ג. נעם אלימלך פרשת קרח – הנאה כ"אש זרה" ו"אש מן ההדיוט"

נפתח נעם אלימלך בפרשת קרח. הוא מסביר שחטא רנ מקריבי הקטרת הוא כמו חטא נדב ואביהוא, שהביאו קטרת זרה "אשר לא צוה אותם". על זה כותב בעל אור החיים (שהוא לא מביא), שהם הגיעו למצב שאפשר לומר שלא היתה אף פעם הנאה בעולם כמו מצבם, שהגיעו ל"עריבות נעימות ידידות מתיקות", ועם כל ההנאה הזו – הם באמת מתו, וגם ה-רנ אנשים מתו. הוא כותב:

ויאמר משה אל קרח קחו לכם מחתות קרח כו' קטורת # כתב רש"י וכי טפשים היו הלא התרה בהם אלא הם חטאו בנפשותם וקרח שפקח היה כו' ולכאורה תמוה מה זה התירוץ הם חטאו כו' על זה גם כן קשה למה חטאו וכי טפשים היו [זה שחטאו על נפשותם עושה אותם 'אויס טפשים'?] אלא נראה דהנה בודאי שכוונתם היה גדולה מאוד לשם שמים כי תשוקתם היה לכהונה גדולה ולהקטיר קטורת לפני ולפנים [כמו כה"ג ביום הכפורים] וקשה הלא צריך לזה דביקות גדול [זו גם קצת טפשות, לא הכירו בעצמם שלא ראויים למדרגה זו? שאין להם מספיק דבקות כדי להכניס קטרת לפני ולפנים?!] אלא על כרחך צריך לומר שזה גופא היו כונתם כי הם היו ראשי סנהדראות כולם לכן היו מתאוים אל העובדא הזאת כדי על ידה יוכלו לתקן את שלימות נפשם ולבא אל הדביקות היותר גדול [הקושיא היתה שהם לא בדבקות כל כך גדולה, ולמה חושבים שהם ראויים להקטיר לפני ולפנים, והתירוץ שברגע זה לא היו בדביקות כזו אך לכך גופא השתוקקו – להגיע לדבקות כזו שיהיו ראויים לכך, וכך להגיע לתקן את שלימות נפשם, וזה 'חטאו בנפשותם'. שוב, הוא אומר שזה כמו בתניא, שאחד מבין שהוא לא עוד לא צדיק, אבל "כולי האי ואולי" – לפעמים צריך לעשות דברים לשאוף להתדמות לצדיק, אף על פי ש"ידע איניש בנפשיה" שאינו צדיק, כי אולי תגיע. בתניא לא מתכוון שתלך על זה כל כך בבטחון עד שתסכן את חייך, אבל כאן ה"כולי האי ואולי" שלהם היה עד מסירות נפש, שרצו להגיע לכזו דבקות שאם יגיעו אליה ודאי יתקנו את נפשם בשרש כל השרשים. אם כן, היתה כוונה גדולה מאד לשם שמים.] # ומשה הבין זה גם כן [הבין בדיוק את כוונתם] אך שהבין עוד יותר שהם לא יוכלו לגמור זאת בדביקות שלהם [הוא ראה בדיוק איפה הם עומדים עכשיו, באיזו דרגא של דבקות, ומשה מבין שאין סיכוי שמהדבקות העכשווית שלהם, עם כל התשוקה שלהם, עם כל הרצון הטוב שלהם, יגיעו לדבקות הגדולה שצריך בשביל להקטיר קטרת לפני ולפנים.] כי צריך בהכרח לזה דוקא בני אהרן המובחרים [יש דברים שלא מספיקה כל האתערותא דלתתא שבעולם, וזה חייב לבוא מלמעלה, באתערותא דלעילא. בשביל להכניס לפני ולפנים צריך להיות מובחר. יכול להיות שיש לו תשוקה אפילו יותר מאהרן – נאמר בדרך אפשר – אבל לא התשוקה לבדה קובעת, לא רק האתערותא דלתתא. בדרגות קודמות, יותר נמוכות בעבודת ה', זה קובע. אבל בדרגה זו עליונה, לא עוזר כמה שאתה רוצה באמת ומוסר את הנפש באמת. כמו שלמדנו פעם שכתוב שאפשר במסירות נפש לקפוץ מהגג לארץ, אבל לא מהארץ לגג, אז כמה שאתה מוסר את נפשך זה לא יעזור אם אין בחירה – אם אתה לא נבחר מלמעלה. הרבי גם אמר את זה לגבי משיח – כמה שכולם רוצים שיהיה משיח, וגם הוא רוצה שיהיה משיח, הוא מחכה להכתרה מלמעלה, ובלי זה לא יעזור שום דבר בעולם. צריך "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", אבל חייבת להיות גם הכתרה מלמעלה. לכאורה זה סוד פשוט, אבל רק משה רבינו יודע את זה. לכאורה יש להם את כל הרצון בעולם להגיע לכזו דבקות, אבל זה לא יעזור להם.] ולא שאר העם כי לדביקות [אמיתית, של "לפני ולפנים", של הקטרת, ה"בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" של רשב"י] צריך יראה גדולה שלא יהנה ממנה להנאת עצמו כלל [כאן הגענו למילה שלנו. לדבקות הזו, בשביל להכניס קטרת לפני ולפנים, צריך יראה גדולה. יש כאן כמה נקודות חשובות:

נקודה אחת, שהכח בנפש ששומר מהנאה לא טובה, לא רצויה, זה יראה. כלומר שהא בהא תליא – כמה שיש לך יותר יראה, הירה מבררת את ההנאה. את זה הוא לא כותב כאן עדיין בפירוש. נחזור לאגלי טל לגבי לימוד תורה: הוא אומר שמי שמבין כאשר הוא לומד תורה שהתורה זה קוב"ה ממש (כמו שכתוב בתניא), אז "לית כל מוחא סביל דא" מה קורה כשאני קורא בספר תורה. היות שהנשמה שלנו היא מדרגה נמוכה איני מתבטל במציאות לגמרי כאשר אני קורא בספר, אבל אם הייתי יודע מה זה הייתי 'אויס' לגמרי, מתבטל לחלוטין מרוב "ירא בשת", רק ש"לית כל מוחא סביל דא". אם יש לאדם יראה גדולה מאד, זה שומר אותו מכל הנאה לא טובה.

