לכבוד הילולת הבבא סאלי - שיעור ערב ראש חודש שבט תש"ע - הפיוט יודו לך רעיוני - פיוטו של הבבא סאלי - יודו לך רעיוני - וניגונו של ר' הלל פאצ'פר |
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL ג. פיוט של הבבא סאלי – "יודו לך רעיוני" – וניגונו של ר' הלל פאצ'פר אם כן, אחרי כל ההקדמות האלה, נסתכל על הדף הזה – פיוט שכתב הבבא-סאלי: יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, בכל ימי ושני, עד לעד לעולם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. ששון לבי המה, בזכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו, נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גדלם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. רצונך אשאלה, חי בעל הרצון, כאשר בתחלה, נהגת את הצאן, במרעה טוב ונפלא, והיה כל עלצון, רועה ישראל סלה, האזן את קולם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. אתה הוא האלהים, העד והדין, קום נא לקראת גבהים, צאֵה נא מזֻין, לנקם נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך שהם, מעין כל חי נעלם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. לעשה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, אקוה תמיד חסדו, השכם והעריב. ולא יסיך בעדו, את טירתו יחריב. ואז נשיר לכבודו, השירים במֻשלם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. חזה ציון מועדנו, אשר מכוונת, מול זבול מקדשנו, שהיא הנותנת, כח עליון לגנו, עדן המכוננת. אשר בם כל חפצנו, הם מקדש ואולם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. זאת היתה לי בעניי, גדולה הבטחה. לאב המון נסיי, בין בתרים זרחה. לאמור מתי ואיה, ומצאנה מנוחה. בך כל מאויי, אל תאות עולם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. קץ ימים גלה לעם אלה עמוסי תלאות. גדל צערי ועמלי, בפלאי פלאות. מצפים אבות ועוללי, עשה לטובה אות. כלילו גדילי, בניך על תִלם. אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם. אנחנו ערב חדש שבט, וידוע שיש קשר בין השרש שבט לבין השרש שפט, כי אותיות ב ו-פ מתחלפים באותיות בומף (אולי ב-פ זה החילוף הכי שכיח והכי חזק). אם כן, שבט מאד קרוב ל-שפט, ו-שפט זה נוטריקון שירים-פיוטים. פיוט הוא משער פט, וכתוב בסוף מסכת ברכות בירושלמי "כל פטטיא בישין ופטטיא דאורייתא טבין", כל מי שכותב פיוטים ושירים זה בישין, אבל מי שכותב פיוטים של תורה זה טוב מאד. זה גם משהו שקשור לחדש שבט ולחוש שלו – חוש האכילה. היות שהבבא-סאלי היה קשור מאד מאד לאמונת צדיקים ולחגוג את ההילולא של כל הצדיקים הגדולים, הוא היה נוהג לעשות הרבה סעודות לכבוד הצדיק. בענין ההתקשרות לבעל שם טוב הוא פעם גילה שהבעל שם טוב בכבודו ובעצמו היה אצלו – התגלה אליו, בא אליו בהקיץ, ביחד עם המגיד (מזכיר לנו את הסיפור של אדמו"ר הזקן בכלא), ואמר שהבעל שם טוב בא ועמד ושתק, לא דבר איתי. הוא היה שם, ואולי דבר בעינים או בלב, אבל הוא שתק בפה, ואילו המגיד דיבר איתי, אבל אני לא יכול לגלות לאף אחד מה שהוא אמר לי. מגדולי תלמידי המגיד, זה שבא