ה. שמונת בתי הפיוט בסוד שמונת הרקיעים

אמרנו שבכל ביטוי כאן יש רמזי רמזים ורזין דרזין. לא נוכל לעשות הכל. אמרנו שאם יש שמונה בתים זה צריך להיות מבינה עד מלכות. רק בקיצור, בדרך אפשר, איך לכוון את זה:

בינה:

"יודו לך רעיוני" – "בינה עד הוד אתפשטת". סתם מחשבות ורעיונות והרהורים, איפה אדם הוגה אותם? הכל במח הבינה (יש למעלה מעלה, כתוב שמו"ס של כתר נוצר מהבינה של תהו, ואין כאן המקום להאריך). סתם מחשבות ורעיונות והרהורים – זה בבינה. מצד אחד מתפשטת להוד, ומצד שני יודעת ש"תכלית הידיעה שלא נדע", לכן שייך לבינה שם קסא = איני יודע, זה פנימיות אמא, "אם אסק שמים", היא יודעת שאיני יודע כלום (לכן רבי נחמן אומר שזה שער הנון של הבינה). "אל מבטן יוצרי" זה בטן אמא, וגם "על קרבתך בסיני" – הקרב זה באמא עילאה. "להאיר נרי" זה "נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". כשאדם ברחם יש נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו את כל התורה. כלומר, חוית מתן תורה היא בתוך הבטן, ואז האדם נולד ממנה. "על כן בתחנוני אפאר את שירי" – שרש התפלה בכלל באמא, "ועבד הלוי הוא". וזה "כל ימי עד לעד עולם" – ישר ישר עד הסוף, עד "עמק אחרית", אמא. לכן מיד אומר "אשמח בך וכו'" – החויה של אמא זה שמחה, "אם הבנים שמחה". מתחיל עם אמא, והחידוש הוא שגם "קרבתך" זה בבינה. עיקר הפשט של הבית הראשון זה על מעמד הר סיני, והייתי יכול לחשוב על זה כל מיני דברים – "אורייתא מחכמה נפקת" או תפארת, אבל כאן מפרשים שזה קרבת האם.

חסד:

הדברים מתחזקים כאן אחד מהשני: אם הייתי רואה רק את הבית הראשון לא הייתי יודע שזה אמא. הספירות כאן לא פשוט, לכן גם אמרתי שזה בדרך אפשר, אבל אחד מלמד על השני. הבית הבא "ששון לבי המה בזכרי חסדיו" – זה חסד. כאן יש רמז מובהק, שאנחנו בספירת החסד. איפה אני זוכר את החסדים? במח הדעת, כנראה שיש קשר בין דעת לחסד. זה מודגש גם בהמשך – "כי בחר מכל אומה", בחירה בדעת, אבל זה החסד הכי גדול שעשה עמנו, להיות "ישראל עבדיו". "נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו" – זה חסד, אברהם שכולל את האבות (ו"ידידיו" זה אהבה). "אבן צדק [שלמה]" זה כינוי לאברהם, ו"משרש גדלם" זה כח הגדולה-החסד שמגדל את הולד. בבית הראשון נולד מהאמא, ובבית השני כבר צריך לגדלו – משרש האבות, משרש זה שה' בוחר בנו. לכן אני חושב שכנגד החסד.

גבורה:

עד כאן הוא הודיע לנו עובדות, שה' קרב אותנו בסיני ובחר בנו לעם ומגדל אותנו וכו', אבל עכשיו מתחיל להתפלל – "רצונך אשאלה", אני שואל ומבקש ממך שתרצה בי. איזה רצון כאן הוא שואל? לרצות זה לפנות בפנים מאירות ומסבירות ושוחקות – זה נקרא רצון, לשון ריצוי. רצון זה סליחה. עוד הפעם, מה זה "רצונך אשאלה"? אני מבקש ממך שתרצה בי. זה הפשט של הביטוי. "חי בעל הרצון" – אולי אני לא עשיתי כל מה שאתה רצית, כל המצוות, אבל אני פונה אליך כ"בעל הרצון". בחסידות יש הרבה פירושים ל"בעל הרצון", אבל כאן רוצה לומר שהיות שאתה בעל הבית על הרצון, אתה יכול גם לעקוף את מה שלכאורה עלול לפגוע ברצון הגלוי וגם לרצות בי. אם אתה רוצה – אתה יכול לרצות בי, איך שאני, כי אתה בעל הבית על הרצון. הכל תלוי בכך. "כאשר בתחלה נהגת את הצאן" רומז לפוסק "נוהג כצאן יוסף", והמפרשים שם אומרים ברובם שאף על פי שמזכיר את יוסף, ש"משם רועה אבן ישראל" במצרים, הפשט שם זה יציאת מצרים, ויש מפרשים שאומרים שזה קרי"ס, תכלית יצי"מ. אם יש תפלה שאני מתפלל שתרצה בי, ואני מתפלל ל"בעל הרצון" – זה הגבורה, כמו "מפי הגבורה" במ"ת. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ואתה נושא הפכים. סתם תפלה זה יצחק אבינו, גבורה. לכאורה "נהג את הצאן" זה חסד, אבל זה יציאת מצרים, וכתוב בחז"ל בפירוש ש"'לך הוי' הגדולה' זה מעשה בראשית 'והגבורה' זה יציאת מצרים". "במרעה טוב ונפלא והיה כל עלצון" – סוג של שמחה, "אני בינה לי גבורה". "האזן את קולם" – האזן לקול התפלה. כל הבית כאן זה עמוד התפלה.

