כ"ג אדר תש"ע – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

היום התוועדות לכבוד היארצייט של בעל הנעם אלימלך זי"ע, 'נדחה'. יש ניגון מאד יפה שלו שכדאי להתחיל בו. אפשר בהמשך לשיר את זה עוד הפעם. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. ידוע שכתב את הנעם אלימלך בשביל צדיקים. הנושא של כל הספר איך הצדיק ממשיך שפע ברכה של בני חיי ומזוני לכל ישראל. אז קודם כל שבזכותו כולם יתברכו בכל השפע של בני חיי ומזוני, וכולהו רויחי, כמו שהרבי מוסיף – שהכל יהיה ברווח.

א. קבלת הנאה מתורה – הקדמת האגלי-טל וקושיא מסיפור בתורת שלום

אנחנו לומדים על הנאה בקיום המצוות. לפני שבוע היה היארצייט של בעל האבני נזר, האגלי טל, ולמדנו הקדמתו שבלימוד תורה ההנאה היא חלק מקיום המצוה. גם הוא כותב, וראינו לפני כמה ימים – דברנו על זה בשיעור האחרון – שבפתיחתא זעירא להפלאה גם כותב על הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". ה"לחם לבדו" זה הלימוד וה"כל מוצא פי הוי'" זה חדושי התורה, זה ה"לחם אבירים אכל איש ממנו ניזון משה". האגלי טל כותב בפירוש מהט"ז ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" לא כולל את לימוד התורה, שדווקא כן ניתן להנות. אם כי יש ראשונים, כמו הר"ן ועוד, שלא כותבים ככה, אבל הט"ז כותב ככה ועליו מסתמך האבני נזר. למה האגלי טל בכלל הגיע לדיון הזה? כותב ששמע אנשים טוענים שיותר טוב ללמוד תורה בלי שום הנאה, כי אז האדם מקיים את המצוה "לשמה" מאה אחוז, ואם יש הנאה פוחת ה"לשמה". שמע כך, ולכן יוצא בשצף-קצף נגד הדעה המשובשת הזו, וחייב להוכיח שקיום המצוה הוא שיחד עם הבטול לה', כמובן, גם יהיו הרבה ושמחה ותענוג מעצם הלימוד, ובמיוחד כשהאדם זוכה לחדש בתורה.

מאד מענין שאחרי כל האריכות שלו בזה, אחרי שדן למה הרמב"ם כותב "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ולא כולל בזה מצוות, כלשון הגמרא, והוא מבאר כי זה בגלל שגם הרמב"ם סובר שההנאה מהתורה זה חלק מהמצוה, משא"כ בשאר המצוות. שוב, אחרי כל הדיון והלומדות של האגלי טל בהקדמה הוא מסיים "עיין בסידור של הרב מלאדי, במאמרו על כוונת המקוה". כלומר, הוא מפנה אותנו בסוף – הסך הכל – לסידור עם דא"ח של אדה"ז. יש שני מאמרים של כוונת המקוה, מאמר אחד על דרך האר"י ועוד מאמר על פי כוונת הבעל שם טוב. הוא מתכוון למאמר הראשון, שלפי זה כדאי שכולם ילמדו אותו (התכלית של ההקדמה להסתכל שם), שם מסביר אדה"ז באריכות מה זה הענין של המשכת התענוג על ידי מים. כל הענין של התענוג ומים. גם בלעו"ז כתוב "מים מצמיחים כל מיני תענוג", כמו שמביא בארבעה יסודות הנה"ב בפ"א בתניא. אבל בקדושה, כל הענין של טהרת המקוה, זה על ידי שממשיכים תענוג של קדושה.

כשדברנו על האגלי טל – בשא-נור כנראה – אמרנו מי היו האנשים שקוממו אותו וגרמו לו לכתוב את ההקדמה, אלה שאמרו שמוטב ללמוד תורה בלי שום הנאה, ואמרנו שאולי זה מתנגדים. אבל אם מתבוננים יותר, זה לא מתנגדים, זה דווקא חסידים, אבל חסידים שוטים – חסידים שמפרשים עקרונות ויסודיים של החסידות, אבל לא נכון.

מה שאנחנו עושים היום זה להסתכל בנעם אלימלך, מה שהוא אומר על הנאה – לקבל הנאה מהתורה והמצוות, ומכל עבודת ה' בכלל. יש קטע אחד, המודפס כאן, שהוא הקטע העיקרי – שם הוא מעמיק בעיקר – אבל יש הרבה קטעים נוספים שהוא מדבר בהם על הנאה.

זה מה שאנחנו עושים היום, אבל כדי להבין את הווארט שאמרנו כעת, שדווקא חסיד עלול לטעות ולחשוב שקבלת הנאה בלימוד תורה זה לגריעותא – שצריך להיות 'בטול' גמור, 'קבלת עול' גמורה – נסתכל בסיפור שמספר הרבי הרש"ב. הסיפור הזה ישמש לנו קושיא על האגלי טל, ומתוך הקושיא בע"ה, כנלמד את הנעם אלימלך, נוכל ליישב את ההדורים בענין הזה, בעזרת ה' יתברך.

מספר הרבי הרש"ב:

כ"ק רבינו הגדול [אדמו"ר הזקן] בהיותו במעזריטש הציל את הרב ר' פינחס בעל ההפלאה ומעשה שהיה כך היה. פעם אחת נכנס הרב המגיד להמתיבתא, מקום מושב כל התלמידים, ובקש שימצאו איזה ענין במה להציל את הרב ר' פינחס, כי ראה עליו קטרוג גדול ר"ל, כי להיות שחידש איזה ענין גדול בתורה ונהנה מזה, על כן פסקו בבית דין של מעלה עליו שיסתלק מן העולם.

משהו איום ונורא, שהמגיד נכנס לכל התלמידים לבקש מהם שימצאו איזה זכות, איזו סברא על פי נגלה, כדי להציל את חיי בעל ההפלאה, בגלל שהוא חדש משהו מאד גדול בתורה, ענין גדול, והוא קבל מזה הנאה, ובגלל שקבל מזה הנאה – איזה חדוש עצום הוא חדש – לכן פסקו עליו בבי"ד של מעלה את היפך החיים, שצריך ר"ל להסתלק מן העולם. כשמספרים כזה סיפור יוצא שלקבל הנאה מהתורה זה משהו מסוכן ביותר. כאן הבן שואל 'מה נשתנה', האגלי-טל לא הכיר את הסיפור הזה? יכול להיות שאלה שאמרו שאסור לקבל הנאה אולי שמעו את הסיפור הזה, או שקראו בדומה לסיפור הזה דווקא בספרי חסידות. נמשיך את הסיפור:

וחפשו כל התלמידים לימוד זכות עליו, על פי דין התורה, להסיר הגזר דין מעליו, ולא מצאו, עד שקם רבינו הגדול [הצעיר בין התלמידים] ואמר שעל פי דין תורה יש לו לימוד זכות על הרב ר"פ, בהיות שהרמב"ם פוסק את ההלכה דגוסס חשיב כמת [זו מחלוקת, על זה נדבר תיכף. דברנו לפני כמה חדשים על מה שאנחנו אומרים פעמיים בשנה, בתפלת טל ותפלת גשם, "לחיים ולא למות", עם הפירוש החסידי של ר' אייזיק ועוד ש"לַמות" – ולא "לְמות" – זה שיהיה לחיים, ולא לא-מות. במסכת נדרים כתוב ש"לַמות" בפתח זה לא-מות, ורוצים שיהיה חי, ולא רק לא-מת. מה זה אומר? שבעצם יש שלשה מצבים – חי, היפך החי (מת), ומשהו באמצע שנקרא לא-מת, אבל הוא יותר קשור למת מאשר לחי. הסברנו לפני כמה חדשים שזה נקרא גלות, מצב הבינים, אם מישהו זוכר. כאן אפשר לתת לו עוד שם – גוסס. השאלה על פי הלכה האם גוסס, שזה מצב בינים, שייך לכאן או לכאן. בכל דבר בתורה יש שני קצוות ויש משהו בינים. כמו שהסברנו הרבה פעמים, כל המחלוקות בחז"ל הם לגבי מצבי הבינים – האם שייך לקצה האחד או לקצה השני. כל מה שמתעוררת פלוגתא זה לגבי הממוצע, לאיזה צד הוא שייך. לכן כל התורה כולה היא ספר של בינונים, שלא יודעים אם זה צדיק או רשע. זה היפי של התורה, ה"ספר של בינונים", זה המיוחד של כל בריאת העולם. כאן יש מצב בינים בין חי לבין מת, שנקרא גוסס. תיכף נראה מה היא הלשון הזו, מה פירוש מלה זו – מאיפה היא באה. זו מלה מענינת מאד, כל כך מענינת שבתוך השו"ע גופא צריך להסביר מה הפשט שלה – מביא מספר הערוך. בכל אופן, הגוסס הזה חי או שהוא מת? במסכת שמחות כתוב שגוסס כחי לכל דבריו – יש לו דין של חי לכל דבריו – ואף על פי כן (כמו שצריך להעמיק בזה קצת) יש דעה בהלכה, שאומרים בשם רש"י (כאן כתוב רמב"ם, אבל הרבי מציין שכנראה נפלה פה טעות הדפוס, שהשומע לא שמע נכון, כי זו דעת רש"י בשם ר"ח, והבית שמואל פוסק כך להלכה באבהע"ז). בכל אופן, יש דעה בהלכה שגוסס חשוב כמת, אף שכתוב שהוא "כחי לכל דבריו". כך אומר כאן אדה"ז בפני רבו המגיד ובפני כולם, שהרי המגיד בקש שימצאו זכות, ואף אחד לא מצא, והוא אמר שגוסס חשוב כמת] על כן אם נגזר עליו מיתה הוא באופן כך [אם נגזר עליו כך יש לו דין גוסס, והוא כבר מת] ואחר כך יתרפא. [אם נסתכל עליו – הוא כבר לא בעולם הזה. עכשיו, אחרי שהוא מת, הוא יכול להתרפא. הסברא הזו הבריקה לאדמו"ר הזקן] והסכימו כל החברים התלמידים הקדושים ורבם מורנו בראשם דהלכה כהרמב"ם [צ"ל כרש"י] דגוסס חשיב כמת ושאחר יתרפא ברפואה שלמה, וכן היה שחזר לבריאותו [כנראה שהיה חולה, למטה ראו שהוא חולה מסוכן] והצלת הר' פינחס בעל ההפלאה היה על ידי רבינו.

עד כאן הסיפור, איך אדה"ז הציל את החיים של בעל ההפלאה בלימוד זכות. אפשר לדלג על כל סיום הסיפור, כי פתחנו אותו רק בשביל הקושיא – שגזרו עליו היפך החיים מענין גדול שחידש בתורה, איך זה מסתדר עם האגלי טל על פי הט"ז שתלמוד תורה להנאה ניתן?!

ב. דין גוסס

אבל היות שיש פה סיפור שלם צריך לומר שבהשגחה גם המשך הסיפור הוא חלק מהענין.

קודם כל, כל דברים שלומדים צריך לצייר אותו, איך זה קורה. במיוחד כששומעים סיפור, צריך לצייר איך זה קורה כאן עכשיו, שהמגיד נכנס ומבקש ללמד זכות כי נגזר כך וכך, וכולם מחפשים, ופתאום קם אדמו"ר הזקן ואומר שגוסס חשוב כמת, אז הוא כבר מת, וכעת יכול להתרפא. נאמר את זה עוד טפה – הוא כבר הגיע לנקודת אין, שזה כמו רקבון הגרעין, הזרע בתוך האדמה. זה גם דימוי חשוב וטוב, כי הזרע הנרקב לא נרקב לגמרי, אלא רק מספיק נרקב כדי שיחול עליו דין 'אין', וברגע שחל עליו 'דין אין' – דין רקבון – הוא נעשה כלי שכח הצומח שבאדמה יתלבש בו, ואז הוא יקום לתחיה ביתר שאת וביתר עז, עם פירי פירות. אבל שוב, הדבר הראשון שצריך לתת עליו את הדעת – האם ככה פוסקים? מה היה פה בסוף? שמעו את סברת אדה"ז, והמגיד וכל התלמידים שמחו ונהנו מהחידוש הזה, שככה אפשר להציל את החיים של החבר שלנו – של התלמיד שלנו, אומר המגיד – אז כולם בשמחה רבה פסקו שככה היא ההלכה. אז השאלה הראשונה – האם ככה באמת פוסקים הלכות? זו השיטה, שיש איזה מקרה, איזה מעשה, שרוצים להציל איזה חבר – יש פה רמב"ם ורש"י, ובשביל להציל את החבר שלי אני פוסק לעולם ועד כמו רש"י, במקרה הזה. אנחנו רוצים גם לפסוק, אז צריך להתבונן אם זה ככה – זו נקודה חשובה מאד. מה מניע את החכמים להסכים ולפסוק את ה"הלכה כמאן", שיתכן מאד שהוא נגד דעת הרוב אפילו, ש"יחיד ורבים הלכה כרבים". כאן, במקרה שלנו, כמו שהרבי מציין למטה, הב"ש – הפוסק אולי הכי חשוב באבן העזר – כן פוסק ככה לענין מסוים.

אמרנו שגם עצם ההלכה, שגוסס חשוב כמת או לא חשוב כמת, גם צריך לעזור בענין הזה – להבין איזה סוג הנאה טובה ואיזה סוג הנאה רעה. לומר את זה גם במלים הכי פשוטות, שאם ההנאה שאתה מקבל מהחידוש שחדשת ומהלימוד שלמדת, אם זה עושה אותך גוסס – זה לא טוב. לא סתם פוסקים גזרי דין בשמים, אלא שההנאה הזו עשתה אותו גוסס – יש הנאה לא טוב, הנאה ממיתה, הנאה קטלנית. פשיטא שאם ההנאה הופכת אותך לגוסס – לא סתם פוסקים בשמים משהו, אלא ההנאה מביאה אותך למצב של גוסס – סימן שזו הנאה לא טובה. אבל אם להיפך, שההנאה באמת מחיה אותך, סימן שזה טוב. איך אדה"ז הבריק לו? חוץ מזה שנהירין לו כל שבילי דש"ס, הכל פתוח לפניו, בכל אופן ברור שמה שהבריק אצלו זה מתוך הסיטואציה – שהוא הבין שהוא מת בגלל ההנאה שהוא קבל, ועכשיו הוא רק צריך לדעת מזה ש"גוסס חשוב כמת" ועכשיו הוא יכול להתרפא.

לכן כדאי שנתעכב רגע – לא הרבה זמן – ונפתח את הגמרא בה הרש"י הזה כתוב. זו שיטת רש"י ור"ח, והרא"ש ועוד ראשונים מביאים זאת גם כשיטת רבינו יואל, מבעלי התוספות.

קודם נפתח את הגמרא בקידושין עח, ב (מומלץ שאח"כ יעשו מזה שיעור, ללמוד את זה בפנים), קרוב לסוף המסכת יש משנה:

האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים רבי יהודה אומר נאמנים:

דווקא כאן ההלכה כרבי יהודה. זה דין מהדינים הכי מיוחדים בתורה של "יכיר", "בכורו בן השנואה יכיר", שיש כח מיוחד לאבא לומר על הבן שהוא הבכור כדי שיקבל פי שנים. אנחנו יוצאים מ'עמלק', וגם פה דנו הרבה על עמלק. המלה המיוחדת הזו, "יכיר", בגימטריא עמלק. כנראה שזה כח להתגבר, לנצח את קליפת עמלק, "זכור את אשר עשה לך עמלק" על ידי ה"יכיר", לתת פי שנים לבכור. דברנו על זה שעמלק הוא כנגד הדעת, ובחסידות מוסבר שפנימיות הדעת זה הכרה. יש בדעת הרגשה או 'הרגש', יש ידיעה, והכי פנימי בדעת זה הכרה. זה דין מאד מיוחד של הכרה, ומובן שההכרה כאן היא נגד קליפת עמלק, לכן יכיר בגימטריא עמלק, ועל עמלק כתוב שהוא "מכיר את רבונו ומכוון למרוד בו" – זו הכרה דלעו"ז. זו עיקר המשנה בש"ס של דין "יכיר".

הגמרא שואלת:

למאי הלכתא לתת לו פי שנים [אפילו אם בן אחר מוחזק בכור] פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהבי ליה [אם רוצה לתת לו מתנה יכול לתת לו כל נכסיו, ולא רק פי שנים.] בנכסים שנפלו לאחר מיכן [יש מחלוקת בין רבנן לרבי מאיר האם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם – רבי מאיר אומר שמקנה וחכמים חולקים עליו (אחת המחלוקות החשובות בש"ס). לפי חכמים הוא לא מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל אם הוא מצביע ואומר שזה הבכור – החידוש שמקנה גם נכסים שיפלו לאחר מכן, אף על פי שכרגע הוא לא יכול להקנות לו דבר שלא בא לעולם. עם הכח של "יכיר" יכול להקנות דבר שיפול אחר כך. זה לדעת חכמים, אבל רבי מאיר אומר שגם בלי זה יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, אז מה החידוש אליביה? זו שאלת הגמרא:] ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס.

זה סוף הסוגיא. רבי מאיר צריך "יכיר" כשהאבא הוא גוסס ובאותו רגע נפלו לו נכסים, שגם בנכסים האלה הבן יקבל פי שנים. אם הנכסים נפלו לאחר שהוא מת הבכור לא נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק, אבל אם זה נפל לו כשהוא גוסס לרבי מאיר הבכור מקבל פי שנים. מה אני לומד מכאן? שלפי רבי מאיר – ואין שום סברא לומר שבזה חכמים חולקים על רבי מאיר – גוסס חשוב כמת לענין הזה. כלומר, שבלי ה"יכיר" הוא לא היה מקבל, כי הוא מת. אף על פי שרבי מאיר סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אני רואה מכאן שגוסס אצל רבי מאיר זה מת, ואין שום סיבה לומר שבנקודה זו יש מחלוקת בינו לבין חכמים. צריך את רש"י, שאומר שזה בגלל שבזמן שהוא גוסס הוא כמת. נקרא את זה ברש"י:

"שהוא גוסס" - לאחר שהעיד כך אהני ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס שיטול זה בהן חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכה בהן דמודה רבי מאיר באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך שלא אמר כלום [אף על פי שרבי מאיר אומר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם אומר שמקנה נכסים שיפלו לי כשאני גוסס לא אמר כלום] הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפי' בתורת בכורה לא מהני ליה דבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי שכשמת עדיין לא היה מוחזק בהן אבל ראויין לבא לו ורחמנא אמר (דברים כא) בכל אשר ימצא לו [שצריך להיות מוחזק, לא ראוי.]:

זו שיטת רש"י, שמבינים בו שבענין הזה גוסס חשוב כמת. אם בע"ה תרצו ללמוד את זה בעיון אח"כ זה מתחיל מהרש"י, יש כאן תוספות, ומי שהכי מאריך בזה בין הראשונים זה הרא"ש – תסתכלו בו. בכל אופן, הווארט של התוס' בסוף הוא שיש שני מיני גוסס – גוסס שעדיין מדבר וגוסס שנשתתק. גוסס שנשתתק באמת דינו כמת, אבל גוסס שעדיין מדבר עליו כותב שגוסס כחי לכל דבריו. כאן התוס' מקשים ממסכת שמחות ועוד מקומות בש"ס שכתוב שגוסס כחי לכל דבריו. קודם מביאים רש"י, שיוצא לכאורה שגוסס כמת – כך מסבירים (באמת הרא"ש אומר שרק בפועל לא יכול להקנות, לא כי מת, אבל כך תוס' מבינים את רש"י וכך אומרים גם בשם רבינו חננאל) – ואומרים שיש שני סוגי גוסס. לדרכנו זה מצוין, כי אם כלל גדול בתורה שלכל מצב של שני קצוות יש מצב בינים – ממוצע – וזה מתאים לכלל בחסידות שבממוצע עצמו יש שני קצוות, קצה ששייך לכאן וקצה ששייך לכאן, וזה מה שמעורר את כל המחלוקות בין החכמים. הגוסס שעדיין מדבר הוא חי לכל דבריו, אבל הגוסס שכבר נשתתק – יש מי שכותב שאם לא יכול לדבר גם לא מסוגל למסור מתנה ביד, שהא בהא תליא (גם סברא מענינת) – שאם הוא השתתק מתוך גסיסה, לא אלם, אז הוא גם לא מסוגל לתת, לא מסוגל לעשות ושם פעולה אקטיבית, כמו אוטיסט או משהו, שלגמרי מופנם ולא מסוגל לעשות כלום כלפי חוץ, ואז הדין הוא שחשוב כמת, כי לא יכול לפעול אקטיבית במציאות. אבל כל עוד לא נשתתק, ואז יכול גם למסור ביד, הוא גוסס כחי לכל דבריו.

לפי זה, איזה גוסס היה ר"פ בעל ההפלאה? גוסס כמת, שהרי אדה"ז רוצה ללמד עליו זכות שהוא מת. לפי התוס' כאן הוא הגוסס הגרוע, שנשתתק ולא יכול לעשות כלום. רואים מה ההנאה מתורה יכולה להביא, למה זה יכול להגיע – למצב של גסיסה שאתה לא יכול לדבר ולא יכול למסור. הגוסס הזה יכול עכשיו להתרפא, כי הגיע למקום האין – הוא מת. יכול להיות שכאשר אדה"ז אמר זאת והמגיד פסק זאת עם כולם – משמע בסיפור שר"פ שוכב על ערש דוי (הוא אברך צעיר כאן, תלמיד אצל המגיד) – כנראה שהפסק גם, באיזה רובד של מקיף לא מודע אצלו, הכניס לו את הרגשת האין המוחלט, הרקבון. באותו רגע שפסקו שהוא מת הוא גם גמר להרקב. הרקבון אצלו נגמר בזכות הפסיקה הזו, ואז הוא כבר יכול לקום לתחיה, להתרפאות, כי הגיע לנקודת האין. צריך להתבונן בכל הסיפור איך זה פועל, איך התורה פועלת, איך החכמים פועלים, שהם הבעלי-בתים על התורה.

אמרנו שמי שרוצה יכול ללמוד בסוגיא זו, סוגיא מאד חשובה של "יכיר" – סוגיא קטנה כאן בגמרא, עם רש"י והתוס' ובעיקר הרא"ש. עיקר החידוש של הרא"ש שכתוב גם בתוס', שכאן מדובר על גוסס רק לגבי דין "יכיר", אבל רבינו יואל מלונה (?) חידש שמי שסובר כמו רש"י והר"ח גם יסבור שגוסס לא יכול לגרש את אשתו, שהוא מת לענין גירושין, כי כתוב בהם "ונתן" – ברגע שהוא לא מסוגל לתת, הוא לא בר מתנה, אז הוא מת. הוא אומר שזה תלוי גם בדבור. זו כבר הלכה, במדה מסוימת, יותר שכיחה – ובשו"ע זה דווקא כתוב לענין זה. זה החידוש, שלוקח את הרש"י הזה ומיישם את הרש"י לענין גירושין.

באבהע"ז סימן קכא סעיף ז. מאמר מוסגר בפני עצמו: מענין שיש אחרונים שכותבים שכל פעם שיש פשט של מלה – הרבה פעמים בשו"ע הוא כותב מה פירוש המלה – זה הרמ"א כתב. במהדורות חדשות על האחרונים אומרים שטעות בידם, שלא הרמ"א כתב הערות אלה אלא מישהו אחר. כאן זו דוגמה שכתוב "גוסס" ומי שההדיר את השו"ע ראה לנכון להסביר לנו מה פירוש מלה זו, ואומר: "פירוש תרגום על צד תאמנה, על גססיהן, החזה שלהם, הקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרוּת החזה". משהו קצת מוזר, שהתרגום של "על צד תאמנה" זה "על גססיהון", וצד זה גם חזה, ומי שגוסס מעלה ליחה בגרונו בגלל החזה. אחרונים שחושבים שהרמ"א כתב זאת רוצים לומר שהוא נתן סימן לגסיסה, ואם לא רואים את זה הוא לא גוסס, לכן צריך לומר שזו טעות, שלא הרמ"א כתב, ואי אפשר ללמוד מכך הלכה למעשה.

בכל אופן, כך כאן בסוגריים, שגוסס זה לשון צד. תיכף נאמר עוד כמה ווארטים מה זה גוסס, אבל לפי מה שכתוב כאן אפשר לדרוש שמי שיותר מדי לוקח צד – צד ציד – הוא בסכנת גסיסה, כי גוסס זה לשון צד. אז, כשהוא לוקח צד, החזה שלו מצטמק, והוא מתחיל להעלות ליחות – זה דבר מסוכן. בכל אופן, אנחנו נדרוש את המלה גוסס הרבה יותר פשוט על פי החסידות, שגוסס זה לשון גסות – גסות רוח. זה מאד יעזור לנו בהמשך להבין למה כשאדם מקבל הנאה מהתורה הוא נעשה גוסס. עוד פעם, כל השיעור שלנו היום הוא איזה הנאה היא שלילית, שהנאה זו הופכת אותך להיות גוסס, ואיזו הנאה היא חיובית והיא חלק ממצות תלמוד תורה. הדבר הכי פשוט זה לפרש גוסס מלשון גס, ואם באמת בהנאה שלך יש אפילו שמץ מינהו של גסות – הרי כאן מדובר באחד גדול מישראל – אז באמת הנאה זו תעשה אותך גוסס. ו"כל הקרוב הקרוב יותר" כך הוא גוסס יותר ויותר מזה ש"ואתה תשופנו עקב". מה שמסכן את החיים זה ארס הנחש, ולפי החסידות הנחש בא ונושך אותך בעקב – בסוף. חדשת דבר גדול בתורה, עשית מצוה גדולה, ובסוף בא הנחש ומכניס בך איזו פניה או גאוה, וזה עולה לראש ומסכן את החיים. זה רק לגבי המלה המיוחדת הזו, גוסס.

מה כתוב כאן? המחבר אומר:

גוסס הרי הוא כחי ויכול לגרש.

כך פוסק המחבר, בלי לחלק בין גוסס לגוסס, כל הגוססים יכולים לגרש, כמו הפשט בכמה מקומות בחז"ל "גוסס הוא כחי לכל דבריו".

אומר הרמ"א:

ויש אומרים דווקא גוסס שמדבר, אבל אינו מדבר לא (סמ"ג, סמ"ע, מרדכי), ויש להחמיר.

כלומר, הרמ"א פוסק "יש להחמיר" לא כמחבר, שלא כל גוסס הוא כחי, אלא שגוסס שלא יכול לדבר הוא כמת לענין זה שלא יכול לגרש.

למה לא הביאו מהרמ"א אלא מהב"ש? כי כותב יותר מפורש:

גוסס, הב"י כתב דליכא פלוגתא בין הפוסקים אלא כשיש שהות לבדוק אותו [על ידי הרכנת הראש, כפי שבודקים אחד שלא יכול לדבר, אם הוא שפוי, אם לא נטרפה עליו דעתו] יכול לגרש לכו"ע [כך פוסק המחבר], אפילו אינו מדבר. לפי זה מה שכתב כאן הרי הוא כחי איירי כשיש שהות לבדוק אותו [כך המחבר סובר, בא הרמ"א] לפי זה לדעת רמ"א אפילו בדיקה לא מהני. וצריך לומר דלאו הטעם דחיישינן שמא תטרוף דעתו [כי עונה נכון, אז זה שלא מחשיבים את גירושיו לא בגלל שחוששין שנטרפה דעתו, כי רואים שלא] דהא בנפל מן הגג נמי יש לחוש שמא תטרוף דעתו [ועדיין יכול לגרש, כלומר שלא לוקחים חשש זה בחשבון] ומהני בדיקה, אלא סבירא ליה מדהיה חולי ועכשו הוא גוסס ואינו מדבר חשוב הוא כמת [אז אם לא ראינו מילים אלה מפורשת ברש"י וכו' – כאן זה מפורש. לכן הרבי כותב שאדה"ז התכוון לב"ש בסיפור זה. עוד יותר חידוש – הוא חשוב כמת, אף שאני רואה שהוא צלול בדעתו.]. לכן אינו יכול לגרש [יש שואלים נגד זה, שיש דין שמי שנשחט שני סימנים – ודאי גוסס, יש לו כמה שניות לחיות, התוס' מביאים זאת, ואין זמן לבדוק אותו – הוא יכול לגרש. למה מי שנשחט יכול לגרש בשניה האחרונה ומי שגוסס לא יכול? הוא אומר שהיות שמי שנשחט עבר ממצב של בריא מוחלט למצב של גוסס מוחלט בשניה אחת, הוא עדיין נחשב כחי, אבל מי שעבר תהליך והתדרדר לאט לאט יותר מת (גם החלקת מחוקק מביא אותה סברא) ממי שקרה אצלו משבר פתאומי. זו סברא שמאד נוגעת למצב בארץ. מי שיש במצבו התדרדרות איטית קמעא קמעא הוא הרבה יותר מת ממי שר"ל שחטו אותו ויש לו עוד שניה לחיות. היות שבהרף עין עבר ממצב של בריא למצב של גוסס הוא יותר נחשב חי מהגוסס שהתדרדר קמעא קמעא. לשונו "דהוא היה בריא עד שנשחט", לכן הוא חי כל עוד שהוא חי.].

החלקת מחוקק אומר: אף על גב [בסעיף הבא] דבשחטו בו שנים דברמז סגי [סומכים על כך כדי לכתוב גט ולפטור אשתו מיובם] שאני הכא דנשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא, אבל בגוסס שהיה חולה כשניטל ממנו כח הביטוי הוא יותר חשוב כמת (החלקת מחוקק לא משתמש בביטוי זה).

יש בענין גם פרי חדש וגם בית מאיר – תלמדו הלכה זו, מאד מענינת, איתם, ואחר כך תקראו גם את הגר"א. מענין כאן שהגר"א סובר כמו המחבר, שאפילו מה שהרמ"א כתב שדברי לפי הסמ"ג והסמ"ע, הוא לא קרא את זה נכון. אומר כמו המחבר שאין פלוגתא, אף אחד בעולם לא אומר שגוסס כמת, וגוסס כחי לכל דבריו. אם כן, כמי פסק אדמו"ר הזקן? בסופו של דבר שיוצא שהוא פסק שלא כהגר"א. הוא פסק כרמ"א, אבל ההסבר – הווארט ממש – הוא בתוך הבית שמואל. יש בית שמואל מהדו"ק, וזה לא כתוב שם, אלא דווקא בבית שמואל מהדורא בתרא.

עד כאן רק למדנו הלכה זו של גוסס, ואמרנו שהסיבה שלמדנו זאת היא שזה ודאי למקור של הסיפור, שבגלל שהוא קבל הנאה מהתורה שלו, אז פסקו עליו למעלה היפך החיים. לחיים לחיים, שכולם יתרפאו מתוך נקודת אין עם חיוך על השפתים.

אחרי זה נפתח את הנעם אלימלך. בעצם כבר רמזנו את הכיוון של התירוץ. בספר "היום יום" שהרבי אסף, אמרות קדש של הרביים, יש כמה וכמה אמרות, שחלק גדול מאד של התיקון על דרך חב"ד זה שאדם ירכוש לעצמו טוב טעם במושכלות בכלל. הרי ידוע שכל הענין של העמקה, במיוחד בחסידות, לפי הרבי הרש"ב ולפי שיטת חב"ד בכלל מקדמת דנא – זה תיקון הברית, כמו שכתוב באריכות בתורת שלום. לכן זה מאד חשוב, כדי שאדם גם יתנתק וישתחרר מהשקיעה שלו בתאוות, שיהפוך את הטוב טעם שלו – ממה הוא מקבל געשמאק. זו כל הסוגיא שלנו של הנאה. הוא כותב ב"היום יום" בקטע אחד, ויש עוד כמה קטעים שקשורים לזה, ויש גם שיחה ארוכה של הרבי גם בנושא הזה, שאם כי שהשכל – גם השכל האלקי – הוא לא עצם האלקות. לא שהמושכלות זה אלקות, גם לפרופסור באוניברסיטה יכול להיות געשמאק במושכלות, להבדיל, זה לאו דווקא מהנפש האלקית. אבל יש בהחלט ענין שאחד שהולך בדרך חב"ד יהיה לו טוב טעם במושכלות, ואחר כך מזה מגיע יותר ויותר עמוק לתוך האלקות שיש במושכל. אבל טוב טעם במושכלות, לא רק שזה לא פגם הברית אלא תיקון הברית. אף על פי כן אנו רואים שגדול בישראל, בעל ההפלאה, מקבל הנאה מתורתו – אז אוי ואבוי. הסיפורים בגמרא על מי שלמד ודעתו נעשתה זחוחה – זה ממש גוסס, שמקבל מזה גסות רוח, ואז יש לו דין גוסס. אז הוא באמת התבטל, נפל לפני אותו עני ובקש מחילה ולא רצה למחול לו – גם הגיע לנקודת אין של רקבון, ואז צמח מחדש.

כשקוראים את הסיפור של רבי פינחס אין שום רמז ברור לכך שיש שני סוגי הנאה. לכן אפשר לטעות, כי כתוב שהוא חדש ענין גדול בתורה, קבל מזה הנאה, ולכן פסקו עליו היפך החיים. מי שלא יודע לקרוא נכון לא מבין. לכן שואלים כאן, הרי האגלי טל אומר שזה חלק מהמצוה, וכאן בגלל שקבל הנאה הוא צריך למות?! שוב, החילוק כאן הוא משהו מאד עדין, מה זו זחיחות הדעת שעושה אותו גוסס. כתוב בהקדמת פרק שירה דבר דומה, שגם דוד המלך אחרי שחבר תהלים זחה עליו דעתו, ואז הביאו לו צפרדע שאמרה לו שאני שרה יותר טוב ממך (ומי זו הצפרדע? כתוב שזה שלמה המלך, שאומר לו ששיר השירים שלי יותר מכל השירים שלך). מתי קורה ה"זחה עליו דעתו"? תמיד בסוף, זה ה"ואתה תשופנו עקב". זה יסוד היסודות של הבעל שם טוב, נשיכת הנחש בסוף, שעל זה הבעל שם טוב אומר ש"אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" בסוף. אותה הנאה זה חטא, אבל ההנאה שהאגלי טל דבר עליה היא כנראה משהו אחר. זה עדין שבעדין, וזה גם תלוי כמובן במדרגה שלך. יש הנאה כזו שבשבילך זה בסדר ובשביל מי שהוא למעלה ממך זה לא בסדר. זה מה שנראה בנעם אלימלך. לכן צריך פה להתעמק בכמה דרגות של הנאה, מהנאה פסולה, להנאה שכשרה לאחד ופסולה לאחר, והנאה שטובה לכולי עלמא.

ג. נעם אלימלך פרשת קרח – הנאה כ"אש זרה" ו"אש מן ההדיוט"

נפתח נעם אלימלך בפרשת קרח. הוא מסביר שחטא רנ מקריבי הקטרת הוא כמו חטא נדב ואביהוא, שהביאו קטרת זרה "אשר לא צוה אותם". על זה כותב בעל אור החיים (שהוא לא מביא), שהם הגיעו למצב שאפשר לומר שלא היתה אף פעם הנאה בעולם כמו מצבם, שהגיעו ל"עריבות נעימות ידידות מתיקות", ועם כל ההנאה הזו – הם באמת מתו, וגם ה-רנ אנשים מתו. הוא כותב:

ויאמר משה אל קרח קחו לכם מחתות קרח כו' קטורת # כתב רש"י וכי טפשים היו הלא התרה בהם אלא הם חטאו בנפשותם וקרח שפקח היה כו' ולכאורה תמוה מה זה התירוץ הם חטאו כו' על זה גם כן קשה למה חטאו וכי טפשים היו [זה שחטאו על נפשותם עושה אותם 'אויס טפשים'?] אלא נראה דהנה בודאי שכוונתם היה גדולה מאוד לשם שמים כי תשוקתם היה לכהונה גדולה ולהקטיר קטורת לפני ולפנים [כמו כה"ג ביום הכפורים] וקשה הלא צריך לזה דביקות גדול [זו גם קצת טפשות, לא הכירו בעצמם שלא ראויים למדרגה זו? שאין להם מספיק דבקות כדי להכניס קטרת לפני ולפנים?!] אלא על כרחך צריך לומר שזה גופא היו כונתם כי הם היו ראשי סנהדראות כולם לכן היו מתאוים אל העובדא הזאת כדי על ידה יוכלו לתקן את שלימות נפשם ולבא אל הדביקות היותר גדול [הקושיא היתה שהם לא בדבקות כל כך גדולה, ולמה חושבים שהם ראויים להקטיר לפני ולפנים, והתירוץ שברגע זה לא היו בדביקות כזו אך לכך גופא השתוקקו – להגיע לדבקות כזו שיהיו ראויים לכך, וכך להגיע לתקן את שלימות נפשם, וזה 'חטאו בנפשותם'. שוב, הוא אומר שזה כמו בתניא, שאחד מבין שהוא לא עוד לא צדיק, אבל "כולי האי ואולי" – לפעמים צריך לעשות דברים לשאוף להתדמות לצדיק, אף על פי ש"ידע איניש בנפשיה" שאינו צדיק, כי אולי תגיע. בתניא לא מתכוון שתלך על זה כל כך בבטחון עד שתסכן את חייך, אבל כאן ה"כולי האי ואולי" שלהם היה עד מסירות נפש, שרצו להגיע לכזו דבקות שאם יגיעו אליה ודאי יתקנו את נפשם בשרש כל השרשים. אם כן, היתה כוונה גדולה מאד לשם שמים.] # ומשה הבין זה גם כן [הבין בדיוק את כוונתם] אך שהבין עוד יותר שהם לא יוכלו לגמור זאת בדביקות שלהם [הוא ראה בדיוק איפה הם עומדים עכשיו, באיזו דרגא של דבקות, ומשה מבין שאין סיכוי שמהדבקות העכשווית שלהם, עם כל התשוקה שלהם, עם כל הרצון הטוב שלהם, יגיעו לדבקות הגדולה שצריך בשביל להקטיר קטרת לפני ולפנים.] כי צריך בהכרח לזה דוקא בני אהרן המובחרים [יש דברים שלא מספיקה כל האתערותא דלתתא שבעולם, וזה חייב לבוא מלמעלה, באתערותא דלעילא. בשביל להכניס לפני ולפנים צריך להיות מובחר. יכול להיות שיש לו תשוקה אפילו יותר מאהרן – נאמר בדרך אפשר – אבל לא התשוקה לבדה קובעת, לא רק האתערותא דלתתא. בדרגות קודמות, יותר נמוכות בעבודת ה', זה קובע. אבל בדרגה זו עליונה, לא עוזר כמה שאתה רוצה באמת ומוסר את הנפש באמת. כמו שלמדנו פעם שכתוב שאפשר במסירות נפש לקפוץ מהגג לארץ, אבל לא מהארץ לגג, אז כמה שאתה מוסר את נפשך זה לא יעזור אם אין בחירה – אם אתה לא נבחר מלמעלה. הרבי גם אמר את זה לגבי משיח – כמה שכולם רוצים שיהיה משיח, וגם הוא רוצה שיהיה משיח, הוא מחכה להכתרה מלמעלה, ובלי זה לא יעזור שום דבר בעולם. צריך "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", אבל חייבת להיות גם הכתרה מלמעלה. לכאורה זה סוד פשוט, אבל רק משה רבינו יודע את זה. לכאורה יש להם את כל הרצון בעולם להגיע לכזו דבקות, אבל זה לא יעזור להם.] ולא שאר העם כי לדביקות [אמיתית, של "לפני ולפנים", של הקטרת, ה"בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" של רשב"י] צריך יראה גדולה שלא יהנה ממנה להנאת עצמו כלל [כאן הגענו למילה שלנו. לדבקות הזו, בשביל להכניס קטרת לפני ולפנים, צריך יראה גדולה. יש כאן כמה נקודות חשובות:

נקודה אחת, שהכח בנפש ששומר מהנאה לא טובה, לא רצויה, זה יראה. כלומר שהא בהא תליא – כמה שיש לך יותר יראה, הירה מבררת את ההנאה. את זה הוא לא כותב כאן עדיין בפירוש. נחזור לאגלי טל לגבי לימוד תורה: הוא אומר שמי שמבין כאשר הוא לומד תורה שהתורה זה קוב"ה ממש (כמו שכתוב בתניא), אז "לית כל מוחא סביל דא" מה קורה כשאני קורא בספר תורה. היות שהנשמה שלנו היא מדרגה נמוכה איני מתבטל במציאות לגמרי כאשר אני קורא בספר, אבל אם הייתי יודע מה זה הייתי 'אויס' לגמרי, מתבטל לחלוטין מרוב "ירא בשת", רק ש"לית כל מוחא סביל דא". אם יש לאדם יראה גדולה מאד, זה שומר אותו מכל הנאה לא טובה.

עיקר הווארט כאן, שכל פעם שמביא הנאה לא טובה הביטוי שלו הוא "הנאת עצמו". ביטוי זה הוא המפתח. האגלי טל מדבר על לקבל הנאה מלימוד התורה הוא לא משתמש בביטוי וגם לא מתכוון "הנאת עצמו", אבל כשהוא מדבר על הנאה שצריך להשמר ממנה, ואפילו טפה של הנאה לא טובה פוגמת לגמרי, זו "הנאת עצמו", זו טפת ארס של הנחש הקדמוני. לכאורה סותר את עצמו, שקודם אמר שאין שום דרך להגיע לדבקות העליונה, רק אם ה' בוחר בך. כעת אומר שיש משהו – כנראה הא בהא תליא, שאם היית בכך ה' היה בוחר בך – יראה גדולה מאד, בטול במציאות לגמרי, ששוללת לחלוטין כל הנאת עצמו במציאות. נחזור: מי האנשים שהאגלי טל היה צריך להלחם כנגדם? מה למדו שם בסוכטשוב? בין היתר למדו נעם אלימלך. כאן הווארט הזה כתוב הכי טוב, אבל זה שאסור לקבל הנאה חוזר לאורך כל הספר, זה אחד החוטים של כל הספר הזה, שהצדיק הגדול, האמיתי, אין לו שום הנאת עצמו. לכן מי שלומד הרבה נעם אלימלך יכול לבוא לסוכטשובר ולומר לו שהתורה הכי גדולה זה בלי לקבל שום הנאה, וכנגד זה הוא צריך לומר 'מה פתאום?! לא הבנת נכון!' (ובסוף הוא שולח אותך לחב"ד – כל הכבוד לנעם אלימלך, אבל אם אתה רוצה להבין מה זה תענוג תלמד שם בכוונת המקוה, וגם כנראה 'תלך ממני, תבין יותר טוב').] רק התפשטות גמור [מה שנקרא התפשטות הגשמיות, מושג שאדמו"ר הזקן מביא בהלכות תלמוד תורה. שיש מדרגה יותר מתורה, שלכן חסידים הראשונים היו מתפללים תשע שעות – במקום ללמוד תורה – כי היות שהגיעו להתפשטות הגשמיות זה עדיף על מצות תלמוד תורה. זה פסק הלכה בהלכות ת"ת. אז הוא אומר שבשביל הדבקות הזו צריך להגיע להתפשטות הגשמיות, ומה זה? לא לקבל שום הנאת עצמו. כנראה שהא בהא תליא, שזה אותו הדבר.

אמת נכון הדבר שהאגלי טל לא מכוון את תלמיד הישיבה למדרגה זו – על זה הוא לא מדבר בכלל. זה כמו שאמרנו קודם שפשיטא שיש הנאה שטובה לאחד ורעה לאחר. מה שנלמד כאן בנעם אלימלך שיש הנאה שבשביל האגלי טל זה רצוי, לכתחילה, חלק מהמצוה – אבל כדי להכניס לפני ולפנים זה פוסל. עוד פעם, 'הנאת עצמו' זה מושג יחסי, לפי ערכין. יש משהו פחות ממה שהאגלי טל אומר, שזה נקרא "שלא לשמה" ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה" – זה מה שהרמב"ם פוסק – שזה לקבל הנאה בלי כוונת המצוה. האגלי טל אומר שאם אתה מכוון למצות הבורא ויחד עם זה מקבל הנאה – זה חלק מהמצוה, וזה נקרא "לשמה" (מי שלומד את הספר חתן עם הכלה יודע שגם בזה יש המון דרגות, הכל יחסי), אבל אם לומד רק מתוך טוב טעם במושכלות ושוכח את המצוה זה "לא לשמה", אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (ואותו דבר על מצוות הרמב"ם לא פוסק – אם אדם עושה מצוה רק מתוך הנאה, בלי כונת מצוה, זה לא יביא אותו לקיים את המצוה לשמה). אם הוא לומד תורה רק מתוך טוב הטעם של המושכלות אז "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

כל הנושא הזה הוא עדין, 'לפי ערכין'. אז משה רבינו רואה שה-רנ אנשים עם כל כוונתם הטובה לא ראויים, לא יגיעו ליראה הגדולה ולהתפשטות הגשמיות ולדבקות הדרושה להקטרת הקטרת.] # וזה היה חטא נדב ואביהוא כאשר נבאר אם ירצה השם בתוך הביאור ותחילה [מיד מתחיל לדבר על חטא בני אהרן] נפרש דברי הגמרא שאמרו מאי טעמא מתו בני אהרן על שהורו הלכה כו' וחד אמר שתויי יין נכנסו למקדש # ולכאורה תמוה הלא בפירוש כתיב בהקריבם אש זרה # והם מפרשים טעמים אחרים [זו קושיא שכולם מקשים. יש הרבה דוגמאות כאלה, שהפסוק אומר משהו בפירוש ופתאום חז"ל מפרשים טעמים אחרים.] # ונראה כי הם לא אמרו רק הטעם הפסוק [רק באו לפרש מה שכתוב בפסוק, שהביאו אש זרה, והם מפרשים מה היא האש הזרה.] כי חטא בני אהרן היו על שהקריבו אש הדיוט [אש זרה זו אש של הדיוט, זו התלהבות שלי, והתלהבות שלי כוללת גם הנאה שלי.] ובאמת אמרינן אף על פי שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [זה הווארט הכי חשוב, שכתוב שיש מצוה להביא אש מן ההדיוט, אף על פי שיורדת אש מן השמים. מה זה להביא אש מן ההדיוט? זה האגלי טל. אש מן ההדיוט לעניננו זה שאני צריך לקבל הנאה. התורה שאני לומד, האור האלקי שמאיר אצלי, זה האש מן השמים. אבל אני גם צריך להיות שותף, והנאתי היא ה"אש מן ההדיוט", ואם כן הם צדקו –] ואם כן עשו כדת ולמה נענשו [הוא כותב שצדקו רק בחוץ, אבל לפני ולפנים לא צדקו, ואפילו רק בשביל להביא קטרת למזבח הפנימי לא צדקו. נקדים משהו בהלכה שצריך לדעת כדי להבין מה שכתוב כאן. "אף על פי שיורדת אש מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט" זה כתוב על המזבח החיצון. למזבח הפנימי מביאים אש מהמזבח החיצון, ממערכה מיוחדת. יש שלש מערכות על המזבח החיצון (ביו"כ ארבע) – אחת בשביל הקרבנות, השניה בשביל הקטרת, והשלישי משמר לקיום האש (להוסיף על המערכה הגדולה, אם צריך), וביום כיפור יש מערכה רביעית בשביל להכניס לפני ולפנים.

כל המערכות האלה הן לפני שהבאתי אש מן ההדיוט או אחרי? זה עיקרי בשביל להבין את ההמשך. עכשיו יש אש על המזבח החיצון, פשיטא שזה אחרי שהבאתי אש מן ההדיוט שלי וירדה אש מן השמים. כלומר, מה שעכשיו יש על המזבח זה יחוד אש מן השמים עם אש מן ההדיוט. פשיטא שאחרי שהבאתי אש מן ההדיוט ועל זה – על האתעדל"ת שלי – ירדה אש מן השמים, שזה מה שאדה"ז מסביר בתניא "תתן אמת ליעקב", שזה מאמת את המדות שלי, אהוי"ר שלי. אהוי"ר שלי זה לא אמת, אבל ה' מאמת את זה כשמוריד אש מן השמים שלו – אז פשיטא שהאש מן ההדיוט מתבטלת, לא עולה בשם. כשאני לוקח מהמערכה השניה אש בשביל הקטרת – יש שם אש מן ההדיוט או אין שם? זה לא כמו שהבאתי את האש מן ההדיוט לגמרי מן ההדיוט, כדי להעלות אש על המזבח החיצון, אלא בלול – חלק מהאש. לכן כתוב בתלמוד ירושלמי בפירוש (מובא בתורה תמימה) שבמזבח הפנימי אין אש מן ההדיוט, רק אש מן השמים.

שוב, זה עיקרי בשביל להבין לעומק את כל ההמשך כאן. המצוה של המזבח הפנימי כתובה בסוף פרשת תצוה – "ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אותו". יש פה ביטוי מיוחד, "מקטר קטרת", ואומר הירושלמי: "אמר ר' שמעון בן לקיש (בעל תשובה) מתקטר בקטרת אין כתיב כאן, אלא מזבח מקטר קטרת, מלמד שהמזבח היה מקטיר את הקטרת". יש כמה גירסאות, כמה ניקודים ל"מתקטר", אבל מזה שכתוב "מקטר קטרת" הירושלמי לומד שהמזבח עצמו היה מקטיר, לא כבמזבח החיצון. מה הפשט? נקרא בתורה תמימה: רוצה לומר שהיה נקטר באש של מעלה בלי סיוע אש של מטה. כל הפעולה היתה נעשית על ידי אש של מעלה, בלי סיוע. אם הוא משתמש במלה סיוע זה מזכיר לנו את הווארט המפורסם של הבעל שם טוב, שאדם צריך לשים ידים כאילו הוא עושה, אבל באמת כל הכובד על הקב"ה – זה "מסייע אין בו ממש". כך מפרש הפסוק "ולך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – משלם לו כאילו עשה, אף שבאמת לא עשה שום דבר (זה פסוק עם הרבה פירושים, וככה מפרש הבעל שם טוב). אם אדם עבד מגיע לו שכר, ומה החסד? כי זה רק "כמעשהו" – רק נראה כאילו עשה, אבל לא עשה ועל פי דין לא מגיע לו שכר. זו לכאורה תפיסה של המזבח החיצון בלבד, אבל במזבח הפנימי איני מסייע בכלל, וכל שכן לפני ולפנים (יש כאן שלש דרגות).

נעשה קיצור, למה אנחנו חותרים: אדם שמקבל הנאת עצמו ממש, גוסס ממש, איזו גסות או זחות דעת, בלי בטול אמיתי לה' – הוא מחוץ לעולם האצילות לגמרי. המזבח החיצון זה מלכות דאצילות, המזבח הפנימי זה תפארת, "עמודא דאמצעיתא", עץ החיים, ולפני ולפנים, אחת בשנה, זה "לפני הוי' תטהרו" – אמא עילאה ש"גילוי עתיקא באמא". הכל באצילות, הכל לכתחילה, ואף על פי כן יש שלש מדרגות. לכן ההנאה שלי בעבודת הקדש של המזבח החיצון זה לא ראי זה כראי זה כהנאה כשאני עולה ממלכות דאצילות לתפארת דאצילות ושם מביא הקטרת במזבח הפנימי, ולא ראי זה כראי ה"אחת בשנה" שמכניסים את הקטרת לפני ולפנים, שזה "הנסתרֹת להוי' אלהינו לגמרי". מה שיפגום בקה"ק לא יפגום בהיכל, לכן כה"ג שאינו ראוי היה מת בקה"ק ולא בהיכל. נחזור לסיפור של ר"פ בעל ההפלאה – כנראה שהוא ראוי להכניס לפני ולפנים, ומה שפוגם שם זה בדקות דדקות. או שנאמר, כמו שאמרנו עד עכשיו, שקבלת ההנאה שלו זו איזה זחות שאפשרית גם אצל צדיקים – כמו דוד המלך, או רבי אלעזר ברבי שמעון – שמוציאה מאצילות לגמרי. או, הרבה יותר בדקות, שכמו אצל ר"נ מקטירי הקטרת – שאם רוצים להגיע לפני ולפנים צריך התפשטות הגשמיות גמורה. הוא כותב כאן שהמדות זה הגשמיות – העולם נברא בשבעה ימים, כנגד הז"ת, והתפשטות גמורה זה לעלות לאמא, זה לצאת מהעולם. זה "אחת בשנה", "לפני הוי' תטהרו", אמא עילאה ששם יש גילוי של עתיקא, ושם באמת צריך התפשטות גמורה. לכן חסידים היו שוהים, היו מתבוננים, שזה 'לצאת מעצמו'. זה כמו שרבי הלל מסביר את ההבדל בין מה שכל הצדיקים קוראים התבוננות – שזה 'ישוב הדעת', להמשיך מוחין, אבל זו לא ההתבוננות האמיתית – שהיא להתבטל בתוך ההתבוננות, שאתה בתוך ההתבוננות ולא היא בתוכך. התבוננות בתוכך זה ישוב הדעת, אבל התבוננות אמיתית זה שאתה בתוך אמא, ברחם האם, וזה התפשטות הגשמיות לגמרי. אם כן, בכללות יש כאן ארבע מדרגות – המדרגה שלמטה מאצילות (שגם יש בה אין סוף דרגות), המזבח החיצון, המזבח הפנימי ולפני ולפנים.

נקרא עוד קצת בתורה תמימה, שאומר כאן משהו יפה. כנראה שהפשט שלו לפי מפרשי הירושלמי, ואחר כך הוא אומר: "ומה שראה ר"ש בן לקיש בכלל להוציא ממשמעות הלשון 'מקטר קטרת' יתכן לומר דהוא לשיטתיה בבבלי סוף חגיגה כז, א שאין האור שולט במזבח הזהב". זה ווארט יפה של התורה תמימה, מתיישב על הדעת. שהוא לשיטתו אומר בבבלי שהאור לא שולט על מזבח הזהב, "אף על שצפויו רק כעובי דינר זהב", הציפוי מאד דק ועל דרך הטבע האש היתה צריכה לכלות אותו, ובדרך נס גמור האור-האש לא פוגע בכיסוי מזבח הזהב. "ויש בתנחומא שהיה משה תמה על זה" – על הנס שקרה ביחס למזבח הזהב – "ואמר אי אפשר שלא ישרף העץ". משה אמר לקב"ה שצפוי הזהב דק מאד, ותחת לזה עץ, ואש שורפת עץ – אז אי אפשר על דרך הטבע שהאש לא תשרוף את העץ. "ואמר לו הקב"ה, כך דרכי באש של מעלה, אש אוכלה אש ואינו מכלה" – האש שלי לא כמו האש שלך, אז אני לומד מכאן שבמזבח הפנימי יש רק אש שלי, ואם זו היתה האש שלך באמת היתה שורפת. אמרנו שגם במזבח החיצון, שיש חיבור של אש של מעלה ואש של מטה, גם שם אני אומר שבסופו של דבר האש של מעלה נכללת. אבל אש שלמעלה לא מכלה שום דבר, "כדכתיב והסנה איננו אוכל", זו ראית התנחומא. זה דו-שיח בין משה לקב"ה, וה' אומר לו – כמו שאתה עד ש"והסנה איננו אכל", בהתגלות הראשונה אליך, כך האש במזבח הפנימי. "הרי מבואר דהיה המזבח ניזון באש של מעלה" בלבד, "לכן דריש הלשון 'מקטר קטרת' שיהיה מכוון לענין זה", לשיטתו. האש של מעלה אוכלת את כח הכליון של האש של מטה, שהביאו מהמזבח החיצון.

איפה כתוב בחסידות כל החידוש היפה כאן? זה הדרוש הראשון בלקו"ת לשה"ש של אדה"ז. כתוב שיש שתי כלות – כלה תתאה (מלכות, שכינתא תתאה, שאמרנו שזה המזבח החיצון) וכלה עילאה (בינה, שכינתא עילאה, אמא). זה שני פסוקים בתהלים – "כלתה נפשי לחצרות הוי'" זה כלה תתאה ואילו "כלה שארי ובשרי" זה כלה עילאה. מה ההבדל? התרגום של "כלתה נפשי" הוא "תאיבת נפשי" – תאוה מורגשת, יש בזה אש של מטה. אבל "כלה שארי ובשרי" – אויס, כליון גמור. אם יש כלות הנפש בתשוקה אל, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי', לבי ובשרי ירננו אל אל חי", זה כלה תתאה, המלכות, מזבח החיצון. אבל כלה עילאה, בפרק ע"ג, "כלה שארי ובשרי", שהתרגום לא מתרגם "תאיבת" אלא "אשתציאת גושמי", התפשטות הגשמיות. אם זה כלה עילאה זה באמת הדרגה של לפני ולפנים, אבל יש את זה גם על המזבח הפנימי. באותיות של קבלה – היות שיסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א, המזבח הפנימי. גם על פי פשט, מה שמקריבים לפני ולפנים זו אותה קטרת שמקטירים על המזבח הפנימי, רק "דק מן הדק".

אמרנו שכל זה הקדמה כדי להבין יותר טוב מה שכותב כאן בהמשך: שאלה למה זו אש זרה, הרי מצוה להביא אש מן ההדיוט, ואם כן עשו כדת. אנחנו כבר תירצנו, שאם היה מדובר בעבודת ה' במזבח החיצון אז אה"נ, אבל כאן זה קטרת – משהו אחר.] # ולזה באו המפרשים הנ"ל [חז"ל, שבגלל קושיא זו צריכים להסביר מה הכוונה כאן ב"אש זרה". הרי יש מצוה להביא מן ההדיוט, יש הקדמת אגלי טל, אז מה הבעיה? לכן המפרשים צריכים לומר שה"אש זרה" זה או שהורו הלכה בפני רבם, או שנכנסו שתויי יין.] לפרש החטא ולמה היה העונש # והפירוש הוא כך שכוונת נדב ואביהוא היה לטובה מאד כי היה להם דביקות גדול מאוד והדביקות נקרא אש [למדנו בפורים שיהודי נקרא אש, כי כתוב על יהודים "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם" – ליהודי יש דבקות – ודבקות זה אש. היום במדע יש כח מדבק ביסוד המים, מים מדבקים, אוסמוזה בלועזית. יש איזה סוג של דבקות במים, אבל כאן הוא אומר שעיקר הדבקות של היהודי זו דבקות של אש, שזה ודאי יותר ממים. אמרנו גם כן שבמושג דבקות יש כמה דרגות של דבקות. בכל אופן, אומר שבכללות הדבקות שלנו בעבודת ה' זו דבקות של התלהבות.

אם כבר אמרנו מים ואש, יש מה שמביא בפ"ג בתניא, שיסוד המים במח ויסוד האש בלב. אז בשביל רבי של חסידות חג"ת פשיטא שהעירק זה מה שמניע בלב זה אש, וזו גם דבקות של אש. בדבקות שכלית טהורה אפשר לומר שזה באמת יותר דבקות של מים, שם הדבקות זה הלחלוחית במוחין.

לפני שנעזב את הדרוש היפהפה של "מקטר קטרת" נעשה גימטריא: מקטר קטרת = 1058 = ב"פ (ממוצע) 529, ב"פ תענוג (23, חדוה-חיה-זיו, ברבוע – הבטוי רבוע כפול, אז הממוצע הוא הרבוע עצמו). רואים שיש איזה תענוג כפול, "כפלים לתושיה", במזבח הזה. כל השיעור על תענוג-הנאה, אז "מקטר קטרת" זו תכנית ההנאה, תענוג כפול.

עוד פעם, הדבקות אצל הרבי ר' אלימלך זו הדבקות בלב. אף על פי שאפשר לחשוב שהלב הוא למטה מהמח, אבל כמו שהרבי רש"ב בחב"ד כותב – היחידה שבנפש היא בלב, לא במח. לכן הוא אומר שהדבקות נקראת אש – ] על שם שהאדם מקרב עצמו אל אור שכינתו ובוער בקרבו האור הגדול כאש בוערת # ויש גם כן אש אחר והיינו שיש לאדם חשק ותענוג גשמי [זה כל הדיון שלנו, בהנאה גשמית, האם "מצוות להנאה ניתנו" או "לאו ליהנות ניתנו"] ולבו בוער לדבר ההיא ואש הדביקות נקרא אש מן השמים # וזה הגשמי נקרא אש מן ההדיוט והאדם צריך להעלות הכל למעלה [כן כותב כמו האגלי טל, אבל תלוי איפה – באיזה הקשר. במזבח החיצון אף שיורדת אש מלמעלה צריך להביא אש מן ההדיוט] אפילו כל ההנאות הגשמיות [לא ממצוות, אלא סתם הנאות גשמיות] הן אכילה ושתיה ובכל המדות צריך להוציא יקר מזולל [שזה נקרא לברר ולהעלות הכל למעלה, לשרש] # וזו היא [מאחז"ל] אף על פי שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט אלא שבשעה שאדם מדבק עצמו [כשרוצה להקטיר קטרת] אין רשאי לערב בתוכה שום צורך הנאתו שח"ו פוגם במקום ההוא [הפנימי, ההיכל או קה"ק] אשר הדביקות שם שורה [בלי כל ההקדמות שהקדמנו קשה לקרוא, כי נראה שמשנה דעתו מרגע לרגע – קודם אומר שמצוה להביא, ואומר שיש דבקות מהשמים ודבקות מלמטה.

או שנאמר שנפרש לא לפי פשט, שמה שהאש יורדת מן השמים ומה שמצוה להביא מן ההדיוט זה לא באותו הקשר – אז לא תהיה בעיה בדבריו, אבל זה לא לפי פשט. שוב, אפשר לומר שאש מלמעלה ואש מן ההדיוט זה לא באותו הקשר, שיהיה זיווג ממש, אלא שכאשר אתה אוכל ושותה צריך להביא מן ההדיוט ואילו כאשר האשר יורדת מן השמים לא צריך לאכול ולשתות (ואצילי בני ישראל נענשו על "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", ולא צריך לערב). כך אפשר לפרש, אבל בסוף זה יהיה קשה לנו כי זה לא לפי הפשט.

הפשט הוא שעל המזבח צריך להביא את שתי האישים. רק שאנו ישבנו את זה שזה דווקא על המזבח החיצון, ששם יש באמת על דרך אכילה ושתיה ממש – "את קרבני לחמי לאשי", הקב"ה 'אוכל' שם, האריה יורד ואוכל את הקרבנות. במזבח הפנימי אין אכילה, ובמזבח החיצון יש אכילה. דווקא על הקרבנות כתוב "ריח ניחוח" – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

כשדברנו על ז' לשונות של הנאה אחד מהם היה נחת, ורצינו לומר איזה ווארט בדרך מליצה שעכשיו נשלים. יש "אלוף נחת", החבר הכי טוב של "אלוף עמלק" (של אדר) – כתובים בסמיכות. רואים שיש אחד שאלוף בקבלת נחת, והוא אחד מאלופי עשו הרשע. צריך להעמיק בנחת – אפשר להיות "אלוף נחת" של הסט"א. בכל אופן, למה אמרנו את זה דווקא ברגע הזה? כי עיקר הנחת – שאמרנו שזה חיצוניות הכתר – זה במזבח החיצון. אבא מקבל נחת ממה שהילד הביא לו, לא ממה שהוא השפיע – אם השפיע לא מקבל נחת, אלא ממה שהבן הביא לו. אז עיקר הנחת זה מהאש של ההדיוט, שעולה מלמטה למעלה ופועלת נחת-נחיתה ממעלה למטה, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". יש עוד הרבה לומר על "אלוף נחת", אבל נשאיר להזדמנות אחרת. יש אנשים, גם אצל חסידים, אלופים בנחת. שכל מה שהם עושים זה רק לעשות נחת רוח לרבי, דבר לכאורה הכי טוב, אבל הם ממש אלופים בזה – צריך להתבונן היטב, כשאתה רואה מישהו שהוא "אלוף נחת", מאיפה זה מגיע.

אז הוא אומר שהגשמי נקרא אש של הדיוט, וצריך להעלות הכל למעלה, אך בשעת דבקות אין רשאים לערב הנאת עצמו. אנחנו תירצנו הכל שזה קאי דווקא על הקטרת.] # והנה הם היו בדביקות גדול מאוד ולא היו רשאין לקרב לשם באש זרה ולכך נענשו וידוע שהדביקות מרומז בשם יין המשומר בענביו [קודם הדבקות היתה אש, וכעת אומר שהיא "יין המשומר בענביו"] # ולכך אמרו בגמרא שנענשו על האש זרה כנאמר בפסוק והוא משום הטעם שנכנסו שתויי יין [או שמפרש הפוך, מתאים לדרכו, או שהכוונה ש"שתויי יין" מנוגד ליין "המשומר בענביו" ולא לשתיה. בסוף ישתו גם אותו, אבל בינתיים זה משומר. כמו שאמרנו שיש דרגות שונות של הנאה, וככל שאתה עולה מה שקודם היה מותר ורצוי יכול להפוך להנאה עצמית שלילית, יש גם את הפן ההפוך – שלעתיד לבוא (אמא), הנאות שעכשיו איני יכול להנות מהן מבלי לפגום, בגלל רוח הטומאה שעדיין יש במציאות, כאשר "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" אוכל לקבל אותן הנאות, וזה שכר כל המצוות, "שכר מצוה מצוה".] והרמז על הדביקות הגדול המרומז ביין ולא היו להם להקריב במקום ההוא האש של הדיוט. וחד אמר על שהורו כו' גם כן כך שקאי על בהקריבם # אלא שמפרש מה היה האש זרה שפירוש הנאה גשמי כדלעיל [אחת הסיבות שרצינו להקדים את הסיפור, כי כאן מפרש ממש מתאים לסיפור על ר"פ מקוריץ:] ומפרש שהיו להם תענוג גדול מזה על שבאו על דבר האמת להקריב אש זרה כמו שבאמת הוא מצוה כנ"ל והיה להם תענוג מזה שכוונו האמת [מצוה להביא מן ההדיוט, בלי כל החילוקים – הם חושבים שאפילו לפני ולפנים יש מצוה להביא מן ההדיוט. אם הם היו בתכלית היראה, בהתפשטות הגשמיות, הכל היה מותר להם, הכל היה בסדר גמור. אבל הבעיה שלהם שהורו הלכה בפני רבם – שקבלו תענוג מזה שעלו על האמת. איך הרגיש אדמו"ר הזקן אחרי שקבלו את דעתו? אם עכשיו הוא ישמח ויקבל הנאה אז מישהו אחר יצטרך לחפש טעם להציל אותו... הם קבלו הנאה מזה שהם עלו על האמת.

מישהו עלה על האמת – מה הבעיה שמקבל הנאה? למה גזרו על ר"פ היפך-החיים? הוא היה צריך לדעת – גם נדב ואביהוא, אבל היו קרובים למעשה אז היה קשה להם לגלות זאת – ש"כל מה שעתיד תלמיד ותיק (ישראל בעל שם טוב) לחדש כבר נאמר למשה בסיני". אפילו אם חדשת מהעלם שאינו במציאות – זה מן, "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", רדל"א – צריך לדעת שהמן הזה, ה"לחם אבירים אכל איש", כבר נאמר למשה מסיני. אז אני לא זוקף טובה לעצמי. זה ממש פשט מה הבעיה. כשהאגלי טל מדבר על הנאה – לא מדבר על הנאה כזו בכלל. זה הפשט הכי פשוט – לא מקבל הנאה שחידשתי חידוש, אלא הנאה מעצם הדבר. לא שהוא חושב שאני חדשתי. למדנו פעם שהתענוג מעצם הדבר שומר את עצמך מהתענוג שגיליתי את אמריקה. אמריקה תמיד היתה שם – אפילו למי שחשב שהעולם שטוח. זה כבר נאמר למשה מסיני, זה באלף האורות (1000 = תלמיד ותיק = ישראל בעל שם טוב) שנתנו למשה. זה חלק מה"תורה חדשה". אז ממילא אינך זוקף את הזכות לעצמך, שזו ההנאה הפסולה. זה מה שכותב כאן "שהורו הלכה בפני רבן" –] וזו היה על שהורו הלכה בפני רבן [שלא הבינו שכל החידושים שלהם באים ממשה רבינו. יש מי שכותב זאת בפירוש (כנראה קדושת לוי), שלא הבינו שחידושיהם באים ממשה רבינו. נהנו מ"אש זרה אשר לא צוה אותם" – שחדשנו כזה דבר שאף אחד לא ידע, אפילו ה' לא ידע, "לא צוה אותם" (עם טעם מיוחד). ומה החידוש שלהם? שבכל מקרה צריך להביא אש מן ההדיוט.

למה הביא "שתויי יין" לפני זה (הפוך מהסדר קודם)? כי "שתויי יין" מדגיש את האש של למעלה, שלא היו ראויים לה, וה"הורו הלכה בפני רבם" יותר מדגיש את החידוש שלהם, להביא מן ההדיוט, וגם החידוש הזה היה עובר אם לא שזקפו את זה לעצמם והורו הלכה בפני רבן, כמה אנחנו גדולים, כמה כיף לנו שחידשנו כזה חידוש מופלא.] פירוש [שמחשבתם היא:] שהם עשו כך בדעתם קודם ששמעו מפי רבן וכוונו האמת ובאו לידי הנאה מזה ובשעת הדביקות לא היה להם לחשוב הנאתם כלל [זה עוד ביטוי מפתח, שהנאה פסולה היא 'לחשוב הנאתם'. יש הנאה בדרך ממילא, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית – כפי שנסביר תיכף עוד יותר – ויש שאתה חושב על ההנאה, אתה מרגיש. כמו שכתוב גם באהבת ה', "יש מי שאוהב". אם אני מרגיש עצמי אוהב, ש'אני אוהב אותך', זה ישות – 'יש מי שאוהב'.

אש מן השמים נקראת בלשוננו מודעות אלקית, אש מן ההדיוט זו מודעות עצמית. צריך להעלות את המודעות העצמית לקראת זה שתוכלל במודעות האלקית ותאכל על ידה. כשבאמת קורה התכללות זו יש לי אש על המזבח החיצון, וכעת שאני לוקח את הגחלת למזבח הפנימי זה בעצם כבר לא זה ולא זה – לא כתוב שבפנים יורדת אש מלמעלה, אלא "מקטר קטרת" – זו כבר מודעות טבעית, "מקטר קטרת" מעצמו. מה פוגם במודעות הטבעית? בקדש הקדשים הכהן נכנס פעם בשנה, הוא בסכנת נפשות, ואם יפגום במחשבתו הוא ימות. אבל כתוב בגמרא שהיו אומנים שאם היה צריך תיקון בקה"ק היו מכניסים אותם עם הפנים לקיר ושוהים שם שעות ארוכות ועושים את כל התיקונים. איך זה שכהן גדול יכול למות אם הוא לא בסדר שם, והפועל הזה – יהודי פשוט (מקוה שזה שם עבודה עברית...) – נכנס לשם ועושה מה שהוא רוצה, שוהה שם הרבה זמן. זה מלמד שאם הכהן הגדול יהיה כמו הפועל הזה – הוא לא ימות שם. צריך ללמוד מהפועל מודעות טבעית. לא שאין לו מורא – בטוח שלפועלים האלה היה קצת מורא של המקום – אבל אם היה להם ביטול במציאות לא היו יכולים לפעול (כמו שמסביר רבי הלל), לתקן את בדק הבית. פועל, מי שבונה – יש פה מישהו שהשתתף בבנית הישיבה? – זו דוגמה מצוינת שהאדם נכנס למודעות טבעית. מי שבמודעות טבעית הוא שמור, לא ימות גם בקה"ק, והכהן הגדול צריך ללמוד מהפועלים. מחד הוא בבטול במציאות, מכניס קטרת אחת בשנה ומכפר על כל בני ישראל, אבל באיזה מצב נפשי צריך להיות? מאה אחוז מודעות טבעית. תחלת המודעות הטבעית זה בהקטרת הקטרת על המזבח הפנימי. זה "מקטר קטרת", שהמזבח מקטיר את עצמו. זה תענוג כפול, הכל מודעות טבעית, כי הפעולה הזו של הזיווג בין המודעות העצמית והאלקית, שהאלקית אכלה את העצמית, קרתה בחוץ. אני לוקח את הגחלת אחרי ההתכללות הזו ושם במחתה. אגב, כל הסיפור הזה הוא סיפור של "מחתה" – אותיות "תמחה" (שייך לשבת זכור, כפי שדברנו). צריך שהמודעות האלקית 'תמחה'-תאכל את המודעות העצמית, ואחר כך האדם מגיע למודעות טבעית של לע"ל, ואז יכול להכנס להיכל להקטיר קטרת – "בחד קטירא אתקטרנא" – ואז גם לקדש הקדשים. (שאלה: למה הכה"ג צריך כזו דרך ארוכה ולפועלים זה פשוט? תשובה: לכן הבעל שם טוב אהב יהודים פשוטים – שלח את התלמידים הכי גדולים לראות את היהודי הפשוט, שכעת נמצא בקה"ק ואפילו לא יודע מזה, ועושה שם תיקונים; שאלה: איזה לימוד תורה הוא לפני ולפנים? תשובה: מה שלומדים עכשיו, אולי, 'כולי האי ואולי').

זה שלנעם אלימלך יש הרבה בירור הנאה זה כשמו – "נעם", אחד מ-ז הלשונות של הנאה.

יש פה ביטוי מאד חשוב, 'לא היה להם שמה לחשוב הנאתם'. מה שפוגם זה לחשוב את ההנאה – זה מוריד את הכל למודעות עצמית, כשאני חושב על הנאתי. אצל האגלי טל, כשהוא נהנה הוא לא שוהה לחשוב על ההנאה. זה "מפריד אלוף" – מוריד מאצילות. הרבי אומר שלתלמיד חכם אמיתי אין אף פעם זמן לחשוב, זה "זריזות במתינות" של הבעל שם טוב – מי שכל הזמן בפעולה לא יכול לחשוב על עצמו.

נחזור למה שאמר בתחלה, שהם חשבו שיגיעו לדבקות ומשה רבינו ראה שהם לא שייכים לזה. איך אני יכול לדעת שאתה לא שייך, אולי ה' בחר בך ויש לך התפשטות הגשמיות? משה רבינו קורא מחשבות – זה אפשר להאמין, שמשה רבינו, כמו הרבה צדיקים, מרגיש את המחשבה שלך – זה דבר שמתקבל על הדעת. משה מיד יכול לחוש שפלוני, אתה, חושב על עצמך. אתה שקוע בעצמך, יש לך בעיות. בעיקר משה רבינו רגיש לכך שכאשר אתה עושה משהו טוב אתה חוטא בסוף – חושב על עצמך כמה יפה עשיתי. כל שכן אם זה חידוש תורה הכי טוב. ברגע שאדם חושב על ההנאה שלו הוא לא שייך ל"לפני ולפנים" כלל וכלל. זה דבר שכמעט בלתי אפשרי לכולנו, "הלואי בינוני" – כמעט בלתי אפשרי שאחד מאתנו באמת יתגבר, יהיה פטור מ"לחשוב הנאתו". כלומר, הנאה עצמית בלי לחשוב את זה זה בסדר, אבל הפגם זה לחשוב על זה. יש פה הרבה הרבה יסודי יסודות בדברים האלה.

עד כאן הסביר את חטא נדב ואביהוא (הם היו כהנים, ואם היו נכנסים בלי להיות שתויי יין או להורות הלכה בפני רבם – זה היה בסדר, היו מגיעים לדבקות, אבל הבעיה שנכנסו עם "אש זרה" לפי שני הפירושים), וכעת חוזר למקטירי הקטרת בפרשת קרח:]# וזה עצמו היה חטא ר"נ איש שרצו להקטיר קטורת למען התקרב אל האור העליון לתקן נפשם אך שמשה ידע שהם אינם במדריגה זו # שצריך לזה בהירות גדול בלי שום הנאה עצמיות [שוב, הכל כאן זה הנאה, אבל "הנאה עצמיות" זה הנאה מעצמי, ולא הנאה טבעית-ממילאית, לא הנאה שכולה מביעה הודיה. אמרנו שאחד הפירושים הכי חשובים של "בינה עד הוד אתפשטת" זה שההודיה שומרת את השמחה. בשביל שלא תהיה מהשמחה "מינה דינין מתערין" – תוצאות שליליות, שבגללם צמים בה"ב אחרי החגים – מה ששומר אותה ("והיית אך שמח", "אך" זה לשון מיעוט, זה השמירה) זה התפשטותה עד הוד, שהכל בסוף יביע תודה לה', שאיני זוקף שום דבר לעצמי אלא רק תודה אין סופית לקב"ה. אז השמחה שמורה, מאה אחוז טהורה ושמחה באמת, "הדברים שמחים כנתינתם מסיני". אז זו לא הנאה עצמיות.]. לכך אמר להם קחו לכם מחתות פירוש ואז תבחנו אם תוכלו להיות במדרגה זו להתקרב בעבודה [והרמז שאמרנו כעת בדרך מליצה, שלקבל הנאה עצמית הוא הוא קליפת עמלק – פגם הדעת. המחתה זה "תמחה" – אם אתם יכולים למחות את זכר עמלק שבכם, אז אתם יכולים להכנס לפני ולפנים.

(שאלה: כזו מחשבה כדאי לסלק בבריחה או בהעלאה?) תשובה: זה מהדברים שכמעט לא אפשריים. אדם רק צריך להכיר בעצמו. למשל, אדם בתפלה וזוכה לאיזה השתפכות הנפש או בכי. כתוב במקום אחד שזה סכנת נפשות, שאם אדם מתפלל בדמעות מתוך התרגשות אמתית ופתאום מרגיש עצמו בוכה, ויש לו שמץ של מחשבה – איזה צדיק אני, כמה אני יהודי טוב – זה מסוכן ברוחניו. זה דבר שכמעט בלתי אפשר להשמר ממנו, אבל כל תורת הבעל שם טוב באה לומר שיש פה איזה גאון וברגע שמחדש חידוש גדול יש לו הנאה עצמית וזה פוגם. ההודיה היא קצת תיקון, אבל אם יכול להודות מיד זה שומר לכתחילה – לא צריך תיקון). מה הענין? כל דבר שזה חידוש בשבילי, היצר אוטומטי עושה שאני ארגיש את זה ואחשוב על זה. לא כל רגע אני בוכה, אז אם פעם פתאום באות לי דמעות בתפלה זה חידוש – חידוש לגריעותא כאן – ואז אני פתאום תופס את עצמי שקרה משהו שלא קורה כל יום, ואז זו פגיעה פאטאלית, כשאני שוהה בזה וחושב על זה. שוב, זו דוגמה של מודעות טבעית – אם זה היה טבעי, כמו לנשום אויר, אז האדם הבריא לא מרגיש וחושב 'אני נושם'. כל הזמן הוא נושם, וזה הדבר הכי טבעית. ככה זה ה'אידישע נאטור' בלשון החסידות, לשון רבי אייזיק. כל דבר צריך להביא אותו ל"מקטר קטרת", שכעת זה ביטוי שלנו לטבע היהודי, מודעות טבעית, שהמזבח מקטיר את הקטרת. הצדיקים הגדולים היו מעשנים מקטרת. כתוב בפירוש שהבעל שם טוב, או ההייליגע רוז'ינר, היו מעשנים את המקטרת היו מכוונים את כוונות הקטרת וכך היו ממתיקים את הדינים.

]. ובשביל זה הכוונה שכוונו עצמם לשמים אמר השם יתברך ברוך הוא לאהרן הרם את המחתות כו' כי קדשו # פירוש שיש להם קדושה לאלו המחתות מחמת שכוונתם היו לשמים אלא שלא היו במדרגה זו וכדלעיל ואת האש זרה הלאה [כאן הוא לא אומר בפירוש, אבל "את האש זרה" אותיות "אש זרה" – זה ווארט פשוט בלשון הפסוקים. כמובן שאלה שתי מילים שונות לגמרי, "אש זרה" ו"זרה הלאה". התיקון זה ללמוד זהר.] פירוש האש הדביקות שלהם ישאר למטה שלא ידבק עצמו שום אדם בזה הדביקות [שאף אחד לא ידבק בטעות שלהם, בדבקות הפגומה שלהם] לכך זרה הלאה למרחוק שלא יתקרב לשום אדם [כל זה היה להסביר כוונת רש"י בתירוצו לקושיא אם טפשים היו] וזה כוונת רש"י במ"ש הם חטאו בנפשותם # פירוש הם סברו שיתקנו בזה את נפשם [וחטא זה כאן במובן של טעות.] # והבן מאד ותרבה הדר והוד [את הביטוי הזה חפשתי – לא כתוב בשום מקום אחר, לא בספר הזה ולא בשום ספר. אין שום מקום בתורה הקדושה – לפחות מה שנמצא בתקליטור – שכתוב אפילו משהו דומה לזה. בדרך כלל הוד כתוב לפני הדר, וכאן "ותרבה הדר והוד". הרבי הרש"ב כותב בתער"ב שבשרש הדר זה חיצוניות הכתר והוד זה פנימיות הכתר. הדר זה ריבוי, כמו "ברב עם הדרת מלך", והוד זה פשיטות. ריבוי באמת הולך על הדר – "ותרבה הדר" – ומתוך זה מגיעים ל"הוד", תמימות מוחלטת. יש המון תענוג בביטוי זה, רק שלא נחשוב את זה לעצמנו יותר מדי. זה שמסיים ככה את התורה הזו זה משהו מופלא ביותר, כנראה שזו תורה מאד מיוחדת]:

ד. נעם אלימלך בהמשך קרח – "מכוונים מחשבתם להנות מהתענוג..."

לפני שנסיים, אמרנו שיש הרבה מקומות בנעם אלימלך לענין הנאה, אבל זה הכי חשוב מהכל – בגלל המורכבות שלו. בכל אופן נראה עוד שני דברים לפחות.

מי שיש לו את הספר, בהמשך פרשת קרח (עט, ד):

זהו דאמרינן בגמרא חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת פירוש שהיו שוהים שעה ומקשרים עצמם בדביקות. אחת פירוש בשביל אחת כנ"ל שיהא להם אחדות כביכול ברוך הוא # קודם התפלה רוצה לומר החיבור והקישור [זה גם קטרת] שיתדבקו בכביכול ברוך הוא על ידי מחשבתם הקדושה כדי שיפעלו על ידי מחשבתם הקישור כנ"ל # ושעה אחת אחר התפלה היינו אחר שנעשה החיבור והקישור ואחדות ביניהם היו שוהים שעה ומכוונים מחשבתם להנות מהתענוג שיש להבורא ברוך הוא בהתחברו בנו כנ"ל [זה משהו חשוב מאד, לכאורה ההיפך ממה שכתב. אמרנו שעיקר הפגם בהנאה הוא שאתה חושב את ההנאה, וכאן הם מכוונים את מחשבתם בשעה ששוהים אחרי התפלה, להנות מהתענוג.

רואים גם מה פירוש המלה הנאה. משבעת לשונות ההנאה אמרנו שהנאה זה לשון חז"ל ולא מקרא. כל לשון מקרא היא יותר מודעות טבעית. למה חז"ל משתמשים בהנאה? כי יותר מכל שאר הלשונות יש בה קבלת הנאה. לכן לא אומרים תענוג או נחת, אלא הנאה. כאן זה מודגש, יש כמה שלבים בביטוי – שמכוון את המחשבה, להנות, מהתענוג.

אבל איזה תענוג? בשיעור הקודם (בפורים) אמרנו שיש ארבע מדרגות – א) בטול במציאות, ב) חוית העבד את תענוג האדון, ג) "'לך לך' לטובתך ולהנאתך", הנאת הבן מתוך כוונה שהאבא יקבל מזה נחת. ד) שעשועים אמתיים, כמו חתן וכלה (אמרנו שזה שעשועי המלך בעצמותו). המדרגה השניה, שהעבד נהנה מהנאת האדון, זה מהמשך תרס"ו, אז אפשר לחשוב שזה חידוש חב"די, אבל זה מה שכתוב כאן במשפט אחד. שהחסידים שוהים לכוון את דעתם להנות מהתענוג של ה' בחיבור שלו בנו. לה' יש תענוג אין סופי, ויש ענין שאני אהנה מהתענוג שלו. זה דבר שלא דיבר עליו קודם בכלל. זה לאחר המעשה. כנראה שזה קשור למה שהזכירו קודם, שתענוג מה' – להנות מהתענוג שה' קבל מהמצוה שעכשיו עשיתי (כאן מדבר על תפלה, אבל אפשר לכוון לכל דבר) – זה שומר בסוף מנשיכת הנחש, מלחשוב הנאת עצמי. לכוון את המחשבה להנות מהתענוג שהקב"ה קבל מזה, מהתפלה שעה אחת או מהמצוה לשון צוותא או מלימוד תורה ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד". זה משפט שחשוב לצרף. זו עדיין המדרגה השניה, לא השלישית והרביעית, שהן או יותר למטה או יותר למעלה].

ה. נעם אלימלך חיי שרה – עבודת ה' בקטנות ובגדלות – יפי ובקורת עצמית

נראה עוד משהו, בפרשת חיי שרה. כאן מדבר על "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'", בתחלת חיי שרה. "בת מאה כבת עשרים לחטא", כמו שבת עשרים לא חטאה – בבית דין של מעלה – ככה בת ק'. "בת כ' כבת ז' ליפי" – בת שבע זה שיא היפי (שבמדה מסוימת זה עוד יותר חידוש, שזה עיקר היפי):

או יאמר דרש"י ז"ל מרמז בדבריו ללמד לאדם דרכי ה'. דהנה יש שני מדרגות בדרכי בני אדם. דהיינו אחד האדם בילדותו הוא מתחזק בלימודו ולומד בהתמדה [אומרים שכל ההתחלות קשות, אז זה עושה רושם שאם זה קשה זה גם הולך לי קשה. כמו שאדם מתחיל מקצוע חדש, עושה זאת קצת בעל כרחו – לכאורה אף אחד לא רוצה משהו חדש, יותר נח לו מה שמכיר – ולכן זה בא לו קשה, גם אובייקטיבית קשה וגם סובייקטיבית קשה. אבל כאן הוא כותב משהו אחר. שאם בחרת בחידוש, כמו שאדם חוזר בתשובה – עד כה לא טעמת את התורה, ופתאום טועם משהו חדש, אפילו שהוא כבר מבוגר – אז הטבע של האדם שכאשר מתחיל משהו חדש, שהוא רוצה אותו מאד, שיש לו בזה חשק, שהוא מתאמץ בזה המון דווקא בהתחלה. בדיוק כמו שרואים אצל בעלי תשובה. בדרך כלל בעל תשובה, גם הכי חכם, כל מה שהוא לומד זה בתוך שנתיים – אין לו הרבה סיכוי אחרי זה, מכל מיני סיבות. אבל בשנתיים הראשונות הוא כל כך מתלהב מהחידוש, ולוקח את זה במלוא הרצינות – הוא מאמין בזה ויש לו התלהבות בזה – שהוא מספיק המון. אחר כך זה כבר סיפור. זה נקרא התחלה. גם אומר כאן, שהאדם בילדותו – מתכוון גם לילד בחדר – שהתורה בשבילו היא משהו חדש, ואם יש לו מלמד טוב, שמלהיב אותו שצריך ללמוד תורה, וגם יכול לומר לו שיהיה גדול בישראל, מאור לעם ישראל, ואז יש לו המון התלהבות. כמובן שיש בזה הרבה מה שאחר כך יהיה "שלא לשמה", אבל עכשיו זה לכתחילה – זה מה שהוא רוצה לומר כאן. לא מביא זאת, אבל הרמב"ם אומר שזה דרך חינוך – חייבים להתחיל עם הנאת עצמו, פרסים וסוכריות, וכשאדם מתגבר הוא מואס בזה. היות שהוא בדרגה של מוחין שצריך למאוס בזה, אם הוא לא מואס בזה זה פוגם. זה מה שהוא כותב כאן, שהאדם בילדותו מתחזק ולומד בהתמדה.] והלימוד נקרא יופי [כשהולכים לת"ת ורואים ילדים בכיף לומדים תורה, תינוקות של בית רבן, זה היפי של כל העולם – אין לך דבר יותר יפה בעולם מ"גירסא דינקותא", לימוד תורה על ידי תינוקות של בית רבן, בתמימות, בשמחה. כנראה שאפילו אם צריך רצועה – צריך להיות שבסוף הכל יהיה שיא היפי. אם זה לא שיא היפי – לא צריך את הרצועה. רק אם זה עוזר ליפי.] שזה הוא היופי של הבורא ברוך הוא [למה של הבורא? כנראה על פי "כי בתורת הוי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" – בהתחלה "תורת הוי'" ואחר כך "תורתו". בדרך כלל מדייקים את המעבר ל"תורתו", אבל פחות שמים לב שבהתחלה זו "תורת הוי'", וזה היפי של ה'. אחר כך "ובתורתו יהגה", אבל בהתחלה "בתורת הוי' חפצו".]# וכאשר האדם בא בשנים דהיינו מעשרים ולמעלה [מסתמך על דברי האריז"ל שבגיל עשרים אדם מקבל מוחין דאבא – אז יכול למכור בנכסי אביו – שזה שלמות ההתבגרות בבר-מצוה מקבל מוחין דאמא, ובגיל עשרים מוחין דאבא. מובן מכאן מה ההבדל, שמוחין דאמא לא שוללים הנאה עצמית, אבל מוחין דאבא – בטול – זה כבר שולל הנאה עצמית. זה כמו ההנאה ברמב"ם, שאז כבר לא צריך סוכריות, אלא אהבת האמת מפני שזו האמת.] שאז שכלו של אדם מתגבר לדעת את ה' [הדיוק ב"השכל מתגבר לדעת את ה'" הוא שמה שלומד תורה בחשק, בילדות שלו, זה לא נקרא לדעת את ה'. בגיל עשרים יש מוחין דאבא, "כלם בחכמה אתברירו" – זה עושה בירור, שהוא מתחיל להיות רגיש לפגם של המודעות העצמית שלו. בדרך דרוש אפשר לומר "אשר בתורת הוי' חפצו", "ובתורתו" – יותר גבוה משם הוי', אלא העצמות – "יהגה יומם ולילה", שזה לדעת את העצמות.]. אזי הוא מתחיל לפשפש במעשיו ורואה בהם אם נעשים כהוגן לכבודו יתברך באמת [ברגע שכל מגמת האדם לדעת את ה', אז בכל מה שלומד ועושה בחיים בוחן אם זה הכל לכבודו. ידוע הביטוי המפורסם של רבי נחמן, להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו. כאן לא כותב למעט בכבוד עצמו, אבל בוחן אם כל מה שאני עושה זה בטהרה להרבות בכבודו.

יש כל מיני פירושים ב"לשמה" (כמו שהארכנו בספר חתן עם הכלה), אבל כאן זה פשט. במה שפתחנו עם הסיפור שהוא קבל הנאה, אז חוץ ממה שמישהו אמר – וחזקנו את זה – שיש זחיחות דעת, זה לא עיקר הווארט. זה כמעט אותו דבר, אבל נדייק – הבעיה שיש לו איזו התפארות, שיש בזה קצת כבוד עצמו ולא טהור לכבוד ה'. זה שיהיה טהור לכבוד ה', ושאני אקבל הנאה במודעות טבעית, או שאזכה גם למדרגה הזו של קבלת הנאה ממה שלקב"ה יש תענוג (כנ"ל) – זה ודאי בסדר. אבל אם בהנאה שלי יש קצת התפארות, שהתורה היא קצת לכבודי, קצת על מנת שיקראו לי רבי – זה יותר חיצוני, יש בזה המון דרגות של חיצוניות – זה ודאי משהו שלילי. בשנים הראשונות של האדם אי אפשר לצפות ממנו שיהיה נקי. אדרבה, היפי שלו הוא שהוא לא נקי מזה – זה החידוש. זה היפי של הבורא, היפי של הילד הקטן. לא דורשים ממנו שום נקיות. (מה היפי?) אולי זה כמו נקודת חן – זה פגם, אבל יפה. התענוג של ה' זה כמשל הצפור המדברת של המגיד – שאחד שלא שייך בכלל גם מדבר, זה  התענוג האין סופי של ה'.

נמשיך:]. ורואה ומבין בעצמו שלא יצא ידי חובתו כלל בשום עסק תורתו ומצותיו שעשה ולמד עד הנה [זה עוד פירוש של "ובתורתו יהגה", היינו שהוגה בתורה שלו ומבין שכל מה שלמד לא שוה שום דבר, לא יצא ידי חובה. קודם היפי שלו הוא "אשר בתורת הוי' חפצו", אבל כשמתבגר "ובתורתו יהגה יומם ולילה" – כל פעם מוצא איזה פגם.] ומבין שחיסר וחטא בהם דהיינו שלומד לאיזה פניה [מלה חשובה, אולי הכי חשובה כאן, שחוזרת כמה פעמים בספר. כל פעם הנאה עצמית היינו פניה (יש מקום בספר שכותב כך בפירוש, כמשוואה, שכל פעם שאני אומר הנאה עצמית זה מה שקוראים פניה לגרמיה, כהגדרת הנפש הבהמית בפרק א' בתניא שעושה לגרמיה). לכאורה פשיטא שהאגלי טל לא התכוון לפניות כשדבר על הנאה. או, זה לא פשוט, שאם מדובר בקטנות מוחין האדם גם לא מסוגל להבין מה זו פניה. בשביל צריך להגיע לבעל שם טוב, שילמד אותי מה נקראת פניה בכלל.

ככל שהוא מלמד אותי יותר מה זה פניה, התענוג נעשה יותר אלקי, תענוג עצמי אמיתי. מה יוצא כאן מכל הסיפור שלנו? שכל החיים זה לשלול הנאה ולעשות הנאה. עיקר הווארט, שמי שחושב שכל החיים זה רק לשלול הנאות – הוא מסכן נורא. ככל שאתה שולל את ההנאה השלילית אתה ראוי לחוות את התענוג האלקי האמתי. זה הענין של ארץ ישראל, "ארץ החיים", שהיא ארץ התענוגים – כל התורה כולה. (יש כאלה שנהנים לבטל הנאה) גם טוב. אם עיקר ההנאה שחושב על זה, שבטל ההנאה, זה פגם – זה שחושב שהוא צם, אצל חסידים זה פגם הכי גדול. מוטב לא לצום מאשר לקבל הנאה מזה שצמת. זו הסיבה על פי פשט למה חסידים היו נגד סיגופים – הגאוה שבאה בגלל הסיגופים. זה גם מסביר למה "אין כלל שאין בו יוצא מהכלל", כמו רבי צדוק שצם נגד דעת כל חבריו, שידע בנפשו שיכול לצום בלי גאוה. כמה שנעם אלימלך מלא הנאה אלקית, ושלילת הנאת עצמו, יש בספר הזה גם קצת סיגופים – מה שמראה על העבודה העצמית שלו.] או להתפאר או באיזה אופן אחר להנאות עצמו [כל זה נקרא 'הנאות עצמו', "פניה או להתפאר או באופן אחר להנאות עצמו", ואז כשיש לו מוחין דגדלות –] ויחרד האיש ומתחרט על הקודם ומתחזק לתקן עצמו בכל מעשיו ולמוד התורה שיהיה הכל שוין לטובה [כלשון רש"י על "שני חיי שרה", אחרי "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", לשון שבחב"ד גם מאד מדגישים אותה, שזו מדרגה יותר מכל פרט בפני עצמו, שזה עיקר המוחין. "עשרים שנה" זה יחיד ו"שבע שנים" רבים, ועוד יותר התכללות זה "כולן שוין לטובה". מה "לטובה"? טוב ה', הכל רק] לשמו יתברך ויתעלה ולא להנאת עצמו [פניה והתפארות וכיו"ב]. והנה ידוע דאיתא בספר הקדוש חובת הלבבות [העקרון שאמרנו קודם, שתחלת החשק בהתחלה:]. אין לך חסידות כתחילתו [המשלים את מאמר חז"ל "כל ההתחלות קשות", שממנו משמע שהקושי גם מצד הגברא וגם מצד החפצא, אבל כאן יש מאמר אחר של החסיד:] כי כל דבר בהתחלה ראשונה נעשה בחשק ואימוץ רב בכל התאמצות האפשרי [זה בדיוק רואים אצל בעלי תשובה אמתיים, זה כל ישראל – המשיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא, כולם ירגישו ויזכו לזה. יוצא מכאן שכדי לשמור על זה צריך "כל ימיו בתשובה", לעשות תשובה על תשובתו. מי שעושה כל הזמן תשובה על תשובתו יכול לשמור על החשק של ההתחלה, של החסידות.]. וזה שפירש רש"י ז"ל בת ק' כבת ך' לחטא רוצה לומר כמו כשהיתה בת כ' שאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשיו ומוצא בהם חטאים [וזה ה"לחטא"] שחיסר בעובדתו יתברך שמו ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה ראשונה כנ"ל [יש ההתחלה של גיל עשרים]. כך כשהיתה בית קו"ף היתה גם כן במדריגה זאת [זה פלא, שהוא אותו בעל תשובה בגיל 100 כמו בגיל 20. גיל 20 זה הזמן שהאדם מתחיל לתפוס "איכה", איפה אתה בחיים. בדרך כלל זה מחזיק מעמד קצת זמן, וכאן זה החזיק כל החיים. הפירוש הזה דומה לפירוש המפורסם של הצ"צ שאמר לרבי הרש"ב על אברהם אבינו, הבעל של שרה, כאשר הרבי הרש"ב בקטנותו בכה לסבו למה ה' התגלה לאברהם ואלי לא. הוא ענה לו שיהודי שבגיל 99 מבין שעדיין צריך למול את עצמו – ראוי וכדאי שה' יתגלה אליו. כאן רואים ששרה עולה על אברהם, שאצלו היה בגיל 99 ואצלה בגיל 100 – זה ששרש אמא עילאה קצת יותר גבוה משרש אבא עילאה, וממילא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", החל מ"גרש את האמה הזאת ואת בנה" וכו'.]# ובת כ' כבת ז' ליופי. הוא גם כן על דרך הנ"ל דהיינו בלימוד צריך גם כן להיות התפישה מרובה להגות בתורתו הקדושה כמו בעודו בילדותו בשנים הרכים. והצדיק הזה שמתנהג עצמו כך כנ"ל זוכה לחיים הנצחיים [קודם כל, כאן הווארט שצריכים לזכות לחיים נצחיים. נאמר מאמר מוסגר: אפשר לחשוב שיש קופי-רייט, זכויות שמורות, לרבי מליובאוויטש על הביטוי "חיים נצחיים", אבל חוץ מזה שכתוב כאן זה נמצא גם בלקוטי מוהר"ן. יש פעם אחת בתניא, אבל יש בתורה כא בלקו"מ (עוד כמה תורות, אבל שם העיקר) שכולה על חיים נצחיים. זה מאמר מוסגר.]#

בכל אופן, הפסוק הזה של "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה", ש"כולן שוין לטובה", זה שזכתה לחיים נצחיים, וזכתה לכך על ידי עבודה זו. זה ש"בת ק' כבת כ' לחטא" אני מבין שכל הזמן מפשפש במעשיו, אבל לעניננו  יותר חשוב הווארט השני. הרי אמרנו ש"בת ז'" זה יפי של קטנות מוחין, שלא יודע לפשפש במעשיו, לא יודע להבחין שיש לו פניות, ודווקא בזה אני משבח "בת כ' כבת ז' ליפי", שזה עיקר היפי, שנשאר עם חשק הלימוד כבילדותו. זה מקור מצוין בשביל האגלי טל – לא יכול להיות משהו יותר טוב בשבילו בהקדמה מהחידוש הזה. רואים כאן מהקצה אל הקצה – מצד אחד הוא שולל הנאת עצמו. תענוג הבורא הוא ודאי לא שולל. אפילו אם התענוג יתבטא בגופו – כמו רבי נחום מטשרנוביל שהשמין מעניית "אמן יהא שמיה רבא", שעל זה הרבי מדייק בשיחה ש"התורה על הרוב תדבר" ש"מצוות לאו ליהנות נתנו", אבל רבי נחום הוא שונה. תענוג זה לא מדובר לכולם. מה שהכי קרוב לאגלי טל זה מה שכאן כותב בסוף, "בת כ' כבת ז'".

נסיים, כדי להבין הענין של רבי נחום מטשרנוביל לעומק, בעוד סיפור מפורסם עליו: כשהוא הגיע פעם ראשונה כאורח עני לבעל שם טוב – הוא היה מגיד נודד, שעובר מעירה לעירה ודורש, והגיע לבעל שם טוב עוד לפני ההתגלות שלו. הסיפור הזה גם כאן, בתורת שלום.

אחד מיסודות החסידות שצריך לדעת איך עובדים את ה' גם בגדלות מוחין, אבל עיקר החידוש של החסידות זה איך עובדים את ה' גם בקטנות מוחין. את זה אף אחד לא הסביר. גם האריז"ל – רק שלל את הקטנות. אבל זה שיש עבודה בקטנות, ויש בזה אפילו מעלה – "נער ישראל ואהבהו", "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". כמו שאנו מסבירים תמיד  שיהודי פקח – כל אחד – צריך להבין שעכשיו אני יכול לעשות נח"ר לה' שלא אוכל לעשות כאשר אגדל יותר, ואם גם כואב לך משהו צריך לדעת שעכשיו שכואבת לי האצבע אני יכול לעשות תענוג ונחת לה' יותר מאשר עוד רגע כשלא יכאב לי, זה יסוד היסודות.

נאמר עוד משהו: יש איזה חדר בירושלים שכאשר נכנסים שם כתוב על הלוח ש-ישראל = אמת ועוד יפי (חדר מיוחד, כדי לחפש...). אמת זה 21 ברבוע ו-יפי זה 10 ברבוע, ו-ישראל זה מספר ראשוני אך מתחלק לשני רבועים, תכלית ההתכללות. אמת ויפי זה שתי העבודות כאן – אמת זה "בת כ'" ו-יפי זה "בת ז'". יפי זה הקטנות, ואז אין בקורת. גדלות מוחין זה חוש בבקורת עצמית. לא דורשים מילד קטן בקורת. לא רק שלא דורשים מילד קטן בקורת, אלא במדה מסוימת שוללים זאת ממנו. אם רואים שהוא בעל בקורת – זו תכונה שלילית אצל ילד קטן, כי מן הסתם לא מפעיל את זה נגד עצמו, אלא רק מעביר בקורת על אחרים. יש טבע כזה של ילדים שמהגיל הכי רך יש להם בקורת לומר כל הזמן, וזו תכונה שצריך לשרש. כדי לשרש את הבקורת על האחרים כדאי גם לשרש את הבקורת על עצמו – לזרוק את התינוק עם המים (שבדרך כלל לא טוב לעשות כך, אבל במקרה הזה בילדות כך צריך, מוטב שלא תהיה שום בקורת מאשר שתהיה בקורת על אחרים). זה כלל גדול בחינוך. אבל כשאדם הוא כבר מבוגר, כל הבגרות שהוא כן יכול להפעיל בקורת – נגד עצמו. זה נקרא אמת, זה "בת ק' כבת כ' לחטא", שזה הבקורת העצמית. לכן כתוב "ויהי ערב ויהי בקר" – קודם ערב, ערבות, קטנות. יש שער בסוד ה' "קטנות קודם לגדלות". אבל ערב זה ערבות, "בת כ' כבת ז' ליפי", שזה ערב. אחר כך "בת ק' כבת כ' לחטא" זה "ויהי בקר" – לשון בקרת. בסוף הכל זה "יום אחד".

אבל שוב, עיקר החידוש, הווארט של הבעל שם טוב, בנעם אלימלך הזה – וזה האגלי טל – זה ראשית הלימוד. כמובן שכל הזמן, כמו שאמרנו, שוללים הנאה ומאמצים הנאה אחרת – הכל לכבוד ה'. צריך לומר שהיכולת לעבוד את ה' גם בקטנות וגם בגדלות זה חיים נצחיים. מות זה שאתה נשבר. נאמר בצורה הכי פשוטה – כל מי שנשבר הוא מת (השבירה זה מיתת המלכים). אדם שלא נשבר לא מת. מה שובר את האדם? שנופל לקטנות, כמו הסיפורים של הבעל שם טוב. מי שנופל לקטנות נשבר לו, אבל מי שנופל לקטנות ולא נשבר – חי חיים נצחיים. בסיפורי מעשיות יש גם – זה החיים הטובים של הבעטלר השני. בכל מצב הוא מבסוט. זה גם התם של רבי נחמן. החכם של רבי נחמן יורד לשאול תחתית, והתם חי חיים נצחיים. הוא לא מת שם – הוא ממשיך לחיות. זה ה"כולן שוין לטובה" – שקטנות זה טוב וגם גדלות זה טוב. זה אחד הפירושים של מדת ההשתוות של הבעל שם טוב – אם אני בגדלות זה ודאי טוב, וגם אם אני בקטנות זה טוב. אפשר להשיג הישגים ולעשות נח"ר לה' בקטנות מה שאי אפשר בגדלות. אז כולם שוים לטובה – זה החיים הנצחיים.

נספר את הסיפור: רבי נחום מטשרנוביל כאברך צעיר ועני (היה עני כל החיים, לכן פשיטא שהשמין מענית איש"ר, כי לא היה לו אוכל) הגיע לבעל שם טוב, ואשתו של הבעל שם טוב ראתה שהוא עני הגון – היה לה 'חוש'. היא אמרה לבעלה שהגיע עני הגון וצריך לכבד אותו. זה היה לפני שבת. הבעל שם טוב נגש אליו, היה לו מן מעיל של פרווה או משהו כזה – היה חורף שם, קור אימים – והתחיל לקרוע ממנו את המעיל. הרבנית, שרחמה על העני הזה, וגם הרגישה שהוא עני הגון, התפלאה מה בעלה עושה. היא התחילה להתלונן בקול, מה אתה עושה לו?! הוא לא שמע בקולה. אחר כך הגיע הקידוש. גם אצל הבעל שם טוב לא היתה עשירות – היתה לו כוס אחת מזכוכית. אחרי שהוא קדש הוא כבד את האורח לקדש על אותו כוס. לאורח כנראה גם היה קצת חוש בבעל שם טוב, אז הוא רעד – כל כך רעד ופחד שכאשר לקח את הכוס ידו רעדה והכוס נפלה ונשברה. הבעל שם טוב התחיל לצעוק עליו – למה שברת לי את הכוס?! כל הסעודה הבעל שם טוב צועק עליו למה שברת לי את הכוס. הרבנית אמרה – בסדר, כוס, נשיג עוד כוס, למה אתה מענה אותו? בסוף הבעל שם טוב אמר לרבנית – הוא מתכוון לקחת לעצמו את כל הגן-עדן.

כך היה הווארט של הבעל שם טוב, ואיך זה קשור לכך שהשמין מענית איש"ר? מה זה שרוצה את כל הגן עדן לעצמו? שרוצה את כל התענוג האלקי שבעולם. שכל התענוג האלקי יהיה אצלו. זה שהוא עני מרוד לא משנה לו שום דבר, ואדרבה – אולי זה עוזר. העיקר כאן זה העוה"ב – רוצה את כל העולם הבא לעצמו. אחר כך הבעל שם טוב הבטיח לו שכמו שאתה הולך בשלג בלי לבוש מתאים, הילדים שלך כבר ירכבו במרכבות של כסף. אבל כדי לבטל אצלו את הרצון שלו לגזול מכל עם ישראל את כל הגן עדן, שהכל יהיה רק אצל עצמו, לכן עשה לו מה שעשה לו לחנך אותו. מכאן – מהסיפור הראשון והסיפור האחרון – אפשר ללמוד שבירור התענוג האלקי ובירור ההנאה שייך באופן מיוחד לרבי נחום מטשרנוביל. זה שלא כולם ככה זה אומר מה שהרבי אומר, שהתורה על הרוב תדבר.

לחיים לחיים.

ו. השלמות לפורים – הכרזת המלכות ומענות ראויים

בפורים חדשנו משהו שאפשר לזכות בו את הרבים, בינתיים זכיתי מישהו שכל הזמן אומר לי "יחי המלך". שני חידושים.

הראשון, שאם מישהו אומר לך "יחי המלך" תענה לו "המלך לעולם יחיה". מי אמר זאת? נחמיה אמר למלך פרס, ארתחששתא המלך, כאשר בקש ממנו לבוא לירושלים. [אמרנו בשבילך, שכל מי שאומר "אם על המלך טוב" מתכוון למלך פרס – זה נאמר שמונה פעמים בתנ"ך, כולם למלכי פרס, כולם בשושן הבירה, זה איזה מין נימוס פרסי]. נדגים את זה: תאמר לי – יחי המלך, "המלך לעולם יחיה" (זה רק כדי שיהיה בפועל ממש). מתי עושים כזה דבר? שמישהו אומר משהו ועונים לו בנוסח קבוע? בקידוש לבנה. מתחיל "יחי" ונגמר "יחיה", איזו סגירת מעגל. יחי יחיה – יחסית זכר ונקבה, הפונה הוא הזכר והעונה הוא הנקבה – עולה הנאה. אנחנו מדברים כאן על ה הנאה, אז יש תיקון מאד גדול של ההנאה – זיווג של יחי-יחיה. כתוב שחיים בכלל זה תענוג, "כי עמך מקור חיים", מקור כל התענוגים. אבל לא הייתי עושה את זה בכלל רק בשביל זה, העיקר הגימטריא של הכל. יחי המלך = ענג. יחי המלך המלך לעולם יחיה = 427 = ז"פ הנאה (שבע לשונות הנאה), ז"פ יחי יחיה. ככה כוללים ומתקנים את שבע לשונות ההנאה. זה משהו בטוח מן השמים.

החידוש השני, שהיה פחות טוב, אבל גם טוב: פעם אני זוכר, כשהישיבה עדיין לא היתה פה, מישהו אחרי תפלת ערבית הכריז ג"פ "יחי אדוננו", והיו כמה חבר'ה שהתעצבנו וצעקו עליו (זרקו עליו אבנים, או לא יודע מה). התיקון לזה, משהו פשוט מאד שגם קשור לקידוש לבנה. קודם נספר ווארט, שאחד מגדולי החסידים – ר' יהודה חיטריק (שכתב את כל הסיפורים, שנפטר לפני זמן לא רב בגיל 100 בערך, מהזקנים של חב"ד), נאמר דבר בשם אומרו – היה אומר אחרי ג' תמוז שאחרי "דוד מלך ישראל חי וקים" אומרים "שלום עליכם – עליכם שלום", כי היום אפשר להפגע מזה שאומרים ג"פ "דוד מלך ישראל חי וקים", "יחי אדוננו", צריך אחר כך להרגיע את הרוחות ולראות שלא פגעתי בך. ברוח זאת, אם מישהו אומר יחי ואתה עוד לא במדרגה הזאת, העצה-התיקון זה שתבוא לעמוד – אפשר לעשות את זה גם לכתחילה, גם עכשיו אחרי ערבית – להכריז בקול, כמו בקידוש לבנה, "דוד מלך ישראל חי וקים". נראה מה אנשים יגיבו.

לחיים לחיים, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

מי שצריך ברכת המזון, ואחר כך נתפלל ערבית. תוך כדי ברכת המזון נשיר עוד הפעם את הניגון של הרבי ר' אלימלך. אל תקשיבו – רק תברכו.

ז. התייחסות לקטנות ולבקורת עצמית – מחלוקת אדמו"ר האמצעי ורבי אהרן מסטרשליא

עוד ווארט חשוב להוסיף לגבי מה שדברנו על הגדלות והקטנות: ידועה המחלוקת בין אדמו"ר האמצעי לר' אהרן מסטרשלא, לגבי הבקורת העצמית. כל קונטרס ההתפעלות הוא שאדם צריך להעביר על עצמו בקורת נוקבת, לבטל כל אש זרה (עליה דברנו) – שזה פולחן עצמי. לכן צריך בקורת נוקבת על עצמו, ובזה חולק בתכלית על רבי אהרן שהיה חברותא שלו – ואדמו"ר הזקן קרא להם "דורשי יחודך". קראנו לישיבה דורשי יחודך לעשות שלום ביניהם, ידוע שרבי אהרן מסר את הנפש על אדמו"ר הזקן במאסר, והיה המצביא של כל החסידים. בכל אופן, הנשיאות עברה לאדמו"ר האמצעי. ר' אהרן גרס שלא צריך בקורת נוקבת, אלא לסמוך על זה שהדברים יתבררו מעצמם. זו עיקר המחלוקת ביניהם בעבודה. כלומר, ר' אהרן היה יותר בגישה שדומה לחסידות פולין, שאפשר להתלהב בלי להעביר בקורת על ה"אש מן ההדיוט", ולאדמו"ר האמצעי היתה הרבה בקורת על ה"אש מן ההדיוט". זה ממש מה שדברנו.

לאור מה שהסברנו, כפי שהסברנו כמה פעמים, שזה לא שאדמו"ר האמצעי (וחב"ד, שזה מוחין) לא מכיר בחידוש הגדול ביותר של הבעל שם טוב – עבודת ה' בקטנות (שאפשר לעבוד ה' כך גם מה שאי אפשר בגדלות) – ודאי שלא מתכחשים לזה, ח"ו. אלא חוששים שאדם מתוך זה עלול להרפות מעבודת ההתבגרות ולהשלים מזה שהוא בקטנות – שישאר כל החיים בקטנות. זו הבקורת נגד נגד-הבקורת. זה כמו שכתוב בפירוש בחסידות שהורים שיש להם ילד קטן ומשתעשעים דווקא עם הילד הקטן ויודעים שכאשר יגדל לא ישתעשעו איתו כמו שהוא קטן, אף על פי כן אם ח"ו מישהו יבוא ויאמר שיש פטנט להשאיר אותו תינוק כל החיים הם יתקוממו ויבכו וכו'.

זה הווארט החב"די, שצריך לגדול. זה קשור למה שדובר הרבה פעמים, שיש טועים אצל הבעל שם טוב ללא הביאור החב"די, שמה שהבעל שם טוב כל כך אהב יהודים פשוטים וקרב אותם בהיותם פשוטים – שהבעל שם טוב רצה להנציח אותם כפשוטים. לכן מודגש בספורים, כמו שמסורים לנו רבי מרבי, מהבעל שם טוב דרך המגיד, שכל פעם שהיה יהודי פשוט – כמו התם של רבי נחמן – הבעל שם טוב דאג גם שיגדל. התם לא נשאר תם – טפש בלשון הירושלמי – אלא גדל ונעשה שר וגדול. רבי נחמן לקח את זה מהסבא-רבא שלו, שיש הרבה סיפורים שהבעל שם טוב לקח יהודי פשוט, תם, עוד לפני ההתגלות שלו, והשקיע בו שנים כדי שבסוף יהפוך לגדול בתורה. מאד מאד חשוב לדעת את זה, מה הרצוי האמתי.

כמו שדברנו שאפילו כאן יש כאלה – היה שיעור של מישהו שלא נזכיר את השם, אולי קיימים עוד כאלה שיעורים, יש ראש כזה שצריך לעשות שיעורים ליהודים בלי כפות, וח"ו שיתחיל ללבוש כפה כי זה פוגם בשיעור. זה שמלמדים אנשים בלי כפות זה מצוין, אבל זה שיש עקרון להנציח את זה – זו בעיה. יש אומרים שמישהו אמר שזה נשמות דתהו, ואם ילבש כפה זו ירידה במדרגה – הופך לתיקון – אז צריך שישאר בלי כפה ויזמין אותנו לתת שיעור. אולי זה קצת מוגזם, אבל יש כזה דבר. זה להקצין את הטעות של הנצחת הקטנות. לכן צריך ללמד חסיד מה זה גדלות, מה זו בקורת עצמית רצויה, ואם אתה שייך לבקורת עצמית ולא עושה את זה – אתה מביא אש זרה. זה מה שכותב כאן, כפי שניסינו להסביר, שמה שיכול להיות בסדר במזבח החצון לא בסדר במזבח הפנימי וכ"ש לגבי קדש הקדשים. כל כהן שמכבד את עצמו – עיקר כבוד הכהן, בלי כבוד עצמי, זה שיזכה להקטיר פעם אחת את הקטרת. כל הכבוד שעבדו במזבח החצון, אבל עיקר השאיפה היתה להקטיר את הקטרת בהיכל. השאיפה להיות כהן גדול ולהכנס לפני לפנים אולי לא היתה שייכת לכולם. זו השלמה חשובה לנושא.

ח. סגולת הכנה לפסח בקלות ובשמחה – לשיר "אחד מי יודע" בניגון של קרלין

חשבתי: יש סיפור שאדמו"ר הזקן היה מתפלל מאד באריכות – עוד צדיקים, אבל במיוחד הוא – את התפלה הראשונה של ראש השנה, בליל ראש השנה. בתפלה הזו היה מכוון את כל הכוונות מראש השנה עד סוף שמח"ת, כי כתוב שכל חגי חדש תשרי הם תיקון חטא עץ הדעת שהיה בראש השנה. מי שיודע לתקן את זה בסוד "באותה אשה, באותו זמן וכו'", ממילא מתקן הכל בר"ה – שאז זה קרה. אם לוקח זמן – זה כבר לא אותו דבר. כך היה מתקן את כל החגים עד הסוף, והעיקר זה הסוף. כנראה שלפני פסח לא נהיה כאן, לפני התכנית, אא"כ תהיה הפתעה. יש הכנות לפסח, וכל הבעלים כאן צריכים לעזור לנשים שלהם קצת (אני לא כולל את עצמי בזה..., אבל "התורה על הרוב תדבר", לא בגלל שאני לא רוצה לעזור, אני רק לא רוצה להוציא נדר מהפה). דברנו גם קודם, שהאשה עלולה להכנס ללחץ. אם אתה לא נשוי יש מצוה לעזור לאמא שלך. לעזור לאמא בהכנות לפסח זו גם סגולה להתחתן, מתוך כוונה ורצון שתוכל לעזור לאשתך לעתיד. אבל כדי להקל על הכל, כדאי כבר להיות אחרי זה. המחשבה הכי מקלה זה שכבר אחרי זה, הכל נגמר. צריך להכנס לראש שמכוונים הכל בבת אחת, ואני כבר אחרי זה. לכן הסגולה להכנות לפסח בקלות (אחד הספרים בתכנית המגירה זה ספר סגולות, עכשיו נחדש סגולה חדשה, בגלל שיש לנו כאן כינור) – הכנות בכיף, שהכל יגמר, שאנחנו כבר אחרי זה – זה לשיר "אחד מי יודע", כי את זה שרים בסוף הסדר. כל ההכנות הן כדי להגיע לסדר, אז כדי להקל, שכבר הסדר נגמר – הסגולה, וזה גם עם ילדים בחדר וגם עם כולם – לשיר "אחד מי יודע", אבל בניגון מיוחד, הניגון של קרלין. גם אם אתה לא מכיר, תוכל ללמוד תוך כדי, כי חוזר על עצמו הרבה.

נסביר עוד משהו: בסידור של אדמו"ר הזקן לא כתב "אחד מי יודע", לא כתב את הפיוטים בכלל. אבל יש הגדה אחת של פסח עם מאמרי אדמו"ר הזקן ושל רבי אהרן מסטרשלייא – זו הגדה חב"דית, אבל עם מאמרים של שניהם – והנוסח כמובן של אדה"ז, אבל בסוף יש את הפיוטים בדפוס הזה, שמאד מומלץ. מה זה שייך לעניננו? למה אדמו"ר הזקן השמיט את הפיוטים, גם בשבת וגם בפסח? כי הפיוטים זה עבודת ה' בקטנות, זה יפי. מדי פעם הרבי המהר"ש היה אומר את זמירות שבת – כך כתוב. ידעו בעל פה את הזמירות, לא היה צריך לראות בסידור. החסידים הראשונים ידעו את כל הפיוטים בעל פה, בטח אחד מי יודע – שקל ללמוד בעל פה. מדי פעם, כשזה היה ספונטאני, היו שרים את זה. לכן יש ניגון מיוחד של הרבי המהר"ש על "לבי ובשרי" – זמירה של האבן-עזרא לליל שבת (הפיוט היחיד שהחת"ס היה אומר לפני הקידוש, ואמר שזה הכי חשוב מהזמירות של שבת; חוץ מאיך שהרבי מהר"ש היה שר יש עוד ניגון יפהפה לזה). "בת כ' כבת ז'" זה כל זמירות שבת והפיוטים אחרי ליל הסדר. מתי לומדים את הפיוטים בעל פה? בת ז'. בכל אופן, כדי לא לשקוע בקטנות – החשש של המוחין, שלא שוללים קטנות אבל לא רוצים להנציח (רק אם אתה נופל) – לא מדפיסים בסידור (לא מפילים אותך). אבל היות שטבע העולם שנופלים, ויש אפילו כיף בליפול – נפילה זה דבר נפלא ביותר, "גל עיני ואביטה נפילות מתורתך" – זה הענין של הפיוטים. לכן דווקא בהגדה זו של פסח, שיש את ר' אהרן, מתאים – לשיטתיה – שיהיו גם הזמירות. בהגדה אחרת, שאין את ר' אהרן, לא צריך להיות פיוטים.

בכל אופן, הרבי עצמו שר את "אחד מי יודע" בניגון אחר, לא של קרלין. נאמר עוד משהו שחשוב לדעת: רוב השנים אצל הרבי בעל התפלה הקבוע, יום יום, היה חסיד קרלין, כי הרבי אמר שאוהב את הנוסח של קרלין. אם יש שיר אחד שמאפיין את הנוסח, יותר מכל ניגון אחר של קרלין, זה "אחד מי יודע". אם הרבי אמר בפירוש שאוהב מאד את הנוסח הזה, ולכן שם בעל תפלה שמתפלל בניגון הזה, אז כדאי מאד – גם אם אתה חב"דניק שרוף – שתלמד את השיר הזה. שוב, זה סגולה לגמור את כל ההכנות לפסח בכיף.

נוסיף עוד משהו: מה זה ההכנות לפסח? אמרנו שבדרך כלל איני מפיל את האדם בקטנות בכוונה, אני רוצה שיהיה בגדלות. אבל התורה על הרוב תדבר ואין כלל שאין בו יוצא מהכלל. יש זמן אחד שדווקא מפילים אותך בקטנות – שבועיים לפני פסח. זה ההכנות לפסח. הרי כל המצה זה קטנות אבא, "מיכלא דמהימנותא", וכדי שתזכה לזה מפילים אותך לקטנות. לכן מפסיקים ללמוד, סוגרים את הגמרות, גומרים את הזמן. מי שהכי נופלת בקטנות זה האשה. מה סימן של קטנות? כעסים, הקפדות, עצבנות. מי שבקטנות הוא מתעצבן. לכן, אם רואים אשה מתעצבנת בערב פסח, צריך ללמד עליה זכות – היא בקטנות. צריך לנסות להמתיק את זה כמובן, אבל כנראה שזה מה שהקב"ה רוצה – עבודת ה' בקטנות. זו עוד סיבה שהדרך להמתיק את זה לטוב היא לשיר אחד מי יודע. מכל הפיוטים זה הכי קטנות – זה שיר לילדים קטנים. גם חד גדיא ילדותי לכאורה, אבל הכי ילדותי זה "אחד מי יודע". לכן שואלים מה שייך לפסח. חד-גדיא שייך לפסח, לפי כל מיני פירושים, אבל כל המפרשים מסכימים של"אחד מי יודע" אין קשר לפסח. למה שמים בסדר? תשובת רוב המפרשים שפסח זה "והגדת לבנך", לימוד קטנים, וראשית חינוך הילדים זה ללמד אותם מספרים. אם רוצים אסמכתא שההתחלה של חדר זה ללמד את הילדים גימטריאות ומספרים, שזה יסוד היסודות, זה "אחד מי יודע". יסוד החינוך בעם ישראל זה "אחד מי יודע". לכן, מכל הסיבות והטעמים האלה, זה סגולה להקלה גדולה וכיף גדול לקטנות של הכנות לחג הפסח.

שרו "אחד מי יודע".

ט. מנהגי יום הולדת – התבודדות לילד קטן

בספר "היום יום" יא ניסן, יום ההולדת של הרבי, הוא כותב מנהגי יום הולדת, ושם כותב שצריך להתבודד – לצאת להתבודד, לעשות חשבון נפש. בתניא גם כתוב פעם אחת שצריך להתבודד, באגרת הקדש, ובהיום יום כתוב שזה יום הולדת. לכן יש חסידים שנוהגים בכל יום הולדת של ילד – מהגיל הכי רך שאפשר – שביום ההולדת שלו האבא לוקח אותם מחוץ לישוב להתבודדות, והאבא, או המלמד, תופס עץ אחד או מקום אחד, ואומר לילד, לבן או לבת, שיהיה לא רחוק ממנו (שהילד ירגיש בטחון, שהאבא לא יראה אותו), ומסביר לו שביום הולדת צריך להתבודד, להתפלל לה', שיבוא משיח. כמובן שהכי טוב באמצע הלילה, מחוץ לישוב. המנהג הוא שכאשר הולכים להתבודדות שרים את "אחד מי יודע". זה רק להשלים את המנהג לגבי הניגון הזה. שכל הורה יקח את זה – זה אחד מיסודות החינוך. שרים את הכל – לוקחים את הילד מחוץ לישוב, זה הרבה זמן. אפשר לומר שכאשר גומרים את הניגון זה מקום טוב לעשות התבודדות. זה מנהגי יום הולדת.

לחיים לחיים.

מי שלא השלים – למשל ילד שהוא בן עשר, והאבא לא ידע מהמנהג הזה, אז יכול עשר פעמים בתוך אותה שנה להשלים את זה. שוב, זה יסוד חזק ביותר. זה משהו טבעי, מובן מאליו, לפתוח את הלב. שאם יש היכי תמצי שהילד ירגיש מה זה להתפלל מעומק הלב, זה כמו סיפורי הבעל שם טוב, שהיה יוצא ליער ושם מוציא את הלב, מתפלל. אבל בחב"ד זה שייך לזמן שהמזל גובר – הוא לא מרגיש את זה במודע, זה בעל-מודע, זה ביום הולדת, לכן זה הזמן. לחיים לחיים.

שרו ורקדו את ר' אלימלך-טאנצ.

כדי להבהיר, למי שלוקח את זה ברצינות: כמובן לא לוקחים ילד אם הוא לא רוצה (וצריך גם הסכמה של אמא שלו, או שהאמא לוקחת את הילד), מספרים לו קודם סיפור של הבעל שם טוב שלא פוחד. אם הוא פוחד – כמובן שהאבא לא עוזב אותו. אם הילד מסכים להיות לבד דקה, והאבא קרוב קרוב, בסדר. אם לא – אז לא. שיהיה יום הולדת שמח מאד, עם הרבה כיף של הבעל שם טוב. אפשר לקרוא גם את היום יום של יא ניסן. אחד מי יודע עושה את הרקע המתאים.