיש. זה נקרא שהכח לעשות את הפלא נבדל מן העולמות לגמרי. נקשר ליוסף הצדיק, יוסף הוא איש מצליח וסוד ההצלחה שלו בא מן העצמות, מן ה"נורא תהלות", לא מן הפלא. יהודה הוא הפלא אבל יוסף הוא הנורא תהלות העושה את הפלא. יהודה הוא המציאות כמו שצריך לראות אותה, כאחדות פשוטה של "אני הוי' לא שניתי". יהודה הוא עדין יראה מלמטה למעלה, שיש בה עדין ישות, אבל כאשר הנורא מתגלה אז הישות נעדרת, נעלמת, בטלה לגמרי. הפלא הוא האין אבל העושה פלא הוא היש האמיתי. אור כאן זה כח העצמות. באמת הפסוק הזה נאמר בשירת הים, שם התגלה כוחו של ארונו של יוסף. יהודה הוא זה שקופץ אל הים אבל ההתגלות מתוך הים היא של יוסף.

"אנא ה' הושיעה נא" זה יחוד יה, גילוי שע נהורין ואילו "אנא ה' הצליחה נא" הוא גילוי וה שבשם, אבל כתוב בקבלה כמה פעמים שיש שורש ל-וה מעל יה. הישועה בעצמה היא גילוי הפלא, אבל השורש של וה, להמשיך את זה למטה, הוא בעושה פלא. הוא הזכר לעומתו.

כי הפלא עצמו הוא משתלשל ויורד במדרגות, דהיינו שהחכם הנ"ל תחילה מגלה החכמה הרמה ועמוקה לחכמים גדולים ואחר כך לקטנים מהם כנ"ל. הרי על כל פנים ענין החכמה הרמה ועמוקה יורדת להתגלות במדרגות הללו, והם משיגים ממנה כל אחד ואחד לפי ערכו. מה שאין כן הכח להצמיא גילוי החכמה רמה ועמוקה למדרגת המקבלים, אין בכל מדרגת החכמים שיבינו את זאת.

כמו ר' מאיר, שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה ובכל זאת "לא עמדו חבריו על סוף דעתו". אם לא עמדו אז במה מאיר את עיניהם? מצד אחד מאיר להם את הישועה אבל ההצלחה שלו היא חידה. זה חיוך על הפנים, שלא מבינים אותו. זה נקרא חכמה – חיוך מה...

ויובן זה ממשל מענין אור וכח, שהכח הוא מורכב והאור הוא נבדל. פירוש כח הוא כמו שאדם עושה מלאכת אומנות על ידי כלים העשויין לכך להיות על ידם נמצא מעשה פיתוחים בעץ השווה (גיזימשין).

יש לו כלי אומנות כדי לעשות ממנו כלי. לאדם יש כח היולי, כח מעשה. בלי כלים הוא לא יכול לעשות כלום, אבל כשיש לו כלים הכח שלו מתלבש בתוך הכלים, הוא מקבל ציור – גבול והגבלה – ואז הוא פועל בעץ, בחומר הגלם את הצורה. זו דוגמה אחת של כח מורכב.

וזה נעשה על ידי כח האדם (שהוא כח פשוט לגבי פרטי הפיתוחים) כשבא בכלי והרי הוא מורכב בכלי ואז הוא עושה הפיתוחים.

הכח של האדם בתוך הכלי היא מציאות חדשה ממה שהיה לפני כן. כמו תרכובת בכימיה לעומת תרכובת. בקבלה, כל מקום שאומרים אור בתוך כלי זה כבר כח, או חיות, ולא אור בעצם. במושגים של המאמר הזה, גם אור הממלא וגם אור הסובב הם כח ביחס לאור. שניהם באים בהרכבה. ברגע שאומרים "כל עלמין" יש פה התייחסות לעולמות, לא משנה אם בדרך ממלא או בדרך סובב. או שמורכב מבפנים או מבחוץ. מקיף בלשון חז"ל זה נוגע, אז או שנוגע מלמעלה או שנוגע מלמטה. המשל הביא כעת, על האדם במלאכת האומנות, הוא משל ל"ממלא כל עלמין", ומיד יביא משל ל"סובב כל עלמין".

כמו שעל ידי שהנפש מורכבת בגוף באים ממנה כוחות בערך הגוף. וכן בזריקת אבן בא כח האדם אל האבן

כשאדם זורק אבן לאוויר איזה כח מוביל אותה? כח האדם. אבל זה לא כח שמלובש בה אלא מקיף אותה. היות שהקליפות יונקות מחיצוניות המקיף דוקא, ולא מן הפנימיות, לכן זורקים אבנים... לזרוק אבן זו הדוגמה של כח האדם שבא בבחינת מקיף ביחס לחפץ הנפעל. במלאכת האמנות הכח מתלבש בתוך כלי. בזריקה הכח לא פועל באבן שינוי פנימי, הוא רק סוחב ולוקח אותו.

ונישא האבן על ידי זה הכח (וזהו בבחינת מקיף אבל אף על פי כן דומה למורכב ומשני הענייניים – דכלי הפיתוחים ומאבן הנזרק – יתבונן המשכיל בבחינת ממלא וסובב, והכל בבחינת השתלשלות מדרגות). אבל האור, שגם הוא עושה פעולה בגשם, שבלא אור לא ידעו מה שבבית או מה שכתוב בספר ועל ידי האור ירגישו אותם [הפשט של אור זה שתרגיש מציאות. זה נותן לך להרגיש מה שכבר ישנו, זה לא פועל שינוי רק מגלה לך דבר שלא הייתה מסוגל להבין. מה שעד עכשיו היה חשוך ממך]. אך מובן למשכיל שאין פעולת האור באה במורכב בשום דבר, אלא הוא כח נבדל לעצמו ובכוחו הנבדל פועל פעולת ההתגלות והרגשה את אשר ישנו בעולם, מה שבלעדו לא היה מורגש ונראה כלל, וזהו "נורא תהלות עושה פלא" [שהנורא תהלות שעושה את הפלא הוא על דרך האור, והפלא הוא הכח].

בווארט הבא יש יסוד להבנת היחוד של יראה-נורא של הבעש"ט:

פירוש נורא הוא ענין יותר חזק וגדול ממיט שאומרים עליו שמוראו ויראתו על הכלל [כשאומרים שמישהו או משהו נורא זה באין ערוך יותר מלומר עליו שמוראו על הכל או יראתו עכל הכל. מה ההבדל? הרי על הקב"ה יש את שני הביטויים], וכמו שכתוב "יראתו על פניכם" "ומוראך עליהם" [מפיוט של חכמים], שעל כל פנים יש אל הירא מציאות לעצמו [בלשון החסידות: יש מי שירא. בדרך כלל זה על אהבה, כי ביראה יש פחות ישות, אבל גם ביראה זה שייך. אני ירא – "את האלקים אני ירא"] אלא שהוא ירא ומבטל ישותו [זה ההבדל בין יראה ואהבה. באהבה אין מגמה כזו לבטל את הישות ואילו ביראה יש. באהבה יש מגמה להדבק באהוב ובטול הישות יעשה בדרך ממילא, הוא לא מכוון לכך. הירא מתחיל מנקודת 'יש מי שירא', אבל בתוכה יש כבר את בטול התכונה הזו], שלא יסור ממצות מי שמוראו ויראתו עליו. וזה אינו אלא במדרגת ההשתלשלות מן הפלא הנ"ל,

יראה ומורא הם מצבים של התגלות הפלא, כאשר תוך כדי ירידתם ממדרגה למדרגה מעולם לעולם בסדר ההשתלשלות מי שמרגיש שזה שמעליו יש לו יותר גילוי הפלא ממני אז אני ירא ממנו. המדרגה התחתונה – אם אין לא מרגיש כלום אז אין לו שום יראה בבחינת "עיר פרא יוולד" אבל אם זכיתי שקצת מן הפלא יתגלה לי – תמיד יראה מזו שמעליה.

