השלמות  (בדרך חזרה ולמחרת בטלפון):

א. כל הנושא של "גדר האויב" היה שייך למה שדובר בסיום באתי לגני תש"ל – בשיעור הקודם ביצהר – על הגדרת השדים וזריקתם. אם האויב מדי גדול זה לא טוב. צריך להגדיר את האויב ואז לתפוס אותו ולסלק אותו.

ב. ברור שעיקר מציאות האויב היא במלכות, המקום אליו ה' מוריד אותנו בעולם הזה. בדרך כלל האויב זה גוי, ככלל, רק שיש גם "הגוי אשר בקרבך" ויש "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" לפי הדרוש בפסוק הזה. "הגוי אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה" – יהודים נגד יהודים. יש את הווארט של הרבי מקלויזנבורג – שאנחנו נבנה והם יקטרגו [לפיד האש עמ' תפג: "ביום השבת אחה"צ השמיע רבינו דרשה גדולה בפני אלפי איש שנאספו כדי לשמוע את אמריו. דבריו נסבו בעיקר על נושא חינוך הבנים לתורה ויראת שמים ועל קדושת ארץ ישראל. הרבי התריע מאד על כך, שאנחנו החרדים לדבר ד' מתרשלים עדיין בבנינה, כי עת לחננה. במוצאי שבת קודש נערכה לכבודו סעודת מלוה-מלכה חגיגית, השתתפו בה משמנה וסולתה של העיר לונדון, והוא זי"ע דיבר שוב מעניני א"י ושחייבים האידנא לקחת חבל בהפרחת שממותיה. שעות אחדות לאחר מכן, קרוב לאשמורת הבוקר, קיבל הרבי באכסנייתו לשיחה את הגר"ש פינטער – שהיה מנשואי פנים בקרב קהל היראים בלונדון – והלה ניסה להעיר לו בעדינות, אולי הפריז על המדה כשדרש בעניני א"י. השיבו הרבי בלשון מליצה: 'דא עקא, שאנחנו היראים עוסקין בקיטרוג גרידא, והם – החפשים, שאינם שומרי תורה ומצוה ר"ל – עוסקים בפעולות מעשיות ויוצרים עובדות... גם אני סבור הייתי בעבר שזה תפקידנו ... הייתי מקלל המינים בכוונה עצומה ומצפה לשמוע שנתקבלה והתקיימה קללתי – אך לשוא. להיפך, נוכחתי לראות שהם הולכים ומתחזקים. אמרתי, איפוא, לנפשי: וכי לא מוטב שנתחלף בתפקידים, דהיינו שאני אבנה את א"י בקדושה, והם, החילוניים, הם יהיו אלו שיגדפו אותי?! גמרתי אומר: לא עוד! לא אתן יותר יד לכך, שאנחנו רק נעמוד ונקטרג, והמה בינתיים ישתלטו על א"י ויטמאו אותה חס וחלילה. אנחנו נפעל בכל כוחנו למען בנינה של ארצנו הקדושה! הלא כל אבן בא"י כל כולה קדושה וטהרה!".]. לחב"ד, שהענין זה אהבת ישראל, יותר קשה עם הגדרת האויב. לחסידים שמרנים יותר קל להגדיר את האויב, אבל לא עושים – רק מקללים (והנסיון מראה שגם כשצדיקים מקללים זה לא עוזר, והצד השני עושה משהו). יש כמה שאלות למה יש גוים, ואחת הסיבות שצריך להיות אויב. בדור האחרון, בשואה, הימח-שמם זה לא היה שנהרוג אותך אם לא תשתחוה לפסל, אלא בכל  מקרה, כי יש לך דם יהודי – זה עמלק. זו ממש קליפת עמלק, הכי גרוע מהכל.