נצח:

אחר כך, מה שקורה כאן, הוא מדלג על התפארת. קודם אמר יד ימין ויד שמאל, ואחר כך רגל ימין ורגל שמאל, נו"ה, ואז יחזור לתפארת ואז למלכות. הבית הבא זה מלחמת עמלק. כתוב שמלחמת עמלק זה לתקן את הנצח, כמו ששמואל הנביא אומר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". "אתה הוא האלהים, העד [נצח = עד עד] והדין [סוד 'שכל את ידיו', שהגבורה הולכת לנצח] קום נא לקראת גבהים [עמלק, נצח זה 'עמק רום', ו-רם = עמלק, ונגדו 'רם על כל גוים הוי'']".

"קום" זה גם לשון תקומה וגם לשון נקמה, כידוע אצלנו, ולכן יש כמה וכמה פסוקים בתנ"ך שלקום זה לקום להלחם. אפילו בפרק של "נהג כצאן יוסף" יש פסוקים שקימה – כמו "קומה הוי'" – זה כדי לצאת לקרב. לפי זה, מה זה לשבת? גם התרגום זה לשבת ללמוד תורה. זה ווארט שהוא כלל גדול בתורה, שישיבה זה ללמוד תורה – כמו ישיבה שלומדים תורה. כשאני אומר 'תשב' הכוונה תפתח את הספר ותלמד תורה. כשאני אומר לך 'קום' הכוונה לצאת לקרב. לפי זה הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – התורה מלוה את האדם בכל המצבים בחיים, אבל היות שסתם ישיבה זה ללמוד תורה פותחים ב"ובשבתך בביתך", אז "ובלכתך בדרך" זה קיום מצוות, שכל המצוות הן "הליכות עולם", "אל תקרי הליכות אלא הלכות", כל המצוות לשמור את דרך ה' – זה הדבר הראשון, לומדים על מנת לעשות. תוך כדי הקיום אתה עדיין חושב על מה שלמדת. כתוב בתניא שהבינוני לא צריך כוונה בשעת מעשה, אבל זה נמצא ברשימו. אחר כך "בשכבך" – חז"ל אומרים בקבר, אבל אם רוצים לתרגם את כל השלבים לשלבי עבודת ה' אז "בשכבך" זו עבודת התשובה, כי כתוב "יום אחד לפני מיתתך". מתי עיקר התשובה? בקריאת שמע על המטה, לפני שהוא הולך לישון. לפי זה "בשבתך בביתך" זה עבודת לימוד התורה. קודם היתה לנו כוונה ל"שמע ישראל" וכעת יש כוונה להמשך – "ושננתם לבניך וגו'". קודם כל כשאתה יושב ולומד, אחר כך תקיים את זה – ללכת בדרך ה'. אחר כך צריך לעשות תשובה, כי ודאי לא עשית בשלמות. אם פעם אחת לא חשבת על ה' זה עון – "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" כפירוש הבעל שם טוב. צריך "כל ימיו בתשובה". אחרי שאדם קיים את שלש אלה, אז "ובקומך" – אז ניתן לך את הנשק, שתצא לקרב ותלחם ותכבוש ביד חזקה את כל הדרך הצעיר. זה רק היה בדרך אגב, שלקום זה לקום להלחם בפועל, ובשביל לקום להלחם צריך "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך" ואחר כך "ובקומך". לפי חז"ל ש"בשכבך" זה בקבר ו"ובקומך" זה תחית המתים, אז סימן שכאשר אדם יוצא לקרב מאיר אצלו העיקר ה-יג, "אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים". אמרנו שלעתיד לבוא המצוה התמידית היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אז כשהאדם יוצא לקרב זה הזמן שמסירות נפש בפועל ממש מאירה אצלו בכל העוצמה. זה לקום ולהלחם, וזה לנקום, וזה תקומה – על ידי שקמים ונלחמים, ועל ידי שעושים נקמה לגוים, ובפרט בעמלק שמטיל ספק באמונה, יש תקומה לעם ישראל בכלל. אז זוכים להתקוממות, "ואולך אתכם קוממיות" – הכל בזכות זה שקמים, אבל בשביל זה צריך קודם "בשבתך... ובלכתך... ובשכבך".

