יש המשך לאותה סוגיא בפסחים, שתיכף נאמר אותו, וכל מי שמופיע שם זה חכמי בבל. כלומר, הסוגיא בגמרא היא תלמוד בבלי – תורת בבל – ואילו הזהר הקדוש הוא תורת ארץ ישראל. אז בבבל יכולה להיות השראת שכינה – על זה מדברים, על זה דנים – אבל בארץ ישראל העיקר זה רוה"ק, שהשראת שכינה תכנס פנימה, ואז המזמור הוא רוה"ק. בבבל המזמור הוא לא רוה"ק אלא שיר. כשהתבוננתי בזה, עוד לפני שראיתי את הרמ"ע מפאנו שמחלק, הצטייר אצלי שיש שתי בחינות של מזמור. הרי כתוב שהגאולה העתידה היא "שיר חדש", ואילו כל השירות עד הגאולה – ולא עד בכלל – זה הכל "שירה" לשון נקבה. גם על שירה כתוב "שירה חדשה שבחו גאולים" – אז היתה שירה נקבה חדשה, ולע"ל רוצים "שירו להוי' שיר חדש". כשחשבתי על דוד המלך לפי הגמרא, שאם כתוב "מזמור לדוד" היינו שקודם לקח את הכינור לידים והתחיל לנגן עד ששרתה עליו שכינה – הציור היה שניגן ודאי איזה ניגון ישן, שבתוך הרפרטואר שלו, כי אם היה בא לו ניגון חדש זה כבר רוה"ק. מן הסתם הוא יודע הרבה ניגונים, כבר ניגן הרבה ניגונים, ויודע שמכח הנגינה להגיע להעלאה גדולה – זה לכאורה פשט הגמרא, שלקח והתחיל לנגן משהו שידוע לו, ומתוך זה נכנס לאוירה עמוק-עמוק עד ששרתה עליו שכינה. אם הזהר אומר ש"מזמור" זה רוה"ק היינו שבא לו ניגון חדש – נפל לו ניגון חדש, שזה בחינת "שיר חדש", גאולה, משהו משיחי, "לדוד". או שה"מזמור" לפני "לדוד" או אחרי. לפי הרמ"ע המשכת השירה – אתעדל"ע ע"מ לעורר אתעדל"ת – הגם שה-ל היא איזה השראה, זה עדיין מודעות עצמית, עדיין דוד שמנסה לחולל משהו. "לדוד" זה שהוא מעורר את עצמו, לפני רוה"ק, ומזמור זה רוה"ק. אם זה הפוך, אז קודם הוא במזמור – אקסטאזה – ואחר כך "לדוד", צריך לדעת איך לרדת מהשולחן בלי לשבור את הראש וגם לא להשאר על השולחן חצי רגע יותר מדי, כידוע הסיפור מרבי אייזיק ורבי אהרן מסטרשליא. רבי אייזיק הלך לבחון מי יהיה הרבי, אדמו"ר האמצעי או רבי אהרן, והלך לרבי אהרן – רבי אהרן היה טיפוס של התלהבות עילאית, אבל רבי אייזיק היה 'מבין', עקב אחריו בעינים עד שניה מסוימת, ואז אמר לו – אהר'לה, רד מהשולחן, זה כבר לא "מזמור", זה "לדוד", לפי פירוש הזהר. אם ה"לדוד" בא קודם זה טוב, וגם אחר כך זה טוב – אם יודע מתי לרדת, ואולי ממשיך את רוה"ק בכלים של דוד – אבל אם נשאר על השלחן זה כבר שיבוש. [מה הבעיה שנשאר על השולחן?] כל חסידות חב"ד זה "אל תרמה" – לא את הבריות ולא את עצמך. זה לטובתו – רק רבי אייזיק תפס אותו, אבל כתוב שאי אפשר לרמות אנשים לאורך זמן, אז בסוף מרמה רק את עצמו, ורחמנות [כל פעם שראיתי אותך על השולחן זה היה בסדר, לחיים לחיים].

נחזור רגע אחרונית: הרבי כותב שעיקר ההתקשרות זה לכך שהוא נשיא, ולא לאף אחד מששת הדברים האלה – רק לכך שהוא הראש, ואת כל החיות מקבלים מהראש. ברור שאף על פי שהנשיא הוא הראש... נקח את הדוגמה של בעל יום ההולדת ויום הגאולה של היום, הרבי הקודם. ידוע שפעם הוא קרא לרוגאטשובר לבוא אליו לשיחה בעניני הכלל, ואז הרוגאטשובר – שכל דבר שעשה בחיים זה היה פלפול עמוק בבבלי וירושלמי וכל התור הכולה – התדיין (הכל רשום) באיזו הדרת פנים צריך לבוא לנשיא. הוא היה הרבה יותר מבוגר מהרבי הקודם, אבל אמר לכל הסובבים שלו שהרבי הוא הנשיא, ופתח רמב"ם לברר איך באים אל הנשיא. רואים שהוא תפס את הנקודה של הרבי – לא מסירות הנפש ולא הגאונות (בגאונות אולי הוא יותר) – אלא שהוא הנשיא. כך אמר, וכך נהג – בחרדה, התלבש בהתאם והתנהג בהתאם. ברור שאף על פי שהעיקר שהוא הנשיא – לכל נשיא יש את הנקודה החזקה שלו מבין ששת הדברים, שהנשיאות שלו  מתבטאת בעיקר דרך נקודה זו. אצל הרבי הקודם, למשל, פשיטא שזה האיש מס"נ. לכן הרבי רצה להתחיל עם זה, ואף על פי שהתחיל עם זה – וכתב במכתב שזה כתר – כתב שזה לא עיקר הנקודה. אבל פשיטא שאצל הרבי הקודם עיקר הנקודה הפרטית זו מסירות הנפש – זה איזה חלון, איזה צהר, שדרכו אפשר לראות את נשיאותו. אדמו"ר הזקן בין אדמו"רי חב"ד הוא הגאון. הבעל שם טוב אמר כאשר נולד אדמו"ר הזקן – באותו יום בו הוא חגג את  יום הולדת ה-מז שלו – הוא דרש את פרק מז (היום דורשים את הפרק הבא, אבל הוא דרש את הישן), ואמר "יבחר לנו את נחלתנו את גאון  יעקב אשר אהב סלה", ותוך כדי זה אמר שברגע זה נולד ה"גאון יעקב אשר אהב סלה", אדמו"ר הזקן. אם כן, יש אסמכתא מפורשת שהנקודה של אדמו"ר הזקן היא גאון. מי שקשור אליו כחסיד זה לא בגלל שהוא גאון, אלא בגלל שהוא הנשיא. אבל וודאי שזה מופיע דרך זה שהוא גאון, ולכן בכל העולם מכנים אותו ה"רב", על שם הגאונות שלו, גם בנגלה וגם בנסתר. לפי זה אפשר לחשוב ולהתבונן על כל רבי, שהוא נשיא, אבל דרך איזה מהשבחים זה מתבטא (לא נאמר את זה עכשיו). כמובן בכולם יש התכללות – גם אדה"ז איש מס"נ וגם הרבי הקודם גאון – אבל זה לא עיקר הפרט.

נאמר עוד משהו שלא אמרנו על אותו פתח דבר: אחרי שהרבי כותב שהעיקר הוא להתקשר לרבי בגלל שהוא הנשיא, הראש, ולא בגלל אחד הדברים האלה, הוא אומר שאף על פי כן יש צדיקים שכל אחד הוא ראש של העדה שלו – כמו הרבי – ברוך ה' תלמידי הבעל שם טוב הם רב-רבי, יש הרבה רבי. יש נשיא שהוא חד בדרא (לזה התכוון הרוגאטשובר), אבל דווקא כאן הרבי אומר שיש הרבה צדיקים שהם ראשי העדה, ואומר שיש צדיקים-ראשים שעיקר השפעתם לעדה שלהם היא פנימיות התורה, ויש צדיק שהעיקר אצלו להשפיע נגלה (הוא מדבר על חסידים, לא על לא-חסידים). נקח דוגמה – פרשיסחא, גור, חידושי הרי"מ, שם עיקר השפע זה נגלה. מה עושים בראש השנה ויום כיפור? מתפללים מהר ולומדים בלאט גמרא. הוא אומר שיש צדיק שעיקר הענין שלו להדריך את החסידים שלו בעבודת ה' בדרכי החסידות. הרי כמעט כל צדיק – חוץ מחב"ד, שלא מוצאים את זה – כתב איזה סדר היום. היום יש אפילו ספר שכולל את סדרי היום שכל כולם. כמובן, הכי חשוב מכולם זה הצעטיל קטן של הרבי רבי אלימלך, אבל יש לכולם. זה נקרא שעיקר השפעת הצדיק על העדה היתה בהנהגות ישרות וסדר העבודה. אחר כך הוא אומר שיש גם צדיקים שעיקר ההשפעה שלהם היא בגשמיות – שממשיכים שפע ברכה, שפע ברכות בגשמיות, "ברכות לראש צדיק", לראש משביר. אחרי שכותב את זה כותב שאדמו"רי חב"ד הצטיינו בכל הדברים האלה – שהם בבחינת כלל – גם משפיעים בדרך של נסתר, וגם בדרך של נגלה, וגם משפיעים איך עובדים את ה', וגם דרכי החסידות, מנהגים טובים. הכי קרוב היום לסדר היום זה חידוש של הרבי – ספר המנהגים – אבל יש הרבה חידושים של הרבי שדומים מאד למה שהיה אצל כולם. יש דברים שעדיין שונה, ומשתדלים במשך הזמן להכניס כמו "דרור יקרא" וכיו"ב, שזה מיישר את ההדורים, וידוע הווארט שלנו שכל חסידי חב"ד המקוריים ידעו את הזמירות בעל פה ולכן זה לא בסידור. הרבי הריי"צ כותב שחסידי חב"ד הראשונים היו בשדות יותר מאשר בעיר (אדמו"ר הזקן בילדותו אמר למלמד – אני אוהב את הירוק, אני אוהב את האויר שלא יכולים ללכלך אותו). זה למי שאומר שהתבודדות זו המצאה. רבי נחמן אמר שהוא לא המציא כלום, אבל כאן רואים שבעל יום ההולדת אומר שזו היתה גם הנהגה חב"דית. כל אחד יודע איך הרבי זכה למה שזכה – כי היה בשדות. שוב, הרבי אומר שבחב"ד יש השפעה של נסתר ונגלה ושל עבודה בדרכי החסידות וגם המשכת שפע ברכה. אם אמרנו את זה, נעשה סדר. הוא הנשיא-הראש – זה שמשפיע תורת הנסתר זה כנראה בחכמה, תורת הנגלה בבינה, עבודה פנימית בנפש זה דעת (מפתחא דכליל שית, כולל גם את החב"ד), דרכי החסידות זה נצח והוד (מנהגים), והשפעה בגשמיות זה שהצדיק-היסוד משפיע למלכות. אם כן, גם בענין הזה יש את כל הפרצוף השלם של השפעת הצדיק.

עוד ווארט, לפני שנמשיך את הסוגיא בפסחים: ההתקשרות זה לקבל פנים מהצדיק – לפנות, שהאברים פונים לראש. איך קוראים למי שלא פונה לצדיק ולא מכיר בו? קוראים בתניא בפ"ב שיש פושעים ומורדים בתלמידי חכמים, ר"ל, אבל אם הם חיים גם הם חייבים לקבל מהצדיק, ומקבלים מהאחוריים של הצדיק. השאלה היא מה אם אחד לא פושע ומורד בתלמידי חכמים (הצדיק שם נקרא תלמיד חכם, וחשוב שהוא לא חד בדרא אלא "תלמידי חכמים") – כלשון התניא – אלא סתם יהודי טוב, ליטוואק טוב או מישהו אחר טוב, שהוא לא פושע, לא מורד בתלמידי חכמים, אבל גם לא חסיד של אף אחד. הוא מקושר לקב"ה, כמו שאוהבים לומר – הוא מקבל ישר מהקב"ה. נספר סיפור אישי, לפני שבוע היה מישהו מחו"ל – אמא שהביאה את הבן, כבר עשתה סיבוב אצל כל מיני רבנים בארץ. הבן צריך איזו ישועה. היא הכניסה את הבן לחדר, והוא כבר היה מאד מעוצבן, כי היא כבר לקחה אותו לכל מיני – סיבוב שלם. בעל כרחו של הבן היא סחבה אותו לתוך החדר, ואז היא אומרת – תן לו ברכה שכך וכך. הבן ממש התקומם – אמא אני לא רוצה ברכות יותר, לא צריך ולא רוצה ברכות. אני שמחתי נורא. אז אמרתי לו – טוב, אני לא מברך אותך, שה' יברך אותך ישר. הוא מאד שמח, התעורר, אמר – תודה רבה, אמן, בשיא ההתפעלות. יש יהודים שככה זה הולך אצלם לכתחילה – מה הוא צריך איזה ממוצע? רק צריך את הקב"ה ישר.

איך נסביר את התופעה הזאת? רואים שהרבי מאד חרד על הנקודה של התקשרות. בסדר, זה לב לבה של החסידות. אבל מה עם יהודים שאין להם את זה? אני לא קורא להם פושעים ומורדים – סתם. הוא מתפלל, אוהב את הקב"ה, וגם כן עושה מצוות. הייתי יכול לחשוב שמי שפושע ומורד בתלמידי חכמים, הכוונה שהוא פונה עורף – יש פה תלמיד חכם, צדיק, שרוצה להשפיע לו, והוא מסרב. כשהוא מסרב הוא פונה עורף, כמו שגם כתוב בנביא – "כי פנו אלי עורף ולא פנים". כשלא רוצים לקבל מהקב"ה פונים לו עורף. אבל לא כתוב בתניא שהמורד פונה עורף – אז הוא לא היה מקבל מהאחורים של הצדיק, אלא דרך האחורים שלו. כשהוא פונה עורף לצדיק השפע בא דרך אחוריו, ולאו דווקא אחורי הצדיק. אפשר לתרץ ולומר שאם הוא פונה עורף ממני אני אוטומטי פונה לו עורף, וממילא מקבל מהעורף שלי לעורף שלו – אבל זה לא כתוב שם. אפשר לתרץ, אבל כך לא כתוב. שם לא כתוב שעושה משהו – אולי כל הזמן מסתכל עליו. כנראה בשביל לפשוע ולמרוד הוא כל הזמן עוקב אחריו, הוא בראש מעיניו. לפנות עורף זה שאין לי מה לעשות איתך – פושע ומורד הוא כל הזמן מסתכל, אבל להרע. שוב, הכל דימוי. לכן אותו אחד, כמו אותו בחור שיש לו ה' ולא צריך יותר ברכות, זה באמת לפנות עורף. יש בקבלה מושג של יושר ועיגולים. כתוב שהיושר, שזה הקו באמצע, זה כמו גלדי בצלים, שיש שכבה על גבי שכבה, וכל דבר חיצוני מלביש ומקבל על ידי שפונה לאמצע, לפנימיות. אבל בסוף סדר היושר מתחיל להיות מלמטה למעלה סדר של עיגולים ממטה למעלה, וכדי לקבל מהעיגולים צריך לפנות עורף מהיושר ולקבל מהעיגולים.

זה ווארט חשוב מאד בפני עצמו, שיש שני סוגי יהודים. מה החסידות רוצה? החסידות רוצה, והרבי במיוחד, שכל הזמן לפנות רק ליושר. היושר זה הצדיק באמצע, ואנחנו מעגלים-מעגלים מלבישים את הצדיק, בסוד הכתוב בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – לתקן זה להלביש, ואנחנו מלבישים את הצדיק מעגלים מעגלים, ואז הוא לבוש (תיכף נסביר יותר). אם הוא מלך ערום, בלי לבוש, לא מסוגל  לפעול שום דבר. אבל יש אחד שלא מבין את הענין. במאמרים הקצרים של אדה"ז הוא כותב בפירוש בשם הבעל שם טוב שזה שייך לגלגולי נשמות – יש נשמות שלא מסוגלות לתפוס את הנקודה של התקשרות לצדיק, זה לא בקטע, לא בראש. הם לא אנשים רעים, לא מורדים ופושעים, אבל זה לא נתפס להם. זה ליטוואק טוב – לא מורד באף אחד, והוא מתפלל לה'. אז מה הציור? שבאמת הוא פונה עורף – לא מתוך ברוגז, אלא הענין שלו, הדרגה שלו, זה לקבל מהעיגולים. עיגולים זה ישר מהקב"ה – השתלשלות העיגולים זה מהשמים. עיגולים זה שמים – הוא פונה לשמים ומבקש מהיושב בשמים. כתוב "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" – אדמו"ר הזקן מסביר ש"אתהלך" זה רצוא ושוב, והחידוש של דוד המלך, בסוד היושר, שגם כאשר נסוג הוא עדיין פונה כלפי פנים. בלשון החסידות, לשון הבעל שם טוב, היינו שגם כאשר אתה בגדלות מוחין אתה מקושר, וגם כאשר אתה בקטנות מוחין, בנפילה, אתה בהתקשרות לצדיק. יש "שויתי" בכל המצבים – נקודת ההתקשרות. אצל דוד זה "לפני הוי'" – אצל הקב"ה – אבל מאז הבעל שם טוב זה נתפס כאברים המקושרים לראש. מי שלא – הוא פונה עורף בתמימות. אין הכי נמי, הוא גם מקבל מהאחוריים של הצדיק, אבל לא כי מורד דווקא, אלא מקבל מהעיגולים. [אפשר להגיד שהשכינה זה עיגולים ורוה"ק זה יושר, אבל רוצים להגיע גם יותר מזה]. כתוב שלקבל מהעיגולים זה השתלשלות – השתלשלות הכתרים, או "מלכותך מלכות כל עולמים" שגם משתלשל זה מזה – והיושר זה התלבשות. העיגולים זה הנפש של כללות ההויה והיושר זה רוח (מסתדר עם רוה"ק – "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני"). מה זה לקבל מהנשמה? בשביל זה צריך את הקבלה של רבי ישראל סרוג, לפני הצמצום. בכתבי האריז"ל המקובלים, של רבי חיים ויטאל, יש רק נפש ורוח – שכל מערכת העיגולים זה נפש, שם בן, וכל מערכת היושר זה רוח, שם מה. אבל צריך גם נשמה, וגם חיה יחידה, מה זה? כתוב בפירוש בחסדי דוד המפורסם, אות ע"ו, וגם בעוד מקורות של עמק המלך – שהנשמה זה סוד עולם המלבוש, בלשון החסידות מה שאדם שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיוות בפועל, קדמון שלפני הצמצום. אשרי מי – כנראה מי שבדרגת רבי – שמקבל משם, עליו כתוב "נשמת שדי תבינם", "נשמת אדם תלמדנו". זו תכלית תורת הבעל שם טוב – השראה. זה עוד יותר "נשמת שדי תבינם", "נשמת אדם תלמדנו". "נשמת שדי תבינם" הוא פסוק של אליהוא, כשמו של התינוק שלנו כאן היום (אליהוא-תם שי' חלפון). זו היכולת לקבל מבחינת קדמון, שזה עוד יותר מתגלה מבפנים. "רוח הוי' דבר בי" זה גם רוח של ה' שנכנסת בי, אבל זה שלגמרי צומח מתוכי – "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – "נשמת שדי תבינם" ו"נשמת אדם תלמדנו", זה לקבל מדרגת קדמון שלפני הצמצום. זה מאמר מוסגר.