ד. התבוננות בר"ת, במבנה הפיוט ובפזמון

הר"ת זה ישראל-חזק – 8 אותיות, שמונה בתים. אבל אחרי כל בית יש חרוז, "אשמח בך". יש שמונה בתים, וביניהם יש חרוז, כמו הרקיעים בשמים – יש שמונה רקיעים, וביניהם יש חלל, שמונה אוירים. החרוז זה כמו האויר שבין בית לבית. בתורה זה בעצם הפרשות הפתוחות והסתומות, שזה לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. אם כן, אם יש שמונה בתים זה כמו רקיעא תמינאה – שביניהם שמונה אוירים, ועוד אויר אחד בסוף. אם יש שמונה צריך לכוון  לכאורה כנגד שמונה ספירות מבינה עד מלכות. זה הולך טוב, חוץ מפעם אחת שצריך לעשות איזה משחק קל, כדלקמן.

קודם נאמר ר"ת: ישראל חזק = 656. אמרנו שהוא מתחיל ב"יודו לך רעיוני" – רוצה להתחיל בשם הוי', יודו. חוץ מזה ששם הוי' = יודו. הכל מתחיל מהודיה, כמו "מודה אני לפניך", שכל עבודת היום מתחילה מהודיה, והודיה משקפת רקיעא תמינאה, כי "בינה עד הוד אתפשטת". מודים לשם הוי', היה הוה ויהיה, מהוה המקום והזמן תמיד, למעלה מהמקום והזמן, למעלה מכל תואר, מצביע על העצם ממש (לכן בתור שם העצם אין לו פירוש). אבל בגימטריא יש עוד משהו נפלא במלה יודו – שגם האחוריים שלו (רבוע בלשון האריז"ל) – י יו יוד יודו – יוצא עב, בדיוק האחורים של שם הוי' (זה לא צריך להיות ככה), זה פלא גדול. אפילו אם אצרף אותיות שם הוי' בצירוף אחר – כמו יההו, צירוף ר"ת – זה לא יצא עב. זה שיש מלה אחרת בכלל שעולה כו, כמנין שם הוי', והאחוריים עולים אותו דבר – זה פלא. כמו שהאחוריים של שם הוי' זה עב, הפנימיים (הפוך) עולה חן – חן ו-חסד – אז ממילא כך גם ב-יודו.

הוא רוצה שיתחיל בשם הוי', ואז "יודו לך רעיוני" – "רעיוני" רומז לאברהם אבינו, שבקבלה הוא "השכל הנעלם מכל רעיון". יש רעיון, מחשבה והרהור – שלש מדרגות. ר"ת רמה – "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה", כל מה שאפשר לקוות לו זה רעיונות יפים, מחשבות, "רבות מחשבות בלב איש", והרהורין, טבין או בישין. יש לכל אדם כל יום הרבה רעיונות מה לעשות ומה לא, מחשבות והרהורים, והכל זה רמה – צריך לדעת ש"המעשה הוא העיקר", לעזוב מחשבות ורעיונות והרהורים ולהתחיל לעשות. המלה "רעיון" מופיעה רק בקהלת, ג"פ. שם הכל זה "הבל ורעיון רוח". בכל אופן, רעיון זה משהו מאד גדול. רעיון = פורים, למעלה מטעם ודעת הרגיל, למעלה מהמחשבות. בכל אופן, גם הרעיון – גם האידיאות של הכתר עליון – לא תופס בעצמות. כתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח מצוחצח, אוכם הוא קדם עילת כל העילות – הוא לא תופס אלא רק מודה, "יודו לך רעיוני".

הבית השני מתחיל "ששון" = 656 = ישראל חזק. כלומר, את כל הר"ת רומז במלה הראשונה של הבית השני. "ששון לבי המה" = "אור ישראל". הפסוק שישעיהו הנביא אומר, "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" – בטוי מאד יפהפה (מקביל ל"והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה"). רש"י אומר שני פירושים ב"קדושו" – או הקב"ה, "קדוש ישראל", או כל הצדיקים שבדור. זה חידוש יפה מאד, שאו ש"קדושו" זה הקב"ה או שזה הצדיקים שבדור, סימן שבאיזה מקום, באיזו נקודה, זה היינו הך – שהקב"ה וצדיקי הדור זה אותו דבר. זה נקרא אמונת צדיקים, זו אמונת צדיקים של "אור ישראל", של הבבא סאלי – "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה". כמו שכתוב בעובדיה, שבית עשו לקש וכו', גם הפסוק הזה מדבר על שריפה וכליון של רשעי או"ה. שוב, "ששון לבי המה" = אור ישראל. הערך הממוצע של שתי המלים "אור ישראל" הוא אחישנה – "זכו 'אחישנה'".

אמרנו שחוץ מהר"ת של ישראל-חזק שרים עוד ח"פ "אשמח בך", אז צריך להוסיף עוד ח"פ א ל-ששון – ואז זה עולה 664. יש פה שתי מערכות, מערכת הבתים ומערכת החרוזים, אז הממוצע הוא 332 – בכוונה הזו הבבא סאלי מתחבר עם הרבי, כי הממוצע בין ר"ת הבתים (ששון) והחרוזים (ח) – מנחם מענדל. אם כן, מנחם-מענדל מסתתר בתוך הפיוט הזה – זה הפן הנסתר.