ג. אמרנו שאצל הרבי הקודם הנשיא בא דרך איש המס"נ, ואצל אדמו"ר הזקן ודאי הגאון. השאר זה קצת פחות ברור, אבל בדרך אפשר: הבעל שם טוב, איך שמקובל, זה מלומד בנסים – הדבר האחרון דווקא. לכן קוראים לו "בעל שם" – רופא ובעל מופת. זה גם נושא שלם שלא פתחתי. כשם שעל ידי הניגונים מלבישים ומעוררים את רוח הקדש – המלכות של הנשיא – כך יש את הענין שהבעל שם טוב עצמו השאיר צוואה כזו לאחד התלמידים, שיסתובב ויספר סיפורים עליו. הסיפורים שמספרים על הצדיק זה מלביש את הבי"ע שלו, באמת את היכולת שלו לפעול במציאות ולעשות נסים ומופתים ולהיות מלומד בנסים. כמו שאמרנו שלנגן ניגונים – שהחסידים מנגנים ניגונים של הרבי – זה מלביש רוה"ק של הרבי, אותו דבר כשהחסידים מספרים סיפורים על הרבי זה עוד יותר מצחצח ומזכך מחדו"מ. אם מספרים עלי סיפורים – אפילו מבחינה פסיכולוגית, אני צריך להיות צדיק כמו שמספרים עלי, אני לא עד כדי כך שוואנץ. לכן הסיפורים שמספרים על הצדיק עוד יותר מזככים אצלו את הלבושים שלו – הספורים הם לבוש ללבושים. על ידי שמלבישים ומזככים יותר את הלבושים ממילא הוא עוד יותר פועל ישועות בקרב הארץ. בכל התוועדות צריכים להיות סיפורים, ניגונים ודבר תורה. הסיפורים מזככים את הלבושים – לבוש על גבי הלבושים. הנגינה מלבישה את רוח הקדש, המלכות, וממילא מעוררת אותה. דברי התורה עם אותיות הרב גם מלבישים את המלכות, רק שדבר תורה מלביש את המוחין של המלכות. טעמי המקרא זה חכמה בטנת"א וגם כתר ואילו הניגונים מלבישים יותר את הלב של המלכות, כמו שדוד המלך, נעים זמירות ישראל, הוא לב.

אמרנו שהבעל שם טוב ודאי מלומד בנסים, שזה מה שהוא אמר לאחד התלמידים – שיספר עליו ספורים. הסיפורים פועלים, כמו שאמרנו שהסיפור פועל ישועות – משהו נצחי (סיפורים בעיקר על הרוז'ינר איך פעל על ידי סיפור). זה חידוש, כי סיפורי הבעל שם טוב כל כך חזקים, שעד עכשיו פועל ישועות בקרב הארץ. כמו שיש צדיקים שאמרו (רמ"מ מויטבסק) שכל הרהור תשובה שיהיה ליהודי עד ביאת המשיח זה מכח הבעל שם טוב – היינו המחשבות שלו.

אחרי שמדבר בתניא על מה שמקבל מההורים – לקדש את עצמך בשעת תשמיש ממשיך רק את המלבוש של הילד, ולא את עצם הנשמה – העצם יכול לרדת גם להורים פשוטים לגמרי, אבל הלבוש פועל את כל המחשבות והדבורים והמעשים שלו. כל הרהור תשובה בא מכח הבעש"ט, דווקא כח המחשבה שלו. על ידי זה יכול להתקיים. זה מה שקורה בסיפורים על צדיק.

ד. משהו שלא אמרנו בפסוק של סוף שמואל: "נעים זמירות ישראל" זה המלכות, עצם רוח הקדש שלו, "משיח אלהי יעקב" צריך להיות תפארת ודעת, ו"הגבר הקם על" – שיש עליו כמה מדרשים, אחד מהם "הקים עולה של תשובה" (בינה), אבל הפשט שהוא עצמו עליון, הוקם-עליון, וזה כמו "אלהים חיים ומלך עולם", גם בינה. הנגינה היא מה שהמלך הוא לב כל ישראל – רוה"ק שלו. החזרה על האותיות שלו מלבישה את המוחין של המלכות (החכמה, כולל גם הכתר) – הטעמים באותיות של החב"ד זה הכתר-חכמה שלו, עם המלכות שלו.

