אבל יש עוד שני שמות, סג ו-עב. מה ו-בן זה "והנגלֹת לנו ולבנינו", אבל צריך גם שתי בחינות של "הנסתרֹת להוי' אלהינו" על גביהן. אם על "בכל נפשך" אמר רבי עקיבא מתי יבוא לידי ואקיימנו, "אפילו נוטל את נפשך", כל שכן וקל וחומר מה שבהמשך – "ובכל מאדך". אם זה לפי הפירוש של "בכל ממונך", חז"ל אומרים שיתכן שזה יותר מ"בכל נפשך", שיש מי שממונו יקר בעיניו אפילו מהחיים שלו. ואם זה לפי הפירוש השני, "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" – זה קבלת יסורים בשמחה, שכתוב שאפילו חנניה מישאל ועזריה, אם היו נותנים להם יסורים במקום איום במות, לא היו יכולים לעמוד בזה. יסורים ממושכים זה אין סוף יותר קשה מאשר למות. לכן להגיע ל"בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" זה אין סוף יותר מסירות נפש מ"אפילו נוטל את נפשך". כתוב בסוף התניא בפירוש שעבודת "בכל מאדך" זה שם סג. גם מה שכתוב על מלך המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – ה"מאד" שם זו היחידה שלו, יחידה שביחידה, זה גם קשור למס"נ שלו בבחינת "בכל מאדך", מס"נ של שם סג. שם סג זה אמא, וכתוב ש"אמא עד הוד אתפשטת", לכן "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", וגם אמרנו קודם שממון זה בצפון, "אני בינה לי גבורה". לפי שני פירושי "בכל מאדך" זה שייך לשם סג, אמא שמתפשטת עד הוד. מה לגבי מס"נ של שם עב, האיתן שבנשמה, שיותר גבוה משבירה ותיקון? כתוב בזהר שעיקר המס"נ בק"ש זה לא ב"בכל נפשך" אלא ב"אחד" – צריכים למסור את הנפש באחד. בכתבי האריז"ל כתוב לקבל שם ארבע מיתות בית דין – גם ציורים, כמו קפיצה לאש בצעטיל קטן – אבל בחסידות זה לא מוסבר ככה, כמו שהסברנו ולמדנו הרבה פעמים. זה פשוט מסירות נפש והתבטלות גמורה – מס"נ עצמית. כתוב שאחד האמת שורה בחכמה דווקא – כך מביא אדה"ז בשם המגיד בהגהה בפל"ה בתניא – המס"נ באחד זה פשוט להתבטל במציאות. זה קשור לירא בשת – ככל שאני מרגיש את עצמי "לדוד", שנשארה נקודת מודעות עצמית, אני מרגיש שזה פגם נוראי בלובן העליון של אור אין סוף, שעצם המציאות שלי פוגמת ב"לית אתר פנוי מיניה" של הקב"ה, וממילא הלואי שלא אהיה פה. מוטב שלא אהיה פה, כי כמה שאהיה צדיק או לא צדיק זה לא משנה שום דבר – עצם זה שאני נמצא כאן זה הפגם הכי גדול במציאות ה' האין סופית. מסירות הנפש שבאה מתוך זה היא מס"נ של שם עב, של אחד האמת ששורה בחכמה עילאה דווקא. גם על אברהם אבינו כתוב "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו" – נקרא אחד בשני פסוקים. גם לומדים שכל העולם כולו מהעבר האחד והוא מהעבר השני – זה אחד יחסי. או שזה "אחד" במובן של ראשון – המאמין הראשון ומוסר הנפש הראשון – או שהוא אחד וכולם אחד, אחד כנגד אחד. זה נקרא "מה שמו ומה שם בנו". שרש שם מה הוא דווקא בחכמה, אותיות כח-מה, אז אף על פי שפנימיות ועצמיות החכמה זה שם עב, האיתן שבנשמה, אבל שרש שם מה שמתגלה בתפארת, ב-ו, הוא בחכמה, ועל זה כתוב "מה שמו ומה שם בנו". לכן יש קשר בין המס"נ של ה-עב והמס"נ של מה. אמרנו שמס"נ של מה זה מס"נ של משימה – צריכה להיות מוגדרת היטב המשימה – ואילו מס"נ של שם עב זה ישר ישר לאין האלקי, ישר ישר אויס, ישר כלפי מעלה. מס"נ של מה זה ישר ישר למציאות – לעשות את העולם דירה בתחתונים. בין מס"נ של בן ו-סג (קבלת יסורים בשמחה, בינה, ו"עד הוד אתפשטת", "הוי מודה לו במאד מאד") ודאי יש זיקה – "הא בהא תליא" – "בכל נפשך ובכל מאדך", מלכות ובינה, עם כל הקשרים ביניהם. אז הגדרנו סוגי מסירות נפש.

כתוב ב"היום יום" בשם בעל הגאולה ויום ההולדת שמסירות נפש זה לא להפוך את העולם אלא גם דברים קטנים. שאלנו הרבה פעמים שהרבי אומר "קער א וועלט היינט" – נשיא דורנו, הרבי דער שווער, אומר שלא צריך, והרבי אומר שצריך. דברנו על זה הרבה. מי שהראש שלו הוא גדר המשימה – כל פעם מכוון למשימה, לא צריך להפוך את העולם. מס"נ של בן זה בבחינת "נער ישראל ואהבהו", יחסית בקטנות, ואילו מס"נ של מה זה יחסית בגדלות. "מתי  יבוא לידי ואקיימנו" זה יחסית קטנות – זה ילד, נער קדוש, נוער הגבעות, "נער ישראל ואהבהו". עוד פעם, מי שאומר "מתי יבוא לידי ואקיימנו" זה קטנות – זה רבי עקיבא, בן מאה ועשרים שנה, לא משנה, אפשר להיות גם אז "נער ישראל". מי הולך למוך בבר כוכבא זה נער. כשיש משימה ודאי שאני רוצה להגיע לסוף, אבל אני צריך לדעת שכל פרט קטן נוגע ומקדם – זה ראש של גדלות מוחין. מי שיש לו משימה יודע שהעיקר זה להתקדם – להתקדם ישר, בלי סטיות, שתהיה גדר שלא תתן לסטות. מה שכתוב ב"היום יום"  יותר לפי הראש של "גדר המשימה" – ודאי הרבי מסכים לזה, וכתב את זה ב"היום יום". אבל קער א וועלט היינט – שהרבי יוצא מהכלים – זה אומר שיש אויב. מי זה האויב? העולם. כשיש משימה, העולם הוא רק חומר גלם בשביל המשימה, אבל אם צריך להפוך אותו – זה האויב. אז קער א וועלט היינט – צריך להפוך את כל העולם. זה "והנגלֹת לנו ולבנינו" – יש שתי בחינות, יש ו, ישר-ישר, ויש ה. יוצא שמי שבראש של 'הפוך את העולם היום' הוא מאד מאד עלול להסתובב במעגלים – הדרך של המלכות. מאד ברור אצלו מי האויב. מעגל זה שכל הזמן הופכים – "ינחני במעגלי צדק למען שמו", לגלגל את העולם.

עד כאן מה שזוכרים כרגע. ננגן עוד ניגון, ואולי זה יחזור. לחיים לחיים.

בזמן המחתרת היה מאד ברור מי האויב – האויב הבריטי. מה שהפלמ"ח קצת יותר הצליח – אם כי היה הרבה יותר פושר – כי היתה לו יותר משימה, לא רק להרוג את האויב, היתה תוכנית עבודה. גם היום, ידינו על התחתונה בגלל שמי שאנחנו האויב שלו – זה מאד ברור לו – ולנו, כמו שאמרנו, זו בעיה. אין כבר את האויב הבריטי. דברנו גם לאחרונה, שמי שרוצה לומר שהאויב זה הערבי – זו תפיסה מוטעית. יש אויב ערבי, אבל זה לא עיקר הנקודה – זה משהו משני, כמו שדברנו לאחרונה. לכן – זו הבעיה, ה"גדר מזה וגדר מזה". זו העבודה שלנו. יש פה הרבה מוחות טובים – צריכים להגדיר את האויב ואת המשימות. [אמרו: אולי זה קשור לבעיה של תחלת השיעור – איך מזהים את הנשיא? תשובה: הכי טוב לנגן את הניגונים, זה הכי בטוח].

לא נזכרתי – ישאר להשלמות. נשיר לכבוד הברית "יום ליבשה", הניגון של ר"נ מרופשיץ על פיוט של רבי יהודה הלוי, שאומרים בסעודת ברית מילה.

"בראשית ברא אלהים את" – הדבר הראשון שה' ברא זה בר-בן, והראשון זה אליהוא-תם, הברא בוכרא.

שיר המעלות.