שכשם שהפלא במקומו הוא פלאי [הכי פלאי זה כמו שהוא באור אין סוף, באחדות הפשוטה] כן בכח ההפלאה יבוא ממנו גם מציאות מדרגות שלמטה ממדרגות מקומו העצמי, שגם הם יחשבו למציאות לעצמם במקומם על דרך הפלא,

הפלא הוא מציאות. זו הנקודה שרוצה לומר פה. שהפלא כמו שהוא אצל ה' הוא עדין מציאות, ובכל מקום שיורד אליו יש לו את הפלא באותה המציאות. מלך מלכי המלכים – כל אחד הוא מלך וכל אחד מפחד מזה שמעליו. זה הכל השתלשלות של כח לעומת אור.

ואדרבה מציאות כולם כלול במהות ועצמות הפלא עצמו (כמו שבהחכמה רמה ועמוקה מצוי בכחה כל מה שיוכלו להבין ממנה במדרגה האחרונה של המקבלים), אלא שכשהמדרגה העליונה מאירה לתוך המדרגה התחתונה מה שלמעלה ממדרגתן הם יראים ממנה. זה נקרא יראה ומורא, שהתחתון ירא ומתבטל בפני העליון. לא שנעדרים מן המציאות שלהם מחמת הגילוי הזה [יש רק בטול היש], כי גם הם יש להם מקום במציאות (בכח הפלאי), כמו שהמדרגה עליונה המאירה עליהם יש לה מציאות בכח הפלאי.

...אתה לא יכול להתבטל לגמרי, רק לירא. לסור למשמעתו מתוך הכרה שלא לתת לישות שלך למרוד ולהתנתק. אתה באמת מתבטל, אבל לא לגמרי. בדרך אחרת: אם כל היחס שלי לרב שלי הוא יחס של חכמה אז זה תמיד על דרך פלא. ודאי שלחכמה שלי יש שורש אצלו, וכל מה שיש אצלי בא ממנו. שם זה נמצא עוד יותר. מה זה התייחסות שמביאה לידי העדר גמור ובטול במציאות לגמרי? רק להסתכל על החיוך שלו, כלומר על הסוד של להוריד את זה, לא הדבר בעצמו. ביחס לדבר עצמו תמיד היחס יהיה יראה ולא העדר לגמרי. זה יחס של רבי וחסיד. כתוב שבדורות קודמים עיקר המשל ליחס לקב"ה הוא יחס של איש ואשה, כמו בשיר השירים, אבל בדורות שלנו עיקר המשל הוא מרבי וחסיד, למי שזוכה לזה... על דרך דוד ויהונתן – "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים".

לגבי היחוד יראה-נורא שאמרנו, לא ששוללים יראה. להיפך, כתוב שקודם צריך יראה "וירא ויאמר מה נורא". יראה היא העלאת מ"ן. הוא רק בא להדגיש שהפלא בא מהעושה פלא, מהנורא תהלות, והפלא הוא סיבת היראה.

אלא שיש למדרגה התחתונה יראה ממנה ובטול אליה, כאמור [כל זה יראה. עכשיו יסביר מהו נורא]. אבל ענין נורא הוא לומר שכל כך גדולה היראה והבטול עד שאין מציאת היראים עולה בשם כלל, ואין שם אלא מציאת מי שיראים ממנו, והוא הנורא. וזהו נורא תהלות, כי כשבאים להלל אותו, כלומר להסתכל באורו להכיר לעצמו ולספרו לאחרים, הנה הוא נורא לבדו ואין שום מציאות זולתו בערכו ותהילתו. ואמר הכתוב שזהו לפי שהוא עושה פלא כנ"ל, שעושה את הפלא שיתגלה במדרגות התחתונות שחוץ לעצמות הפלא לעצמו (כמו שהאור עושה את החפצים שבבית והכתב הכתוב שיתגלה מציאותם חוץ למציאתם לעצמם), והעושה הפלא הוא נבדל לגמרי מכל המדרגות הבאים בהשתלשלות. והוא הקב"ה – קדוש  הוא, שקדוש ומובדל הוא מכל המדרגות, ואף על פי כן ברוך הוא ונמשך מציאותו למקום המדרגות דהשתלשלות.

עד כאן.