י"ב תמוז תש"ע – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

נשמע את "דרור יקרא" לכבוד הברית. ניגנו "אתה תקום".

בי"ב-י"ג תמוז הראשונים אחרי הסתלקות הרבי הקודם הרבי הדפיס מאמר של הרבי הקודם (נדפס בסה"מ תש"י ע' 254), והדפיס פתח דבר – לא פתח דבר רגיל, אלא עם תוכן רב, עליו נייחד את הדיבור. זו לשון הרבי (נמצאת גם באג"ק תרלה):

רבים המחפשים ומבארים מעלות וגדולת נשיאי חב"ד בכלל, ונשיא דורנו, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, בפרט בענינים שונים: איש המסירות-נפש, גאון, בעל מדות, צדיק, בעל רוח הקודש, מלומד בנסים ועוד ועוד.

וגדלו ביותר שבחים אלו, על פי ההגדרה בתורת החסידות, מהו מסירות נפש, מהו גאון וכו'.

ובכל זה – העיקר חסר כאן. ונוסף על זה, שהוא עיקר בעצם, חשוב הוא ביחוד משום שנוגע ביותר, וביחוד לנו, קהל חסידיו ומקושריו. וזהו – מה שהוא הוא הנשיא, ונשיא חב"ד.

כי – נשיא בכלל, נקרא ראש אלפי ישראל, הוא בחינת ראש ומוח לגביהם, וממנו היא יניקה וחיות שלהם. ועל ידי הדביקה בו קשורים ומיוחדים הם בשרשם למעלה מעלה.

והנה כמה סוגים בנשיאים: אלו אשר השפעתם בבחינת פנימיות, ואלו אשר השפעתם בבחינת מקיף. ובזה גופא חילוקים: אם השפיעו בתורת הנגלה או הנסתר או בשניהם יחדיו, לימדו דרכי העבודה והחסידות, המשיכו השפעות גשמיות וכו' וכו'.

וישנם כאלו, שהי' בהם כמה מבחינות הנ"ל, או גם כולם.

וזה הי' מאז ועד עתה ענין הנהגת נשיאי חב"ד, מן כ"ק אדמו"ר הזקן ועד כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ועד בכלל, אשר כללו כל הסוגים והחילוקים: השפיעו בפנימיות ובמקיף, בתורה עבודה וגמ"ח, ברוחניות ובגשמיות. ובמילא היתה התקשרותם עם השייכים אליהם בכל תרי"ג אברי נפש וגוף המקושרים.

ועל כל אחד ואחת מאתנו כולנו לדעת, היינו להעמיק דעתו ולתקוע מחשבתו בזה, אשר הוא הוא הנשיא והראש, ממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידי ההתקשרות אליו (וכבר הורה במכתביו איך ובמה מתקשרים) קשורים, ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'.

הוא פתח ואמר שאם יש צדיק יש כמה תארים וכמה שבחים, וכל אחד מתאר אותו בשבח אחר (צדיק זה גם אחד השבחים, אבל משתמשים בזה גם בתור כלל). יש מי שמשבח את אותו כבעל מסירות נפש, יש מי שמשבח אותו גאון, יש מי שמשבח אותו כבעל מדות, יש שבח רביעי – צדיק, שבח חמישי – בעל רוח הקדש, שבח ששי – מלומד בנסים. למה הרבי מביא את כל האפשרויות והשבחים האלה? הוא אומר שבסופו של דבר, אם מדובר ברבי, אף אחד מהם הוא לא זה. אם מדובר ברבי – העיקר שהוא נשיא הדור. כמו שכתוב בספרי הקבלה שנשיא "ניצוצו של יעקב אבינו" ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וכל הפרטים האחרים הם פרטים. עיקר ההתקשרות לרבי (אנחנו בברית מילה, וקודם שמענו ווארט על התקשרות, על קשר תפילין) – זה בכך שהוא נשיא. הרבי הוא הראש, ואנחנו איברים, ומקבלים כל החיות מהרבי, "ראש בני ישראל". אל לאברים לבגוד בראש, ואדרבה – צריך לדעת שיש ראש ולשאוב ממנו חיות. זה שהנשיא הזה הוא איש מסירות הנפש של הדור, או הגאון של הדור, או בעל המדות של הדור וכו' – זה הכל היכי תמצי, אפילו ה"איש מסירות נפש". זאת אומרת שהיום, י"ב תמוז – גם יום ההולדת של הרבי, ה"מזל גובר" שלו, וגם היום בו התבשר על הגאולה (השתחרר בפועל ממש ב-יג תמוז, לכן חוגגים שניהם יחד) – הווארט של הרבי על זה (בשנה הראשונה, כשההסתלקות עדיין טריה, כידוע שבכל השנה הראשונה הרבי כותב על השווער הכ"מ, כמו על אבא, חתן זה כמו בן, ואפילו כתוב שיש דברים שחתן זה יותר מבן) הוא בענין זה.

הרבי אומר שהיכולת על ההתקשרות לנשיא בתור נשיא ניתן לנו מלמעלה, והחפץ יש בנו, ואם כן זה תלוי רק ברצון – שאם יש רצון, אין לך דבר העומד בפני הרצון. הוא כאילו בהבלעה כותב כאן שלש מדרגות – יכולת, חפץ, רצון. היכולת באה מלמעלה, והחפץ נמצא בלב באיזה מקום – יותר נסתר או יותר גלוי – והעבודה שלנו היא לרצות. אם רוצים בהתקשרות – אין לך דבר שעומד בפני הרצון. נתייחס רק לווארט האחרון: אם יש ג' מדרגות – יכולת מלמעלה, חפץ שנמצא כבר בנו, והרצון תלוי בנו – הכל זה בכתר. כל הנושא של התקשרות הוא בכתר, הוא על-שכלי – ברית זה לא שכל ולא מדות, אלא על-שכלי. כנראה היכולת ברדל"א – יכולת זה לא פוטנציאל, שנקרא "בכח", אלא אין סוף יותר מזה, כמבואר בדא"ח. זה מקביל לדרגת האמונה שבכתר, רדל"א. חפץ זה רצון שמלובש בו תענוג – זה עתיק, רישא דאין. זה סוף דרגות האין סוף, סוף המאציל. שרש הנאצלים זה אריך – שם המקום שלנו – וההתקשרות בפועל תלויה ברצון שלנו, ואין לך דבר העומד בפני הרצון.

באותו פרק זמן שהרבי כתב דברים אלה בפתח דבר של המאמר הוא כתב, כדרכו, הרבה מכתבים לאנשים פרטיים – כולם מודפסים היום באגרות-קדש. יש מכתב מ-ג' תמוז (אג"ק תרלז), שם הרבי מביא את אותו ווארט ומפרש אותו יותר:

...ולא רק יזכה בקונטרס זה את הרבים אלא, עפ"י דרישת רז"ל במכילתא ע"פ תשים לפניהם, גם יסביר לכל אחד ואחת, אשר העיקר הוא להביא המדרש והלימוד למעשה ופועל, בכל אחד ואחת לפי ענינו: במוחין, במדות וכו'.

אשר גם על זה מקבלים חיות וכח מראש הדור, הוא נשיא הדור, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, וכמש"כ בהקדמת הקונטרס, שמהנשיא מקבלים יניקה וחיות לכל הענינים שלנו מכל הענינים והמעלות אשר מנו בו: מסנ"פ (כתר), גאון (מוחין), בעל מדות (חג"ת נ"ה, עיקר המדות), צדיק (יסוד), רוחה"ק (מל') מלומד בנסים ועוד ועוד (מחדו"מ).

יכולת על כל זה ניתנה לנו, חפץ בכל זה יש לנו, וכשיהי' הרצון - אין לך דבר העומד בפני הרצון.

בברכת חג הגאולה ואיחול כ"ט

הוא מסביר שמה שכתבתי ששה שבחים עיקריים – שהם לא זה – זה לפי סדר הספירות העליונות: מה שאמרתי שהוא איש המס"נ זה כתר, אבל עדיין בתור פרט. לפני זמן דברנו על רבי-משפיע-צדיק-גבור, אז לכאורה איש המסירות נפש הוא הגבור שלי. שם הגבור היה מלכות, אבל מלכות קשורה לכתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות". זה שהגיבור שלי הוא איש המס"נ של הדור, זה לשבח אותו בדרגת הכתר. הרבי כותב במכתב – "איש המסירות נפש (כתר) גאון (חב"ד) בעל מדות (חגתנ"ה – התפשטות המדות העיקרית בלב) צדיק (יסוד)", עד כאן הייתי יכול לנחש בעצמי, אבל שני הבאים לא – "בעל רוח הקדש (מלכות) מלומד בנסים (לבושי הנפש, מחדו"מ)". יש לנו פה איזה חידוש – כמה שהווארט הוא שהעיקר זה שהרבי נשיא, צריך להתעמק בשני הפרטים האחרונים, שבעל רוה"ק זה  מלכות ומלומד בנסים זה לבושי המלך.

יכול להיות נשיא הדור שאינו מלך בפועל. אנחנו מדברים כל הזמן על מלכות ועל תורת המלך, וכאן יוצא דבר נפלא – שהתכונה הספציפית של המלך היא שיש לו רוח הקדש. לא כתוב ברמב"ם שאחד מתנאי המשיח זה רוה"ק – אולי כן, אולי זו המחלוקת, או שאין מחלוקת, אם המשיח צריך להיות "מורח ודאין". מהרמב"ם משמע שלא צריך, והראב"ד אומר שצריך, אבל גם לגבי הרמב"ם יש מי שאומר שמה שאח"כ מייחס כל עם ישראל לשבטיו זה ה"מורח ודאין שלו" – מסתבר שגם לפי הרמב"ם יש לו איזו רוה"ק. אבל כאן נראה שכל מלך צריך איזה רוה"ק. האם צריך מס"נ? כנראה שכן, כי "כתר עליון איהו כתר מלכות" – כנראה יש זיקה בין מסירות הנפש ורוה"ק, ואולי אפילו הא בהא תליא, שמי שיש מס"נ זוכה בזכות זאת לרוה"ק. צריך כמובן להבין, להתעמק, מה זה בכלל רוה"ק. שוב, יוצא כאן שהמלך צריך להיות בעל רוה"ק.

הדבר השני שאמרנו שהוא חידוש זה ה"מלומד בנסים", שהוא אומר שזה כנגד לבושי הנפש – מה הקשר ביניהם? את זה אפשר להסביר לפי תורת הבעל שם טוב, שהזכרנו כמה פעמים – שאם יש לך בעיות עם "בני", עם הילדים, זה בגלל המחשבות שלך, פגם המחשבה, ואם יש בעיה בשלום בית, בינך לבין האשה, אומר הבעל שם טוב שזה פגם בדבור שלך, ואם יש בעיות פרנסה, שהוא קורא לזה בעיות עם הבהמות שלך (והכוונה בעיות עם הפרנסה, שגם מתחילה פר, הכל מתחיל מפרות), זו בעיה בלבוש המעשה שלך, פגם במעשה. ווארט מפורסם של הבעל שם טוב, ששלשת לבושי הנפש מחשבה-דבור-מעשה זה כנגד בנים ואשה ופרנסה. אפשר מיד גם לקשר את זה לבני חיי ומזוני לפי הסדר של חז"ל, אף על פי שבכמה מקומות נדמה שצריך להקדים חיי – זה הסדר. על חיי כתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". על חיים כתוב במפורש "כי חיים הם למוצאיהם בפה" (הפשט לשון מציאה, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב"). אם כן, בהחלט אפשר לקשר חיי עם האשה, ובני זה בני כפשוטי ומזוני זה הבהמות, הפרנסה. כשאומרים שהצדיק הוא מלומד בנסים הכוונה שבאים אנשים וצועקים את המצוקות שלהם, והצדיק פועל ישועות בקרב הארץ, ואפשר לומר שהצדיק פועל בשלש הקטגוריות הללו – בני חיי ומזוני. ידוע שאצל הצדיקים היו גם זמנים מיוחדים לדברים אלה. למשל, לג בעומר – אצל אדמו"ר האמצעי בפרט – הוא זמן שפועלים בעניני בני. זה המנהג של חץ וקשת, כמו שאבולעפיא אומר ש"יורה כחץ" צירוף אותיות "כח היוצר". וככה יש זמנים מיוחדים שמסוגלים לשלום בית וזמנים מיוחדים שמסוגלים לפרנסה. בכל אופן, אפשר לקשר את הדברים יחד, ולומר שבני נמשכים מכח טהרת ותיקון המחשבה של הצדיק – שגם יותר קשה וגם יותר חשוב (כתוב בתניא) אפילו מתיקון הדבור. יש הרבה חוגים לשמירת הלשון, אבל הוא כותב בתניא ששמירת המחשבה הרבה  יותר חשובה אפילו משמירת הלשון – הכל חשוב – ועל זה מביא בתניא הפסוק "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (היו הרבה חסידי חב"ד שלמדו את זה בעל פה). כנראה שמי שתיקן את המחשבה פועל ישועות בעניני בני – זה מסתעף מהמחשבה. מי שתקן את הדבור יכול לפעול ישועות בעניני שלום בית, ומי שתקן את המעשים יכול לפעול ישועות בעניני פרנסה. לתקן מעשים זה גם להרבות את המעשים. הרבה פעמים כשבאים לבקש מהרבי על פרנסה הוא מציע להתייעץ עם ידיד מבין – מבין במעשה. אותם צדיקים שמרבים במעשים מתמצאים יותר בעניני העולם הזה. לכן יותר קרוב, גם בדרך הטבע, שהוא יכול להיות פלא יועץ – לפעול ישועות בקרב הארץ בעניני פרנסה. כך אפשר לקשר את ה"מלומד בנסים" ללבושי הנפש.