ה. אמרנו שלאדמו"ר הזקן הכי מתאים "גאון". אדמו"ר האמצעי הוא בעל רוה"ק, הנושא העיקרי שלנו הערב, מלכות. נראה שהכי מתאים לו בין השבחים זה דווקא בעל רוה"ק, וכל כך בגלל שספרנו על רוה"ק – שלאדמו"ר הזקן היתה רוה"ק כל היום, לאדהאמ"צ כשירצה, ולצ"צ כמה פעמים ביום. מבין שלש המדרגות, רוה"ק כאן מתאימה לאדמו"ר האמצעי – רוה"ק מתי שרוצה. אם יש רוה"ק כל הזמן זה לא "מזמור לדוד", ולא "לדוד מזמור". אדמו"ר הזקן בכה למה אין לו יגיעה התוה – זה הכח של המאמץ בתורה. רוה"ק כשרוצים הכי מתאים לזה. הכי הרבה טעמים וגעשמאק באותיות, אפשר לומר באין ערוך, זה אצל אדמו"ר האמצעי. היות שהצ"צ היה קשור לאותיות הרב של אדמו"ר הזקן הוא פחד  מהגעשמאק של אותיות  הרבי אדמו"ר האמצעי, לכן התרחק (לא רצה שיפגע במלכות אדה"ז). כאן המנגינה והעומק של החסידות זה הא בהא תליא. לגבי אדמו"ר הצמח-צדק, אם אני חייב לבחור אחד הדברים – הוא גם גאון וגם הכל – היית בוחר בעל מדות, כי הוא הדעת, "מפתחא דכליל שית". עיקר מעיקרי החידושים שלו שהשכין שלום בין החסידים למתנגדים בדורו. היה איש שלום, ומאד ענו, ופשוט בעל מדות. על הרבי מהר"ש כתוב שהנהיג בעל-שם'סקע הנהגה, לכן גם היה מלומד בנסים. לגבי הרבי הרש"ב, עם כל העומק שלו – וכל מה שהוא הרמב"ם של החסידות, ומה שייסד את הישיבה – הייתי מגדיר אותו צדיק, כמו שאמרה אמו שהוא מתפלל כמו חב"דניק, אוכל כמו פולישער, ופרומער כמו מתנגד, ועד גיל בר מצוה הנהיג את כל גופו שינהג טבעי כמו שו"ע. ההתאמות האלה פחות פשוטות מהקודמות. אח"כ הרבי הקודם הוא איש מס"נ למופת. לגבי הרבי – לא נשייך לאחד מהדברים, היות שהוא עצמו רצה לשלול אותם ורק להתמקד בנשיא. אם היה צריך לומר על הרבי משהו מסוים, לכאורה הכי מסוים אצלו זה "המעשה הוא העיקר", "קבלת עול" מתוך אושר (הגשעמאק של קבלת עול). זה לא בדיוק בעל מדות ולא בדיוק צדיק. אם הבעל  מדות זה החגתנ"ה אז העיקר כאן זה נו"ה – ששם המעשים, המחויבות. זו איזו תת קטגוריה שלא בדיוק כתובה, בין בעל מדות לצדיק, ושם יש "המעשה הוא העיקר" וכו'.

ו. לגבי רבי עקיבא ואברהם אבינו: לכאורה יש שנים ביניהם, בסדר ההשתלשלות, עד שמגיעים לרבי עקיבא – אברהם אבינו, יעקב אבינו (שר"ע הוא גלגול שלו), משה רבינו (שכתוב שר"ע הוא המרע"ה של התושב"כ, ועל כל קוץ גלה תילי הלכות שגם משה רבינו לא ידע מהם), ובסוף ר"ע. אברהם-יעקב-משה-עקיבה. יעקב = ז"פ הוי'. כל ארבעת השמות (עם עקיבה ב-ה) יוצא 37 פעמים הוי', המילוי של שם סג, אליו קשור הכל. בלי יעקב הכל ל פעמים הוי' – 780, משולש טל, ה"פ יוסף (יוסף פו"א), שייך לר"ע בן יוסף. ס"ת "אור זרוע לצדיק  ולישרי לב שמחה" – ר' עקיבה. רוס"ת = "לעיני כל ישראל" = מספר השראה 20. משה עשה "לעיני כל ישראל" "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ז. אחד ההבדלים בין "לדוד מזמור" ל"מזמור לדוד" זה הר"ת – למ או מל. לם זה ה-לם של צלם ו-מל היינו מל של חשמל. בשניהם משמע כסברת הזהר. ב"צלם" ה-ל למטה מה-מ – דוד שר ואח"כ מזמור זה השראת רוה"ק, התעוררות דוד מצד החיה שלו, ה-ל, והשראת רוה"ק זה גילוי היחידה שלו, ה-ם. במאמר של ר"פ בן יאיר בסוף בסוף יש רוה"ק על ידי אליהו הנביא – גם משמע שזו היחידה. בחשמל יש מל של הבדלה, ועיקר ה-מל זה מל של המתקה – "מי ימלל גבורות הוי'" – עבודת האדם היא החש, ומה שבאה מלמעלה זה ה-מל. גם כמו הזהר, שיש קודם מזמור, השראת רוה"ק, ומתוך זה דוד שר את השיר השלם.