מה זה "אשמח"? הוא ודאי רומז לסוד שכתוב בספרי הקבלה, שאני אומר בעינים עצומות פעמיים בכל יום תמיד את ההצהרה של אמונת ישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש שתי אותיות גדולות, ע ו-ד, והאותיות הנשארות מ"שמע" ו"אחד" הן אשמח. ברגע שאומרים אשמח, אז כל מי שטעם את הטעם של פנימיות התורה יודע שזה קשור לסוד של קריאת שמע. בקריאת שמע זה עד רבתי ואותיות אשמח. יש כמה פשטים, כמה פירושים, מה הכוונה שיש עד גדול ו-אשמח. זה שיש עד גדול רומז לפסוק ביהושע – "עד הוי' בכם". או שהכוונה, על פי פשט, שה' מעיד עלינו. או, הסוד, שאנחנו מעידים על ה'. השרש שלי לפני הצמצום הראשון, ורק אני בתור יהודי שיש לו "חלק אלוה ממעל ממש" יכול לומר בעינים עצומות – בלי שום יחס לעלמא דין ולכל העולמות שאחרי הצמצום – ולהעיד על מה שלפני הצמצום. לפי הלכה עדות שייכת רק בדבר נסתר – דבר נסתר בעצם, אור אין סוף שלפני הצמצום, על זה יהודי יכול להעיד. מה זה "אשמח" לפי זה? בזה אני אשמח.

יש כמה פירושים, אבל הכי פשוט ש"עד אשמח" בקריאת שמע זה שאני שמח להעיד על אחדות ה' – הייתי שמח, ואני שמח, ואהיה עוד יותר שמח, כל הזמן להעיד על אחדות הוי'. אני שמח מאד להעיד על אחדות הוי' = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אפשר לכוון את זה בקריאת שמע שעל המטה, שכידוע שהיא הורגת כל הקליפות, כל הטיפות שיצאו לבטלה, הכל מתבטל בק"ש על המטה, כמו שכותב בתניא, עם קצת כוונה. שם כותב עם כוונה עצומה, וזו כוונה עצומה – לכוון ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ששם כתוב עד-אשמח, עולה "אני שמח מאד להעיד על אחדות הוי'", ורק אני יכול להעיד על אחדות הוי' כי אני יהודי, ב"ה, "שלא עשני גוי".

לפעמים בך זה כב אותיות התורה, אבל הפשט – וגם כאן – זה בך ממש, עצמות ממש. היות ש"אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד", ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפשר לומר שג"פ "אשמח בך אשמח בך אשמח בך אל עולם" – חושב כאן על תורת הבעל שם טוב, שלא "אל העולם" אלא "אל עולם" – זה על ה' וישראל והתורה. אחר כך כולל הכל ב"אשמח בך גואל נפשי את גאולת עולם". "בך" זה העצמות, וגם רומז ל-כב אותיות התורה, וגם שרש נשמות ישראל. אז אפשר לפרש שה"אשמח בך" הראשון זה "אורייתא וקוב"ה כולא חד", כב אותיות התורה, והשני יותר גבוה, "ישראל וקוב"ה כולא חד", "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", ואחר כך "אשמח בך" בעצמות ה'. אז כולל הכל ב"אשמח בך" נוסף, הכל בסוד "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", כידוע הסוד בפסוק זה.

נאמר משהו לגבי מבנה השיר הזה: קודם דברנו על יתד ותנועה. איך זה הולך? נקרא את זה עם ההדגשה הל החירוז כאן: "יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, וכל ימי ושני עד לעד לעולם". המבנה א-ב-א-ב-א-ב-א, ואז משהו אחר – לם. רומז על זה ב"אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך – אל עולם". הסיום הוא תמיד ב-לם, העולה ע. אז בר"ת של החרוז רומז את המבנה של כל השיר . רמז מופלא, שרומז לכל הר"ת של השיר בחרוז.

למה הוא רוצה לסיים כל בית וכל חרוז ב"לָם"? ודאי רומז לרמוז לנו לשני המקיפים של הצלם, שני מקיפי הנפש. הרי בנשמה יש שלש דרגות פנימיות – נפש-רוח-נשמה, ושני מקיפים – חיה-יחידה. הבעל שם טוב הוא בעל הח"י – בא לגלות את שני המקיפים, ה-ל ו-ם של ה-צלם. לא רק שזה ה-לם של הצלם, המקיף הקרוב והרחוק, אלא כל בית וכל חרוז נגמר בקמץ תחת ה-ל – ניקוד הכתר. איך מפרשים את שני המקיפים? או חיה-חכמה ויחידה-כתר, או יותר לעומק, בכתבי האריז"ל, שזה חיצוניות ופנימיות הכתר, אריך ועתיק. ישוב הדברים, שהחכמה של שם מה הוא באריך ואילו הכתר של שם מה הוא בעתיק. אז ה-ל של הצלם הוא באריך וה-ם סתומה של הצלם בעתיק, לכן הניקוד קמץ – ניקוד הכתר. הכל להודות למה שלמעלה מעלה, השכל הנעלם מכל רעיון. ניקוד קמץ עולה בגימטריא 16, כי הוא "רקיע וניצוץ" בלשון התקו"ז. רקיע זה ו, העולה 6, וניצוץ זה י, העולה 10. היות שזה רקיע על גבי ניצוץ, לכן הניקוד קמץ עולה 16. כשאני מוסיף את הניקוד ל-לם, זה עולה 86 – שם אלהים. לם ועוד איה – "איה מקום כבודו". "איה" זה השאלה של הכתר, וכתוב שלכן הניקוד של הכתר עולה איה. כשמחברים את הניקוד ל-לם מקבלים אלהים, ומה הוא רוצה לרמוז בכך? ל"אני אמרתי אלהים אתם". התכלית של "האלהים עשה את האדם ישר [אבל 'והמה בקשו חשבנות רבים']" זה לחזור ל"אמרתי אלהים אתם", מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים אלהים. צריך לחזור ל"ישר" – להיות אלקים, שהאדם יהיה אלקים. אז כל פעם החותם זה "אני אמרתי אלהים אתם", זה ביאת המשיח.