ז. התייחסות לקטנות ולבקורת עצמית – מחלוקת אדמו"ר האמצעי ורבי אהרן מסטרשליא

עוד ווארט חשוב להוסיף לגבי מה שדברנו על הגדלות והקטנות: ידועה המחלוקת בין אדמו"ר האמצעי לר' אהרן מסטרשלא, לגבי הבקורת העצמית. כל קונטרס ההתפעלות הוא שאדם צריך להעביר על עצמו בקורת נוקבת, לבטל כל אש זרה (עליה דברנו) – שזה פולחן עצמי. לכן צריך בקורת נוקבת על עצמו, ובזה חולק בתכלית על רבי אהרן שהיה חברותא שלו – ואדמו"ר הזקן קרא להם "דורשי יחודך". קראנו לישיבה דורשי יחודך לעשות שלום ביניהם, ידוע שרבי אהרן מסר את הנפש על אדמו"ר הזקן במאסר, והיה המצביא של כל החסידים. בכל אופן, הנשיאות עברה לאדמו"ר האמצעי. ר' אהרן גרס שלא צריך בקורת נוקבת, אלא לסמוך על זה שהדברים יתבררו מעצמם. זו עיקר המחלוקת ביניהם בעבודה. כלומר, ר' אהרן היה יותר בגישה שדומה לחסידות פולין, שאפשר להתלהב בלי להעביר בקורת על ה"אש מן ההדיוט", ולאדמו"ר האמצעי היתה הרבה בקורת על ה"אש מן ההדיוט". זה ממש מה שדברנו.

לאור מה שהסברנו, כפי שהסברנו כמה פעמים, שזה לא שאדמו"ר האמצעי (וחב"ד, שזה מוחין) לא מכיר בחידוש הגדול ביותר של הבעל שם טוב – עבודת ה' בקטנות (שאפשר לעבוד ה' כך גם מה שאי אפשר בגדלות) – ודאי שלא מתכחשים לזה, ח"ו. אלא חוששים שאדם מתוך זה עלול להרפות מעבודת ההתבגרות ולהשלים מזה שהוא בקטנות – שישאר כל החיים בקטנות. זו הבקורת נגד נגד-הבקורת. זה כמו שכתוב בפירוש בחסידות שהורים שיש להם ילד קטן ומשתעשעים דווקא עם הילד הקטן ויודעים שכאשר יגדל לא ישתעשעו איתו כמו שהוא קטן, אף על פי כן אם ח"ו מישהו יבוא ויאמר שיש פטנט להשאיר אותו תינוק כל החיים הם יתקוממו ויבכו וכו'.

זה הווארט החב"די, שצריך לגדול. זה קשור למה שדובר הרבה פעמים, שיש טועים אצל הבעל שם טוב ללא הביאור החב"די, שמה שהבעל שם טוב כל כך אהב יהודים פשוטים וקרב אותם בהיותם פשוטים – שהבעל שם טוב רצה להנציח אותם כפשוטים. לכן מודגש בספורים, כמו שמסורים לנו רבי מרבי, מהבעל שם טוב דרך המגיד, שכל פעם שהיה יהודי פשוט – כמו התם של רבי נחמן – הבעל שם טוב דאג גם שיגדל. התם לא נשאר תם – טפש בלשון הירושלמי – אלא גדל ונעשה שר וגדול. רבי נחמן לקח את זה מהסבא-רבא שלו, שיש הרבה סיפורים שהבעל שם טוב לקח יהודי פשוט, תם, עוד לפני ההתגלות שלו, והשקיע בו שנים כדי שבסוף יהפוך לגדול בתורה. מאד מאד חשוב לדעת את זה, מה הרצוי האמתי.

כמו שדברנו שאפילו כאן יש כאלה – היה שיעור של מישהו שלא נזכיר את השם, אולי קיימים עוד כאלה שיעורים, יש ראש כזה שצריך לעשות שיעורים ליהודים בלי כפות, וח"ו שיתחיל ללבוש כפה כי זה פוגם בשיעור. זה שמלמדים אנשים בלי כפות זה מצוין, אבל זה שיש עקרון להנציח את זה – זו בעיה. יש אומרים שמישהו אמר שזה נשמות דתהו, ואם ילבש כפה זו ירידה במדרגה – הופך לתיקון – אז צריך שישאר בלי כפה ויזמין אותנו לתת שיעור. אולי זה קצת מוגזם, אבל יש כזה דבר. זה להקצין את הטעות של הנצחת הקטנות. לכן צריך ללמד חסיד מה זה גדלות, מה זו בקורת עצמית רצויה, ואם אתה שייך לבקורת עצמית ולא עושה את זה – אתה מביא אש זרה. זה מה שכותב כאן, כפי שניסינו להסביר, שמה שיכול להיות בסדר במזבח החצון לא בסדר במזבח הפנימי וכ"ש לגבי קדש הקדשים. כל כהן שמכבד את עצמו – עיקר כבוד הכהן, בלי כבוד עצמי, זה שיזכה להקטיר פעם אחת את הקטרת. כל הכבוד שעבדו במזבח החצון, אבל עיקר השאיפה היתה להקטיר את הקטרת בהיכל. השאיפה להיות כהן גדול ולהכנס לפני לפנים אולי לא היתה שייכת לכולם. זו השלמה חשובה לנושא.