לארץ, זה רבי מענדלי ויטבסקר, בעל פרי הארץ. גם כן, פעם אחת – ביום ב' דר"ח אייר, יום ההילולא של רמ"מ מויטבסק, בעל פרי הארץ – אמר שהוא בכבודו ובעצמו בא כששכבתי במטה, החזיק לי את היד והקים אותי מהמטה, כדי לחגוג ולעשות סעודה לכבוד ההילולא שלו. לא סתם קוראים לאבא שלו מסעוד – ישראל בן מסעוד, בן זה לשון הבנה, הוא מאד הבין בערך שעושים סעודה לכבוד הצדיק. גם אפשר לכוון עכשיו גם שאנחנו עושים סעודה לכבוד כל הצדיקים. לעשות סעודה זה משהו גדול מאד, לסעוד את הלב. זה שלסבא קוראים יעקב ולו ישראל ולבן מאיר – לא אומר מאיזה עדה הם, אבל מסעוד – אני כבר יודע. יש פה משהו מאד מיוחד. למה הוא קרא לבן שלו מאיר? מאיר במילוי – מם אלף יוד ריש – עולה 721, מסעוד ישראל. אבא שלו והוא יחד זה הבן שלו. למאיר יש שני בנים, שיהיו בריאים, רבי דוד ורבי אלעזר. דוד אלעזר = אביחצירא (שם המשפחה). יש עוד הרבה רמזים מופלאים בשמות. נסתכל בסוף הדף: הסימן של כל הפיוט הוא ישראל חזק, כדרך המחברים של השירים והפיוטים לרשום את שמם בר"ת עם חזק, זה הדבר הגלוי. אבל הסיום זה "קץ ימים" – לא "קץ הימים" – ו"ימים" זה ר"ת יעקב-מסעוד-ישראל-מאיר, ארבעה דורות. עוד פעם, הוא ראה בבן שלו, רבי מאיר, את התכלית – תכלית העליה, בחינת משיח. ידוע ש-מאיר זה גם ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'". זה "קץ ימים גלה לעם אלה". לפני כמה שבועות לא ידעתי מהקיום של הדבר הזה, אבל ברוך ה' שזכינו, וזכות המחבר וזכות כל הצדיקים של המשפחה תעמוד לנו ולכל עם ישראל. יש פה דברים מופלאים ביותר, כמעט כל מילה וכל ביטוי כאן אפשר לדרוש ולחשב, ולהוציא מזה פלאי פלאים. אבל הדבר הראשון כשרואים פיוט, כדי שזה יופנם אצלנו, צריך לשיר אותו. את הפיוט ראיתי מלפני שבועיים בערך, ושמעתי גם שנוהגים איזה מנגינה, אבל את זה לא שמעתי – אז זה לא בתודעה שלי, וכרגע גם איני רוצה לשמוע את זה, עד שלא ננגן משהו אחר. אחר כך נשמע גם את זה. אז תוך כדי שלומדים ומתבוננים בפיוט, ועכשיו ספרנו על הקשר ההדוק שלו עם הבעל שם טוב. עוד ווארט, הרבי אמר על הבבא-סאלי שהוא א בעל שם'סקע איד – ביטוי מיוחד, שהוא יהודי של הבעל שם טוב. התחלנו רמז שיש ארבעה ישראל מרבי ישראל בעל שם טוב עד רבי ישראל אביחצירא. יש יותר מעוד שנים באמצע, אבל יש עוד שנים מאד גדולים, שכתוב שיש גם קשר. כתוב שהמגיד מקוזניץ נולד ביום ההסתלקות של הבעל שם טוב, או סמוך לה, ונקרא על שמו – יש איזה המשך ישיר בין רבי ישראל בעל שם טוב והעבודת ישראל, ואחר כך הישראל הכי חשוב מאז הבעל שם טוב זה דער הייליגער רוז'ינער, היחיד מבין כל הצדיקים שזכה שהצ"צ קרא לו "הקדוש" – אין עוד אחד כזה. ידוע שהוא, בין כל האדמו"רים וכל הצדיקים המשיחיסט הכי גדול – משיחיסט לגבי עצמו, שאין יותר ממנו, שהוא הכריז על עצמו שרוצה שיכתירו אותו בתור מלך המשיח, ושלח לכל הצדיקים של אותו דור שהוא מבקש שיכתירו אותו להיות מלך המשיח, והיו כאלה שהסכימו והיו כאלה שלא הסכימו. אין להאריך בגדולתו – זה הישראל השלישי. והרביעי זה הבבא-סאלי. זה "ומספר את רבע ישראל" – צריך לספר ספורים על כל ארבעת הישראל האלה, הבעל שם טוב המגיד מקאזניץ ורבי ישראל מרוזין, וד"פ ישראל זה הגימטריא שעשינו קודם (כפית אהבה כפית דברים כפית שוטים). עוד ווארט לגבי כפית שוטים – שצריך את זה בשביל שוטים. אם אתה רואה איזה שוטה, וכתוב ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", אז יש כפיה מיוחדת בשביל שוטים. זה נקרא "כפית שוטים". צריך לתקשר איתם, כמו הסיפור הידוע של רבי נחמן שצריך להכנס תחת השולחן, לשחק איתם את המשחק של השוטים. לחיים לחיים! לא לשכוח ש-משיח = לכבוש. שוב, אז היות שהקשר כל כך חזק בין הבעל שם טוב לבבא סאלי, והיות שהבבא סאלי כתב כאן פיוט (כתב עוד הרבה שירים), אז מן הראוי לעשות יחוד. הרבי אמר שהסתיימה עבודת הבירורים, וממילא אנחנו בעבודת היחודים. יש לנו כאן הזדמנות פז (ביטוי שהרבי אהב), לקחת את הפיוט הקדוש הזה ולחבר לו מנגינה חסידית – מנגינה של הבעל שם טוב, אז עשינו יחוד. לכן אמרנו שבינתיים לא נשמע את המנגינה המקובלת. כמו שמישהו נכנס לחנות בגדים, צריך להתאים לו בגד, אז מנסים כל מיני חליפות אם זה הולם. זו היתה העבודה שלנו היום, לנסות כל מיני חליפות חסידיות לפיוט הזה. אחד לגמרי לא התאים, והשני כמעט התאים, והשלישי חשבנו שהתאים, עד שבסוף היתה סיעתא דשמיא מיוחדת – גם בהשראה מן החוץ – מה באמת המנגינה הכי טובה לזה. למנגינה הזאת יש סיפור, לכן צריך לספר את הסיפור הזה: למנגינה הזאת בלשון החסידות קוראים תנועה – לא שיר גדול עם הרבה חלקים, אלא תנועה עם שני חלקים. דרך אגב, כשכותבים פיוטים כמו הראשונים, כותבים את זה עם משקל מיוחד, שהמשקל זה הקצב-התחביר, שנקרא יתד-תנועה. כאן בדקתי, זה לא בדיוק, אבל כמעט מדויק. על פי רוב הפייטנים הגדולים הראשונים הקפידו על זה, ואחר כך פחות הקפידו. אם זה לא מדויק זה לא סימן של בעיה, אדרבה – זה מכוון. דוד המלך בכלל לא הקפיד על זה, זה לא הלכה למשה מסיני. למה אמרנו את זה? כי אצל הפייטנים למלה "תנועה" יש משמעות של ביטוי בדקדוק. יש תנועה, שזה תנועה בדקדוק, ויתד זה תנועה וחצי – שלם וחצי (מי שזוכר את הענין הגדול הזה של אבולעפיא). בחסידות תנועה זה משמעות אחרת, מנגינה פשוטה שאפשר לחזור עליה הרבה, ועיקר הענין – שאפשר לחיות עם תנועה (אדמו"ר הזקן למשל לא דבר בכלל, אלא רק שר – היה הולך בבית ושר, תנועה חוזרת, שאפשר ללכת איתה, כמו תנועה-הליכה, כמו שכל התנועה זה הליכה-הלכה), ויש תנועה שהיא בשביל להתפלל. התנועה הזאת, שנשיר, היא תנועת תפלה. אחד מגדולי חסידי חב"ד, שנפטר מאד צעיר – בחור, כמדומני, תיכף נספר את הסיפור שלו – חבר את התנועה הזו, היא בערך מלפני מאה שנה בדיוק. הסיפור הוא כזה, זו גם היסטוריה שראוי שידעו אותה. דרך אגב, ההסתלקות של הבבא סאלי היתה בשנת מ"ד, אז השנה הוי' שנים להסתלקות. בהשגח"פ לומדים את הפיוט הזה, שהמלה הראשונה שבו היא יודו = הוי', שהוא ודאי כוון לכך, לפתוח בשם הוי' כדרך המחברים. לנו יצא בהשגח"פ ללמוד ולקרוא ולשיר את זה בשנת ה-יודו להסתלקות שלו. גם מאד חשוב, לא ראיתי שמישהו יודע את יום ההולדת שלו, אבל יודעים את השנה – והשנה זה 120 ושנה. לא יודעים את יום ההולדת שלו, חוץ מא"מ שכן יודע את יום ההולדת שלו (תגלה לנו) – מן