ח. עוד פרט ב"פתח דבר" – לפני שאמר מה משפיעים הצדיקים, הרבי אומר שיש נשיא שמשפיע בפנימיות ונקרא רועה ויש מי שמשפיע במקיף שנקרא נסיך (כמבואר בחסידות על היחס בין שבעה רועים לשמונה נסיכי אדם – עיקר הראשון זה משה ועיקר השני זה משיח). זה שני כללים, לפני פרטי ההשפעה – וגם בשני אלה הצטיינו נשיאי חב"ד.

ט. כל מה שכתוב בתניא שצריך להיות בהתקשרות לצדיק זה על פי הגמרא ש"לדבקה בו" היינו דבקות בתלמידי חכמים, "שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה" – זה המקור. בגמרא מסבירים את זה בסוף כתובות – משיא בתו לת"ח, עושה פרקמטיא לת"ח, מהנה מנכסיו לת"ח. אפשר לומר שפשט הגמרא מאד רחוק מהפירוש החסידי. החסידות לוקחת את הענין הזה – בתניא מביא את הגמרא בעצם – ומסביר את הענין הפנימי, שהת"ח הוא הראש ואנו האברים, והאברים צריכים להיות קשורים לראש. מתוך זה, בפתח דבר של הרבי, ההתקשרות לרבי – שזו הדבקות – מגיעה לשיאה. אם כי אפשר לומר שזה לא כל כך אחרת ממה שדברנו הרבה פעמים, ומצאנו אצל אדמו"ר הזקן, שמתי שהוא יחד עם רבי זושא והמהרי"ל מאניפולי התקשרו לרבי אברהם המלאך מסרו לו את הנרנח"י שלהם.

י. הדימוי של ניגוני הרבי לסגנון רמוז באותיות – סגנון זה ס-נגון.

יא. בשתי בחינות של "אחד" – של חכמה ושל ז"א – גם שם עב שייך לאברהם, הוא ה"משכיל לאיתן האזרחי". בשרשו הוא האיתן, אבל מסירות נפשו למטה, שהולך לפרסם אלקות, זו מס"נ של שם מה. יש קשר הדוק בין שתי מדרגות המס"נ – "אחד באחד יגשו", "אחד האמת" שבחכמה ו"אחד" של ז"א (איחוד כל הקצוות, כמו שמבואר תמיד בחסידות – שייך ל"גדר המשימה", שאינך מפוזר, אלא עובד לפי תכנית עבודה עד מס"נ ליישם במציאות). "משכיל לאיתן האזרחי" ר"ת מלה, קשור ל"ומלתו על לשוני". אמרנו שאחד בחכמה זה התבטלות, וזה קשור גם למלכות – קפיצה לתוך האש. זה מה שהברתא מקבלת מאבא – "הוי' בחכמה יסד ארץ". מה שאברהם הוא "העברי" – כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד, ה"אחד" של ז"א – קשור גם לרמזים בצדיק, או שר"ת של ארבע רוחות העולם, צפון-דרום-ים-קדמה, "ופרצת...", או ש-צדיק זה צד ימין. עבודתו מתחילה מכך שהוא צד ימין וכל העולם צד שמאל – יש בזה בהבלעה גדר האויב, הס"מ שאותיותיו שמאל – אבל התכלית היא להתפשט לכל הרוחות ולכלול אותן, ה"אחד" של ז"א, האחדות של כל רוחות העולם, להכניס את כולם תחת כנפי השכינה. בזה הוא הצדיק יסוד עולם. כמובן שהמושג צדיק שייך לז"א בכלל וליסוד בפרט, אבל היסוד מקבל את כל החסדים. כל ה-יהו קשור לאברהם, כי גם שם סג – "'בכל מאדך' אפילו נוטל את ממונך" – כי כתוב בו "ויאמן בהוי' [שם עב שלו] ויחשבה לו צדקה [שם סג, ממונו]". הקשר בין עב ו-סג זה אמונה-צדקה (מופיע הקשר ביניהם בספר המדות, בשני הערכים; במלכות ישראל נתבאר ששרש צדקה באמא, ב"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"). אמונה כוללת את מצות היחוד – "הוי' אחד". בפרט לפי הפשט של רש"י, ש"הוי' אחד" זה לע"ל, שאז כולם יכירו בה' – זה היעד של אברהם. הוא מבין שבעולם הזה זה לא יכול עדיין להתגשם, אבל הוא מאמין בזה. מה שהוא פועל במציאות זה ה-ו, ויעד הפעילות הסופי שהוא מאמין בו זה ה-י. גם בפסוק זה הוא האמין שיהיה לו ילד, וזה לקח שלשים שנה עד שקרה. ה"ויחשבה לו צדקה" זה ה-ה עילאה. אחר כך, הדבקות במטרה שלו בפועל – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – זה "חסד אל כל היום", ה-ו. נשארה לרבי עקיבא ה תתאה.

יב. ר"ע אומר "מתי...". בגמרא "מתי" זה הרבה פעמים גם לשון מיתה (בגיטין, "אם מתי") – רק במלה זו יש את המס"נ, הרצון למות על קידוש ה'.

יג. בגמרא כתוב "דבר שמחה של מצוה" (ולא רק "שמחה של מצוה") = ה"פ דבר.

יד. אם מוסיפים ל-שכינה הלכה חלום גם טוב (חלום טוב) = ג"פ יעקב, הממוצע.

טו. מזמור לדוד (לדוד מזמור) = שאול. שאול הוא מספר מגן דוד – יש איזה קשר נסתר בין דוד לשאול בכל פעם שכתוב "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור". הפשט הוא שראשית הקריירה של דוד מנגן היתה בשביל להרגיע את שאול. כל נגינתו היא בעצם להמתיק את הדינים של שאול המלך, שהוא מאד כיבד אותו בתור "משיח הוי'". שאול המלך היה חולה נפש בלשון המודרנית – "רוח רעה". הרוח הטובה עברה משאול לדוד (מוזכר כנראה בקומי אורי) – זה קשור ל"רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". כל פעם שיש "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור" יש איזה קשר ומעבר בין שאול לדוד, ויש פה רפואת נפש. בכלל, רואים שהתרופה המקורית של חולי נפש זה נגינה. לא זוכר כרגע אם יש בתנ"ך חולי נפש לפני שאול. יש בחז"ל הרבה דברים – כמו זקנה, או חולי בכלל – שהתחילו דווקא בתקופה מסוימת, ולא מתחילת הבריאה. צריך לחפש אם יש מאחז"ל שרומז שעד שאול לא היה חולי נפש. אם כן, זה מאד מחזק את הענין הזה, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – שהתרופה זה נגינה. באותו זמן, מהאחוריים של מה שקורה בעם ישראל, זה מגיע לאומות העולם – יש את בת אכיש מלך גת ואשתו, שצועקים בפנים ודוד עשה עצמו משוגע בחוץ. זה הסוד של "סכלות מעט" בחמשת התנאים של המנהיג. זו תקופה של מחלות נפש, והתרופה זו נגינה. קשור עם החלום הטוב – מחלת נפש קשורה עם סיוטים, זה מה שהיום קוראים פרנויה. בלוח השנה פרנויה שייכת לשביעי של פסח – היום של שירת הים. רואים ששירה זו התרופה של פרנויה. זה מחזק את הראש של ר' אושר, שהפעולה הראשונה של משיח היא לרפא את חולי הנפש – המשיח זה דוד וחולי הנפש זה שאול – והוא עושה את זה עם הכינור שלו.