ונישא האבן על ידי זה הכח (וזהו בבחינת מקיף אבל אף על פי כן דומה למורכב ומשני הענייניים – דכלי הפיתוחים ומאבן הנזרק – יתבונן המשכיל בבחינת ממלא וסובב, והכל בבחינת השתלשלות מדרגות). אבל האור, שגם הוא עושה פעולה בגשם, שבלא אור לא ידעו מה שבבית או מה שכתוב בספר ועל ידי האור ירגישו אותם [הפשט של אור זה שתרגיש מציאות. זה נותן לך להרגיש מה שכבר ישנו, זה לא פועל שינוי רק מגלה לך דבר שלא הייתה מסוגל להבין. מה שעד עכשיו היה חשוך ממך]. אך מובן למשכיל שאין פעולת האור באה במורכב בשום דבר, אלא הוא כח נבדל לעצמו ובכוחו הנבדל פועל פעולת ההתגלות והרגשה את אשר ישנו בעולם, מה שבלעדו לא היה מורגש ונראה כלל, וזהו "נורא תהלות עושה פלא" [שהנורא תהלות שעושה את הפלא הוא על דרך האור, והפלא הוא הכח].

בווארט הבא יש יסוד להבנת היחוד של יראה-נורא של הבעש"ט:

פירוש נורא הוא ענין יותר חזק וגדול ממיט שאומרים עליו שמוראו ויראתו על הכלל [כשאומרים שמישהו או משהו נורא זה באין ערוך יותר מלומר עליו שמוראו על הכל או יראתו עכל הכל. מה ההבדל? הרי על הקב"ה יש את שני הביטויים], וכמו שכתוב "יראתו על פניכם" "ומוראך עליהם" [מפיוט של חכמים], שעל כל פנים יש אל הירא מציאות לעצמו [בלשון החסידות: יש מי שירא. בדרך כלל זה על אהבה, כי ביראה יש פחות ישות, אבל גם ביראה זה שייך. אני ירא – "את האלקים אני ירא"] אלא שהוא ירא ומבטל ישותו [זה ההבדל בין יראה ואהבה. באהבה אין מגמה כזו לבטל את הישות ואילו ביראה יש. באהבה יש מגמה להדבק באהוב ובטול הישות יעשה בדרך ממילא, הוא לא מכוון לכך. הירא מתחיל מנקודת 'יש מי שירא', אבל בתוכה יש כבר את בטול התכונה הזו], שלא יסור ממצות מי שמוראו ויראתו עליו. וזה אינו אלא במדרגת ההשתלשלות מן הפלא הנ"ל,

יראה ומורא הם מצבים של התגלות הפלא, כאשר תוך כדי ירידתם ממדרגה למדרגה מעולם לעולם בסדר ההשתלשלות מי שמרגיש שזה שמעליו יש לו יותר גילוי הפלא ממני אז אני ירא ממנו. המדרגה התחתונה – אם אין לא מרגיש כלום אז אין לו שום יראה בבחינת "עיר פרא יוולד" אבל אם זכיתי שקצת מן הפלא יתגלה לי – תמיד יראה מזו שמעליה.

שכשם שהפלא במקומו הוא פלאי [הכי פלאי זה כמו שהוא באור אין סוף, באחדות הפשוטה] כן בכח ההפלאה יבוא ממנו גם מציאות מדרגות שלמטה ממדרגות מקומו העצמי, שגם הם יחשבו למציאות לעצמם במקומם על דרך הפלא,

הפלא הוא מציאות. זו הנקודה שרוצה לומר פה. שהפלא כמו שהוא אצל ה' הוא עדין מציאות, ובכל מקום שיורד אליו יש לו את הפלא באותה המציאות. מלך מלכי המלכים – כל אחד הוא מלך וכל אחד מפחד מזה שמעליו. זה הכל השתלשלות של כח לעומת אור.

ואדרבה מציאות כולם כלול במהות ועצמות הפלא עצמו (כמו שבהחכמה רמה ועמוקה מצוי בכחה כל מה שיוכלו להבין ממנה במדרגה האחרונה של המקבלים), אלא שכשהמדרגה העליונה מאירה לתוך המדרגה התחתונה מה שלמעלה ממדרגתן הם יראים ממנה. זה נקרא יראה ומורא, שהתחתון ירא ומתבטל בפני העליון. לא שנעדרים מן המציאות שלהם מחמת הגילוי הזה [יש רק בטול היש], כי גם הם יש להם מקום במציאות (בכח הפלאי), כמו שהמדרגה עליונה המאירה עליהם יש לה מציאות בכח הפלאי.

...אתה לא יכול להתבטל לגמרי, רק לירא. לסור למשמעתו מתוך הכרה שלא לתת לישות שלך למרוד ולהתנתק. אתה באמת מתבטל, אבל לא לגמרי. בדרך אחרת: אם כל היחס שלי לרב שלי הוא יחס של חכמה אז זה תמיד על דרך פלא. ודאי שלחכמה שלי יש שורש אצלו, וכל מה שיש אצלי בא ממנו. שם זה נמצא עוד יותר. מה זה התייחסות שמביאה לידי העדר גמור ובטול במציאות לגמרי? רק להסתכל על החיוך שלו, כלומר על הסוד של להוריד את זה, לא הדבר בעצמו. ביחס לדבר עצמו תמיד היחס יהיה יראה ולא העדר לגמרי. זה יחס של רבי וחסיד. כתוב שבדורות קודמים עיקר המשל ליחס לקב"ה הוא יחס של איש ואשה, כמו בשיר השירים, אבל בדורות שלנו עיקר המשל הוא מרבי וחסיד, למי שזוכה לזה... על דרך דוד ויהונתן – "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים".

לגבי היחוד יראה-נורא שאמרנו, לא ששוללים יראה. להיפך, כתוב שקודם צריך יראה "וירא ויאמר מה נורא". יראה היא העלאת מ"ן. הוא רק בא להדגיש שהפלא בא מהעושה פלא, מהנורא תהלות, והפלא הוא סיבת היראה.