עיקר הווארט כאן, שכל פעם שמביא הנאה לא טובה הביטוי שלו הוא "הנאת עצמו". ביטוי זה הוא המפתח. האגלי טל מדבר על לקבל הנאה מלימוד התורה הוא לא משתמש בביטוי וגם לא מתכוון "הנאת עצמו", אבל כשהוא מדבר על הנאה שצריך להשמר ממנה, ואפילו טפה של הנאה לא טובה פוגמת לגמרי, זו "הנאת עצמו", זו טפת ארס של הנחש הקדמוני. לכאורה סותר את עצמו, שקודם אמר שאין שום דרך להגיע לדבקות העליונה, רק אם ה' בוחר בך. כעת אומר שיש משהו – כנראה הא בהא תליא, שאם היית בכך ה' היה בוחר בך – יראה גדולה מאד, בטול במציאות לגמרי, ששוללת לחלוטין כל הנאת עצמו במציאות. נחזור: מי האנשים שהאגלי טל היה צריך להלחם כנגדם? מה למדו שם בסוכטשוב? בין היתר למדו נעם אלימלך. כאן הווארט הזה כתוב הכי טוב, אבל זה שאסור לקבל הנאה חוזר לאורך כל הספר, זה אחד החוטים של כל הספר הזה, שהצדיק הגדול, האמיתי, אין לו שום הנאת עצמו. לכן מי שלומד הרבה נעם אלימלך יכול לבוא לסוכטשובר ולומר לו שהתורה הכי גדולה זה בלי לקבל שום הנאה, וכנגד זה הוא צריך לומר 'מה פתאום?! לא הבנת נכון!' (ובסוף הוא שולח אותך לחב"ד – כל הכבוד לנעם אלימלך, אבל אם אתה רוצה להבין מה זה תענוג תלמד שם בכוונת המקוה, וגם כנראה 'תלך ממני, תבין יותר טוב').] רק התפשטות גמור [מה שנקרא התפשטות הגשמיות, מושג שאדמו"ר הזקן מביא בהלכות תלמוד תורה. שיש מדרגה יותר מתורה, שלכן חסידים הראשונים היו מתפללים תשע שעות – במקום ללמוד תורה – כי היות שהגיעו להתפשטות הגשמיות זה עדיף על מצות תלמוד תורה. זה פסק הלכה בהלכות ת"ת. אז הוא אומר שבשביל הדבקות הזו צריך להגיע להתפשטות הגשמיות, ומה זה? לא לקבל שום הנאת עצמו. כנראה שהא בהא תליא, שזה אותו הדבר.

אמת נכון הדבר שהאגלי טל לא מכוון את תלמיד הישיבה למדרגה זו – על זה הוא לא מדבר בכלל. זה כמו שאמרנו קודם שפשיטא שיש הנאה שטובה לאחד ורעה לאחר. מה שנלמד כאן בנעם אלימלך שיש הנאה שבשביל האגלי טל זה רצוי, לכתחילה, חלק מהמצוה – אבל כדי להכניס לפני ולפנים זה פוסל. עוד פעם, 'הנאת עצמו' זה מושג יחסי, לפי ערכין. יש משהו פחות ממה שהאגלי טל אומר, שזה נקרא "שלא לשמה" ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה" – זה מה שהרמב"ם פוסק – שזה לקבל הנאה בלי כוונת המצוה. האגלי טל אומר שאם אתה מכוון למצות הבורא ויחד עם זה מקבל הנאה – זה חלק מהמצוה, וזה נקרא "לשמה" (מי שלומד את הספר חתן עם הכלה יודע שגם בזה יש המון דרגות, הכל יחסי), אבל אם לומד רק מתוך טוב טעם במושכלות ושוכח את המצוה זה "לא לשמה", אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (ואותו דבר על מצוות הרמב"ם לא פוסק – אם אדם עושה מצוה רק מתוך הנאה, בלי כונת מצוה, זה לא יביא אותו לקיים את המצוה לשמה). אם הוא לומד תורה רק מתוך טוב הטעם של המושכלות אז "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

כל הנושא הזה הוא עדין, 'לפי ערכין'. אז משה רבינו רואה שה-רנ אנשים עם כל כוונתם הטובה לא ראויים, לא יגיעו ליראה הגדולה ולהתפשטות הגשמיות ולדבקות הדרושה להקטרת הקטרת.] # וזה היה חטא נדב ואביהוא כאשר נבאר אם ירצה השם בתוך הביאור ותחילה [מיד מתחיל לדבר על חטא בני אהרן] נפרש דברי הגמרא שאמרו מאי טעמא מתו בני אהרן על שהורו הלכה כו' וחד אמר שתויי יין נכנסו למקדש # ולכאורה תמוה הלא בפירוש כתיב בהקריבם אש זרה # והם מפרשים טעמים אחרים [זו קושיא שכולם מקשים. יש הרבה דוגמאות כאלה, שהפסוק אומר משהו בפירוש ופתאום חז"ל מפרשים טעמים אחרים.] # ונראה כי הם לא אמרו רק הטעם הפסוק [רק באו לפרש מה שכתוב בפסוק, שהביאו אש זרה, והם מפרשים מה היא האש הזרה.] כי חטא בני אהרן היו על שהקריבו אש הדיוט [אש זרה זו אש של הדיוט, זו התלהבות שלי, והתלהבות שלי כוללת גם הנאה שלי.] ובאמת אמרינן אף על פי שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [זה הווארט הכי חשוב, שכתוב שיש מצוה להביא אש מן ההדיוט, אף על פי שיורדת אש מן השמים. מה זה להביא אש מן ההדיוט? זה האגלי טל. אש מן ההדיוט לעניננו זה שאני צריך לקבל הנאה. התורה שאני לומד, האור האלקי שמאיר אצלי, זה האש מן השמים. אבל אני גם צריך להיות שותף, והנאתי היא ה"אש מן ההדיוט", ואם כן הם צדקו –] ואם כן עשו כדת ולמה נענשו [הוא כותב שצדקו רק בחוץ, אבל לפני ולפנים לא צדקו, ואפילו רק בשביל להביא קטרת למזבח הפנימי לא צדקו. נקדים משהו בהלכה שצריך לדעת כדי להבין מה שכתוב כאן. "אף על פי שיורדת אש מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט" זה כתוב על המזבח החיצון. למזבח הפנימי מביאים אש מהמזבח החיצון, ממערכה מיוחדת. יש שלש מערכות על המזבח החיצון (ביו"כ ארבע) – אחת בשביל הקרבנות, השניה בשביל הקטרת, והשלישי משמר לקיום האש (להוסיף על המערכה הגדולה, אם צריך), וביום כיפור יש מערכה רביעית בשביל להכניס לפני ולפנים.

כל המערכות האלה הן לפני שהבאתי אש מן ההדיוט או אחרי? זה עיקרי בשביל להבין את ההמשך. עכשיו יש אש על המזבח החיצון, פשיטא שזה אחרי שהבאתי אש מן ההדיוט שלי וירדה אש מן השמים. כלומר, מה שעכשיו יש על המזבח זה יחוד אש מן השמים עם אש מן ההדיוט. פשיטא שאחרי שהבאתי אש מן ההדיוט ועל זה – על האתעדל"ת שלי – ירדה אש מן השמים, שזה מה שאדה"ז מסביר בתניא "תתן אמת ליעקב", שזה מאמת את המדות שלי, אהוי"ר שלי. אהוי"ר שלי זה לא אמת, אבל ה' מאמת את זה כשמוריד אש מן השמים שלו – אז פשיטא שהאש מן ההדיוט מתבטלת, לא עולה בשם. כשאני לוקח מהמערכה השניה אש בשביל הקטרת – יש שם אש מן ההדיוט או אין שם? זה לא כמו שהבאתי את האש מן ההדיוט לגמרי מן ההדיוט, כדי להעלות אש על המזבח החיצון, אלא בלול – חלק מהאש. לכן כתוב בתלמוד ירושלמי בפירוש (מובא בתורה תמימה) שבמזבח הפנימי אין אש מן ההדיוט, רק אש מן השמים.

שוב, זה עיקרי בשביל להבין לעומק את כל ההמשך כאן. המצוה של המזבח הפנימי כתובה בסוף פרשת תצוה – "ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אותו". יש פה ביטוי מיוחד, "מקטר קטרת", ואומר הירושלמי: "אמר ר' שמעון בן לקיש (בעל תשובה) מתקטר בקטרת אין כתיב כאן, אלא מזבח מקטר קטרת, מלמד שהמזבח היה מקטיר את הקטרת". יש כמה גירסאות, כמה ניקודים ל"מתקטר", אבל מזה שכתוב "מקטר קטרת" הירושלמי לומד שהמזבח עצמו היה מקטיר, לא כבמזבח החיצון. מה הפשט? נקרא בתורה תמימה: רוצה לומר שהיה נקטר באש של מעלה בלי סיוע אש של מטה. כל הפעולה היתה נעשית על ידי אש של מעלה, בלי סיוע. אם הוא משתמש במלה סיוע זה מזכיר לנו את הווארט המפורסם של הבעל שם טוב, שאדם צריך לשים ידים כאילו הוא עושה, אבל באמת כל הכובד על הקב"ה – זה "מסייע אין בו ממש". כך מפרש הפסוק "ולך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – משלם לו כאילו עשה, אף שבאמת לא עשה שום דבר (זה פסוק עם הרבה פירושים, וככה מפרש הבעל שם טוב). אם אדם עבד מגיע לו שכר, ומה החסד? כי זה רק "כמעשהו" – רק נראה כאילו עשה, אבל לא עשה ועל פי דין לא מגיע לו שכר. זו לכאורה תפיסה של המזבח החיצון בלבד, אבל במזבח הפנימי איני מסייע בכלל, וכל שכן לפני ולפנים (יש כאן שלש דרגות).

נעשה קיצור, למה אנחנו חותרים: אדם שמקבל הנאת עצמו ממש, גוסס ממש, איזו גסות או זחות דעת, בלי בטול אמיתי לה' – הוא מחוץ לעולם האצילות לגמרי. המזבח החיצון זה מלכות דאצילות, המזבח הפנימי זה תפארת, "עמודא דאמצעיתא", עץ החיים, ולפני ולפנים, אחת בשנה, זה "לפני הוי' תטהרו" – אמא עילאה ש"גילוי עתיקא באמא". הכל באצילות, הכל לכתחילה, ואף על פי כן יש שלש מדרגות. לכן ההנאה שלי בעבודת הקדש של המזבח החיצון זה לא ראי זה כראי זה כהנאה כשאני עולה ממלכות דאצילות לתפארת דאצילות ושם מביא הקטרת במזבח הפנימי, ולא ראי זה כראי ה"אחת בשנה" שמכניסים את הקטרת לפני ולפנים, שזה "הנסתרֹת להוי' אלהינו לגמרי". מה שיפגום בקה"ק לא יפגום בהיכל, לכן כה"ג שאינו ראוי היה מת בקה"ק ולא בהיכל. נחזור לסיפור של ר"פ בעל ההפלאה – כנראה שהוא ראוי להכניס לפני ולפנים, ומה שפוגם שם זה בדקות דדקות. או שנאמר, כמו שאמרנו עד עכשיו, שקבלת ההנאה שלו זו איזה זחות שאפשרית גם אצל צדיקים – כמו דוד המלך, או רבי אלעזר ברבי שמעון – שמוציאה מאצילות לגמרי. או, הרבה יותר בדקות, שכמו אצל ר"נ מקטירי הקטרת – שאם רוצים להגיע לפני ולפנים צריך התפשטות הגשמיות גמורה. הוא כותב כאן שהמדות זה הגשמיות – העולם נברא בשבעה ימים, כנגד הז"ת, והתפשטות גמורה זה לעלות לאמא, זה לצאת מהעולם. זה "אחת בשנה", "לפני הוי' תטהרו", אמא עילאה ששם יש גילוי של עתיקא, ושם באמת צריך התפשטות גמורה. לכן חסידים היו שוהים, היו מתבוננים, שזה 'לצאת מעצמו'. זה כמו שרבי הלל מסביר את ההבדל בין מה שכל הצדיקים קוראים התבוננות – שזה 'ישוב הדעת', להמשיך מוחין, אבל זו לא ההתבוננות האמיתית – שהיא להתבטל בתוך ההתבוננות, שאתה בתוך ההתבוננות ולא היא בתוכך. התבוננות בתוכך זה ישוב הדעת, אבל התבוננות אמיתית זה שאתה בתוך אמא, ברחם האם, וזה התפשטות הגשמיות לגמרי. אם כן, בכללות יש כאן ארבע מדרגות – המדרגה שלמטה מאצילות (שגם יש בה אין סוף דרגות), המזבח החיצון, המזבח הפנימי ולפני ולפנים.

נקרא עוד קצת בתורה תמימה, שאומר כאן משהו יפה. כנראה שהפשט שלו לפי מפרשי הירושלמי, ואחר כך הוא אומר: "ומה שראה ר"ש בן לקיש בכלל להוציא ממשמעות הלשון 'מקטר קטרת' יתכן לומר דהוא לשיטתיה בבבלי סוף חגיגה כז, א שאין האור שולט במזבח הזהב". זה ווארט יפה של התורה תמימה, מתיישב על הדעת. שהוא לשיטתו אומר בבבלי שהאור לא שולט על מזבח הזהב, "אף על שצפויו רק כעובי דינר זהב", הציפוי מאד דק ועל דרך הטבע האש היתה צריכה לכלות אותו, ובדרך נס גמור האור-האש לא פוגע בכיסוי מזבח הזהב. "ויש בתנחומא שהיה משה תמה על זה" – על הנס שקרה ביחס למזבח הזהב – "ואמר אי אפשר שלא ישרף העץ". משה אמר לקב"ה שצפוי הזהב דק מאד, ותחת לזה עץ, ואש שורפת עץ – אז אי אפשר על דרך הטבע שהאש לא תשרוף את העץ. "ואמר לו הקב"ה, כך דרכי באש של מעלה, אש אוכלה אש ואינו מכלה" – האש שלי לא כמו האש שלך, אז אני לומד מכאן שבמזבח הפנימי יש רק אש שלי, ואם זו היתה האש שלך באמת היתה שורפת. אמרנו שגם במזבח החיצון, שיש חיבור של אש של מעלה ואש של מטה, גם שם אני אומר שבסופו של דבר האש של מעלה נכללת. אבל אש שלמעלה לא מכלה שום דבר, "כדכתיב והסנה איננו אוכל", זו ראית התנחומא. זה דו-שיח בין משה לקב"ה, וה' אומר לו – כמו שאתה עד ש"והסנה איננו אכל", בהתגלות הראשונה אליך, כך האש במזבח הפנימי. "הרי מבואר דהיה המזבח ניזון באש של מעלה" בלבד, "לכן דריש הלשון 'מקטר קטרת' שיהיה מכוון לענין זה", לשיטתו. האש של מעלה אוכלת את כח הכליון של האש של מטה, שהביאו מהמזבח החיצון.

איפה כתוב בחסידות כל החידוש היפה כאן? זה הדרוש הראשון בלקו"ת לשה"ש של אדה"ז. כתוב שיש שתי כלות – כלה תתאה (מלכות, שכינתא תתאה, שאמרנו שזה המזבח החיצון) וכלה עילאה (בינה, שכינתא עילאה, אמא). זה שני פסוקים בתהלים – "כלתה נפשי לחצרות הוי'" זה כלה תתאה ואילו "כלה שארי ובשרי" זה כלה עילאה. מה ההבדל? התרגום של "כלתה נפשי" הוא "תאיבת נפשי" – תאוה מורגשת, יש בזה אש של מטה. אבל "כלה שארי ובשרי" – אויס, כליון גמור. אם יש כלות הנפש בתשוקה אל, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי', לבי ובשרי ירננו אל אל חי", זה כלה תתאה, המלכות, מזבח החיצון. אבל כלה עילאה, בפרק ע"ג, "כלה שארי ובשרי", שהתרגום לא מתרגם "תאיבת" אלא "אשתציאת גושמי", התפשטות הגשמיות. אם זה כלה עילאה זה באמת הדרגה של לפני ולפנים, אבל יש את זה גם על המזבח הפנימי. באותיות של קבלה – היות שיסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א, המזבח הפנימי. גם על פי פשט, מה שמקריבים לפני ולפנים זו אותה קטרת שמקטירים על המזבח הפנימי, רק "דק מן הדק".

אמרנו שכל זה הקדמה כדי להבין יותר טוב מה שכותב כאן בהמשך: שאלה למה זו אש זרה, הרי מצוה להביא אש מן ההדיוט, ואם כן עשו כדת. אנחנו כבר תירצנו, שאם היה מדובר בעבודת ה' במזבח החיצון אז אה"נ, אבל כאן זה קטרת – משהו אחר.] # ולזה באו המפרשים הנ"ל [חז"ל, שבגלל קושיא זו צריכים להסביר מה הכוונה כאן ב"אש זרה". הרי יש מצוה להביא מן ההדיוט, יש הקדמת אגלי טל, אז מה הבעיה? לכן המפרשים צריכים לומר שה"אש זרה" זה או שהורו הלכה בפני רבם, או שנכנסו שתויי יין.] לפרש החטא ולמה היה העונש # והפירוש הוא כך שכוונת נדב ואביהוא היה לטובה מאד כי היה להם דביקות גדול מאוד והדביקות נקרא אש [למדנו בפורים שיהודי נקרא אש, כי כתוב על יהודים "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם" – ליהודי יש דבקות – ודבקות זה אש. היום במדע יש כח מדבק ביסוד המים, מים מדבקים, אוסמוזה בלועזית. יש איזה סוג של דבקות במים, אבל כאן הוא אומר שעיקר הדבקות של היהודי זו דבקות של אש, שזה ודאי יותר ממים. אמרנו גם כן שבמושג דבקות יש כמה דרגות של דבקות. בכל אופן, אומר שבכללות הדבקות שלנו בעבודת ה' זו דבקות של התלהבות.

אם כבר אמרנו מים ואש, יש מה שמביא בפ"ג בתניא, שיסוד המים במח ויסוד האש בלב. אז בשביל רבי של חסידות חג"ת פשיטא שהעירק זה מה שמניע בלב זה אש, וזו גם דבקות של אש. בדבקות שכלית טהורה אפשר לומר שזה באמת יותר דבקות של מים, שם הדבקות זה הלחלוחית במוחין.

לפני שנעזב את הדרוש היפהפה של "מקטר קטרת" נעשה גימטריא: מקטר קטרת = 1058 = ב"פ (ממוצע) 529, ב"פ תענוג (23, חדוה-חיה-זיו, ברבוע – הבטוי רבוע כפול, אז הממוצע הוא הרבוע עצמו). רואים שיש איזה תענוג כפול, "כפלים לתושיה", במזבח הזה. כל השיעור על תענוג-הנאה, אז "מקטר קטרת" זו תכנית ההנאה, תענוג כפול.

עוד פעם, הדבקות אצל הרבי ר' אלימלך זו הדבקות בלב. אף על פי שאפשר לחשוב שהלב הוא למטה מהמח, אבל כמו שהרבי רש"ב בחב"ד כותב – היחידה שבנפש היא בלב, לא במח. לכן הוא אומר שהדבקות נקראת אש – ] על שם שהאדם מקרב עצמו אל אור שכינתו ובוער בקרבו האור הגדול כאש בוערת # ויש גם כן אש אחר והיינו שיש לאדם חשק ותענוג גשמי [זה כל הדיון שלנו, בהנאה גשמית, האם "מצוות להנאה ניתנו" או "לאו ליהנות ניתנו"] ולבו בוער לדבר ההיא ואש הדביקות נקרא אש מן השמים # וזה הגשמי נקרא אש מן ההדיוט והאדם צריך להעלות הכל למעלה [כן כותב כמו האגלי טל, אבל תלוי איפה – באיזה הקשר. במזבח החיצון אף שיורדת אש מלמעלה צריך להביא אש מן ההדיוט] אפילו כל ההנאות הגשמיות [לא ממצוות, אלא סתם הנאות גשמיות] הן אכילה ושתיה ובכל המדות צריך להוציא יקר מזולל [שזה נקרא לברר ולהעלות הכל למעלה, לשרש] # וזו היא [מאחז"ל] אף על פי שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט אלא שבשעה שאדם מדבק עצמו [כשרוצה להקטיר קטרת] אין רשאי לערב בתוכה שום צורך הנאתו שח"ו פוגם במקום ההוא [הפנימי, ההיכל או קה"ק] אשר הדביקות שם שורה [בלי כל ההקדמות שהקדמנו קשה לקרוא, כי נראה שמשנה דעתו מרגע לרגע – קודם אומר שמצוה להביא, ואומר שיש דבקות מהשמים ודבקות מלמטה.

או שנאמר שנפרש לא לפי פשט, שמה שהאש יורדת מן השמים ומה שמצוה להביא מן ההדיוט זה לא באותו הקשר – אז לא תהיה בעיה בדבריו, אבל זה לא לפי פשט. שוב, אפשר לומר שאש מלמעלה ואש מן ההדיוט זה לא באותו הקשר, שיהיה זיווג ממש, אלא שכאשר אתה אוכל ושותה צריך להביא מן ההדיוט ואילו כאשר האשר יורדת מן השמים לא צריך לאכול ולשתות (ואצילי בני ישראל נענשו על "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", ולא צריך לערב). כך אפשר לפרש, אבל בסוף זה יהיה קשה לנו כי זה לא לפי הפשט.

הפשט הוא שעל המזבח צריך להביא את שתי האישים. רק שאנו ישבנו את זה שזה דווקא על המזבח החיצון, ששם יש באמת על דרך אכילה ושתיה ממש – "את קרבני לחמי לאשי", הקב"ה 'אוכל' שם, האריה יורד ואוכל את הקרבנות. במזבח הפנימי אין אכילה, ובמזבח החיצון יש אכילה. דווקא על הקרבנות כתוב "ריח ניחוח" – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

כשדברנו על ז' לשונות של הנאה אחד מהם היה נחת, ורצינו לומר איזה ווארט בדרך מליצה שעכשיו נשלים. יש "אלוף נחת", החבר הכי טוב של "אלוף עמלק" (של אדר) – כתובים בסמיכות. רואים שיש אחד שאלוף בקבלת נחת, והוא אחד מאלופי עשו הרשע. צריך להעמיק בנחת – אפשר להיות "אלוף נחת" של הסט"א. בכל אופן, למה אמרנו את זה דווקא ברגע הזה? כי עיקר הנחת – שאמרנו שזה חיצוניות הכתר – זה במזבח החיצון. אבא מקבל נחת ממה שהילד הביא לו, לא ממה שהוא השפיע – אם השפיע לא מקבל נחת, אלא ממה שהבן הביא לו. אז עיקר הנחת זה מהאש של ההדיוט, שעולה מלמטה למעלה ופועלת נחת-נחיתה ממעלה למטה, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". יש עוד הרבה לומר על "אלוף נחת", אבל נשאיר להזדמנות אחרת. יש אנשים, גם אצל חסידים, אלופים בנחת. שכל מה שהם עושים זה רק לעשות נחת רוח לרבי, דבר לכאורה הכי טוב, אבל הם ממש אלופים בזה – צריך להתבונן היטב, כשאתה רואה מישהו שהוא "אלוף נחת", מאיפה זה מגיע.

אז הוא אומר שהגשמי נקרא אש של הדיוט, וצריך להעלות הכל למעלה, אך בשעת דבקות אין רשאים לערב הנאת עצמו. אנחנו תירצנו הכל שזה קאי דווקא על הקטרת.] # והנה הם היו בדביקות גדול מאוד ולא היו רשאין לקרב לשם באש זרה ולכך נענשו וידוע שהדביקות מרומז בשם יין המשומר בענביו [קודם הדבקות היתה אש, וכעת אומר שהיא "יין המשומר בענביו"] # ולכך אמרו בגמרא שנענשו על האש זרה כנאמר בפסוק והוא משום הטעם שנכנסו שתויי יין [או שמפרש הפוך, מתאים לדרכו, או שהכוונה ש"שתויי יין" מנוגד ליין "המשומר בענביו" ולא לשתיה. בסוף ישתו גם אותו, אבל בינתיים זה משומר. כמו שאמרנו שיש דרגות שונות של הנאה, וככל שאתה עולה מה שקודם היה מותר ורצוי יכול להפוך להנאה עצמית שלילית, יש גם את הפן ההפוך – שלעתיד לבוא (אמא), הנאות שעכשיו איני יכול להנות מהן מבלי לפגום, בגלל רוח הטומאה שעדיין יש במציאות, כאשר "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" אוכל לקבל אותן הנאות, וזה שכר כל המצוות, "שכר מצוה מצוה".] והרמז על הדביקות הגדול המרומז ביין ולא היו להם להקריב במקום ההוא האש של הדיוט. וחד אמר על שהורו כו' גם כן כך שקאי על בהקריבם # אלא שמפרש מה היה האש זרה שפירוש הנאה גשמי כדלעיל [אחת הסיבות שרצינו להקדים את הסיפור, כי כאן מפרש ממש מתאים לסיפור על ר"פ מקוריץ:] ומפרש שהיו להם תענוג גדול מזה על שבאו על דבר האמת להקריב אש זרה כמו שבאמת הוא מצוה כנ"ל והיה להם תענוג מזה שכוונו האמת [מצוה להביא מן ההדיוט, בלי כל החילוקים – הם חושבים שאפילו לפני ולפנים יש מצוה להביא מן ההדיוט. אם הם היו בתכלית היראה, בהתפשטות הגשמיות, הכל היה מותר להם, הכל היה בסדר גמור. אבל הבעיה שלהם שהורו הלכה בפני רבם – שקבלו תענוג מזה שעלו על האמת. איך הרגיש אדמו"ר הזקן אחרי שקבלו את דעתו? אם עכשיו הוא ישמח ויקבל הנאה אז מישהו אחר יצטרך לחפש טעם להציל אותו... הם קבלו הנאה מזה שהם עלו על האמת.

מישהו עלה על האמת – מה הבעיה שמקבל הנאה? למה גזרו על ר"פ היפך-החיים? הוא היה צריך לדעת – גם נדב ואביהוא, אבל היו קרובים למעשה אז היה קשה להם לגלות זאת – ש"כל מה שעתיד תלמיד ותיק (ישראל בעל שם טוב) לחדש כבר נאמר למשה בסיני". אפילו אם חדשת מהעלם שאינו במציאות – זה מן, "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", רדל"א – צריך לדעת שהמן הזה, ה"לחם אבירים אכל איש", כבר נאמר למשה מסיני. אז אני לא זוקף טובה לעצמי. זה ממש פשט מה הבעיה. כשהאגלי טל מדבר על הנאה – לא מדבר על הנאה כזו בכלל. זה הפשט הכי פשוט – לא מקבל הנאה שחידשתי חידוש, אלא הנאה מעצם הדבר. לא שהוא חושב שאני חדשתי. למדנו פעם שהתענוג מעצם הדבר שומר את עצמך מהתענוג שגיליתי את אמריקה. אמריקה תמיד היתה שם – אפילו למי שחשב שהעולם שטוח. זה כבר נאמר למשה מסיני, זה באלף האורות (1000 = תלמיד ותיק = ישראל בעל שם טוב) שנתנו למשה. זה חלק מה"תורה חדשה". אז ממילא אינך זוקף את הזכות לעצמך, שזו ההנאה הפסולה. זה מה שכותב כאן "שהורו הלכה בפני רבן" –] וזו היה על שהורו הלכה בפני רבן [שלא הבינו שכל החידושים שלהם באים ממשה רבינו. יש מי שכותב זאת בפירוש (כנראה קדושת לוי), שלא הבינו שחידושיהם באים ממשה רבינו. נהנו מ"אש זרה אשר לא צוה אותם" – שחדשנו כזה דבר שאף אחד לא ידע, אפילו ה' לא ידע, "לא צוה אותם" (עם טעם מיוחד). ומה החידוש שלהם? שבכל מקרה צריך להביא אש מן ההדיוט.

למה הביא "שתויי יין" לפני זה (הפוך מהסדר קודם)? כי "שתויי יין" מדגיש את האש של למעלה, שלא היו ראויים לה, וה"הורו הלכה בפני רבם" יותר מדגיש את החידוש שלהם, להביא מן ההדיוט, וגם החידוש הזה היה עובר אם לא שזקפו את זה לעצמם והורו הלכה בפני רבן, כמה אנחנו גדולים, כמה כיף לנו שחידשנו כזה חידוש מופלא.] פירוש [שמחשבתם היא:] שהם עשו כך בדעתם קודם ששמעו מפי רבן וכוונו האמת ובאו לידי הנאה מזה ובשעת הדביקות לא היה להם לחשוב הנאתם כלל [זה עוד ביטוי מפתח, שהנאה פסולה היא 'לחשוב הנאתם'. יש הנאה בדרך ממילא, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית – כפי שנסביר תיכף עוד יותר – ויש שאתה חושב על ההנאה, אתה מרגיש. כמו שכתוב גם באהבת ה', "יש מי שאוהב". אם אני מרגיש עצמי אוהב, ש'אני אוהב אותך', זה ישות – 'יש מי שאוהב'.

אש מן השמים נקראת בלשוננו מודעות אלקית, אש מן ההדיוט זו מודעות עצמית. צריך להעלות את המודעות העצמית לקראת זה שתוכלל במודעות האלקית ותאכל על ידה. כשבאמת קורה התכללות זו יש לי אש על המזבח החיצון, וכעת שאני לוקח את הגחלת למזבח הפנימי זה בעצם כבר לא זה ולא זה – לא כתוב שבפנים יורדת אש מלמעלה, אלא "מקטר קטרת" – זו כבר מודעות טבעית, "מקטר קטרת" מעצמו. מה פוגם במודעות הטבעית? בקדש הקדשים הכהן נכנס פעם בשנה, הוא בסכנת נפשות, ואם יפגום במחשבתו הוא ימות. אבל כתוב בגמרא שהיו אומנים שאם היה צריך תיקון בקה"ק היו מכניסים אותם עם הפנים לקיר ושוהים שם שעות ארוכות ועושים את כל התיקונים. איך זה שכהן גדול יכול למות אם הוא לא בסדר שם, והפועל הזה – יהודי פשוט (מקוה שזה שם עבודה עברית...) – נכנס לשם ועושה מה שהוא רוצה, שוהה שם הרבה זמן. זה מלמד שאם הכהן הגדול יהיה כמו הפועל הזה – הוא לא ימות שם. צריך ללמוד מהפועל מודעות טבעית. לא שאין לו מורא – בטוח שלפועלים האלה היה קצת מורא של המקום – אבל אם היה להם ביטול במציאות לא היו יכולים לפעול (כמו שמסביר רבי הלל), לתקן את בדק הבית. פועל, מי שבונה – יש פה מישהו שהשתתף בבנית הישיבה? – זו דוגמה מצוינת שהאדם נכנס למודעות טבעית. מי שבמודעות טבעית הוא שמור, לא ימות גם בקה"ק, והכהן הגדול צריך ללמוד מהפועלים. מחד הוא בבטול במציאות, מכניס קטרת אחת בשנה ומכפר על כל בני ישראל, אבל באיזה מצב נפשי צריך להיות? מאה אחוז מודעות טבעית. תחלת המודעות הטבעית זה בהקטרת הקטרת על המזבח הפנימי. זה "מקטר קטרת", שהמזבח מקטיר את עצמו. זה תענוג כפול, הכל מודעות טבעית, כי הפעולה הזו של הזיווג בין המודעות העצמית והאלקית, שהאלקית אכלה את העצמית, קרתה בחוץ. אני לוקח את הגחלת אחרי ההתכללות הזו ושם במחתה. אגב, כל הסיפור הזה הוא סיפור של "מחתה" – אותיות "תמחה" (שייך לשבת זכור, כפי שדברנו). צריך שהמודעות האלקית 'תמחה'-תאכל את המודעות העצמית, ואחר כך האדם מגיע למודעות טבעית של לע"ל, ואז יכול להכנס להיכל להקטיר קטרת – "בחד קטירא אתקטרנא" – ואז גם לקדש הקדשים. (שאלה: למה הכה"ג צריך כזו דרך ארוכה ולפועלים זה פשוט? תשובה: לכן הבעל שם טוב אהב יהודים פשוטים – שלח את התלמידים הכי גדולים לראות את היהודי הפשוט, שכעת נמצא בקה"ק ואפילו לא יודע מזה, ועושה שם תיקונים; שאלה: איזה לימוד תורה הוא לפני ולפנים? תשובה: מה שלומדים עכשיו, אולי, 'כולי האי ואולי').

זה שלנעם אלימלך יש הרבה בירור הנאה זה כשמו – "נעם", אחד מ-ז הלשונות של הנאה.

יש פה ביטוי מאד חשוב, 'לא היה להם שמה לחשוב הנאתם'. מה שפוגם זה לחשוב את ההנאה – זה מוריד את הכל למודעות עצמית, כשאני חושב על הנאתי. אצל האגלי טל, כשהוא נהנה הוא לא שוהה לחשוב על ההנאה. זה "מפריד אלוף" – מוריד מאצילות. הרבי אומר שלתלמיד חכם אמיתי אין אף פעם זמן לחשוב, זה "זריזות במתינות" של הבעל שם טוב – מי שכל הזמן בפעולה לא יכול לחשוב על עצמו.

נחזור למה שאמר בתחלה, שהם חשבו שיגיעו לדבקות ומשה רבינו ראה שהם לא שייכים לזה. איך אני יכול לדעת שאתה לא שייך, אולי ה' בחר בך ויש לך התפשטות הגשמיות? משה רבינו קורא מחשבות – זה אפשר להאמין, שמשה רבינו, כמו הרבה צדיקים, מרגיש את המחשבה שלך – זה דבר שמתקבל על הדעת. משה מיד יכול לחוש שפלוני, אתה, חושב על עצמך. אתה שקוע בעצמך, יש לך בעיות. בעיקר משה רבינו רגיש לכך שכאשר אתה עושה משהו טוב אתה חוטא בסוף – חושב על עצמך כמה יפה עשיתי. כל שכן אם זה חידוש תורה הכי טוב. ברגע שאדם חושב על ההנאה שלו הוא לא שייך ל"לפני ולפנים" כלל וכלל. זה דבר שכמעט בלתי אפשרי לכולנו, "הלואי בינוני" – כמעט בלתי אפשרי שאחד מאתנו באמת יתגבר, יהיה פטור מ"לחשוב הנאתו". כלומר, הנאה עצמית בלי לחשוב את זה זה בסדר, אבל הפגם זה לחשוב על זה. יש פה הרבה הרבה יסודי יסודות בדברים האלה.

עד כאן הסביר את חטא נדב ואביהוא (הם היו כהנים, ואם היו נכנסים בלי להיות שתויי יין או להורות הלכה בפני רבם – זה היה בסדר, היו מגיעים לדבקות, אבל הבעיה שנכנסו עם "אש זרה" לפי שני הפירושים), וכעת חוזר למקטירי הקטרת בפרשת קרח:]# וזה עצמו היה חטא ר"נ איש שרצו להקטיר קטורת למען התקרב אל האור העליון לתקן נפשם אך שמשה ידע שהם אינם במדריגה זו # שצריך לזה בהירות גדול בלי שום הנאה עצמיות [שוב, הכל כאן זה הנאה, אבל "הנאה עצמיות" זה הנאה מעצמי, ולא הנאה טבעית-ממילאית, לא הנאה שכולה מביעה הודיה. אמרנו שאחד הפירושים הכי חשובים של "בינה עד הוד אתפשטת" זה שההודיה שומרת את השמחה. בשביל שלא תהיה מהשמחה "מינה דינין מתערין" – תוצאות שליליות, שבגללם צמים בה"ב אחרי החגים – מה ששומר אותה ("והיית אך שמח", "אך" זה לשון מיעוט, זה השמירה) זה התפשטותה עד הוד, שהכל בסוף יביע תודה לה', שאיני זוקף שום דבר לעצמי אלא רק תודה אין סופית לקב"ה. אז השמחה שמורה, מאה אחוז טהורה ושמחה באמת, "הדברים שמחים כנתינתם מסיני". אז זו לא הנאה עצמיות.]. לכך אמר להם קחו לכם מחתות פירוש ואז תבחנו אם תוכלו להיות במדרגה זו להתקרב בעבודה [והרמז שאמרנו כעת בדרך מליצה, שלקבל הנאה עצמית הוא הוא קליפת עמלק – פגם הדעת. המחתה זה "תמחה" – אם אתם יכולים למחות את זכר עמלק שבכם, אז אתם יכולים להכנס לפני ולפנים.

(שאלה: כזו מחשבה כדאי לסלק בבריחה או בהעלאה?) תשובה: זה מהדברים שכמעט לא אפשריים. אדם רק צריך להכיר בעצמו. למשל, אדם בתפלה וזוכה לאיזה השתפכות הנפש או בכי. כתוב במקום אחד שזה סכנת נפשות, שאם אדם מתפלל בדמעות מתוך התרגשות אמתית ופתאום מרגיש עצמו בוכה, ויש לו שמץ של מחשבה – איזה צדיק אני, כמה אני יהודי טוב – זה מסוכן ברוחניו. זה דבר שכמעט בלתי אפשר להשמר ממנו, אבל כל תורת הבעל שם טוב באה לומר שיש פה איזה גאון וברגע שמחדש חידוש גדול יש לו הנאה עצמית וזה פוגם. ההודיה היא קצת תיקון, אבל אם יכול להודות מיד זה שומר לכתחילה – לא צריך תיקון). מה הענין? כל דבר שזה חידוש בשבילי, היצר אוטומטי עושה שאני ארגיש את זה ואחשוב על זה. לא כל רגע אני בוכה, אז אם פעם פתאום באות לי דמעות בתפלה זה חידוש – חידוש לגריעותא כאן – ואז אני פתאום תופס את עצמי שקרה משהו שלא קורה כל יום, ואז זו פגיעה פאטאלית, כשאני שוהה בזה וחושב על זה. שוב, זו דוגמה של מודעות טבעית – אם זה היה טבעי, כמו לנשום אויר, אז האדם הבריא לא מרגיש וחושב 'אני נושם'. כל הזמן הוא נושם, וזה הדבר הכי טבעית. ככה זה ה'אידישע נאטור' בלשון החסידות, לשון רבי אייזיק. כל דבר צריך להביא אותו ל"מקטר קטרת", שכעת זה ביטוי שלנו לטבע היהודי, מודעות טבעית, שהמזבח מקטיר את הקטרת. הצדיקים הגדולים היו מעשנים מקטרת. כתוב בפירוש שהבעל שם טוב, או ההייליגע רוז'ינר, היו מעשנים את המקטרת היו מכוונים את כוונות הקטרת וכך היו ממתיקים את הדינים.

]. ובשביל זה הכוונה שכוונו עצמם לשמים אמר השם יתברך ברוך הוא לאהרן הרם את המחתות כו' כי קדשו # פירוש שיש להם קדושה לאלו המחתות מחמת שכוונתם היו לשמים אלא שלא היו במדרגה זו וכדלעיל ואת האש זרה הלאה [כאן הוא לא אומר בפירוש, אבל "את האש זרה" אותיות "אש זרה" – זה ווארט פשוט בלשון הפסוקים. כמובן שאלה שתי מילים שונות לגמרי, "אש זרה" ו"זרה הלאה". התיקון זה ללמוד זהר.] פירוש האש הדביקות שלהם ישאר למטה שלא ידבק עצמו שום אדם בזה הדביקות [שאף אחד לא ידבק בטעות שלהם, בדבקות הפגומה שלהם] לכך זרה הלאה למרחוק שלא יתקרב לשום אדם [כל זה היה להסביר כוונת רש"י בתירוצו לקושיא אם טפשים היו] וזה כוונת רש"י במ"ש הם חטאו בנפשותם # פירוש הם סברו שיתקנו בזה את נפשם [וחטא זה כאן במובן של טעות.] # והבן מאד ותרבה הדר והוד [את הביטוי הזה חפשתי – לא כתוב בשום מקום אחר, לא בספר הזה ולא בשום ספר. אין שום מקום בתורה הקדושה – לפחות מה שנמצא בתקליטור – שכתוב אפילו משהו דומה לזה. בדרך כלל הוד כתוב לפני הדר, וכאן "ותרבה הדר והוד". הרבי הרש"ב כותב בתער"ב שבשרש הדר זה חיצוניות הכתר והוד זה פנימיות הכתר. הדר זה ריבוי, כמו "ברב עם הדרת מלך", והוד זה פשיטות. ריבוי באמת הולך על הדר – "ותרבה הדר" – ומתוך זה מגיעים ל"הוד", תמימות מוחלטת. יש המון תענוג בביטוי זה, רק שלא נחשוב את זה לעצמנו יותר מדי. זה שמסיים ככה את התורה הזו זה משהו מופלא ביותר, כנראה שזו תורה מאד מיוחדת]: