אור ל-ט' כסלו תש"ע – התוועדות לזכות החיל בצבאות ה' מנחם-מענדל גינזבורג – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. אדמו"ר האמצעי ורבי שמעון בר יוחאי – "סיים בוצינא קדישא למימר חיים"

היום הוא יום ההילולא של הרבי האמצעי, אז נתחיל עם ניגון הקפליא שלו.

יש שיחה קצרה של הרבי (לקו"ש ח"ה עמ' 129 ואילך) על היום הזה, ט' כסלו – יום ההולדת ויום ההילולא רבא של אדמו"ר האמצעי – בה הוא משוה אותו לל"ג בעומר, כמסורת של החסידים להשוות את הסתלקות אדמו"ר האמצעי להסתלקות רשב"י. רשב"י הסתלק בל"ג בעומר, וכל סיפור ההסתלקות שלו מסופר בסוף ספר הזהר, בפרשת האזינו, ושם כתוב שבאותו יום הוא כנס את התלמידים הגדולים שלו וגילה רזי תורה שלא גילה אותם עד עכשיו, רזין דרזין דאורייתא, ותוך כדי ההתגלות העצומה הזאת של רזין דרזין נשמתו עלתה לשמים, ולשון הזהר הקדוש שמה היא "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים". הוא היה באמצע דרוש – קוראים לו שם בוצינא קדישא – ו"לא סיים בוצינא קדישא", כלומר רשב"י לא סיים, לומר את המלה חיים שהיה באמצעה. יש ספר של אדמו"ר האמצעי שנקרא תורת חיים, והשם שלו קשור לסיפור הזה, כי מסופר שם בהקדמת הספר שבדיוק אותו הדבר – אותה התגלות – היתה דווקא אצל אדמו"ר האמצעי, ולא אצל אף אחד לפניו או אחריו (עד ביאת גואל צדק), לא היתה כזו הסתלקות בדוגמת הסתלקות רשב"י. גם כן, אדהאמ"צ היה באמצע מאמר חסידות, גילוי רזין דרזין – הרבי כותב שאדהאמ"צ גילה אין סוף יותר מאדה"ז, וגם אין סוף יותר מכל הרביים בכלל – ובאמצע הדרוש, כשהוא מסתלק מהעולם הזה מרוב דבקות, למעלה למעלה, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", "לאור באור החיים", ושם בהקדמת תורת חיים (שמתואר קצת מעמד ההסתלקות) מופיעה אותה לשון, "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים" (כך מצטט הרבי).

סימן שמצד אחד ההסתלקות, עליה לעילא ולעילא, דומה אצל רשב"י ואצל אדהאמ"צ, ומצד שני חיים – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" – עיקר התכלית ועיקר הכוונה בבריאת העולם זה שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים, כמו שנדבר בהמשך מהתניא קדישא, אז כשמדברים על חיים הכוונה לחיים נצחיים בעולם הזה. כנראה שלשניהם במיוחד יש ענין עם חיים נצחיים בעולם הזה. הדבר הזה יתגלה אצל מלך המשיח ששמו חיים, כפי שכותב בעל אוה"ח הק' בפירושו על החומש, כידוע שיש הרבה שמות למלך המשיח, ואחד מהם הוא חיים – "חיים שמו" – כי הענין שלו לקחת את אותם חיים עליהם נאמר "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים" ולהמשיך את זה למטה שנראה את זה בעיני בשר, את החיים הנצחיים של הצדיקים הגדולים, "ועמך כֻלם צדיקים", כל יהודי הוא חי בחיים נצחיים. זה בדיוק הענין גם של רשב"י, גם של אדמו"ר האמצעי, וגם של כל הצדיקים – להמשיך את החיים האלה למטה, בביאת משיח צדקנו, בתחית המתים, שנראה את החיים הנצחיים. אז בוצינא קדישא כן יסיים למימר חיים. ידוע שבאמירה ה' בורא את העולם, "בעשרה מאמרות נברא העולם", "יום ליום יביע אמר" – הבריאה היא תמידית, ו"אמר" ר"ת אור-מים-רקיע, לקחת אור, "לאור באור החיים", ולהגשים ולהוריד את זה לתוך המציאות שלנו, אור נעשה מים ומים נעשים רקיע, ואז אור החיים נקבע בתוך המציאות התחתונה שלנו, חיים נצחיים לעיני בשר. לחיים לחיים, שיסיים בוצינא קדישא למימר חיים.

נחבר את זה עם היום הזה – ברוב השנים ט' כסלו הוא יום ה-חיים של השנה, היות שברוב השנים חדש חשון הוא חסר, אז יש ל ימים של תשרי ו-כט ימים של חשון ועוד ט ימים של כסלו, ויוצא ש-ט' כסלו זה יום ה-חיים. היות שבוצינא קדישא – אדהאמ"צ – הסתלק לפני תום היום, לכן "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים". אבל בשנה כמו שנה זו, שהשנה מלאה, כלומר שיש לחדש חשון ל ימים, אז יום ה-חיים זה ח' כסלו (ממנו אנחנו יוצאים עכשיו, זה קשר מאד חשוב בין ח' כסלו ל-ט' כסלו, שלפעמים ח' הוא יום ה-חיים של השנה ולפעמים ט' כסלו הוא יום ה-חיים של השנה), והענין של שני הימים האלה הוא לסיים למימר חיים. שוב, זה הגילוי שצדיקים הם חיים – כל צדיק הוא חי וקיים, רק שבוצינא קדישא יסיים לומר חיים ונראה את זה. לחיים לחיים!

ב. "עד הגל הזה" – גילוי רזין דאורייתא

אחרי הווארט הזה, שאצל שניהם – רשב"י ואדהאמ"צ – יש אותו ענין של הסתלקות נפלאה שלא היתה דוגמתה אצל אף צדיק אחר, הרבי ממשיך להביא את הדרוש בסידור עם דא"ח לל"ג בעומר. צריך להבין שיש קשר בין ל"ג בעומר ל-ט' כסלו, שני הימים של "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים", ועל ל"ג בעומר כתוב בחסידות שהרמז שלו בתורה ('ל"ג בעומר מן התורה מנין?', כלשון חז"ל לגבי כמה דברים ושמות אנשים) הוא "עד הגל הזה" – דברי לבן ליעקב אחרי שיעקב גנב את לבבו וברח לו לארץ ישראל וכו'. כל זה הסיפור של הפרשה שלנו – לבן אומר שצריך לכרות ברית, יעקב לוקח אבן (בעזרת אחיו-בניו), עושים גל, ואז לבן מדבר. כתוב קודם שיעקב קרא לגל "יגר סהדותא" ויעקב קרא לו "גל עד". רואים בפירוש שהתורה דואגת לומר שהחילוק בין לבן ליעקב הוא בין השפה הארמית (יגר סהדותא) לבין שפת הקדש (גל עד), כידוע בקבלה ששפת הקדוש זה פנים וארמית זה בחינת אחור, אז כאן הברית וגם ההבדלה היא בין הפנים ובין האחור – ואחר כך לבן מדבר כמה פסוקים ליעקב אבינו, ובסוף הוא אומר "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבֹר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבֹר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה". מהלשון "ואם אתה לא תעבֹר... לרעה" חז"ל לומדים שלרעה אין אתה עובר, אבל לטובה אתה עובר. כלומר, אין זו הבדלה מוחלטת שאי אפשר בשום פנים ואופן לעבור, אלא רק לטובה אפשר לעבור – כך הברית, הסכם השלום ביניהם. אפשר לומר שהסיפור הזה הוא המקור הראשון להסכם שלום – ברית עם הבדלה, כורתים ברית אבל ברור שיש עדיין איזה עוינות, זה לא שלום אמיתי, לכרות ברית ולהזהר שאף אחד לא יכנס בשני, לא יפגע בשני. שוב, "'לרעה' אי אתה עובר", אבל לטובה, לעשות עסקים וכיו"ב, מותר לעבור – יש עסקים בין לאומיים (זה גם המקור לעסקים בין לאומיים).

אפשר גם לדייק, דיוק מאד מענין, שלבן – שבשרשו הוא הלובן העליון, הכתר, בחינת תהו – אומר את הפסוק ליעקב, בעל עולם התיקון. לפי זה, שלבן מדבר – ממשיך אור, ממשיך משהו – זה על דרך מה שיש בפרשה הבאה על עשו ויעקב, זה להמשיך אורות דתהו בכלים דתיקון, שיש בזה דבר מאד גדול, ובעצם זו הנוסחא המשיחית כמו שהרבי אמר לנו, שלהביא את המשיח צריך אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. קודם זה מופיע בסיפור של לבן ויעקב ואחר כך יעקב ועשו, אבל זה אותו ענין. לבן זה הכתר העליון, שיחסית הוא אורות בלי כלים, ויעקב הוא כלים – "באופן המתקבל" בלשון הרבי. לבן זה פשוט, שיש דברים רוחניים עליונים שפשוטים כמו לבן, אבל יעקב אומר שכדי שזה יתקבל בעולם צריך להסביר את זה בטוב טעם ודעת, צריך כלים מתאימים כדי להמשיך את הלובן העליון הזה. בכל אופן, נשים לב שלבן הוא זה שאומר ליעקב "עד הגל הזה", שזה הפסוק של ל"ג בעומר, ובסוף הוא אומר "אם אתה לא תעבֹר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה", "'לרעה' אין אתה עובר לטובה אתה עובר". יוצא שמי שבעצם יש לו היתר לעבור את הגל זה יעקב – "אם אתה לא תעבֹר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה", לרעה אני מונע ממך לעבור אלי, אבל לעבור אלי לטובה, לעשות ביזנס, מותר לך. הוא לא כותב שאני יכול לבוא אליך לעשות ביזנס, כנראה שהוא יודע שאסור שיהיו גוים בארץ ישראל, אבל שישראלים יטיילו בכל העולם לברר ניצוצות קדושים – אם זה לטובה, זה בסדר. זה דיוק נחמד, שמי שבעצם מותר לו לטייל ולעבור את הגל זה יעקב שיעבור את הגל לכיוון לבן, בתנאי שזה לטובה – ככה מתנה לבן. בכל אופן, יש כאן את המקור של ל"ג בעומר, "עד הגל הזה", כך כותב אדמו"ר הזקן.

מדייק הרבי בשיחה שבגל יש שני דברים. זה לא חומה, אלא גל, אז מדייק הרבי בשיחה שהיות שיש משהו שכן אפשר לעבור את הגל – לטובה – זה לא משהו קשוח והחלטי. והסימן, שבגל אבנים אין טיח וטיט, האבנים לא מחוברות אלא יחסית רפויות, כך מסביר הרבי. זה על דרך הפסוק "מחצתי ואני ארפא" שנדרש בזהר על ידי רשב"י – שזה ענינו שלו – שיש מחיצה, אבל היא רפויה. כמו הרקיע בין מים למים, שבתחלה מבדיל בין מים עליונים למים תחתונים – בין תענוג אלקי לתענוגות בני אדם, או בין חכמת התורה למידע של המדע – אבל בסוף "ואני ארפא", יש רפיון. למה הדבר דומה? הפסוק אומר במשלי "כבשים ללבושך", שחז"ל אומרים "אל תקרא 'כבשׂים' אלא 'כבשׁים'", לשון כבשונו של עולם – דברים כבושים, כמו דברי כִבושין. "דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך" (חגיגה יג, א) – צריך להסתיר אותם. זה רזין דאורייתא. אבל יש מדרש (שה"ש רבה א, יז) שאומר שמה שמדובר שצריך להסתיר את ה"כבשים" זה רק זמני, ובסוף צריך לגלות (כמו "מחצתי ואני ארפא").

כמו שנסביר, כבשים זה הכח לכבוש את ארץ ישראל השלמה. כידוע שיש כבוש וחזקה, ה' צוה את הדור של יהושע לכבוש את הארץ – ולא להחזיק בה, כפי שיש שיחה של הרבי – אבל אחרי שכבשו את הארץ ממנו הקדושה בטלה, ובפעם השניה שעלו בימי עזרא היו צריכים להחזיק ולא לכבוש, ויש מעלה בחזקה שזה גילוי מילתא שכל הזמן זה היה שלי, זה רשום על שמי, והחזקה לא מתבטלת גם כאשר "מפני חטאינו גלינו בארצנו". בכל אופן, בכל אחד משני האופנים יש מעלה – יש מעלה בכבוש (אפילו שזה בטל), מעלה של "אורות דתהו", זה יותר "על חרבך תחיה" של עשו, ואילו חזקה זה עולם התיקון. חזקה זה שתמיד היה שלי, רשום על שמי בטאבו, ובאתי לשבת במקום שלי – זה גילוי מילתא. זה משהו נצחי, כמו חיים נצחיים, שצריך רק לגלות את זה. בכל אופן, הנוסחא של משיח זה לא רק עולם התיקון – זה החידוש הגדול של הרבי, מלך המשיח, שהנוסחא של משיח זה "אורות דתהו אובער בכלים דתיקון". שוב, זה הסיפור של לבן ויעקב, זה הסיפור של עשו ויעקב. אז יוצא לנו שבכח של כבוש יש כח לגלות את כבשונו של עולם, מה שאין בכח של חזקה. חזקה זה נגלה, כמו שנסביר, אבל בכח של הכבוש – לשון כבשונו של עולם, כבשים ללבושך – זה פנימיות.

שוב, יש מדרש אחד שחז"ל אומרים ש"דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך" – שמי שזוכה לזה, כמו הצדיקים הגדולים, צריך להסתיר את הסודות. אבל יש מדרש שני על אותו פסוק, שאפשר לומר שעליו מסתמך רשב"י ועליו מסתמך האר"י הקדוש ועליו מסתמך הבעל שם טוב ועליו מסתמך אדה"ז ובפרט אדהאמ"צ יותר מכולם – שכאשר תלמידיך צעירים וקטנים הוי כובש את סתרי תורה, לכבוש במובן של להסתיר, לשים תחת הלבושים, אבל כאשר גדלים התלמידים ונעשים ת"ח "הוי גולה להם" את הכבשים שבכבשונו של עולם. אם כן, זה רק פונקציה שתלויה במצב של המקבלים. תכלית הכוונה, ה' רוצה שהכל יתגלה, שהכל יהיה על השולחן – שלא יהיה שום דבר נסתר בעולם. ה' לא ברא את העולם בשביל להסתיר משהו, אלא רק כדי לגלות הכל, עד שיתגלה שה' הוא הכל והכל הוא ה'. זה בדיעבד שבדיעבד שאיזה סוד נשאר בגדר נסתר. אף על פי כן, מי שהיה מסוגל לגלות סודות זה רק רשב"י. כמו שהרבי מדגיש בשיחה, ששאר חברים לא היו מסוגלים לכסות, ואפילו בזהר הקדוש עצמו כתוב ש"צריך לכסאה רזין דאורייתא" (לשון הרע"מ שהרבי מביא). כך רשב"י אומר בזהר, ומצד שני כותב על עצמו שאצלי מתקיים הפסוק "הולך רכיל מגלה סוד" – אני הולך רכיל מגלה סודות. איך זה מסתדר ביחד? באמת זה מתאים, שיש גם תקופות, וגם נשמות מיוחדות.

אז כשהרבי בשיחה שלו מדמה את רשב"י לאדמו"ר האמצעי, ולרבי של רשב"י – רבי עקיבא, שגדול, ויתכן שיותר גדול מרשב"י תלמידו, ש'אפעס וואס', משהו, הוא גילה. הוא ההדיר את ספר יצירה. כל התורה שבעל פה היא "אליבא דרבי עקיבא" – הכל זה תלמידיו – אבל חוץ מזה, בנגלה שבתורה, הוא גם התחיל לגלות את פנימיות התורה. אבל זה לא כמו תלמידו, רשב"י. אז זה תלוי בזמן, בנכונות, תלוי ב"כבשים" – התלמידים – אם הם ראויים לקבל את הכבשׁים, את דברי הכיבושין, או שעדיין לא. זה כמו הכבש שעולה למזבח, עולה אל ה"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". אש מזבח = משיח, האש של המזבח זה מסירות נפש, שאדם עולה באש השמימה. וכדי לעלות אל המזבח באש, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", צריך כבש – זה גם סודות, רזין דאורייתא, כבשונו של עולם.

הרבי אומר שבזמן אדמו"ר הזקן זה היה כמו בדורו של רבי עקיבא, שכמה שאדה"ז גדול עדיין לא היה הזמן לגלות את הכבשונו של עולם בהתפשטות ובהתרחבות. ידוע שאדהאמ"צ נקרא "רחובות הנהר", והרבי כותב בשיחה שאדה"ז גילה את הסודות נקודה-נקודה (זה לשון הרבי), כמו טיפין טיפין של מעין. הרי היחס בין אדה"ז לאדהאמ"צ זה בין חכמה לבינה, בין מעין לנהר, והמים נובעים מהמעין טפין טפין, נקודה נקודה, ואילו התפשטות הנהר עד בלי די, עד בלי סוף. עוד הפעם, אדהאמ"צ לוקח את הגל ובעצם מפרק את התדמית של הגל כמבדיל ומגלה שהתכלית שלו – ולשם כך בנוי לכתחילה בצור הרפויה – היא שיתקיים בסוף ה"תעבור אלי לטובה", שעוברים את הגל לטובה. דווקא יהודים עוברים את הגל, כמו שדייקנו קודם, כדי להתחבר עם כל העולם ולהעלות את הניצוצות הקדושים מכל העולם. בסוף השיחה הרבי מביא מהרבי מהר"ש שמה"עד הגל הזה" נעשה עיקר התכלית של ל"ג בעומר – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". מענין שבסידור עם דא"ח מביא רק את ל"ג בעומר מן התורה מ"עד הגל הזה", ומי שמחבר לפסוק "גל עיני" – שזה ודאי תכלית יותר גלויה מאשר "עד הגל הזה" (שבפשט נראה כמו הפרדה, ולא כמו חיבור) – זה הרבי המהר"ש (כך הרבי מביא, על כל פנים).

