כ"ג אדר תש"ע – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

היום התוועדות לכבוד היארצייט של בעל הנעם אלימלך זי"ע, 'נדחה'. יש ניגון מאד יפה שלו שכדאי להתחיל בו. אפשר בהמשך לשיר את זה עוד הפעם. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. ידוע שכתב את הנעם אלימלך בשביל צדיקים. הנושא של כל הספר איך הצדיק ממשיך שפע ברכה של בני חיי ומזוני לכל ישראל. אז קודם כל שבזכותו כולם יתברכו בכל השפע של בני חיי ומזוני, וכולהו רויחי, כמו שהרבי מוסיף – שהכל יהיה ברווח.

א. קבלת הנאה מתורה – הקדמת האגלי-טל וקושיא מסיפור בתורת שלום

אנחנו לומדים על הנאה בקיום המצוות. לפני שבוע היה היארצייט של בעל האבני נזר, האגלי טל, ולמדנו הקדמתו שבלימוד תורה ההנאה היא חלק מקיום המצוה. גם הוא כותב, וראינו לפני כמה ימים – דברנו על זה בשיעור האחרון – שבפתיחתא זעירא להפלאה גם כותב על הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". ה"לחם לבדו" זה הלימוד וה"כל מוצא פי הוי'" זה חדושי התורה, זה ה"לחם אבירים אכל איש ממנו ניזון משה". האגלי טל כותב בפירוש מהט"ז ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" לא כולל את לימוד התורה, שדווקא כן ניתן להנות. אם כי יש ראשונים, כמו הר"ן ועוד, שלא כותבים ככה, אבל הט"ז כותב ככה ועליו מסתמך האבני נזר. למה האגלי טל בכלל הגיע לדיון הזה? כותב ששמע אנשים טוענים שיותר טוב ללמוד תורה בלי שום הנאה, כי אז האדם מקיים את המצוה "לשמה" מאה אחוז, ואם יש הנאה פוחת ה"לשמה". שמע כך, ולכן יוצא בשצף-קצף נגד הדעה המשובשת הזו, וחייב להוכיח שקיום המצוה הוא שיחד עם הבטול לה', כמובן, גם יהיו הרבה ושמחה ותענוג מעצם הלימוד, ובמיוחד כשהאדם זוכה לחדש בתורה.

מאד מענין שאחרי כל האריכות שלו בזה, אחרי שדן למה הרמב"ם כותב "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ולא כולל בזה מצוות, כלשון הגמרא, והוא מבאר כי זה בגלל שגם הרמב"ם סובר שההנאה מהתורה זה חלק מהמצוה, משא"כ בשאר המצוות. שוב, אחרי כל הדיון והלומדות של האגלי טל בהקדמה הוא מסיים "עיין בסידור של הרב מלאדי, במאמרו על כוונת המקוה". כלומר, הוא מפנה אותנו בסוף – הסך הכל – לסידור עם דא"ח של אדה"ז. יש שני מאמרים של כוונת המקוה, מאמר אחד על דרך האר"י ועוד מאמר על פי כוונת הבעל שם טוב. הוא מתכוון למאמר הראשון, שלפי זה כדאי שכולם ילמדו אותו (התכלית של ההקדמה להסתכל שם), שם מסביר אדה"ז באריכות מה זה הענין של המשכת התענוג על ידי מים. כל הענין של התענוג ומים. גם בלעו"ז כתוב "מים מצמיחים כל מיני תענוג", כמו שמביא בארבעה יסודות הנה"ב בפ"א בתניא. אבל בקדושה, כל הענין של טהרת המקוה, זה על ידי שממשיכים תענוג של קדושה.

כשדברנו על האגלי טל – בשא-נור כנראה – אמרנו מי היו האנשים שקוממו אותו וגרמו לו לכתוב את ההקדמה, אלה שאמרו שמוטב ללמוד תורה בלי שום הנאה, ואמרנו שאולי זה מתנגדים. אבל אם מתבוננים יותר, זה לא מתנגדים, זה דווקא חסידים, אבל חסידים שוטים – חסידים שמפרשים עקרונות ויסודיים של החסידות, אבל לא נכון.

מה שאנחנו עושים היום זה להסתכל בנעם אלימלך, מה שהוא אומר על הנאה – לקבל הנאה מהתורה והמצוות, ומכל עבודת ה' בכלל. יש קטע אחד, המודפס כאן, שהוא הקטע העיקרי – שם הוא מעמיק בעיקר – אבל יש הרבה קטעים נוספים שהוא מדבר בהם על הנאה.

זה מה שאנחנו עושים היום, אבל כדי להבין את הווארט שאמרנו כעת, שדווקא חסיד עלול לטעות ולחשוב שקבלת הנאה בלימוד תורה זה לגריעותא – שצריך להיות 'בטול' גמור, 'קבלת עול' גמורה – נסתכל בסיפור שמספר הרבי הרש"ב. הסיפור הזה ישמש לנו קושיא על האגלי טל, ומתוך הקושיא בע"ה, כנלמד את הנעם אלימלך, נוכל ליישב את ההדורים בענין הזה, בעזרת ה' יתברך.

מספר הרבי הרש"ב:

כ"ק רבינו הגדול [אדמו"ר הזקן] בהיותו במעזריטש הציל את הרב ר' פינחס בעל ההפלאה ומעשה שהיה כך היה. פעם אחת נכנס הרב המגיד להמתיבתא, מקום מושב כל התלמידים, ובקש שימצאו איזה ענין במה להציל את הרב ר' פינחס, כי ראה עליו קטרוג גדול ר"ל, כי להיות שחידש איזה ענין גדול בתורה ונהנה מזה, על כן פסקו בבית דין של מעלה עליו שיסתלק מן העולם.

