נתחיל מהשמאל: מה קרה לחסידים שהגיעו לארץ ויצאה הרוח מהמפרשים. סבה אחת – לא היה ברור מי האויב. ברוסיה היה מאד ברור מי האויב, אבל באמריקה או בארץ לא ברור מי האויב. בלי "גדר האויב" אי אפשר למסור את הנפש. זה "וגדר מזה" – הגדר של שמאל. רבי עקיבא, ששאף למות על קידוש ה', ידע מי יהרוג אותו – זה היה מאד ברור. היה ברור כנגד מי הוא מורד – הוא תמך במרד בר כוכבא – האויב מצטייר אצלו מאד ברור. ככל שהאויב מצטייר ברור, ככה הציור של המשיח. זה שהוא ראה בבר-כוכבא מלך המשיח – זה מתאים לציור של האויב. אפשר לומר שבר-כוכבא בהקשר אחר לא נראה כמשיח, אבל ברגע שהאויב מוגדר אויב בר כוכבא פתאום בולט כמי שיכול אולי לנצח את האויב הזה – אם הוא יכול לנצח את האויב הזה, כנראה שהוא מלך המשיח. מי שאצלו עיקר הגדר לברר את האויב, אז מסירות הנפש שלו היא ממש שאיפה של עימות, ועימות יכול להסתיים ב"'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך". אצל אברהם העברי כתוב "כל העולם כולו מהעבר האחד והוא מהעבר האחר" – הוא הולך ומפרסם אלקות, ראש בקיר, וגם מצליח במדה מסוימת, "הנפש אשר עשו בחרן". כמו שהוא מעבר אחד והעולם מעבר שני, הוא לא נתפס לו כאויב – להיפך, זה החומר שהוא זקוק לו כדי להפיץ. אצל אברהם אבינו הגדר הוא "גדר המשימה". יש "גדר האויב", הגדר השמאלית, ויש "גדר המשימה", הגדר הימנית. כל צבא טוב חייב את שני הגדרים האלה. חייב להסתכל מאד מאד בחדות על האויב, וכל הזמן לדעת נגד מי הוא נלחם, ויחד עם זה צריך משימות ברורות – בלי זה הוא מיד מתפורר. אברהם אבינו הוא איש המשימה הכי גדול שהיה אי פעם בעולם – יש לו משימה לקרוא שם בשם הוי' אל עולם, לפרסם אלקות בעולם ויהי מה. רבי עקיבא הוא תלמיד חכם, בעל נגלה בעיקר – הוא המשה רבינו של המשניות, של התורה שבעל פה – אז שם עיקר הגדר, שזה הכח המניע את מסירות הנפש, זה גדר האויב (ותיכף נחדד יותר). בשביל מה ה' בכלל ברא אותנו בעולם הזה? כדי להתמודד ולהתעמת עם האויב. יש אויב פנימי. למשל, יש צבאות ה' – תנועת הילדים של הרבי – אז הרבי אומר להם כל הזמן שנלחמים נגד האויב, ומי זה האויב? היצר הרע. זה היה מאד בראש של הרבי. הרבה דברים שהרבי עשה זה כדי לתקן את הנפילה הזו. הרבה פעמים ששאלו את הרבי מי אתה, הוא היה עונה – במיוחד בשנים הראשונות – אני נשיא של יהדות רוסיה, גם כאשר ישב באמריקה. כמובן שהרבי נתפס היום כנשיא של כולם, אבל היה מגדיר את עצמו – כממשיך הרבי הקודם – כנשיא יהדות רוסיה. מי כמוהו שמרגיש נפילה זו משיא מסירות הנפש לתהו ובהו. כשאין גדרים זה תהו ובהו, ואז כל האנרגיה נופלת. זה נקרא חוק האנטרופיה. קודם כל הוא רוצה להחזיר את המצב קצת לרוח צבאית – יש טנקים, נש"ק, וכל מיני דימויים צבאיים. לילדים, שכל אחד אמור להיות חיל בצבאות ה' – בשביל להיות חיל צריך אויב. לא מספיק ר"ת חסיד-יר"ש-למדן, שמברכים את כולם. תהיה חסיד יר"ש ולמדן, אבל מי האויב שלך? בלי אויב אתה בכלל לא נמצא בעולם הזה, וודאי אתה לא איש צבא. אז הרבי אומר לילד שהאויב שלך זה היצר הרע. זה האויב הפנימי. יש גם אויב חיצוני.

למה גדר האויב זה לב לבה של התורה שבעל פה, ששייכת לרבי עקיבא? יש הרבה סוגיות בגמרא – גם סוגיות שנידונות כאן, כמו במכון התורני – בהלכות יסודי התורה של הרמב"ם, מיד בפרק ה', אחרי שמביא מעשה מרכבה ומעשה בראשית, באות הלכות קידוש ה'. זה יסודי התורה. מה שם הנושא? יש הרבה פרטי פרטים והרבה לומדות, בלי סוף, אבל הכלל הגדול בלשון חז"ל הוא שיש שלש עבירות בתורה עליהן נאמר יהרג ואל יעבור. מזה זה מתחיל. אחרי מעשה מרכבה ומעשה בראשית הנושא הראשון של ההלכה זה "יהרג ואל יעבור" – "ונקדשתי בתוך בני ישראל". מה הציור? איך מסבירים לילד "ייהרג ואל יעבור"? כמו שכתוב בגמרא – שבא גוי ואומר לך, או שתירה בחבר שלך או שאני יורה בכך. זו ההלכה הראשונה של התורה. אז מה הדין? שיירו בך, ואתה אל תהרוג את החבר שלך. מה האוירה כאן? זה הנושא הראשון, הבסיסי, והאוירה היא שיש אויב. זה נקרא גדר האויב. היום בתרבות שלנו זה קשה. יבוא גוי ויאמר או שתשתחוה לפסל או שאני הורג אותך – זה מציאותי היום? כל בן תרבות של ימינו יאמר שזה לא במציאות בכלל, זה משהו דמיוני לגמרי. אפילו בדור של הימח-שמם, בדור האחרון, לא אמרו או-או – רק אמרו שיש לך דם יהודי אז עושים איתך מה שעושים איתך, ר"ל, ימח שמם. הם לא באו ואמרו או שתשתחוה לפסל או שנהרוג אותך. אז מה זה הראש הזה, שבא גוי ואומר או שתשתחוה לפסל או שהורגים אותך? זה ראש של גדר האויב. עוד פעם, בדור האחרון הגדר של האויב קצת השתנה. עדיין ברור מי האויב, אבל זה לא בדיוק בציור הזה, בדימוי הזה. מה הרבי רצה? הרבי רצה, ואפילו הרבי הקודם לאחר המלחמה – כאשר הגיע לאמריקה, אז דבר על אברהם אבינו לעומת רבי עקיבא, כמובן עם כוונה להסית כמה שיותר לגדר המשימה – שגם כאשר יהודי מרוסיה מגיע לאמריקה או לארץ, הוא לא יליד המקום, אז מאד קשה לו להשתבץ במשימה של קירוב כל בני המקום הזה. גם לא בדיוק ברור אצלו מה בדיוק המשימה – לגמרי לא מוגדר היטב. אם אין הגדרת משימה ברורה מאד – גם צבא חייב הגדרת משימה – או שמאידך הגדרת האויב לא ברורה מאד, אז כל אנרגיית מסירות הנפש שנמצאת בכח נפסדת, "כל הוה נפסד", שזה מה שקורה כאן. אם כן, בשביל להתקומם היום צריכים להיות ברורים שני הדברים. יכול להיות שהעיקר הגדרת המשימה, אבל קשה מאד להגדיר את המשימה בלי להגדיר את האויב. בתרבות שלנו הגדרת האויב מאד קשה. קודם כל, זה יהודים – אוהבים אותם ורוצים שהם יחזרו בתשובה – אז זה סופר-קשה, אבל בלי זה מסירות הנפש היא תהו ובהו. זו בדיוק הבעיה שלנו.

אחרי הקדמה זו, שהיא חשובה ביותר (צריך לשתות קצת משקה, יעזור להבין – לחיים לחיים), נאמר מילה לגבי מסירות נפש: ככלל יש את שני גדרי מסירות הנפש, של אברהם אבינו ורבי עקיבא.

בתור מאמר מוסגר נאמר משהו יפה מאד. יש מחלוקת בהלכות גטין איך כותבים עקיבא – עם ה בסוף או א בסוף. אם בודקים בתקליטור, יש לפחות פי עשרים פעמים ב-א לעומת ב-ה, אבל הנתון הכי חשוב הוא שבכל תלמוד ירושלמי כתוב עקיבה ובכל תלמוד בבלי עקיבא. איך פוסקים את ההלכה? הכלל הוא, לפי רוב הפוסקים, שצריך לכתוב ב-ה. יש כאלה שפוסקים שצריך לתת שני גטים ממש, אחד ב-א ואחד ב-ה. מי שקוראים לו עקיבא הוא קצת מסכן, אולי זו סגולה לשלום בית. יש על זה סיפור מופלא ביותר של בעל האור זרוע, ששמו בישראל היה יצחק – למה הוא קרא לספרו אור זרוע? הוא כותב משהו מופלא ביותר, שהוא שאל שאלת חלום – כנראה ניגן איזה ניגון מאד מאד טוב לפני שהלך לישון – ושאל בחלום אם לכתוב עקיבא ב-א או ה, והראו מהשמים את הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ס"ת ר' עקיבה לפי הסדר. זה פסוק שנוהגים לומר לפני "כל נדרי" ביום הקדוש, אחת בשנה – גם מכוונים ס"ת, אבל לשם הקדוש קרע (שט"ן) ו-ביה, בגימטריא טוב (כתוב אפילו במחזורי חב"ד, שאין כוונות בדרך כלל). אבל כאן רמז הרבה יותר מופלא – לפי הסדר, ר' עקיבה (ממש "מזמור לדוד" לפי הזהר) – אז קרא לספרו, מספרי הראשונים הכי חשובים, אור זרוע. אבל גם למי שסובר שצריך לכתוב עקיבא יש אסמכתא. כתוב בגמרא "'תחת הנחשת אביא זהב וגו'' – זה רבי עקיבא וחבריו, עשרה הרוגי מלכות". קודם כתוב "וגואלך אביר יעקב" – צירוף רבי עקיבא. רואים שיש לו רמז מופלא לכאן ורמז מופלא לכאן. האריז"ל אומר שרבי עקיבא גלגול יעקב, לכן זה אותן אותיות. אז מי שכותב עקיבא זה "אביר יעקב" ומי שכותב עקיבה זה ס"ת "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". הפסק הוא שרוב השמות שכותבים כך או כך – העיקר הוא ה (אם כי סתם ככה כותבים עקיבא). עוד רמז לעקיבא ב-א – רמז שלנו (אמרו שיש ברמ"ע מפאנו, ברוך שכוונו) – ר"ת "יש קונה עולמו בשעה אחת", רק שזה לא נאמר עליו (הוא קנה עולמו בשנים רבות, אבל ה"שעה אחת" שלו זה הרגע האחרון – כשמסר נפשו, והוא כנגד השכינה בעשרה הרוגי מלכות), אלא על רבי אלעזר בן דורדיא, שכך בכה עליו רבי. זה בחינת מסירות נפש – הכל חוזר לסיפור של מסירות נפש. בכל אופן, זה שתלמוד ירושלמי ב-ה ובבלי ב-א – סימן שתורת ארץ ישראל זה עם ה, כמו כל השמות, אפילו שמות באידיש שעלו לארץ בדרך כלל המנהג הפשוט היום לכתוב עם ה' בסוף (יש שמתעקשים לא כך, אבל כך המנהג הפשוט). כל זה מאמר מוסגר, שיש רמז יפהפה שעקיבה עם ה יותר שייך לאברהם אבינו מעקיבא ב-א. עקיבא זה בעיקר מס"נ של "גדר האויב" ואילו לעקיבה יש יותר זיקה לאברהם אבינו, "גדר המשימה". קודם כל, אברהם קבל ה בשמו – יתכן שקשורה ל-ה של עקיבה. נעשה הכאה פרטית בשמות אברהם-עקיבה – 2480 = י"פ אברהם, ממוצע כל אות כאן. יוצא שכאשר כותבים עקיבה הכל נכלל באברהם. לכאורה קו ימין זה "עשה טוב", יותר מעולה. זה ראש של ארץ ישראל, ארץ הימין – בנימין.

לפי זה יש רק שני סוגי מסירות נפש – מסירות נפש של שם מה ומסירות נפש של שם בן. בראש של הגמרא, בא איזה גוי ואומר לי מסירות נפש – דבר ראשון אני צריך לחשוב איך אני קופץ לאש ונשרף שם, זו התחלת צעטיל קטן, ראשית דרכי החסידות, הנכונות והדימוי בנפש של קפיצה לאש. זה רבי עקיבא. הוא אומר זאת לגבי כל הנאה – שאם אדם מתחיל לקבל הנאה גשמית שיאמר לעצמו שעדיף לי לקפוץ לאש ולהשרף על קידוש שמו מאשר להנות מבשר זה או מגלידה זאת. זו תחלת עבודת ה' לפי רבי אלימלך. שוב, זה ראש שמאד קשה לנו. גם בתניא פכ"ה נאמר ש"שמע ישראל" נאמר לפני הכניסה לארץ כדי כל הזמן לזכור את מסירות הנפש. שם לא מצייר לך את האש – לא כל כך מגושם כמו הצעטיל קטן – אבל הרעיון דומה (תיכף נראה אם אותו דבר). בכל אופן, לצייר את האש ולהתבונן איך אני קופץ לתוכה, זה מס"נ של שם בן – לדבר הגס הזה, גראבע זאך, אני, מוטב להשרף על קידוש ה' מאשר להתעבות ולהיות עוד יותר גראב, עוד יותר רחוק מה'. רבי עקיבא – ששייך לשם בן, לשמאל – אומר מתי יבוא לידי "בכל נפשך", גם סתם נפש זה שם בן. מסירות הנפש של אברהם שייכת לשם מה – אברהם זה אבר-מה. כתוב שכל אדמו"רי חב"ד זה נשמות ד-מה – כך כותב הרבי הרש"ב במקום אחד – וגדולי תלמידי הבעל שם טוב שהם לא אדמו"רי חב"ד זה נשמות גדולות מאד מאד של שם בן, כמו רבי לוי יצחק עם שיא ההתלהבות שלו. זה דבר מאד חשוב. זה קשור ל"גדר מזה וגדר מזה" – אם זה לא מוגדר, כל רוח מסירות הנפש מתפוררת.