אבל שוב, מה שבעיקר מענין אותנו היום זה המלכות – בעל רוח הקדש. מה הניצוץ של איזה פתח להבין את הקשר בין המלכות לבעל רוח הקדש, את זה ש"בעל רוח הקדש" זה המלכות של הצדיק. הקשר לכאורה הוא סוגיא בסוף פסחים (קיז), שכתוב שם משהו שבספר הזהר הקדוש כתוב הפוך ממש, כידוע ומפורסם. כתוב על דוד מלך ישראל חי וקים, שהוא המלכות, "נעים זמירות ישראל", שבזמירות שלו, בתהלים, לפעמים כתוב "מזמור לדוד" ולפעמים "לדוד מזמור" – מה ההבדל? בגמרא חז"ל אומרים שאם כתוב "מזמור לדוד" קודם הוא ניגן על הכינור שלו, "מזמור", ואחר כך שרתה עליו שכינה, שזה ה"לדוד", ואם כתוב "לדוד מזמור" קודם שרתה עליו שכינה ואחר כך הוא אמר שירה. הפלא – אחד מהפלאים הגדולים והחשובים – שבזהר בשם רבי יהודה כתוב הפוך. כתוב שמתי שנאמר "מזמור לדוד" אז קודם שרתה עליו רוה"ק – טפת הבדל, שגם משמעותית לפי הרמ"ע מפאנו, שבגמרא כתוב ששרתה עליו שכינה ובזהר כתוב רוה"ק – ומתי שנאמר "לדוד מזמור" אז קודם אמר שירה ואז שרתה עליו רוה"ק. הישוב הכי טוב שראיתי זה הרמ"ע מפאנו, שמסביר שבעצם יש פה שלשה דברים, ולא רק שנים – יש "מזמור", שמשמעה גם לזמר ולנגן, אבל לפי הזהר יש בניגון הזה רוה"ק, ויש "לדוד", שזה משהו שבא לדוד (הדיוק הוא ב-ל, שזה לא "דוד" אלא "לדוד"), וזו השראת השכינה. לכן, בגמרא כשכתוב ש"לדוד" עיקר הדגש הוא על ה-ל, ואחר כך המזמור זה השירה – או לפני או אחרי. דווקא הגמרא מדגישה את ה-ל, השראת שכינה, ואילו הזהר מדגיש את הפן הפנימי של המזמור – השראת רוה"ק. על ידי החילוק הזה, שיש בעצם שלשה דברים – רוה"ק, שכינה, דוד בעצמו – הוא מיישב את הסתירה. זה לא פשוט – תסתכלו ברמ"ע מפאנו. לכן עוד לפני שראינו אותו בא לנו משהו אחר. זה שה-ל – "מגדל הפורח באויר", "רוח אלהים מרחפת על פני המים" – היא רוה"ק, זה טוב. קודם, מה ההבדל בין השראת שכינה לרוח הקדש? השראת שכינה זה עדיין מקיף, ורוח הקדש זה כבר פנימי. עד עכשיו אמרנו את המפתח להבנת הווארט של הרבי שבעל רוה"ק זה מלכות – מה הקשר? המלכות זה דוד, ועל דוד כתוב "אלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". רואים ממש מפורש בפסוק שדוד המלך אומר – "ונעים זמירות ישראל" וממשיך "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". על לשוני בגימטריא מלכות. רואים שמה שדוד המלך הוא "נעים זמירות ישראל" – שמה שזכה, החל מעבודת המקדש וכלה בעבודת היום יום של כל יהודי בכל אתר ואתר, שפונים לקב"ה על ידי ספר התהלים שלו – זה משהו עצמי, זה המלכות שלו, והפסוק אומר בפירוש ש"נעים זמירות ישראל רוח הוי' דבר בי", רוח הקדש, "ומלתו על לשוני". זה נקרא רוח הקדש, אז למדנו שרוח הקדש זה "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". זו לא השראת שכינה, אלא רוח הקדש – זה המזמור של הזהר. אבל השראת שכינה זה מקיף – גם אור מקיף של מלכות (שכינה זה מלכות, אוא"ס הממכ"ע, ששוכן למטה), אבל השראה זו היא במקיף. לפי זה ההבדל בין הדגש של הגמרא לבין הדגש של הזהר הוא אם זה מקיף או פנימי יותר, ודווקא הזהר מעונין שזה יהיה השראת רוח הקדש, "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני", ואילו הגמרא זו השראת שכינה בלבד. שוב, לפי הגמרא "לדוד" זו השראת שכינה ו"מזמור" – מתוך זה אמר שירה. ואם כתוב "מזמור לדוד" – קודם הוא לקח את הכינור לידים, התחיל לנגן ולשיר, ומתוך האקסטאזה (נקרא לזה) של השיר שרתה עליו שכינה. אבל שוב, לא כתוב שם רוה"ק.

יש המשך לאותה סוגיא בפסחים, שתיכף נאמר אותו, וכל מי שמופיע שם זה חכמי בבל. כלומר, הסוגיא בגמרא היא תלמוד בבלי – תורת בבל – ואילו הזהר הקדוש הוא תורת ארץ ישראל. אז בבבל יכולה להיות השראת שכינה – על זה מדברים, על זה דנים – אבל בארץ ישראל העיקר זה רוה"ק, שהשראת שכינה תכנס פנימה, ואז המזמור הוא רוה"ק. בבבל המזמור הוא לא רוה"ק אלא שיר. כשהתבוננתי בזה, עוד לפני שראיתי את הרמ"ע מפאנו שמחלק, הצטייר אצלי שיש שתי בחינות של מזמור. הרי כתוב שהגאולה העתידה היא "שיר חדש", ואילו כל השירות עד הגאולה – ולא עד בכלל – זה הכל "שירה" לשון נקבה. גם על שירה כתוב "שירה חדשה שבחו גאולים" – אז היתה שירה נקבה חדשה, ולע"ל רוצים "שירו להוי' שיר חדש". כשחשבתי על דוד המלך לפי הגמרא, שאם כתוב "מזמור לדוד" היינו שקודם לקח את הכינור לידים והתחיל לנגן עד ששרתה עליו שכינה – הציור היה שניגן ודאי איזה ניגון ישן, שבתוך הרפרטואר שלו, כי אם היה בא לו ניגון חדש זה כבר רוה"ק. מן הסתם הוא יודע הרבה ניגונים, כבר ניגן הרבה ניגונים, ויודע שמכח הנגינה להגיע להעלאה גדולה – זה לכאורה פשט הגמרא, שלקח והתחיל לנגן משהו שידוע לו, ומתוך זה נכנס לאוירה עמוק-עמוק עד ששרתה עליו שכינה. אם הזהר אומר ש"מזמור" זה רוה"ק היינו שבא לו ניגון חדש – נפל לו ניגון חדש, שזה בחינת "שיר חדש", גאולה, משהו משיחי, "לדוד". או שה"מזמור" לפני "לדוד" או אחרי. לפי הרמ"ע המשכת השירה – אתעדל"ע ע"מ לעורר אתעדל"ת – הגם שה-ל היא איזה השראה, זה עדיין מודעות עצמית, עדיין דוד שמנסה לחולל משהו. "לדוד" זה שהוא מעורר את עצמו, לפני רוה"ק, ומזמור זה רוה"ק. אם זה הפוך, אז קודם הוא במזמור – אקסטאזה – ואחר כך "לדוד", צריך לדעת איך לרדת מהשולחן בלי לשבור את הראש וגם לא להשאר על השולחן חצי רגע יותר מדי, כידוע הסיפור מרבי אייזיק ורבי אהרן מסטרשליא. רבי אייזיק הלך לבחון מי יהיה הרבי, אדמו"ר האמצעי או רבי אהרן, והלך לרבי אהרן – רבי אהרן היה טיפוס של התלהבות עילאית, אבל רבי אייזיק היה 'מבין', עקב אחריו בעינים עד שניה מסוימת, ואז אמר לו – אהר'לה, רד מהשולחן, זה כבר לא "מזמור", זה "לדוד", לפי פירוש הזהר. אם ה"לדוד" בא קודם זה טוב, וגם אחר כך זה טוב – אם יודע מתי לרדת, ואולי ממשיך את רוה"ק בכלים של דוד – אבל אם נשאר על השלחן זה כבר שיבוש. [מה הבעיה שנשאר על השולחן?] כל חסידות חב"ד זה "אל תרמה" – לא את הבריות ולא את עצמך. זה לטובתו – רק רבי אייזיק תפס אותו, אבל כתוב שאי אפשר לרמות אנשים לאורך זמן, אז בסוף מרמה רק את עצמו, ורחמנות [כל פעם שראיתי אותך על השולחן זה היה בסדר, לחיים לחיים].

נחזור רגע אחרונית: הרבי כותב שעיקר ההתקשרות זה לכך שהוא נשיא, ולא לאף אחד מששת הדברים האלה – רק לכך שהוא הראש, ואת כל החיות מקבלים מהראש. ברור שאף על פי שהנשיא הוא הראש... נקח את הדוגמה של בעל יום ההולדת ויום הגאולה של היום, הרבי הקודם. ידוע שפעם הוא קרא לרוגאטשובר לבוא אליו לשיחה בעניני הכלל, ואז הרוגאטשובר – שכל דבר שעשה בחיים זה היה פלפול עמוק בבבלי וירושלמי וכל התור הכולה – התדיין (הכל רשום) באיזו הדרת פנים צריך לבוא לנשיא. הוא היה הרבה יותר מבוגר מהרבי הקודם, אבל אמר לכל הסובבים שלו שהרבי הוא הנשיא, ופתח רמב"ם לברר איך באים אל הנשיא. רואים שהוא תפס את הנקודה של הרבי – לא מסירות הנפש ולא הגאונות (בגאונות אולי הוא יותר) – אלא שהוא הנשיא. כך אמר, וכך נהג – בחרדה, התלבש בהתאם והתנהג בהתאם. ברור שאף על פי שהעיקר שהוא הנשיא – לכל נשיא יש את הנקודה החזקה שלו מבין ששת הדברים, שהנשיאות שלו  מתבטאת בעיקר דרך נקודה זו. אצל הרבי הקודם, למשל, פשיטא שזה האיש מס"נ. לכן הרבי רצה להתחיל עם זה, ואף על פי שהתחיל עם זה – וכתב במכתב שזה כתר – כתב שזה לא עיקר הנקודה. אבל פשיטא שאצל הרבי הקודם עיקר הנקודה הפרטית זו מסירות הנפש – זה איזה חלון, איזה צהר, שדרכו אפשר לראות את נשיאותו. אדמו"ר הזקן בין אדמו"רי חב"ד הוא הגאון. הבעל שם טוב אמר כאשר נולד אדמו"ר הזקן – באותו יום בו הוא חגג את  יום הולדת ה-מז שלו – הוא דרש את פרק מז (היום דורשים את הפרק הבא, אבל הוא דרש את הישן), ואמר "יבחר לנו את נחלתנו את גאון  יעקב אשר אהב סלה", ותוך כדי זה אמר שברגע זה נולד ה"גאון יעקב אשר אהב סלה", אדמו"ר הזקן. אם כן, יש אסמכתא מפורשת שהנקודה של אדמו"ר הזקן היא גאון. מי שקשור אליו כחסיד זה לא בגלל שהוא גאון, אלא בגלל שהוא הנשיא. אבל וודאי שזה מופיע דרך זה שהוא גאון, ולכן בכל העולם מכנים אותו ה"רב", על שם הגאונות שלו, גם בנגלה וגם בנסתר. לפי זה אפשר לחשוב ולהתבונן על כל רבי, שהוא נשיא, אבל דרך איזה מהשבחים זה מתבטא (לא נאמר את זה עכשיו). כמובן בכולם יש התכללות – גם אדה"ז איש מס"נ וגם הרבי הקודם גאון – אבל זה לא עיקר הפרט.

נאמר עוד משהו שלא אמרנו על אותו פתח דבר: אחרי שהרבי כותב שהעיקר הוא להתקשר לרבי בגלל שהוא הנשיא, הראש, ולא בגלל אחד הדברים האלה, הוא אומר שאף על פי כן יש צדיקים שכל אחד הוא ראש של העדה שלו – כמו הרבי – ברוך ה' תלמידי הבעל שם טוב הם רב-רבי, יש הרבה רבי. יש נשיא שהוא חד בדרא (לזה התכוון הרוגאטשובר), אבל דווקא כאן הרבי אומר שיש הרבה צדיקים שהם ראשי העדה, ואומר שיש צדיקים-ראשים שעיקר השפעתם לעדה שלהם היא פנימיות התורה, ויש צדיק שהעיקר אצלו להשפיע נגלה (הוא מדבר על חסידים, לא על לא-חסידים). נקח דוגמה – פרשיסחא, גור, חידושי הרי"מ, שם עיקר השפע זה נגלה. מה עושים בראש השנה ויום כיפור? מתפללים מהר ולומדים בלאט גמרא. הוא אומר שיש צדיק שעיקר הענין שלו להדריך את החסידים שלו בעבודת ה' בדרכי החסידות. הרי כמעט כל צדיק – חוץ מחב"ד, שלא מוצאים את זה – כתב איזה סדר היום. היום יש אפילו ספר שכולל את סדרי היום שכל כולם. כמובן, הכי חשוב מכולם זה הצעטיל קטן של הרבי רבי אלימלך, אבל יש לכולם. זה נקרא שעיקר השפעת הצדיק על העדה היתה בהנהגות ישרות וסדר העבודה. אחר כך הוא אומר שיש גם צדיקים שעיקר ההשפעה שלהם היא בגשמיות – שממשיכים שפע ברכה, שפע ברכות בגשמיות, "ברכות לראש צדיק", לראש משביר. אחרי שכותב את זה כותב שאדמו"רי חב"ד הצטיינו בכל הדברים האלה – שהם בבחינת כלל – גם משפיעים בדרך של נסתר, וגם בדרך של נגלה, וגם משפיעים איך עובדים את ה', וגם דרכי החסידות, מנהגים טובים. הכי קרוב היום לסדר היום זה חידוש של הרבי – ספר המנהגים – אבל יש הרבה חידושים של הרבי שדומים מאד למה שהיה אצל כולם. יש דברים שעדיין שונה, ומשתדלים במשך הזמן להכניס כמו "דרור יקרא" וכיו"ב, שזה מיישר את ההדורים, וידוע הווארט שלנו שכל חסידי חב"ד המקוריים ידעו את הזמירות בעל פה ולכן זה לא בסידור. הרבי הריי"צ כותב שחסידי חב"ד הראשונים היו בשדות יותר מאשר בעיר (אדמו"ר הזקן בילדותו אמר למלמד – אני אוהב את הירוק, אני אוהב את האויר שלא יכולים ללכלך אותו). זה למי שאומר שהתבודדות זו המצאה. רבי נחמן אמר שהוא לא המציא כלום, אבל כאן רואים שבעל יום ההולדת אומר שזו היתה גם הנהגה חב"דית. כל אחד יודע איך הרבי זכה למה שזכה – כי היה בשדות. שוב, הרבי אומר שבחב"ד יש השפעה של נסתר ונגלה ושל עבודה בדרכי החסידות וגם המשכת שפע ברכה. אם אמרנו את זה, נעשה סדר. הוא הנשיא-הראש – זה שמשפיע תורת הנסתר זה כנראה בחכמה, תורת הנגלה בבינה, עבודה פנימית בנפש זה דעת (מפתחא דכליל שית, כולל גם את החב"ד), דרכי החסידות זה נצח והוד (מנהגים), והשפעה בגשמיות זה שהצדיק-היסוד משפיע למלכות. אם כן, גם בענין הזה יש את כל הפרצוף השלם של השפעת הצדיק.

עוד ווארט, לפני שנמשיך את הסוגיא בפסחים: ההתקשרות זה לקבל פנים מהצדיק – לפנות, שהאברים פונים לראש. איך קוראים למי שלא פונה לצדיק ולא מכיר בו? קוראים בתניא בפ"ב שיש פושעים ומורדים בתלמידי חכמים, ר"ל, אבל אם הם חיים גם הם חייבים לקבל מהצדיק, ומקבלים מהאחוריים של הצדיק. השאלה היא מה אם אחד לא פושע ומורד בתלמידי חכמים (הצדיק שם נקרא תלמיד חכם, וחשוב שהוא לא חד בדרא אלא "תלמידי חכמים") – כלשון התניא – אלא סתם יהודי טוב, ליטוואק טוב או מישהו אחר טוב, שהוא לא פושע, לא מורד בתלמידי חכמים, אבל גם לא חסיד של אף אחד. הוא מקושר לקב"ה, כמו שאוהבים לומר – הוא מקבל ישר מהקב"ה. נספר סיפור אישי, לפני שבוע היה מישהו מחו"ל – אמא שהביאה את הבן, כבר עשתה סיבוב אצל כל מיני רבנים בארץ. הבן צריך איזו ישועה. היא הכניסה את הבן לחדר, והוא כבר היה מאד מעוצבן, כי היא כבר לקחה אותו לכל מיני – סיבוב שלם. בעל כרחו של הבן היא סחבה אותו לתוך החדר, ואז היא אומרת – תן לו ברכה שכך וכך. הבן ממש התקומם – אמא אני לא רוצה ברכות יותר, לא צריך ולא רוצה ברכות. אני שמחתי נורא. אז אמרתי לו – טוב, אני לא מברך אותך, שה' יברך אותך ישר. הוא מאד שמח, התעורר, אמר – תודה רבה, אמן, בשיא ההתפעלות. יש יהודים שככה זה הולך אצלם לכתחילה – מה הוא צריך איזה ממוצע? רק צריך את הקב"ה ישר.

איך נסביר את התופעה הזאת? רואים שהרבי מאד חרד על הנקודה של התקשרות. בסדר, זה לב לבה של החסידות. אבל מה עם יהודים שאין להם את זה? אני לא קורא להם פושעים ומורדים – סתם. הוא מתפלל, אוהב את הקב"ה, וגם כן עושה מצוות. הייתי יכול לחשוב שמי שפושע ומורד בתלמידי חכמים, הכוונה שהוא פונה עורף – יש פה תלמיד חכם, צדיק, שרוצה להשפיע לו, והוא מסרב. כשהוא מסרב הוא פונה עורף, כמו שגם כתוב בנביא – "כי פנו אלי עורף ולא פנים". כשלא רוצים לקבל מהקב"ה פונים לו עורף. אבל לא כתוב בתניא שהמורד פונה עורף – אז הוא לא היה מקבל מהאחורים של הצדיק, אלא דרך האחורים שלו. כשהוא פונה עורף לצדיק השפע בא דרך אחוריו, ולאו דווקא אחורי הצדיק. אפשר לתרץ ולומר שאם הוא פונה עורף ממני אני אוטומטי פונה לו עורף, וממילא מקבל מהעורף שלי לעורף שלו – אבל זה לא כתוב שם. אפשר לתרץ, אבל כך לא כתוב. שם לא כתוב שעושה משהו – אולי כל הזמן מסתכל עליו. כנראה בשביל לפשוע ולמרוד הוא כל הזמן עוקב אחריו, הוא בראש מעיניו. לפנות עורף זה שאין לי מה לעשות איתך – פושע ומורד הוא כל הזמן מסתכל, אבל להרע. שוב, הכל דימוי. לכן אותו אחד, כמו אותו בחור שיש לו ה' ולא צריך יותר ברכות, זה באמת לפנות עורף. יש בקבלה מושג של יושר ועיגולים. כתוב שהיושר, שזה הקו באמצע, זה כמו גלדי בצלים, שיש שכבה על גבי שכבה, וכל דבר חיצוני מלביש ומקבל על ידי שפונה לאמצע, לפנימיות. אבל בסוף סדר היושר מתחיל להיות מלמטה למעלה סדר של עיגולים ממטה למעלה, וכדי לקבל מהעיגולים צריך לפנות עורף מהיושר ולקבל מהעיגולים.

זה ווארט חשוב מאד בפני עצמו, שיש שני סוגי יהודים. מה החסידות רוצה? החסידות רוצה, והרבי במיוחד, שכל הזמן לפנות רק ליושר. היושר זה הצדיק באמצע, ואנחנו מעגלים-מעגלים מלבישים את הצדיק, בסוד הכתוב בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – לתקן זה להלביש, ואנחנו מלבישים את הצדיק מעגלים מעגלים, ואז הוא לבוש (תיכף נסביר יותר). אם הוא מלך ערום, בלי לבוש, לא מסוגל  לפעול שום דבר. אבל יש אחד שלא מבין את הענין. במאמרים הקצרים של אדה"ז הוא כותב בפירוש בשם הבעל שם טוב שזה שייך לגלגולי נשמות – יש נשמות שלא מסוגלות לתפוס את הנקודה של התקשרות לצדיק, זה לא בקטע, לא בראש. הם לא אנשים רעים, לא מורדים ופושעים, אבל זה לא נתפס להם. זה ליטוואק טוב – לא מורד באף אחד, והוא מתפלל לה'. אז מה הציור? שבאמת הוא פונה עורף – לא מתוך ברוגז, אלא הענין שלו, הדרגה שלו, זה לקבל מהעיגולים. עיגולים זה ישר מהקב"ה – השתלשלות העיגולים זה מהשמים. עיגולים זה שמים – הוא פונה לשמים ומבקש מהיושב בשמים. כתוב "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" – אדמו"ר הזקן מסביר ש"אתהלך" זה רצוא ושוב, והחידוש של דוד המלך, בסוד היושר, שגם כאשר נסוג הוא עדיין פונה כלפי פנים. בלשון החסידות, לשון הבעל שם טוב, היינו שגם כאשר אתה בגדלות מוחין אתה מקושר, וגם כאשר אתה בקטנות מוחין, בנפילה, אתה בהתקשרות לצדיק. יש "שויתי" בכל המצבים – נקודת ההתקשרות. אצל דוד זה "לפני הוי'" – אצל הקב"ה – אבל מאז הבעל שם טוב זה נתפס כאברים המקושרים לראש. מי שלא – הוא פונה עורף בתמימות. אין הכי נמי, הוא גם מקבל מהאחוריים של הצדיק, אבל לא כי מורד דווקא, אלא מקבל מהעיגולים. [אפשר להגיד שהשכינה זה עיגולים ורוה"ק זה יושר, אבל רוצים להגיע גם יותר מזה]. כתוב שלקבל מהעיגולים זה השתלשלות – השתלשלות הכתרים, או "מלכותך מלכות כל עולמים" שגם משתלשל זה מזה – והיושר זה התלבשות. העיגולים זה הנפש של כללות ההויה והיושר זה רוח (מסתדר עם רוה"ק – "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני"). מה זה לקבל מהנשמה? בשביל זה צריך את הקבלה של רבי ישראל סרוג, לפני הצמצום. בכתבי האריז"ל המקובלים, של רבי חיים ויטאל, יש רק נפש ורוח – שכל מערכת העיגולים זה נפש, שם בן, וכל מערכת היושר זה רוח, שם מה. אבל צריך גם נשמה, וגם חיה יחידה, מה זה? כתוב בפירוש בחסדי דוד המפורסם, אות ע"ו, וגם בעוד מקורות של עמק המלך – שהנשמה זה סוד עולם המלבוש, בלשון החסידות מה שאדם שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיוות בפועל, קדמון שלפני הצמצום. אשרי מי – כנראה מי שבדרגת רבי – שמקבל משם, עליו כתוב "נשמת שדי תבינם", "נשמת אדם תלמדנו". זו תכלית תורת הבעל שם טוב – השראה. זה עוד יותר "נשמת שדי תבינם", "נשמת אדם תלמדנו". "נשמת שדי תבינם" הוא פסוק של אליהוא, כשמו של התינוק שלנו כאן היום (אליהוא-תם שי' חלפון). זו היכולת לקבל מבחינת קדמון, שזה עוד יותר מתגלה מבפנים. "רוח הוי' דבר בי" זה גם רוח של ה' שנכנסת בי, אבל זה שלגמרי צומח מתוכי – "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – "נשמת שדי תבינם" ו"נשמת אדם תלמדנו", זה לקבל מדרגת קדמון שלפני הצמצום. זה מאמר מוסגר.

נחזור לגמרא בפסחים: הגמרא אומרת שמתי שנאמר "מזמור לדוד" קודם הוא אמר שיר הואחר כך שרתה עליו שכינה, ומתי שכתוב "לדוד מזמור" קודם שרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה. יש לזה המשך. קודם כל מביאים עוד פסוק להוכיח את זה – "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'". לפי הגמרא זה פסוק של "מזמור לדוד". מה זה מוכיח? מה שאמרנו קודם. איך פרשנו קודם את ה"מזמור לדוד" של הגמרא, כשיר חדש או ישן? אמרנו שבגמרא זה שיר ישן, "כנגן המנגן" זה לא שיר שלו, אלא יש איזה מנגן. אצל דוד המלך לכאורה הוא מנגן בעצמו, אבל אם פסוק זה הוא ראיה סימן שמנגן איזה ניגון שהמנגן יכול לנגן – לא רוה"ק שלו. כתוב שם "ועתה קחו לי מנגן" – הוא צווה. הגמרא מביאה את המאמר "אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה", ואז מביאים את הפסוק "ועתה קחו לי מנגן ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'". מה זה "דבר שמחה של מצוה" כאן? סתם "שמחה של מצוה" יכול להיות כל מיני דברים – משמחת כל המצוות ועד יחוד בין איש ואשה – אבל מה זה כאן? זה סוף פסחים, עם רש"י למעלה ורשב"ם למטה, רש"י לא אומר שום דבר והרשב"ם אומר שהשמחה של מצוה זה מה שצוה לנגן כדי לעורר אצלו השראת שכינה. ניגון זה נקרא דבר שמחה של מצוה, שהוא צווה. המשך הגמרא הוא "אמר רב יהודה אמר רב וכן לדבר הלכה [צריך דבר שמחה של מצוה] אמר רב נחמן וכן לחלום טוב [אם אתה רוצה חלום טוב לא ללכת לישון מתוך עצלות ועצבות ושחוק וקלות ראש ודברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה]". רואים מהרשב"ם שזה לנגן ניגון. אפשר לחשוב שרק ניגון שמח, אבל אצל חסידים ניגון געגועים זה עוד יותר שמח. בכל אופן, צריך להיות ניגון שעושה טוב לנשמה. שוב, זה חידוש שצריך "דבר שמחה של מצוה" – זה קוראים מצוה. אם כן, יש פה אסמכתא מפורשת שלפני שיעור צריך או לספר בדיחה, כפי שעשה רבא (זו הגמרא כאן), או – אם אתה לא הכי טוב בבדיחות – לנגן ניגון, שגם זה לפתוח בדבר שמחה של מצוה.

עוד ענין בינים: הגמרא אומרת ששלשה דברים צריכים שמחה של מצוה, ובקיצור – שכינה, הלכה, חלום = חדוה ברבוע (זאת אומרת שזה משהו שלם) = תענוג. אם כבר, נעשה עוד גימטריא חשובה מאד – שירה שכינה (שני הדברים, או שזה בא לפני זה או זה לפני זה) = 900 = ל ברבוע (סוד הלב היהודי), הרמ"ע אמר שהשכינה כאן זה ה-ל של "לדוד".

רב אומר שדבר הלכה מתוך שמחה של מצוה, אז הגמרא שואלת "איני?!", הרי רב אמר שכל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכווינה, שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר" – אל תקרי שושנים שלא ששונים, ולא מור אלא מר, לשון מרירות. הגמרא עונה "הא ברבה הא בתלמיד". הפשט הוא שזה מדובר ברב וזה בתלמיד – הרב, שכבר עבר את שלב האימה, הוא לא תלמיד חכם שיושב לפני רבו, צריך רק להיות שח, אבל על התלמיד אמר רב שצריך להיות שפתותיו נוטפות מור עובר. בשביל שהרב יזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – הרב צריך לפסוק הלכה, לא התלמיד – צריך להיות שמח, אבל התלמיד צריך להיות באימה. לא ראיתי אף אחד שואל למה כתוב "הא ברבה הא בתלמידא" – למה כתוב "רבה" ולא רב? הדיוק תיכף יבוא, בגלל שהדוגמה היא באמת רבה. כתוב בהמשך "ואי בעית אימא" – עוד תירוץ, לא שהרב צריך להיות שמח והתלמיד מר – אלא "הא והא ברבה [פעם שניה, על פי שני עדים] הא מקמיה דאמר שמעתתא וכו' כי הא דרבה" שבתחלה אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן ואחר כך "יתיב באימתא ופתח בשמעתתא". האימה כאן לא עליו אלא על התלמידים (יש אחד המפרשים שאומרים שכל שכן התלמידים, כנראה לא הבינו כמוך – שהתלמידים עדיין התגלגלו מצחוק). אנחנו מדגישים את זה, כי לאחרונה למדנו הרבה על רבה, וכמדומה שלא הבאנו את הגמרא הזו – שמביאים במאמרי החתונה בחב"ד (אמרנו שבחסידות חב"ד מאמרי רבה מאד חשובים, ואדה"ז הוא 'גלגול' של רבה בין כל האמוראים, ומאמריו זוכים להיות הכי מצוטטים בחסידות), וממנו לומדים איך צריך להיות היחס בין החתן והכלה, שקודם צריך להרים את הכלה. בכל אופן, את כל המאמרים שלמדנו אודות רבה, אמרנו שכל אחד מבליט תכונה מסוימת אצלו. התכונה של מאמר זה היא "אני בינה לי גבורה" – קודם שמחה-בינה ואחר כך יושב באימה-גבורה.

נאמר "לחיים".

מה שיצא לנו, שכל ניגון שהוא בשביל לעורר את האדם זה משהו טוב (גם בשביל חלום טוב – זה כנראה משהו חשוב מאד), והניגון נקרא "דבר שמחה של מצוה". לכן כדאי לנגן, עם כוונות טובות. ניגנו "הבינוני".

הווארט: רוח הקדש זה מלכות, וזה בא לידי ביטוי בניגונים של דוד המלך. אמרנו שצריך להלביש את המלך – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". מכאן יש מוסר השכל פשוט מאד, שככל שיהודים בכל הדורות מרבים בתהלים, ככה משפיעים לדוד המלך את רוח הקדש שלו, שזה מכשיר אותו להיות מלך ישראל חי וקים – "דוד מלכא משיחא" – וככה זה אצל כל מלך, אצל כל נשיא וכל רבי, שאחד הדברים העיקריים שעושה אותו רבי, משפיע לו את רוח הקדש הראוי לו, זה שמנגנים את הניגונים שלו, בגלל שהניגונים זה רוה"ק, ורוה"ק זה המלכות.

עוד דבר דומה לזה וקשור לזה: ידוע שחסידים היו מדייקים מאד מאד לחזור את לשון רבם. זה גם דבר ידוע בגמרא, אבל הופיע אצל החסידים – יש ענין מאד גדול (בחב"ד, עד הדור הזה) לדייק באותיות הרב, שזה הסגנון שלו. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד – אפילו שאומרים אותה סברא, התוכן אותו דבר, אבל הר"ן אומר באותיות מסוימות והרשב"א באחרות והריטב"א באחרות. אם חוזרים על הנושאים של הרבי לא באותיות שלו, רק ענינית, זאת אומרת שלא שרים את השיר שלו אלא שיר אחר – אולי שיר שלך. כשאתה כותב או אומר את זה בסגנון שלך, אם כי נדמה לך שאתה לגמרי קשור, ואדרבה – אולי יש ענין לשנות סגנון כדי להביא לצבורים חדשים, שהסגנון המקורי של הרבי לא מתאים להם וצריך לתרגם. אבל זה לא עושה אותו מלך. הסגנון של כל צדיק זה איך הוא שר את זה. מה זה שיר? טעמי המקרא. אפשר לומר אותו פסוק ממש, אבל בניגון אחר. ברגע שאמרת את הדברים בניגון אחר זה כבר אויס רוח הקדש וממילא זה גם אויס מלך. מה עשית ממנו כשאמרת את הדברים שלו בניגון אחר או אותיות אחרות? השארת אותו גאון או בעל  מדות או צדיק או איש המסירות נפש או מלומד בנסים – כל אלה יכולים להיות עם אותיות אחרות – אבל אם אתה רוצה שהוא יהיה מלך (יכול להיות שלא אכפת לו שיהיה גאון וכו', ואז כל אחד יאמר את הדברים שלו בסגנון שלו) צריך את הסגנון שלו. יכול להיות שאחד התלמידים יותר חריף מהרב, אבל יוצא שהרב עוד יותר גאון ממה שהוא באמת – אז עשית ממנו גאון גדול – אבל זה נשאר בתחום הגאונות, בחינת חב"ד. אבל אם אתה רוצה שיהיה מלך – בשביל שיהיה מלך צריך שיהיה לו רוח הקדש, ובשביל זה צריך את הניגון שלו, הטעמים שלו, הסגנון שלו והאותיות שלו. עד כאן המוסר השכל, קצת, מהווארט הזה שרוח הקדש זה מלכות, והקשר שלו ל"לדוד מזמור" ו"מזמור לדוד".

נעבור קצת למשהו אחר, וזה מתקשר:

בפרשת שבוע כתוב "ויעמד מלאך הוי' במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה". היות שיש שבעים פנים לתורה, אז לא נצמד כרגע לפשט הפשוט בפסוק. מלאך ה' עומד במשעול הכרמים. כשעומדים במשעול הכרמים צריך להיות "גדר מזה וגדר מזה" – שני גדרים. גדר זה לשון הגדרה – צריך הגדרה אחת מצד ימין והגדרה שניה מצד שמאל. כתוב בקבלה, בהקדמת הראב"ד לספר יצירה, שאחד הדברים שיש להם שבעה שמות – כל השביעין חביבין – זה דרך (זה לא מאחז"ל, אבל כך הוא כותב). מי יכול לשחזר את שבעת השמות של דרך בלשה"ק: דרך, אורח, נתיב, מסלה, שביל, משעול, מעגל ("נחני במעגלי צדק"). זו פנינה שכתוב בהקדמת הראב"ד לספר יצירה. הוא לא כותב איך מקבילים את זה לספירות. מה שפשוט, למשל, שמה שדוד המלך אומר בתהלים פכ"ג – הפרק העיקרי של "מזמור לדוד" בתהלים. לא אמרנו קודם שהיחס של "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור" הוא א-ד על בסיס ז – שבע פעמים "לדוד מזמור" ו-כח (יחי) פעמים "מזמור לדוד". לפי הגמרא לכאורה הדרגה היותר גבוהה היא "לדוד מזמור" – לכאורה, גם צריך לחשוב מה יותר גבוה, מה יותר טוב – אז זה באמת המיעוט. לפי הזהר לכאורה "מזמור לדוד" תופס, שקודם יש לו רוה"ק – לפי זה הזהר הולך על הרוב, והגמרא הולכת המיעוט, על ה"חומש". זה בעצמו ווארט יפה על היחס ביניהם – א ל-ד, שבע ועשרים ושמונה. "במסלה נעלה" זה נצח. "משעול הכרמים" זה הוד. כאן זה "הודי נהפך עלי למשחית". מעגל זה מלכות דווקא. שוב, הפרק העיקרי בכל ספר תהלים, מכל ה-כח פעמים "מזמור לדוד", הכי מפורסם ובאמת הכי חשוב זה פרק כ"ג – "מזמור לדוד הוי' רועי לא אחסר וגו'". הפרק הבא, כ"ד, הוא "לדוד מזמור" – הם הצמד של "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור". "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – דרך זה תפארת. "אורח צדיקים" – זה היסוד. כדי להשלים את הז"ת נשארו נתיב ושביל. שני העיקריים זה דרך ואורח – תפארת ויסוד. כולם ישרים, ורק המלכות מעגל – כמו שאמרנו קודם. הדרך זה תפארת – "ניצוצו של יעקב אבינו", "ניגונו של יעקב אבינו". ידוע שיש ניגון של יעקב אבינו, ומי שיודע לשיר את זה זו סגולה נפלאה של מלכות – זה ניגון שהרוז'ינר שר אותו, הוא היה מלכות, הוא אמר שאני המשיח ורק תכתירו אותי, לא התבייש. הוא ידע לנגן את ניגונו של יעקב אבינו, ר"ת נשיא. ניגון נקרא שיר כי הוא עגול – "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר". "צדק מלכותא קדישא" – "ינחני במעגלי צדק למען שמו", מעגל וצדק ושם זה מלכות. לפעמים הולכים בחיים בעיגולים. כנראה מי שיש לו מזל שהולך בעיגולים שייך למלכות דווקא – הולך מסביב. "ינחני במעגלי צדק למען שמו. גם כי אלך... ה' עמדי". אם כן, הסוד של הדרכים – שיש דרך ישרה בתפארת ואורח צדיקים ביסוד, אלה שני העיקריים, ומעלי צדק במלכות, ונעלה במסילה בנצח (עומק רום), ומשעול הכרמים בהוד (לפי הסיפור, ש"הודי נהפך עלי למשחית", וכל הדימויים בסיפור – כרם זה קו שמאל, בינה עד הוד אתפשטת), ונשארו שני החסדים המכוסים, הנתיב והשביל. הנתיב הכי מפורסם הוא "נתיב לא ידעו עיט" – נתיב ה-לב, הנקודה העצמית של החכמה, אבל החכמה מתגלה במקום החסד, ענף החכמה. יש לב נתיבות חכמה – רואים בפירוש שנתיב הולך יחד עם חכמה – אבל מתנת החכמה לחסד בספר יצירה. כל החכמה, כל הנתיבות, נמשכות לחסד. נשאר רק שביל בגבורה – שולחן בצפון, "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", שהבעל שם טוב מפתח ש"בשביל" היינו השביל שהוא פתח. את שביל הפרנסה פותחים בגבורה, "מצפון זהב יאתה". פותח את זה חנינא בני, שהוא עצמו מסתפק במועט – גבורה, מדת הצמצום. לחנינא בני די לו בקב חרובין – "גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו", כל הברכה נמשלת מהקב. קב ברך משלים ל-חי ברבוע. בעצם ה"ברך" יוצא מה-ב של ה"קב", כידוע הכלל בזה, שהמושג השני יוצא מהאות השניה של המושג הראשון. בכל אופן, הסתפקות במועט זו מדת הגבורה, אז חנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכל העולם כולו ניזון בשביל שהוא פתח. אם כן, השלמנו פרצוף יפה ויסודי זה – שייך או לגן או לכתה א', לכל המאוחר לכתה א'. מכל הדברים, זה אחד הכי יפים – שבע הדרכים של התורה. האשה נקנית ב-ג' דרכים – צריך לחשוב איזה ג' מתוך אלה. יש "דרך נשים", ויש גם "אורח כנשים" – דרך ואורח ודאי שייכים לנשים – וכנראה גם מעגל, שזה מחזור. אז כנראה שלש הדרכים שהאשה נקנית בהם זה הקו האמצעי – דרך, אורח, מעגל – הכל שייך למחזור האשה.

בכל זה פתחנו מהפסוק "ויעמוד מלאך הוי' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה", ועיקר מה שאנחנו רוצים זה ה"גדר מזה וגדר מזה", מה זה אומר? החג של יב-יג תמוז זה חג מסירות הנפש. כמה שאדמו"ר הריי"צ הוא הנשיא, הוא איש של מסירות נפש בגלוי – זו הנקודה שלו. עכשיו נדבר  משהו על מסירות נפש – נושא שדברנו עליו הרבה פעמים, אבל אין בית מדרש בלא חידוש. ידוע מה שהרבי אמר פעם, שכל חסידי הרבי הקודם כולם היו בעלי מס"נ ברוסיה – אמרנו כמה פעמים שהרבי הקודם היה הראשון מאז מלכי קדם ששלח אנשיו למות בפועל ממש – הוא היה בעל מסירות נפש, וכך מעשיו. כמו שנסביר, מי שהולך על מסירות נפש זה נקרא שהוא מלאך ה' שעומד במשעול הכרמי. עוד פעם, על איש מסירות הנפש נאמר "ויעמוד מלאך הוי' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה". אומר הרבי שאותם חסידים שיצאו חיים מרוסיה, והגיעו או לאמריקה או לארץ, יצאה להם הרוח מהמפרשים – היתה להם ממש ירידה ונחיתה קשה, וזה סיפור מסכן מאד. לכן כותב הרבי במאמר האחרון שהוא חילק, "ואתה תצוה", בו הוא מסביר את החילוק בין מס"נ של הדור הקודם לדור הזה – ואומר שיש תופעה של אנשים שהגיעו מרוסיה לארצות הרוחים, לא יודעים מה לעשות, ואז הכל מתמוטט. הבעיה שאין להם "גדר מזה וגדר מזה" – בשביל מסירות נפש צריך גדר מימין וגדר משמאל. מה הווארט? כתוב בחסידות שיש בדרך כלל שני סוגי מסירות נפש – של אברהם אבינו ושל רבי עקיבא. רבי עקיבא בקש למות על קידוש ה' פשוטו כמשמעו – "'ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", וכל ימיו אמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו". אברהם אבינו לא שואף – לא רוצה דווקא למות על קידוש ה' – אלא הוא פועל פעולתו, כאברהם העברי, שכל העולם מעבר האחד והוא מהעבר השני, והוא הולך ופועל. אם קם נמרוד ומשליך אותו לכבשן האש – בסדר, קורה, אבל לא חיפש את זה. הוא יוצא מכבשן האש וזה כל כך לא חשוב לו שלא כתוב בתורה, אלא ממשיך בפעילות – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". הוא לא חושב למות, אבל אם מישהו יהרוג אותו – שיהרוג אותו. בכללות זה שני גדרים של מסירות נפש – יש גדר ימני של מסירות נפש וגדר שמאלי של מסירות נפש – ועל זה כתוב "גדר מזה וגדר מזה". אמרנו שגדר זה להגדיר משהו.

נתחיל מהשמאל: מה קרה לחסידים שהגיעו לארץ ויצאה הרוח מהמפרשים. סבה אחת – לא היה ברור מי האויב. ברוסיה היה מאד ברור מי האויב, אבל באמריקה או בארץ לא ברור מי האויב. בלי "גדר האויב" אי אפשר למסור את הנפש. זה "וגדר מזה" – הגדר של שמאל. רבי עקיבא, ששאף למות על קידוש ה', ידע מי יהרוג אותו – זה היה מאד ברור. היה ברור כנגד מי הוא מורד – הוא תמך במרד בר כוכבא – האויב מצטייר אצלו מאד ברור. ככל שהאויב מצטייר ברור, ככה הציור של המשיח. זה שהוא ראה בבר-כוכבא מלך המשיח – זה מתאים לציור של האויב. אפשר לומר שבר-כוכבא בהקשר אחר לא נראה כמשיח, אבל ברגע שהאויב מוגדר אויב בר כוכבא פתאום בולט כמי שיכול אולי לנצח את האויב הזה – אם הוא יכול לנצח את האויב הזה, כנראה שהוא מלך המשיח. מי שאצלו עיקר הגדר לברר את האויב, אז מסירות הנפש שלו היא ממש שאיפה של עימות, ועימות יכול להסתיים ב"'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך". אצל אברהם העברי כתוב "כל העולם כולו מהעבר האחד והוא מהעבר האחר" – הוא הולך ומפרסם אלקות, ראש בקיר, וגם מצליח במדה מסוימת, "הנפש אשר עשו בחרן". כמו שהוא מעבר אחד והעולם מעבר שני, הוא לא נתפס לו כאויב – להיפך, זה החומר שהוא זקוק לו כדי להפיץ. אצל אברהם אבינו הגדר הוא "גדר המשימה". יש "גדר האויב", הגדר השמאלית, ויש "גדר המשימה", הגדר הימנית. כל צבא טוב חייב את שני הגדרים האלה. חייב להסתכל מאד מאד בחדות על האויב, וכל הזמן לדעת נגד מי הוא נלחם, ויחד עם זה צריך משימות ברורות – בלי זה הוא מיד מתפורר. אברהם אבינו הוא איש המשימה הכי גדול שהיה אי פעם בעולם – יש לו משימה לקרוא שם בשם הוי' אל עולם, לפרסם אלקות בעולם ויהי מה. רבי עקיבא הוא תלמיד חכם, בעל נגלה בעיקר – הוא המשה רבינו של המשניות, של התורה שבעל פה – אז שם עיקר הגדר, שזה הכח המניע את מסירות הנפש, זה גדר האויב (ותיכף נחדד יותר). בשביל מה ה' בכלל ברא אותנו בעולם הזה? כדי להתמודד ולהתעמת עם האויב. יש אויב פנימי. למשל, יש צבאות ה' – תנועת הילדים של הרבי – אז הרבי אומר להם כל הזמן שנלחמים נגד האויב, ומי זה האויב? היצר הרע. זה היה מאד בראש של הרבי. הרבה דברים שהרבי עשה זה כדי לתקן את הנפילה הזו. הרבה פעמים ששאלו את הרבי מי אתה, הוא היה עונה – במיוחד בשנים הראשונות – אני נשיא של יהדות רוסיה, גם כאשר ישב באמריקה. כמובן שהרבי נתפס היום כנשיא של כולם, אבל היה מגדיר את עצמו – כממשיך הרבי הקודם – כנשיא יהדות רוסיה. מי כמוהו שמרגיש נפילה זו משיא מסירות הנפש לתהו ובהו. כשאין גדרים זה תהו ובהו, ואז כל האנרגיה נופלת. זה נקרא חוק האנטרופיה. קודם כל הוא רוצה להחזיר את המצב קצת לרוח צבאית – יש טנקים, נש"ק, וכל מיני דימויים צבאיים. לילדים, שכל אחד אמור להיות חיל בצבאות ה' – בשביל להיות חיל צריך אויב. לא מספיק ר"ת חסיד-יר"ש-למדן, שמברכים את כולם. תהיה חסיד יר"ש ולמדן, אבל מי האויב שלך? בלי אויב אתה בכלל לא נמצא בעולם הזה, וודאי אתה לא איש צבא. אז הרבי אומר לילד שהאויב שלך זה היצר הרע. זה האויב הפנימי. יש גם אויב חיצוני.

למה גדר האויב זה לב לבה של התורה שבעל פה, ששייכת לרבי עקיבא? יש הרבה סוגיות בגמרא – גם סוגיות שנידונות כאן, כמו במכון התורני – בהלכות יסודי התורה של הרמב"ם, מיד בפרק ה', אחרי שמביא מעשה מרכבה ומעשה בראשית, באות הלכות קידוש ה'. זה יסודי התורה. מה שם הנושא? יש הרבה פרטי פרטים והרבה לומדות, בלי סוף, אבל הכלל הגדול בלשון חז"ל הוא שיש שלש עבירות בתורה עליהן נאמר יהרג ואל יעבור. מזה זה מתחיל. אחרי מעשה מרכבה ומעשה בראשית הנושא הראשון של ההלכה זה "יהרג ואל יעבור" – "ונקדשתי בתוך בני ישראל". מה הציור? איך מסבירים לילד "ייהרג ואל יעבור"? כמו שכתוב בגמרא – שבא גוי ואומר לך, או שתירה בחבר שלך או שאני יורה בכך. זו ההלכה הראשונה של התורה. אז מה הדין? שיירו בך, ואתה אל תהרוג את החבר שלך. מה האוירה כאן? זה הנושא הראשון, הבסיסי, והאוירה היא שיש אויב. זה נקרא גדר האויב. היום בתרבות שלנו זה קשה. יבוא גוי ויאמר או שתשתחוה לפסל או שאני הורג אותך – זה מציאותי היום? כל בן תרבות של ימינו יאמר שזה לא במציאות בכלל, זה משהו דמיוני לגמרי. אפילו בדור של הימח-שמם, בדור האחרון, לא אמרו או-או – רק אמרו שיש לך דם יהודי אז עושים איתך מה שעושים איתך, ר"ל, ימח שמם. הם לא באו ואמרו או שתשתחוה לפסל או שנהרוג אותך. אז מה זה הראש הזה, שבא גוי ואומר או שתשתחוה לפסל או שהורגים אותך? זה ראש של גדר האויב. עוד פעם, בדור האחרון הגדר של האויב קצת השתנה. עדיין ברור מי האויב, אבל זה לא בדיוק בציור הזה, בדימוי הזה. מה הרבי רצה? הרבי רצה, ואפילו הרבי הקודם לאחר המלחמה – כאשר הגיע לאמריקה, אז דבר על אברהם אבינו לעומת רבי עקיבא, כמובן עם כוונה להסית כמה שיותר לגדר המשימה – שגם כאשר יהודי מרוסיה מגיע לאמריקה או לארץ, הוא לא יליד המקום, אז מאד קשה לו להשתבץ במשימה של קירוב כל בני המקום הזה. גם לא בדיוק ברור אצלו מה בדיוק המשימה – לגמרי לא מוגדר היטב. אם אין הגדרת משימה ברורה מאד – גם צבא חייב הגדרת משימה – או שמאידך הגדרת האויב לא ברורה מאד, אז כל אנרגיית מסירות הנפש שנמצאת בכח נפסדת, "כל הוה נפסד", שזה מה שקורה כאן. אם כן, בשביל להתקומם היום צריכים להיות ברורים שני הדברים. יכול להיות שהעיקר הגדרת המשימה, אבל קשה מאד להגדיר את המשימה בלי להגדיר את האויב. בתרבות שלנו הגדרת האויב מאד קשה. קודם כל, זה יהודים – אוהבים אותם ורוצים שהם יחזרו בתשובה – אז זה סופר-קשה, אבל בלי זה מסירות הנפש היא תהו ובהו. זו בדיוק הבעיה שלנו.

אחרי הקדמה זו, שהיא חשובה ביותר (צריך לשתות קצת משקה, יעזור להבין – לחיים לחיים), נאמר מילה לגבי מסירות נפש: ככלל יש את שני גדרי מסירות הנפש, של אברהם אבינו ורבי עקיבא.

בתור מאמר מוסגר נאמר משהו יפה מאד. יש מחלוקת בהלכות גטין איך כותבים עקיבא – עם ה בסוף או א בסוף. אם בודקים בתקליטור, יש לפחות פי עשרים פעמים ב-א לעומת ב-ה, אבל הנתון הכי חשוב הוא שבכל תלמוד ירושלמי כתוב עקיבה ובכל תלמוד בבלי עקיבא. איך פוסקים את ההלכה? הכלל הוא, לפי רוב הפוסקים, שצריך לכתוב ב-ה. יש כאלה שפוסקים שצריך לתת שני גטים ממש, אחד ב-א ואחד ב-ה. מי שקוראים לו עקיבא הוא קצת מסכן, אולי זו סגולה לשלום בית. יש על זה סיפור מופלא ביותר של בעל האור זרוע, ששמו בישראל היה יצחק – למה הוא קרא לספרו אור זרוע? הוא כותב משהו מופלא ביותר, שהוא שאל שאלת חלום – כנראה ניגן איזה ניגון מאד מאד טוב לפני שהלך לישון – ושאל בחלום אם לכתוב עקיבא ב-א או ה, והראו מהשמים את הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ס"ת ר' עקיבה לפי הסדר. זה פסוק שנוהגים לומר לפני "כל נדרי" ביום הקדוש, אחת בשנה – גם מכוונים ס"ת, אבל לשם הקדוש קרע (שט"ן) ו-ביה, בגימטריא טוב (כתוב אפילו במחזורי חב"ד, שאין כוונות בדרך כלל). אבל כאן רמז הרבה יותר מופלא – לפי הסדר, ר' עקיבה (ממש "מזמור לדוד" לפי הזהר) – אז קרא לספרו, מספרי הראשונים הכי חשובים, אור זרוע. אבל גם למי שסובר שצריך לכתוב עקיבא יש אסמכתא. כתוב בגמרא "'תחת הנחשת אביא זהב וגו'' – זה רבי עקיבא וחבריו, עשרה הרוגי מלכות". קודם כתוב "וגואלך אביר יעקב" – צירוף רבי עקיבא. רואים שיש לו רמז מופלא לכאן ורמז מופלא לכאן. האריז"ל אומר שרבי עקיבא גלגול יעקב, לכן זה אותן אותיות. אז מי שכותב עקיבא זה "אביר יעקב" ומי שכותב עקיבה זה ס"ת "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". הפסק הוא שרוב השמות שכותבים כך או כך – העיקר הוא ה (אם כי סתם ככה כותבים עקיבא). עוד רמז לעקיבא ב-א – רמז שלנו (אמרו שיש ברמ"ע מפאנו, ברוך שכוונו) – ר"ת "יש קונה עולמו בשעה אחת", רק שזה לא נאמר עליו (הוא קנה עולמו בשנים רבות, אבל ה"שעה אחת" שלו זה הרגע האחרון – כשמסר נפשו, והוא כנגד השכינה בעשרה הרוגי מלכות), אלא על רבי אלעזר בן דורדיא, שכך בכה עליו רבי. זה בחינת מסירות נפש – הכל חוזר לסיפור של מסירות נפש. בכל אופן, זה שתלמוד ירושלמי ב-ה ובבלי ב-א – סימן שתורת ארץ ישראל זה עם ה, כמו כל השמות, אפילו שמות באידיש שעלו לארץ בדרך כלל המנהג הפשוט היום לכתוב עם ה' בסוף (יש שמתעקשים לא כך, אבל כך המנהג הפשוט). כל זה מאמר מוסגר, שיש רמז יפהפה שעקיבה עם ה יותר שייך לאברהם אבינו מעקיבא ב-א. עקיבא זה בעיקר מס"נ של "גדר האויב" ואילו לעקיבה יש יותר זיקה לאברהם אבינו, "גדר המשימה". קודם כל, אברהם קבל ה בשמו – יתכן שקשורה ל-ה של עקיבה. נעשה הכאה פרטית בשמות אברהם-עקיבה – 2480 = י"פ אברהם, ממוצע כל אות כאן. יוצא שכאשר כותבים עקיבה הכל נכלל באברהם. לכאורה קו ימין זה "עשה טוב", יותר מעולה. זה ראש של ארץ ישראל, ארץ הימין – בנימין.

לפי זה יש רק שני סוגי מסירות נפש – מסירות נפש של שם מה ומסירות נפש של שם בן. בראש של הגמרא, בא איזה גוי ואומר לי מסירות נפש – דבר ראשון אני צריך לחשוב איך אני קופץ לאש ונשרף שם, זו התחלת צעטיל קטן, ראשית דרכי החסידות, הנכונות והדימוי בנפש של קפיצה לאש. זה רבי עקיבא. הוא אומר זאת לגבי כל הנאה – שאם אדם מתחיל לקבל הנאה גשמית שיאמר לעצמו שעדיף לי לקפוץ לאש ולהשרף על קידוש שמו מאשר להנות מבשר זה או מגלידה זאת. זו תחלת עבודת ה' לפי רבי אלימלך. שוב, זה ראש שמאד קשה לנו. גם בתניא פכ"ה נאמר ש"שמע ישראל" נאמר לפני הכניסה לארץ כדי כל הזמן לזכור את מסירות הנפש. שם לא מצייר לך את האש – לא כל כך מגושם כמו הצעטיל קטן – אבל הרעיון דומה (תיכף נראה אם אותו דבר). בכל אופן, לצייר את האש ולהתבונן איך אני קופץ לתוכה, זה מס"נ של שם בן – לדבר הגס הזה, גראבע זאך, אני, מוטב להשרף על קידוש ה' מאשר להתעבות ולהיות עוד יותר גראב, עוד יותר רחוק מה'. רבי עקיבא – ששייך לשם בן, לשמאל – אומר מתי יבוא לידי "בכל נפשך", גם סתם נפש זה שם בן. מסירות הנפש של אברהם שייכת לשם מה – אברהם זה אבר-מה. כתוב שכל אדמו"רי חב"ד זה נשמות ד-מה – כך כותב הרבי הרש"ב במקום אחד – וגדולי תלמידי הבעל שם טוב שהם לא אדמו"רי חב"ד זה נשמות גדולות מאד מאד של שם בן, כמו רבי לוי יצחק עם שיא ההתלהבות שלו. זה דבר מאד חשוב. זה קשור ל"גדר מזה וגדר מזה" – אם זה לא מוגדר, כל רוח מסירות הנפש מתפוררת.

אבל יש עוד שני שמות, סג ו-עב. מה ו-בן זה "והנגלֹת לנו ולבנינו", אבל צריך גם שתי בחינות של "הנסתרֹת להוי' אלהינו" על גביהן. אם על "בכל נפשך" אמר רבי עקיבא מתי יבוא לידי ואקיימנו, "אפילו נוטל את נפשך", כל שכן וקל וחומר מה שבהמשך – "ובכל מאדך". אם זה לפי הפירוש של "בכל ממונך", חז"ל אומרים שיתכן שזה יותר מ"בכל נפשך", שיש מי שממונו יקר בעיניו אפילו מהחיים שלו. ואם זה לפי הפירוש השני, "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" – זה קבלת יסורים בשמחה, שכתוב שאפילו חנניה מישאל ועזריה, אם היו נותנים להם יסורים במקום איום במות, לא היו יכולים לעמוד בזה. יסורים ממושכים זה אין סוף יותר קשה מאשר למות. לכן להגיע ל"בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" זה אין סוף יותר מסירות נפש מ"אפילו נוטל את נפשך". כתוב בסוף התניא בפירוש שעבודת "בכל מאדך" זה שם סג. גם מה שכתוב על מלך המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – ה"מאד" שם זו היחידה שלו, יחידה שביחידה, זה גם קשור למס"נ שלו בבחינת "בכל מאדך", מס"נ של שם סג. שם סג זה אמא, וכתוב ש"אמא עד הוד אתפשטת", לכן "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", וגם אמרנו קודם שממון זה בצפון, "אני בינה לי גבורה". לפי שני פירושי "בכל מאדך" זה שייך לשם סג, אמא שמתפשטת עד הוד. מה לגבי מס"נ של שם עב, האיתן שבנשמה, שיותר גבוה משבירה ותיקון? כתוב בזהר שעיקר המס"נ בק"ש זה לא ב"בכל נפשך" אלא ב"אחד" – צריכים למסור את הנפש באחד. בכתבי האריז"ל כתוב לקבל שם ארבע מיתות בית דין – גם ציורים, כמו קפיצה לאש בצעטיל קטן – אבל בחסידות זה לא מוסבר ככה, כמו שהסברנו ולמדנו הרבה פעמים. זה פשוט מסירות נפש והתבטלות גמורה – מס"נ עצמית. כתוב שאחד האמת שורה בחכמה דווקא – כך מביא אדה"ז בשם המגיד בהגהה בפל"ה בתניא – המס"נ באחד זה פשוט להתבטל במציאות. זה קשור לירא בשת – ככל שאני מרגיש את עצמי "לדוד", שנשארה נקודת מודעות עצמית, אני מרגיש שזה פגם נוראי בלובן העליון של אור אין סוף, שעצם המציאות שלי פוגמת ב"לית אתר פנוי מיניה" של הקב"ה, וממילא הלואי שלא אהיה פה. מוטב שלא אהיה פה, כי כמה שאהיה צדיק או לא צדיק זה לא משנה שום דבר – עצם זה שאני נמצא כאן זה הפגם הכי גדול במציאות ה' האין סופית. מסירות הנפש שבאה מתוך זה היא מס"נ של שם עב, של אחד האמת ששורה בחכמה עילאה דווקא. גם על אברהם אבינו כתוב "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו" – נקרא אחד בשני פסוקים. גם לומדים שכל העולם כולו מהעבר האחד והוא מהעבר השני – זה אחד יחסי. או שזה "אחד" במובן של ראשון – המאמין הראשון ומוסר הנפש הראשון – או שהוא אחד וכולם אחד, אחד כנגד אחד. זה נקרא "מה שמו ומה שם בנו". שרש שם מה הוא דווקא בחכמה, אותיות כח-מה, אז אף על פי שפנימיות ועצמיות החכמה זה שם עב, האיתן שבנשמה, אבל שרש שם מה שמתגלה בתפארת, ב-ו, הוא בחכמה, ועל זה כתוב "מה שמו ומה שם בנו". לכן יש קשר בין המס"נ של ה-עב והמס"נ של מה. אמרנו שמס"נ של מה זה מס"נ של משימה – צריכה להיות מוגדרת היטב המשימה – ואילו מס"נ של שם עב זה ישר ישר לאין האלקי, ישר ישר אויס, ישר כלפי מעלה. מס"נ של מה זה ישר ישר למציאות – לעשות את העולם דירה בתחתונים. בין מס"נ של בן ו-סג (קבלת יסורים בשמחה, בינה, ו"עד הוד אתפשטת", "הוי מודה לו במאד מאד") ודאי יש זיקה – "הא בהא תליא" – "בכל נפשך ובכל מאדך", מלכות ובינה, עם כל הקשרים ביניהם. אז הגדרנו סוגי מסירות נפש.

כתוב ב"היום יום" בשם בעל הגאולה ויום ההולדת שמסירות נפש זה לא להפוך את העולם אלא גם דברים קטנים. שאלנו הרבה פעמים שהרבי אומר "קער א וועלט היינט" – נשיא דורנו, הרבי דער שווער, אומר שלא צריך, והרבי אומר שצריך. דברנו על זה הרבה. מי שהראש שלו הוא גדר המשימה – כל פעם מכוון למשימה, לא צריך להפוך את העולם. מס"נ של בן זה בבחינת "נער ישראל ואהבהו", יחסית בקטנות, ואילו מס"נ של מה זה יחסית בגדלות. "מתי  יבוא לידי ואקיימנו" זה יחסית קטנות – זה ילד, נער קדוש, נוער הגבעות, "נער ישראל ואהבהו". עוד פעם, מי שאומר "מתי יבוא לידי ואקיימנו" זה קטנות – זה רבי עקיבא, בן מאה ועשרים שנה, לא משנה, אפשר להיות גם אז "נער ישראל". מי הולך למוך בבר כוכבא זה נער. כשיש משימה ודאי שאני רוצה להגיע לסוף, אבל אני צריך לדעת שכל פרט קטן נוגע ומקדם – זה ראש של גדלות מוחין. מי שיש לו משימה יודע שהעיקר זה להתקדם – להתקדם ישר, בלי סטיות, שתהיה גדר שלא תתן לסטות. מה שכתוב ב"היום יום"  יותר לפי הראש של "גדר המשימה" – ודאי הרבי מסכים לזה, וכתב את זה ב"היום יום". אבל קער א וועלט היינט – שהרבי יוצא מהכלים – זה אומר שיש אויב. מי זה האויב? העולם. כשיש משימה, העולם הוא רק חומר גלם בשביל המשימה, אבל אם צריך להפוך אותו – זה האויב. אז קער א וועלט היינט – צריך להפוך את כל העולם. זה "והנגלֹת לנו ולבנינו" – יש שתי בחינות, יש ו, ישר-ישר, ויש ה. יוצא שמי שבראש של 'הפוך את העולם היום' הוא מאד מאד עלול להסתובב במעגלים – הדרך של המלכות. מאד ברור אצלו מי האויב. מעגל זה שכל הזמן הופכים – "ינחני במעגלי צדק למען שמו", לגלגל את העולם.

עד כאן מה שזוכרים כרגע. ננגן עוד ניגון, ואולי זה יחזור. לחיים לחיים.

בזמן המחתרת היה מאד ברור מי האויב – האויב הבריטי. מה שהפלמ"ח קצת יותר הצליח – אם כי היה הרבה יותר פושר – כי היתה לו יותר משימה, לא רק להרוג את האויב, היתה תוכנית עבודה. גם היום, ידינו על התחתונה בגלל שמי שאנחנו האויב שלו – זה מאד ברור לו – ולנו, כמו שאמרנו, זו בעיה. אין כבר את האויב הבריטי. דברנו גם לאחרונה, שמי שרוצה לומר שהאויב זה הערבי – זו תפיסה מוטעית. יש אויב ערבי, אבל זה לא עיקר הנקודה – זה משהו משני, כמו שדברנו לאחרונה. לכן – זו הבעיה, ה"גדר מזה וגדר מזה". זו העבודה שלנו. יש פה הרבה מוחות טובים – צריכים להגדיר את האויב ואת המשימות. [אמרו: אולי זה קשור לבעיה של תחלת השיעור – איך מזהים את הנשיא? תשובה: הכי טוב לנגן את הניגונים, זה הכי בטוח].

לא נזכרתי – ישאר להשלמות. נשיר לכבוד הברית "יום ליבשה", הניגון של ר"נ מרופשיץ על פיוט של רבי יהודה הלוי, שאומרים בסעודת ברית מילה.

"בראשית ברא אלהים את" – הדבר הראשון שה' ברא זה בר-בן, והראשון זה אליהוא-תם, הברא בוכרא.

שיר המעלות.

השלמות  (בדרך חזרה ולמחרת בטלפון):

א. כל הנושא של "גדר האויב" היה שייך למה שדובר בסיום באתי לגני תש"ל – בשיעור הקודם ביצהר – על הגדרת השדים וזריקתם. אם האויב מדי גדול זה לא טוב. צריך להגדיר את האויב ואז לתפוס אותו ולסלק אותו.

ב. ברור שעיקר מציאות האויב היא במלכות, המקום אליו ה' מוריד אותנו בעולם הזה. בדרך כלל האויב זה גוי, ככלל, רק שיש גם "הגוי אשר בקרבך" ויש "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" לפי הדרוש בפסוק הזה. "הגוי אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה" – יהודים נגד יהודים. יש את הווארט של הרבי מקלויזנבורג – שאנחנו נבנה והם יקטרגו [לפיד האש עמ' תפג: "ביום השבת אחה"צ השמיע רבינו דרשה גדולה בפני אלפי איש שנאספו כדי לשמוע את אמריו. דבריו נסבו בעיקר על נושא חינוך הבנים לתורה ויראת שמים ועל קדושת ארץ ישראל. הרבי התריע מאד על כך, שאנחנו החרדים לדבר ד' מתרשלים עדיין בבנינה, כי עת לחננה. במוצאי שבת קודש נערכה לכבודו סעודת מלוה-מלכה חגיגית, השתתפו בה משמנה וסולתה של העיר לונדון, והוא זי"ע דיבר שוב מעניני א"י ושחייבים האידנא לקחת חבל בהפרחת שממותיה. שעות אחדות לאחר מכן, קרוב לאשמורת הבוקר, קיבל הרבי באכסנייתו לשיחה את הגר"ש פינטער – שהיה מנשואי פנים בקרב קהל היראים בלונדון – והלה ניסה להעיר לו בעדינות, אולי הפריז על המדה כשדרש בעניני א"י. השיבו הרבי בלשון מליצה: 'דא עקא, שאנחנו היראים עוסקין בקיטרוג גרידא, והם – החפשים, שאינם שומרי תורה ומצוה ר"ל – עוסקים בפעולות מעשיות ויוצרים עובדות... גם אני סבור הייתי בעבר שזה תפקידנו ... הייתי מקלל המינים בכוונה עצומה ומצפה לשמוע שנתקבלה והתקיימה קללתי – אך לשוא. להיפך, נוכחתי לראות שהם הולכים ומתחזקים. אמרתי, איפוא, לנפשי: וכי לא מוטב שנתחלף בתפקידים, דהיינו שאני אבנה את א"י בקדושה, והם, החילוניים, הם יהיו אלו שיגדפו אותי?! גמרתי אומר: לא עוד! לא אתן יותר יד לכך, שאנחנו רק נעמוד ונקטרג, והמה בינתיים ישתלטו על א"י ויטמאו אותה חס וחלילה. אנחנו נפעל בכל כוחנו למען בנינה של ארצנו הקדושה! הלא כל אבן בא"י כל כולה קדושה וטהרה!".]. לחב"ד, שהענין זה אהבת ישראל, יותר קשה עם הגדרת האויב. לחסידים שמרנים יותר קל להגדיר את האויב, אבל לא עושים – רק מקללים (והנסיון מראה שגם כשצדיקים מקללים זה לא עוזר, והצד השני עושה משהו). יש כמה שאלות למה יש גוים, ואחת הסיבות שצריך להיות אויב. בדור האחרון, בשואה, הימח-שמם זה לא היה שנהרוג אותך אם לא תשתחוה לפסל, אלא בכל  מקרה, כי יש לך דם יהודי – זה עמלק. זו ממש קליפת עמלק, הכי גרוע מהכל.

ג. אמרנו שאצל הרבי הקודם הנשיא בא דרך איש המס"נ, ואצל אדמו"ר הזקן ודאי הגאון. השאר זה קצת פחות ברור, אבל בדרך אפשר: הבעל שם טוב, איך שמקובל, זה מלומד בנסים – הדבר האחרון דווקא. לכן קוראים לו "בעל שם" – רופא ובעל מופת. זה גם נושא שלם שלא פתחתי. כשם שעל ידי הניגונים מלבישים ומעוררים את רוח הקדש – המלכות של הנשיא – כך יש את הענין שהבעל שם טוב עצמו השאיר צוואה כזו לאחד התלמידים, שיסתובב ויספר סיפורים עליו. הסיפורים שמספרים על הצדיק זה מלביש את הבי"ע שלו, באמת את היכולת שלו לפעול במציאות ולעשות נסים ומופתים ולהיות מלומד בנסים. כמו שאמרנו שלנגן ניגונים – שהחסידים מנגנים ניגונים של הרבי – זה מלביש רוה"ק של הרבי, אותו דבר כשהחסידים מספרים סיפורים על הרבי זה עוד יותר מצחצח ומזכך מחדו"מ. אם מספרים עלי סיפורים – אפילו מבחינה פסיכולוגית, אני צריך להיות צדיק כמו שמספרים עלי, אני לא עד כדי כך שוואנץ. לכן הסיפורים שמספרים על הצדיק עוד יותר מזככים אצלו את הלבושים שלו – הספורים הם לבוש ללבושים. על ידי שמלבישים ומזככים יותר את הלבושים ממילא הוא עוד יותר פועל ישועות בקרב הארץ. בכל התוועדות צריכים להיות סיפורים, ניגונים ודבר תורה. הסיפורים מזככים את הלבושים – לבוש על גבי הלבושים. הנגינה מלבישה את רוח הקדש, המלכות, וממילא מעוררת אותה. דברי התורה עם אותיות הרב גם מלבישים את המלכות, רק שדבר תורה מלביש את המוחין של המלכות. טעמי המקרא זה חכמה בטנת"א וגם כתר ואילו הניגונים מלבישים יותר את הלב של המלכות, כמו שדוד המלך, נעים זמירות ישראל, הוא לב.

אמרנו שהבעל שם טוב ודאי מלומד בנסים, שזה מה שהוא אמר לאחד התלמידים – שיספר עליו ספורים. הסיפורים פועלים, כמו שאמרנו שהסיפור פועל ישועות – משהו נצחי (סיפורים בעיקר על הרוז'ינר איך פעל על ידי סיפור). זה חידוש, כי סיפורי הבעל שם טוב כל כך חזקים, שעד עכשיו פועל ישועות בקרב הארץ. כמו שיש צדיקים שאמרו (רמ"מ מויטבסק) שכל הרהור תשובה שיהיה ליהודי עד ביאת המשיח זה מכח הבעל שם טוב – היינו המחשבות שלו.

אחרי שמדבר בתניא על מה שמקבל מההורים – לקדש את עצמך בשעת תשמיש ממשיך רק את המלבוש של הילד, ולא את עצם הנשמה – העצם יכול לרדת גם להורים פשוטים לגמרי, אבל הלבוש פועל את כל המחשבות והדבורים והמעשים שלו. כל הרהור תשובה בא מכח הבעש"ט, דווקא כח המחשבה שלו. על ידי זה יכול להתקיים. זה מה שקורה בסיפורים על צדיק.

ד. משהו שלא אמרנו בפסוק של סוף שמואל: "נעים זמירות ישראל" זה המלכות, עצם רוח הקדש שלו, "משיח אלהי יעקב" צריך להיות תפארת ודעת, ו"הגבר הקם על" – שיש עליו כמה מדרשים, אחד מהם "הקים עולה של תשובה" (בינה), אבל הפשט שהוא עצמו עליון, הוקם-עליון, וזה כמו "אלהים חיים ומלך עולם", גם בינה. הנגינה היא מה שהמלך הוא לב כל ישראל – רוה"ק שלו. החזרה על האותיות שלו מלבישה את המוחין של המלכות (החכמה, כולל גם הכתר) – הטעמים באותיות של החב"ד זה הכתר-חכמה שלו, עם המלכות שלו.

ה. אמרנו שלאדמו"ר הזקן הכי מתאים "גאון". אדמו"ר האמצעי הוא בעל רוה"ק, הנושא העיקרי שלנו הערב, מלכות. נראה שהכי מתאים לו בין השבחים זה דווקא בעל רוה"ק, וכל כך בגלל שספרנו על רוה"ק – שלאדמו"ר הזקן היתה רוה"ק כל היום, לאדהאמ"צ כשירצה, ולצ"צ כמה פעמים ביום. מבין שלש המדרגות, רוה"ק כאן מתאימה לאדמו"ר האמצעי – רוה"ק מתי שרוצה. אם יש רוה"ק כל הזמן זה לא "מזמור לדוד", ולא "לדוד מזמור". אדמו"ר הזקן בכה למה אין לו יגיעה התוה – זה הכח של המאמץ בתורה. רוה"ק כשרוצים הכי מתאים לזה. הכי הרבה טעמים וגעשמאק באותיות, אפשר לומר באין ערוך, זה אצל אדמו"ר האמצעי. היות שהצ"צ היה קשור לאותיות הרב של אדמו"ר הזקן הוא פחד  מהגעשמאק של אותיות  הרבי אדמו"ר האמצעי, לכן התרחק (לא רצה שיפגע במלכות אדה"ז). כאן המנגינה והעומק של החסידות זה הא בהא תליא. לגבי אדמו"ר הצמח-צדק, אם אני חייב לבחור אחד הדברים – הוא גם גאון וגם הכל – היית בוחר בעל מדות, כי הוא הדעת, "מפתחא דכליל שית". עיקר מעיקרי החידושים שלו שהשכין שלום בין החסידים למתנגדים בדורו. היה איש שלום, ומאד ענו, ופשוט בעל מדות. על הרבי מהר"ש כתוב שהנהיג בעל-שם'סקע הנהגה, לכן גם היה מלומד בנסים. לגבי הרבי הרש"ב, עם כל העומק שלו – וכל מה שהוא הרמב"ם של החסידות, ומה שייסד את הישיבה – הייתי מגדיר אותו צדיק, כמו שאמרה אמו שהוא מתפלל כמו חב"דניק, אוכל כמו פולישער, ופרומער כמו מתנגד, ועד גיל בר מצוה הנהיג את כל גופו שינהג טבעי כמו שו"ע. ההתאמות האלה פחות פשוטות מהקודמות. אח"כ הרבי הקודם הוא איש מס"נ למופת. לגבי הרבי – לא נשייך לאחד מהדברים, היות שהוא עצמו רצה לשלול אותם ורק להתמקד בנשיא. אם היה צריך לומר על הרבי משהו מסוים, לכאורה הכי מסוים אצלו זה "המעשה הוא העיקר", "קבלת עול" מתוך אושר (הגשעמאק של קבלת עול). זה לא בדיוק בעל מדות ולא בדיוק צדיק. אם הבעל  מדות זה החגתנ"ה אז העיקר כאן זה נו"ה – ששם המעשים, המחויבות. זו איזו תת קטגוריה שלא בדיוק כתובה, בין בעל מדות לצדיק, ושם יש "המעשה הוא העיקר" וכו'.

ו. לגבי רבי עקיבא ואברהם אבינו: לכאורה יש שנים ביניהם, בסדר ההשתלשלות, עד שמגיעים לרבי עקיבא – אברהם אבינו, יעקב אבינו (שר"ע הוא גלגול שלו), משה רבינו (שכתוב שר"ע הוא המרע"ה של התושב"כ, ועל כל קוץ גלה תילי הלכות שגם משה רבינו לא ידע מהם), ובסוף ר"ע. אברהם-יעקב-משה-עקיבה. יעקב = ז"פ הוי'. כל ארבעת השמות (עם עקיבה ב-ה) יוצא 37 פעמים הוי', המילוי של שם סג, אליו קשור הכל. בלי יעקב הכל ל פעמים הוי' – 780, משולש טל, ה"פ יוסף (יוסף פו"א), שייך לר"ע בן יוסף. ס"ת "אור זרוע לצדיק  ולישרי לב שמחה" – ר' עקיבה. רוס"ת = "לעיני כל ישראל" = מספר השראה 20. משה עשה "לעיני כל ישראל" "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ז. אחד ההבדלים בין "לדוד מזמור" ל"מזמור לדוד" זה הר"ת – למ או מל. לם זה ה-לם של צלם ו-מל היינו מל של חשמל. בשניהם משמע כסברת הזהר. ב"צלם" ה-ל למטה מה-מ – דוד שר ואח"כ מזמור זה השראת רוה"ק, התעוררות דוד מצד החיה שלו, ה-ל, והשראת רוה"ק זה גילוי היחידה שלו, ה-ם. במאמר של ר"פ בן יאיר בסוף בסוף יש רוה"ק על ידי אליהו הנביא – גם משמע שזו היחידה. בחשמל יש מל של הבדלה, ועיקר ה-מל זה מל של המתקה – "מי ימלל גבורות הוי'" – עבודת האדם היא החש, ומה שבאה מלמעלה זה ה-מל. גם כמו הזהר, שיש קודם מזמור, השראת רוה"ק, ומתוך זה דוד שר את השיר השלם.

ח. עוד פרט ב"פתח דבר" – לפני שאמר מה משפיעים הצדיקים, הרבי אומר שיש נשיא שמשפיע בפנימיות ונקרא רועה ויש מי שמשפיע במקיף שנקרא נסיך (כמבואר בחסידות על היחס בין שבעה רועים לשמונה נסיכי אדם – עיקר הראשון זה משה ועיקר השני זה משיח). זה שני כללים, לפני פרטי ההשפעה – וגם בשני אלה הצטיינו נשיאי חב"ד.

ט. כל מה שכתוב בתניא שצריך להיות בהתקשרות לצדיק זה על פי הגמרא ש"לדבקה בו" היינו דבקות בתלמידי חכמים, "שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה" – זה המקור. בגמרא מסבירים את זה בסוף כתובות – משיא בתו לת"ח, עושה פרקמטיא לת"ח, מהנה מנכסיו לת"ח. אפשר לומר שפשט הגמרא מאד רחוק מהפירוש החסידי. החסידות לוקחת את הענין הזה – בתניא מביא את הגמרא בעצם – ומסביר את הענין הפנימי, שהת"ח הוא הראש ואנו האברים, והאברים צריכים להיות קשורים לראש. מתוך זה, בפתח דבר של הרבי, ההתקשרות לרבי – שזו הדבקות – מגיעה לשיאה. אם כי אפשר לומר שזה לא כל כך אחרת ממה שדברנו הרבה פעמים, ומצאנו אצל אדמו"ר הזקן, שמתי שהוא יחד עם רבי זושא והמהרי"ל מאניפולי התקשרו לרבי אברהם המלאך מסרו לו את הנרנח"י שלהם.

י. הדימוי של ניגוני הרבי לסגנון רמוז באותיות – סגנון זה ס-נגון.

יא. בשתי בחינות של "אחד" – של חכמה ושל ז"א – גם שם עב שייך לאברהם, הוא ה"משכיל לאיתן האזרחי". בשרשו הוא האיתן, אבל מסירות נפשו למטה, שהולך לפרסם אלקות, זו מס"נ של שם מה. יש קשר הדוק בין שתי מדרגות המס"נ – "אחד באחד יגשו", "אחד האמת" שבחכמה ו"אחד" של ז"א (איחוד כל הקצוות, כמו שמבואר תמיד בחסידות – שייך ל"גדר המשימה", שאינך מפוזר, אלא עובד לפי תכנית עבודה עד מס"נ ליישם במציאות). "משכיל לאיתן האזרחי" ר"ת מלה, קשור ל"ומלתו על לשוני". אמרנו שאחד בחכמה זה התבטלות, וזה קשור גם למלכות – קפיצה לתוך האש. זה מה שהברתא מקבלת מאבא – "הוי' בחכמה יסד ארץ". מה שאברהם הוא "העברי" – כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד, ה"אחד" של ז"א – קשור גם לרמזים בצדיק, או שר"ת של ארבע רוחות העולם, צפון-דרום-ים-קדמה, "ופרצת...", או ש-צדיק זה צד ימין. עבודתו מתחילה מכך שהוא צד ימין וכל העולם צד שמאל – יש בזה בהבלעה גדר האויב, הס"מ שאותיותיו שמאל – אבל התכלית היא להתפשט לכל הרוחות ולכלול אותן, ה"אחד" של ז"א, האחדות של כל רוחות העולם, להכניס את כולם תחת כנפי השכינה. בזה הוא הצדיק יסוד עולם. כמובן שהמושג צדיק שייך לז"א בכלל וליסוד בפרט, אבל היסוד מקבל את כל החסדים. כל ה-יהו קשור לאברהם, כי גם שם סג – "'בכל מאדך' אפילו נוטל את ממונך" – כי כתוב בו "ויאמן בהוי' [שם עב שלו] ויחשבה לו צדקה [שם סג, ממונו]". הקשר בין עב ו-סג זה אמונה-צדקה (מופיע הקשר ביניהם בספר המדות, בשני הערכים; במלכות ישראל נתבאר ששרש צדקה באמא, ב"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"). אמונה כוללת את מצות היחוד – "הוי' אחד". בפרט לפי הפשט של רש"י, ש"הוי' אחד" זה לע"ל, שאז כולם יכירו בה' – זה היעד של אברהם. הוא מבין שבעולם הזה זה לא יכול עדיין להתגשם, אבל הוא מאמין בזה. מה שהוא פועל במציאות זה ה-ו, ויעד הפעילות הסופי שהוא מאמין בו זה ה-י. גם בפסוק זה הוא האמין שיהיה לו ילד, וזה לקח שלשים שנה עד שקרה. ה"ויחשבה לו צדקה" זה ה-ה עילאה. אחר כך, הדבקות במטרה שלו בפועל – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – זה "חסד אל כל היום", ה-ו. נשארה לרבי עקיבא ה תתאה.

יב. ר"ע אומר "מתי...". בגמרא "מתי" זה הרבה פעמים גם לשון מיתה (בגיטין, "אם מתי") – רק במלה זו יש את המס"נ, הרצון למות על קידוש ה'.

יג. בגמרא כתוב "דבר שמחה של מצוה" (ולא רק "שמחה של מצוה") = ה"פ דבר.

יד. אם מוסיפים ל-שכינה הלכה חלום גם טוב (חלום טוב) = ג"פ יעקב, הממוצע.

טו. מזמור לדוד (לדוד מזמור) = שאול. שאול הוא מספר מגן דוד – יש איזה קשר נסתר בין דוד לשאול בכל פעם שכתוב "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור". הפשט הוא שראשית הקריירה של דוד מנגן היתה בשביל להרגיע את שאול. כל נגינתו היא בעצם להמתיק את הדינים של שאול המלך, שהוא מאד כיבד אותו בתור "משיח הוי'". שאול המלך היה חולה נפש בלשון המודרנית – "רוח רעה". הרוח הטובה עברה משאול לדוד (מוזכר כנראה בקומי אורי) – זה קשור ל"רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". כל פעם שיש "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור" יש איזה קשר ומעבר בין שאול לדוד, ויש פה רפואת נפש. בכלל, רואים שהתרופה המקורית של חולי נפש זה נגינה. לא זוכר כרגע אם יש בתנ"ך חולי נפש לפני שאול. יש בחז"ל הרבה דברים – כמו זקנה, או חולי בכלל – שהתחילו דווקא בתקופה מסוימת, ולא מתחילת הבריאה. צריך לחפש אם יש מאחז"ל שרומז שעד שאול לא היה חולי נפש. אם כן, זה מאד מחזק את הענין הזה, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – שהתרופה זה נגינה. באותו זמן, מהאחוריים של מה שקורה בעם ישראל, זה מגיע לאומות העולם – יש את בת אכיש מלך גת ואשתו, שצועקים בפנים ודוד עשה עצמו משוגע בחוץ. זה הסוד של "סכלות מעט" בחמשת התנאים של המנהיג. זו תקופה של מחלות נפש, והתרופה זו נגינה. קשור עם החלום הטוב – מחלת נפש קשורה עם סיוטים, זה מה שהיום קוראים פרנויה. בלוח השנה פרנויה שייכת לשביעי של פסח – היום של שירת הים. רואים ששירה זו התרופה של פרנויה. זה מחזק את הראש של ר' אושר, שהפעולה הראשונה של משיח היא לרפא את חולי הנפש – המשיח זה דוד וחולי הנפש זה שאול – והוא עושה את זה עם הכינור שלו.