משהו איום ונורא, שהמגיד נכנס לכל התלמידים לבקש מהם שימצאו איזה זכות, איזו סברא על פי נגלה, כדי להציל את חיי בעל ההפלאה, בגלל שהוא חדש משהו מאד גדול בתורה, ענין גדול, והוא קבל מזה הנאה, ובגלל שקבל מזה הנאה – איזה חדוש עצום הוא חדש – לכן פסקו עליו בבי"ד של מעלה את היפך החיים, שצריך ר"ל להסתלק מן העולם. כשמספרים כזה סיפור יוצא שלקבל הנאה מהתורה זה משהו מסוכן ביותר. כאן הבן שואל 'מה נשתנה', האגלי-טל לא הכיר את הסיפור הזה? יכול להיות שאלה שאמרו שאסור לקבל הנאה אולי שמעו את הסיפור הזה, או שקראו בדומה לסיפור הזה דווקא בספרי חסידות. נמשיך את הסיפור:

וחפשו כל התלמידים לימוד זכות עליו, על פי דין התורה, להסיר הגזר דין מעליו, ולא מצאו, עד שקם רבינו הגדול [הצעיר בין התלמידים] ואמר שעל פי דין תורה יש לו לימוד זכות על הרב ר"פ, בהיות שהרמב"ם פוסק את ההלכה דגוסס חשיב כמת [זו מחלוקת, על זה נדבר תיכף. דברנו לפני כמה חדשים על מה שאנחנו אומרים פעמיים בשנה, בתפלת טל ותפלת גשם, "לחיים ולא למות", עם הפירוש החסידי של ר' אייזיק ועוד ש"לַמות" – ולא "לְמות" – זה שיהיה לחיים, ולא לא-מות. במסכת נדרים כתוב ש"לַמות" בפתח זה לא-מות, ורוצים שיהיה חי, ולא רק לא-מת. מה זה אומר? שבעצם יש שלשה מצבים – חי, היפך החי (מת), ומשהו באמצע שנקרא לא-מת, אבל הוא יותר קשור למת מאשר לחי. הסברנו לפני כמה חדשים שזה נקרא גלות, מצב הבינים, אם מישהו זוכר. כאן אפשר לתת לו עוד שם – גוסס. השאלה על פי הלכה האם גוסס, שזה מצב בינים, שייך לכאן או לכאן. בכל דבר בתורה יש שני קצוות ויש משהו בינים. כמו שהסברנו הרבה פעמים, כל המחלוקות בחז"ל הם לגבי מצבי הבינים – האם שייך לקצה האחד או לקצה השני. כל מה שמתעוררת פלוגתא זה לגבי הממוצע, לאיזה צד הוא שייך. לכן כל התורה כולה היא ספר של בינונים, שלא יודעים אם זה צדיק או רשע. זה היפי של התורה, ה"ספר של בינונים", זה המיוחד של כל בריאת העולם. כאן יש מצב בינים בין חי לבין מת, שנקרא גוסס. תיכף נראה מה היא הלשון הזו, מה פירוש מלה זו – מאיפה היא באה. זו מלה מענינת מאד, כל כך מענינת שבתוך השו"ע גופא צריך להסביר מה הפשט שלה – מביא מספר הערוך. בכל אופן, הגוסס הזה חי או שהוא מת? במסכת שמחות כתוב שגוסס כחי לכל דבריו – יש לו דין של חי לכל דבריו – ואף על פי כן (כמו שצריך להעמיק בזה קצת) יש דעה בהלכה, שאומרים בשם רש"י (כאן כתוב רמב"ם, אבל הרבי מציין שכנראה נפלה פה טעות הדפוס, שהשומע לא שמע נכון, כי זו דעת רש"י בשם ר"ח, והבית שמואל פוסק כך להלכה באבהע"ז). בכל אופן, יש דעה בהלכה שגוסס חשוב כמת, אף שכתוב שהוא "כחי לכל דבריו". כך אומר כאן אדה"ז בפני רבו המגיד ובפני כולם, שהרי המגיד בקש שימצאו זכות, ואף אחד לא מצא, והוא אמר שגוסס חשוב כמת] על כן אם נגזר עליו מיתה הוא באופן כך [אם נגזר עליו כך יש לו דין גוסס, והוא כבר מת] ואחר כך יתרפא. [אם נסתכל עליו – הוא כבר לא בעולם הזה. עכשיו, אחרי שהוא מת, הוא יכול להתרפא. הסברא הזו הבריקה לאדמו"ר הזקן] והסכימו כל החברים התלמידים הקדושים ורבם מורנו בראשם דהלכה כהרמב"ם [צ"ל כרש"י] דגוסס חשיב כמת ושאחר יתרפא ברפואה שלמה, וכן היה שחזר לבריאותו [כנראה שהיה חולה, למטה ראו שהוא חולה מסוכן] והצלת הר' פינחס בעל ההפלאה היה על ידי רבינו.

עד כאן הסיפור, איך אדה"ז הציל את החיים של בעל ההפלאה בלימוד זכות. אפשר לדלג על כל סיום הסיפור, כי פתחנו אותו רק בשביל הקושיא – שגזרו עליו היפך החיים מענין גדול שחידש בתורה, איך זה מסתדר עם האגלי טל על פי הט"ז שתלמוד תורה להנאה ניתן?!