שוב, זה הבית הכי ברור מכל הבתים. "צאה נא מזֻין" – נצח זה מזוין. כתוב בקבלה שנצח היא הספירה ה-ז מהכתר, לכן היא "מזוין". "צאה" זה גם מלשון צבא, יוצא-ובא, וזה רגל הימין – שיוצאת לקרב, "לבר מגופא". יוצא "לנקום נקמתך מהם להשלים כל ענין, שמך וכסאך" – כל עוד שלא מוחים את זכר וזרע עמלק אין  השם שלם ואין הכסא שלם (זה הרמז הכי מובהק כאן לעמלק).

הוד:

ההמשך זה הוד: שני הבתים האלה הם זוג של בתים, כי שניהם מדברים על מלחמה ונקמה בגוים. הראשון בפירוש הולך על עמלק והשני על צור – "לעושה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, לעושה תמיד חסדו [החסד הולך להוד, כמו גבורה לנצח], השכם והעריב, ולא יסיך [לא יעשה מסך-מקיף על האויב, הוד זה מקיף] בעדו, את טירתו יחריב [ואז נבנית "'הנצח' זו ירושלים" מחורבנה של צור]".

תפארת:

אז עולה לתפארת, יש נקודת יסוד בלב – נקודת ציון בחזה, "חזה ציון" (זו הנקודה הפנימית שבלב). בקבלה רקיע זבול זה התפארת (זבול = מה, שם מה המאיר בתפארת), אז ברגע שאומר "זבול מקדשנו" יודעים שזה תפארת. קודם אמר על האויב "לא יסיך בעדו" וכאן יש נתינת כח עליון "לגנו" – גן זה מלכות, ומי שמחבר את התפארת. החבור כאן הוא של "מקדש ואולם". יש כאן גם רמז ליסוד, וגם עוד הפעם בית המקדש שזה הוד – התכללות – אבל העיקר כאן זה רקיע זבול, תפארת, וכתר המלכות באחורי התפארת. המלכות מקבלת דרך התפארת מ"עדן המכוננת", עדן זה חכמה – "מה שמו ומה שם בנו".

יסוד:

אחר כך מדבר על ברית בין הבתרים. "עניי" זה כינוי ליסוד – עני. "זאת היתה לי בעניי" – חיבור יסוד ומלכות, אבל העיקר בבית השני לפני הסוד זה יסוד. "גדולה הבטחה" זה או בטוחות חכמה, נו"ה שמשפיעים ומבשלים את הזרע שנמשך ליסוד. "אב המון נסיי" – גם נס, לפעמים הוא נצח, אבל הרבה פעמים נס ונסיון זה יסוד, כמו יוסף שעמד בנסיון וזכה ל"נסי". "אב המון" זה אברהם, חסד, אבל כל החסדים מתכנסים ביסוד. הכי מובהק שזה יסוד זה "בין בתרים זרחה" – זו הברית. זו ברית עם אברהם, אבל היא היתה בשכם, עיר הברית. ברית זה יסוד. ""לאמר מתי ואיה ומצאנה מנוחה" – היסוד הוא זה שמחפש ומוצא את המנוחה. "בך כל מאווי אל תאות עולם" זה ביטויי יסוד – מאוויי ותאות.

מלכות:

אחר כך מלכות: "גלה" זה עלמא דאתגליא. קץ ימים זה מלכות. כל הצער והתלאות שעם ישראל עבר בגלות זה מלכות. מדבר על כללות כנס"י – המלכות. "עשה לטובה אות, כלילו גדילי בניך על תלם".

המלה הראשונה "יודו" והאחרונה זה "תלם" – יחד זה מלכות. יודו מתחיל מ-יוד, המילוי של האות י, אבל עולה כ. אז יש כו תלם – מלכות. הכל כאן זה מלכות, החבור של ההתחלה והסוף זה מלכות (אברהם-אברהם), אז כל מה שרוצה להגיע כאן זה "עד הלום" – עד המלכות, על ידי נעוץ סופן בתחלתן.

אז ממש בקיצור שבקיצור עברנו על הכל, ובארנו בדרך אפשר את הספירות כאן. אחרי זה אפשר לשיר שוב, שלא נשכח. כל פעם חוזרים לשרש, לאמא – ל"אשמח בך". כל פעם זה עוד עיבור ולידה מחדש.