הסתם יום ההולדת שלו הוא גם כן ד' שבט, כנהוג אצל צדיקים. זאת אומרת שעכשיו הבבא-סאלי נעשה בין מאה ועשרים שנה, שזה משה רבינו בכבודו ובעצמו. הסיפור הוא ככה: בשנת תרע"ב הרבי הרש"ב שלח עשרה בחורים הכי טובים שהיו בליובאוויטש בישיבה לייסד ישיבת תורת אמת בארץ ישראל. הישיבה הזאת קיימת עד היום הזה – הוא נתן שם (לישיבת ליובאוויטש נתן שם, "תומכי תמימים", ולישיבה בארץ ישראל נתן שם "תורת אמת") – והיא נוסדה בתרע"ב בחברון. לשם כך הוא שלח את ה'נבחרת' שלו, עשרה בחורים, ביניהם היה בחור אחד ששמו היה הלל פאצ'פער. פוצ'פ זו עירה, ושמו הלל – כינו אותו הל'קע. כשפרצה המלחמה הראשונה גם לא היה אוכל כאן בארץ וגם אי אפשר היה לבחורים האלה להשאר כאן בגלל הנירות שלהם, אז רובם נאלצו לחזור לרוסיה, והבחור הזה ביניהם. ברגע שהוא חזר לרוסיה מיד גייסו אותו לצבא הרוסי. בצבא הרוסי לא היה כמובן אוכל כשר, אז הוא פשוט לא אכל – והוא מת. לאחר שהוא מת הגוים שם עשו ניתוח, לראות מה סיבת המות שלו – למה שבחור ימות? ניתחו אותו וראו שהלב שלו מקופל ומכווץ בצורה לגמרי לא נורמלית – לא ראו אף פעם תופעה כזו, שהלב היה בכיווץ אדיר. כשהסיפור הזה הגיע לחסידים באותו זמן אמרו שהוא לא מת מרעב אלא מגעגועים וכלות הנפש, והסימן הזה בלב הוא הסימן של כלות הנפש שלו. גם הכירו אותו, לא סתם אמרו – ידעו במי מדובר. אם כן, סך הכל זה ר' הילקע פצ'פער, בחור אלמוני כזה – אם לא היינו יודעים את הרקע של הסיפור. זה שראוי לומר על הבחור הזה שהוא מת מכלות הנפש, שוב – הוא מהבחורים המצונים ביותר של הרבי הרש"ב שעלה כאן לארץ. השיר, שמאד מתאים לפיוט הזה, זה תנועה שלו – ככה שמעו אותו מתפלל. עוד פעם, חסיד מתפלל עם מנגינה, עם תנועה, וזה התנועה שלו. התנועה הזו כל כך מיוחדת, בין כל הנגינה החסידית החב"דית – שהיא גם מיוחדת, אבל זה כל כך מיוחד בתוך זה – שמאז ששמענו את זה, לפני 30-40 שנים, חשבנו שזו המנגינה הכי מתאימה לעבודת ההתבוננות בכלל. את זה אני סתם מספר בתור רקע. היו כמה וכמה פעמים שלמדנו – גם בחוץ לארץ – מה שנקרא התבוננות-מדיטציה, ובתור המנגינה ב-ה הידיעה, מה שראוי לפני ההתבוננות ותוך כדי ההתבוננות, זה מה שמתאים. אני מספר זאת, כי ודאי יש כאן אנשים שרוצים בעצמם להתבונן אי-פעם או ללמד איך להתבונן, לכבוש ביד חזקה את הדור הצעיר עם התבוננות – אז צריך את המנגינה הכי טובה להתבונן. שוב, לפי דעתנו המנגינה שעכשיו נשיר היא העולה על כולנה לגבי עבודת ההתבוננות, וזה שזה מתלבש כל כך יפה על השיר הזה אומר דרשני. בבקשה לא לעזור לי. קודם נגן בלי המילים, איך שהיה עד הערב. עכשיו נשיר עם המילים, גם לא לעזור לי. כל פעם שמלבישים מנגינה על מילים צריך לשים דגש, נקוה שיצא טוב. הבעיה מה עושים עם החרוז, שצריך להיות אחרת ומהיר יותר. מה שיפה כאן, שהחרוז לא באופי הראשוני של המנגינה, אלא לשיר אותה מנגינה עם קצב יותר מהיר, ואז מאד מתאים גם לחרוז. עכשיו כולנו יחד, מקוה שכבר תפסו את זה. לחיים לחיים! נעשה הפסקה ל'מסעוד'. לחיים לחיים! את מסעוד מעברתים אשר – שבט הוא החדש של אשר.
|
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד