נחזור לגמרא בפסחים: הגמרא אומרת שמתי שנאמר "מזמור לדוד" קודם הוא אמר שיר הואחר כך שרתה עליו שכינה, ומתי שכתוב "לדוד מזמור" קודם שרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה. יש לזה המשך. קודם כל מביאים עוד פסוק להוכיח את זה – "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'". לפי הגמרא זה פסוק של "מזמור לדוד". מה זה מוכיח? מה שאמרנו קודם. איך פרשנו קודם את ה"מזמור לדוד" של הגמרא, כשיר חדש או ישן? אמרנו שבגמרא זה שיר ישן, "כנגן המנגן" זה לא שיר שלו, אלא יש איזה מנגן. אצל דוד המלך לכאורה הוא מנגן בעצמו, אבל אם פסוק זה הוא ראיה סימן שמנגן איזה ניגון שהמנגן יכול לנגן – לא רוה"ק שלו. כתוב שם "ועתה קחו לי מנגן" – הוא צווה. הגמרא מביאה את המאמר "אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה", ואז מביאים את הפסוק "ועתה קחו לי מנגן ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'". מה זה "דבר שמחה של מצוה" כאן? סתם "שמחה של מצוה" יכול להיות כל מיני דברים – משמחת כל המצוות ועד יחוד בין איש ואשה – אבל מה זה כאן? זה סוף פסחים, עם רש"י למעלה ורשב"ם למטה, רש"י לא אומר שום דבר והרשב"ם אומר שהשמחה של מצוה זה מה שצוה לנגן כדי לעורר אצלו השראת שכינה. ניגון זה נקרא דבר שמחה של מצוה, שהוא צווה. המשך הגמרא הוא "אמר רב יהודה אמר רב וכן לדבר הלכה [צריך דבר שמחה של מצוה] אמר רב נחמן וכן לחלום טוב [אם אתה רוצה חלום טוב לא ללכת לישון מתוך עצלות ועצבות ושחוק וקלות ראש ודברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה]". רואים מהרשב"ם שזה לנגן ניגון. אפשר לחשוב שרק ניגון שמח, אבל אצל חסידים ניגון געגועים זה עוד יותר שמח. בכל אופן, צריך להיות ניגון שעושה טוב לנשמה. שוב, זה חידוש שצריך "דבר שמחה של מצוה" – זה קוראים מצוה. אם כן, יש פה אסמכתא מפורשת שלפני שיעור צריך או לספר בדיחה, כפי שעשה רבא (זו הגמרא כאן), או – אם אתה לא הכי טוב בבדיחות – לנגן ניגון, שגם זה לפתוח בדבר שמחה של מצוה.

עוד ענין בינים: הגמרא אומרת ששלשה דברים צריכים שמחה של מצוה, ובקיצור – שכינה, הלכה, חלום = חדוה ברבוע (זאת אומרת שזה משהו שלם) = תענוג. אם כבר, נעשה עוד גימטריא חשובה מאד – שירה שכינה (שני הדברים, או שזה בא לפני זה או זה לפני זה) = 900 = ל ברבוע (סוד הלב היהודי), הרמ"ע אמר שהשכינה כאן זה ה-ל של "לדוד".

רב אומר שדבר הלכה מתוך שמחה של מצוה, אז הגמרא שואלת "איני?!", הרי רב אמר שכל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכווינה, שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר" – אל תקרי שושנים שלא ששונים, ולא מור אלא מר, לשון מרירות. הגמרא עונה "הא ברבה הא בתלמיד". הפשט הוא שזה מדובר ברב וזה בתלמיד – הרב, שכבר עבר את שלב האימה, הוא לא תלמיד חכם שיושב לפני רבו, צריך רק להיות שח, אבל על התלמיד אמר רב שצריך להיות שפתותיו נוטפות מור עובר. בשביל שהרב יזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – הרב צריך לפסוק הלכה, לא התלמיד – צריך להיות שמח, אבל התלמיד צריך להיות באימה. לא ראיתי אף אחד שואל למה כתוב "הא ברבה הא בתלמידא" – למה כתוב "רבה" ולא רב? הדיוק תיכף יבוא, בגלל שהדוגמה היא באמת רבה. כתוב בהמשך "ואי בעית אימא" – עוד תירוץ, לא שהרב צריך להיות שמח והתלמיד מר – אלא "הא והא ברבה [פעם שניה, על פי שני עדים] הא מקמיה דאמר שמעתתא וכו' כי הא דרבה" שבתחלה אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן ואחר כך "יתיב באימתא ופתח בשמעתתא". האימה כאן לא עליו אלא על התלמידים (יש אחד המפרשים שאומרים שכל שכן התלמידים, כנראה לא הבינו כמוך – שהתלמידים עדיין התגלגלו מצחוק). אנחנו מדגישים את זה, כי לאחרונה למדנו הרבה על רבה, וכמדומה שלא הבאנו את הגמרא הזו – שמביאים במאמרי החתונה בחב"ד (אמרנו שבחסידות חב"ד מאמרי רבה מאד חשובים, ואדה"ז הוא 'גלגול' של רבה בין כל האמוראים, ומאמריו זוכים להיות הכי מצוטטים בחסידות), וממנו לומדים איך צריך להיות היחס בין החתן והכלה, שקודם צריך להרים את הכלה. בכל אופן, את כל המאמרים שלמדנו אודות רבה, אמרנו שכל אחד מבליט תכונה מסוימת אצלו. התכונה של מאמר זה היא "אני בינה לי גבורה" – קודם שמחה-בינה ואחר כך יושב באימה-גבורה.

נאמר "לחיים".

מה שיצא לנו, שכל ניגון שהוא בשביל לעורר את האדם זה משהו טוב (גם בשביל חלום טוב – זה כנראה משהו חשוב מאד), והניגון נקרא "דבר שמחה של מצוה". לכן כדאי לנגן, עם כוונות טובות. ניגנו "הבינוני".

הווארט: רוח הקדש זה מלכות, וזה בא לידי ביטוי בניגונים של דוד המלך. אמרנו שצריך להלביש את המלך – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". מכאן יש מוסר השכל פשוט מאד, שככל שיהודים בכל הדורות מרבים בתהלים, ככה משפיעים לדוד המלך את רוח הקדש שלו, שזה מכשיר אותו להיות מלך ישראל חי וקים – "דוד מלכא משיחא" – וככה זה אצל כל מלך, אצל כל נשיא וכל רבי, שאחד הדברים העיקריים שעושה אותו רבי, משפיע לו את רוח הקדש הראוי לו, זה שמנגנים את הניגונים שלו, בגלל שהניגונים זה רוה"ק, ורוה"ק זה המלכות.

עוד דבר דומה לזה וקשור לזה: ידוע שחסידים היו מדייקים מאד מאד לחזור את לשון רבם. זה גם דבר ידוע בגמרא, אבל הופיע אצל החסידים – יש ענין מאד גדול (בחב"ד, עד הדור הזה) לדייק באותיות הרב, שזה הסגנון שלו. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד – אפילו שאומרים אותה סברא, התוכן אותו דבר, אבל הר"ן אומר באותיות מסוימות והרשב"א באחרות והריטב"א באחרות. אם חוזרים על הנושאים של הרבי לא באותיות שלו, רק ענינית, זאת אומרת שלא שרים את השיר שלו אלא שיר אחר – אולי שיר שלך. כשאתה כותב או אומר את זה בסגנון שלך, אם כי נדמה לך שאתה לגמרי קשור, ואדרבה – אולי יש ענין לשנות סגנון כדי להביא לצבורים חדשים, שהסגנון המקורי של הרבי לא מתאים להם וצריך לתרגם. אבל זה לא עושה אותו מלך. הסגנון של כל צדיק זה איך הוא שר את זה. מה זה שיר? טעמי המקרא. אפשר לומר אותו פסוק ממש, אבל בניגון אחר. ברגע שאמרת את הדברים בניגון אחר זה כבר אויס רוח הקדש וממילא זה גם אויס מלך. מה עשית ממנו כשאמרת את הדברים שלו בניגון אחר או אותיות אחרות? השארת אותו גאון או בעל  מדות או צדיק או איש המסירות נפש או מלומד בנסים – כל אלה יכולים להיות עם אותיות אחרות – אבל אם אתה רוצה שהוא יהיה מלך (יכול להיות שלא אכפת לו שיהיה גאון וכו', ואז כל אחד יאמר את הדברים שלו בסגנון שלו) צריך את הסגנון שלו. יכול להיות שאחד התלמידים יותר חריף מהרב, אבל יוצא שהרב עוד יותר גאון ממה שהוא באמת – אז עשית ממנו גאון גדול – אבל זה נשאר בתחום הגאונות, בחינת חב"ד. אבל אם אתה רוצה שיהיה מלך – בשביל שיהיה מלך צריך שיהיה לו רוח הקדש, ובשביל זה צריך את הניגון שלו, הטעמים שלו, הסגנון שלו והאותיות שלו. עד כאן המוסר השכל, קצת, מהווארט הזה שרוח הקדש זה מלכות, והקשר שלו ל"לדוד מזמור" ו"מזמור לדוד".

נעבור קצת למשהו אחר, וזה מתקשר:

בפרשת שבוע כתוב "ויעמד מלאך הוי' במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה". היות שיש שבעים פנים לתורה, אז לא נצמד כרגע לפשט הפשוט בפסוק. מלאך ה' עומד במשעול הכרמים. כשעומדים במשעול הכרמים צריך להיות "גדר מזה וגדר מזה" – שני גדרים. גדר זה לשון הגדרה – צריך הגדרה אחת מצד ימין והגדרה שניה מצד שמאל. כתוב בקבלה, בהקדמת הראב"ד לספר יצירה, שאחד הדברים שיש להם שבעה שמות – כל השביעין חביבין – זה דרך (זה לא מאחז"ל, אבל כך הוא כותב). מי יכול לשחזר את שבעת השמות של דרך בלשה"ק: דרך, אורח, נתיב, מסלה, שביל, משעול, מעגל ("נחני במעגלי צדק"). זו פנינה שכתוב בהקדמת הראב"ד לספר יצירה. הוא לא כותב איך מקבילים את זה לספירות. מה שפשוט, למשל, שמה שדוד המלך אומר בתהלים פכ"ג – הפרק העיקרי של "מזמור לדוד" בתהלים. לא אמרנו קודם שהיחס של "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור" הוא א-ד על בסיס ז – שבע פעמים "לדוד מזמור" ו-כח (יחי) פעמים "מזמור לדוד". לפי הגמרא לכאורה הדרגה היותר גבוהה היא "לדוד מזמור" – לכאורה, גם צריך לחשוב מה יותר גבוה, מה יותר טוב – אז זה באמת המיעוט. לפי הזהר לכאורה "מזמור לדוד" תופס, שקודם יש לו רוה"ק – לפי זה הזהר הולך על הרוב, והגמרא הולכת המיעוט, על ה"חומש". זה בעצמו ווארט יפה על היחס ביניהם – א ל-ד, שבע ועשרים ושמונה. "במסלה נעלה" זה נצח. "משעול הכרמים" זה הוד. כאן זה "הודי נהפך עלי למשחית". מעגל זה מלכות דווקא. שוב, הפרק העיקרי בכל ספר תהלים, מכל ה-כח פעמים "מזמור לדוד", הכי מפורסם ובאמת הכי חשוב זה פרק כ"ג – "מזמור לדוד הוי' רועי לא אחסר וגו'". הפרק הבא, כ"ד, הוא "לדוד מזמור" – הם הצמד של "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור". "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – דרך זה תפארת. "אורח צדיקים" – זה היסוד. כדי להשלים את הז"ת נשארו נתיב ושביל. שני העיקריים זה דרך ואורח – תפארת ויסוד. כולם ישרים, ורק המלכות מעגל – כמו שאמרנו קודם. הדרך זה תפארת – "ניצוצו של יעקב אבינו", "ניגונו של יעקב אבינו". ידוע שיש ניגון של יעקב אבינו, ומי שיודע לשיר את זה זו סגולה נפלאה של מלכות – זה ניגון שהרוז'ינר שר אותו, הוא היה מלכות, הוא אמר שאני המשיח ורק תכתירו אותי, לא התבייש. הוא ידע לנגן את ניגונו של יעקב אבינו, ר"ת נשיא. ניגון נקרא שיר כי הוא עגול – "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר". "צדק מלכותא קדישא" – "ינחני במעגלי צדק למען שמו", מעגל וצדק ושם זה מלכות. לפעמים הולכים בחיים בעיגולים. כנראה מי שיש לו מזל שהולך בעיגולים שייך למלכות דווקא – הולך מסביב. "ינחני במעגלי צדק למען שמו. גם כי אלך... ה' עמדי". אם כן, הסוד של הדרכים – שיש דרך ישרה בתפארת ואורח צדיקים ביסוד, אלה שני העיקריים, ומעלי צדק במלכות, ונעלה במסילה בנצח (עומק רום), ומשעול הכרמים בהוד (לפי הסיפור, ש"הודי נהפך עלי למשחית", וכל הדימויים בסיפור – כרם זה קו שמאל, בינה עד הוד אתפשטת), ונשארו שני החסדים המכוסים, הנתיב והשביל. הנתיב הכי מפורסם הוא "נתיב לא ידעו עיט" – נתיב ה-לב, הנקודה העצמית של החכמה, אבל החכמה מתגלה במקום החסד, ענף החכמה. יש לב נתיבות חכמה – רואים בפירוש שנתיב הולך יחד עם חכמה – אבל מתנת החכמה לחסד בספר יצירה. כל החכמה, כל הנתיבות, נמשכות לחסד. נשאר רק שביל בגבורה – שולחן בצפון, "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", שהבעל שם טוב מפתח ש"בשביל" היינו השביל שהוא פתח. את שביל הפרנסה פותחים בגבורה, "מצפון זהב יאתה". פותח את זה חנינא בני, שהוא עצמו מסתפק במועט – גבורה, מדת הצמצום. לחנינא בני די לו בקב חרובין – "גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו", כל הברכה נמשלת מהקב. קב ברך משלים ל-חי ברבוע. בעצם ה"ברך" יוצא מה-ב של ה"קב", כידוע הכלל בזה, שהמושג השני יוצא מהאות השניה של המושג הראשון. בכל אופן, הסתפקות במועט זו מדת הגבורה, אז חנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכל העולם כולו ניזון בשביל שהוא פתח. אם כן, השלמנו פרצוף יפה ויסודי זה – שייך או לגן או לכתה א', לכל המאוחר לכתה א'. מכל הדברים, זה אחד הכי יפים – שבע הדרכים של התורה. האשה נקנית ב-ג' דרכים – צריך לחשוב איזה ג' מתוך אלה. יש "דרך נשים", ויש גם "אורח כנשים" – דרך ואורח ודאי שייכים לנשים – וכנראה גם מעגל, שזה מחזור. אז כנראה שלש הדרכים שהאשה נקנית בהם זה הקו האמצעי – דרך, אורח, מעגל – הכל שייך למחזור האשה.

בכל זה פתחנו מהפסוק "ויעמוד מלאך הוי' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה", ועיקר מה שאנחנו רוצים זה ה"גדר מזה וגדר מזה", מה זה אומר? החג של יב-יג תמוז זה חג מסירות הנפש. כמה שאדמו"ר הריי"צ הוא הנשיא, הוא איש של מסירות נפש בגלוי – זו הנקודה שלו. עכשיו נדבר  משהו על מסירות נפש – נושא שדברנו עליו הרבה פעמים, אבל אין בית מדרש בלא חידוש. ידוע מה שהרבי אמר פעם, שכל חסידי הרבי הקודם כולם היו בעלי מס"נ ברוסיה – אמרנו כמה פעמים שהרבי הקודם היה הראשון מאז מלכי קדם ששלח אנשיו למות בפועל ממש – הוא היה בעל מסירות נפש, וכך מעשיו. כמו שנסביר, מי שהולך על מסירות נפש זה נקרא שהוא מלאך ה' שעומד במשעול הכרמי. עוד פעם, על איש מסירות הנפש נאמר "ויעמוד מלאך הוי' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה". אומר הרבי שאותם חסידים שיצאו חיים מרוסיה, והגיעו או לאמריקה או לארץ, יצאה להם הרוח מהמפרשים – היתה להם ממש ירידה ונחיתה קשה, וזה סיפור מסכן מאד. לכן כותב הרבי במאמר האחרון שהוא חילק, "ואתה תצוה", בו הוא מסביר את החילוק בין מס"נ של הדור הקודם לדור הזה – ואומר שיש תופעה של אנשים שהגיעו מרוסיה לארצות הרוחים, לא יודעים מה לעשות, ואז הכל מתמוטט. הבעיה שאין להם "גדר מזה וגדר מזה" – בשביל מסירות נפש צריך גדר מימין וגדר משמאל. מה הווארט? כתוב בחסידות שיש בדרך כלל שני סוגי מסירות נפש – של אברהם אבינו ושל רבי עקיבא. רבי עקיבא בקש למות על קידוש ה' פשוטו כמשמעו – "'ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", וכל ימיו אמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו". אברהם אבינו לא שואף – לא רוצה דווקא למות על קידוש ה' – אלא הוא פועל פעולתו, כאברהם העברי, שכל העולם מעבר האחד והוא מהעבר השני, והוא הולך ופועל. אם קם נמרוד ומשליך אותו לכבשן האש – בסדר, קורה, אבל לא חיפש את זה. הוא יוצא מכבשן האש וזה כל כך לא חשוב לו שלא כתוב בתורה, אלא ממשיך בפעילות – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". הוא לא חושב למות, אבל אם מישהו יהרוג אותו – שיהרוג אותו. בכללות זה שני גדרים של מסירות נפש – יש גדר ימני של מסירות נפש וגדר שמאלי של מסירות נפש – ועל זה כתוב "גדר מזה וגדר מזה". אמרנו שגדר זה להגדיר משהו.