קשרנו לעיל בין ח' לבין ט'. היום שאחרי ט' הוא גם קשור, י' כסלו, שזה כבר חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי. בשנה זו הוא יום השבעים של השנה, ה-סוד של השנה – "נכנס יין יצא סוד". נעשה הפסקה כדי להביא תניא, כי הלימוד יהיה בספר התניא, ונשיר את "פדה בשלום נפשי", שהוא גם ניגון חג הגאולה של אדמו"ר הזקן וגם של אדמו"ר האמצעי. הרבי אומר שאצל אדה"ז זה נקודה-נקודה, יחסית להתפשטות של אדהאמ"צ, שאצלו כבר הגיע הזמן לגלות לגמרי-לגמרי את כבשונו של עולם, שתוך כדי זה כובשים את כל העולם, "פרו ורבו ['ופרצת'] ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו", והכבוש זה התגלות כבשונו של עולם, ככה כובשים את העולם. מי שעשה את זה הכי הרבה זה בעל ההילולא של היום. יש שיחות שהרבי אומר שעוד לא התחילו – גם הרבי הרש"ב – להגיע לרוב החידושים והענינים של אדהאמ"צ. שהרבי הרש"ב נגע בהרבה דברים, אבל עוד לא התחילו את המלאכה הזו – זה משהו משיחי לחלוטין. אין גבול להתגלות שלו.

ניגנו "פדה בשלום".

לחיים לחיים!

בסוף קונטרס ההתפעלות אדמו"ר האמצעי כותב דבר שלא כתוב בשום ספר אחר – שהוא נשבע שהוא לא הסתיר שום דבר, שהכל הוא גילה. זה בהמשך למה שדברנו קודם. למה הוא היה צריך להשבע? להוציא מלב חסידים גדולים שהיו אומרים שאצל הרבי יש תמיד דברים נסתרים, אף פעם לא מגלים את כל הקלפים, גם בחסידות ודברי אלהים חיים. אז כדי להוציא מהדעה הזאת הוא נשבע – זה דבר שאין לשער אותו בכלל, שרבי צריך לכתוב כך שחור על גבי לבן, לבן על גבי שחור, שהוא נשבע – שלא הסתיר שום דבר, שהכל על השולחן. אמרנו שהפסוק זה "כבשׂים", זה צמר נקי – אחת מדרגות הלובן העליון בחז"ל. זה גם אומר מאיפה בא ה"כבשים ללבושך", שהפשט הוא בגדים מצמר נקי. "עמר נקא" הוא אחד מ-ז תקוני גלגלתא, שהכל זה השפעה של הלובן העליון, של לבן. "אל תקרי 'כבשׂים' אלא 'כבשׁים'".

ג. פרק גל בתניא (תכלית יב הפסוקים)

עכשיו נסתכל בספר תניא קדישא. גם צריך לומר ווארט, שאדמו"ר האמצעי אמר שההבדל בין הספר שלי – אמרי בינה, שנחשב הכי עמוק שלו – לבין תניא קדישא (זה סיפור ארוך, אבל רק הווארט), שקם ואמר לאחד החסידים ביחידות שאם תלמד את הספר שלי ביגיעה ארבע-חמש פעמים, אבל הספר של אבא נדמה לך שבלימוד ראשון אתה מבין, אבל אפילו אם תלמד מליון פעמים לא תבין. כלומר, בתוך הנקודה של אבא יש 'יותר אין סוף' – אם אפשר לדבר על דרגות באין סוף – ואני באמת מגלה כל מה שקבלתי, לא משאיר לעצמי מאומה, אבל אצלי אם תלמד ותשבור את הראש טוב בסוף תעמוד על כוונתי, אבל אצל אבא – תושב"כ של החסידות – שם יש כל כך אור עצמי בכל מלה ובכל אות, שכמה שלא תלמד את זה לא תבין. כלומר, מהפעם הראשונה תבין – כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, כמו שאדה"ז כותב בהקדמת התניא – ותבין כדי לעבוד ה' עם הבנה זו, אבל אף פעם לא תעמוד על סוף דעתו של המחבר. זה רק הקדמה לתחלת לימוד התניא.

נפתח בפרק שקשור ליום הזה. הרבי אומר ש-ט' כסלו זה כמו ל"ג בעומר, ו-לג בעומר זה גל – פסוק אחד אומר "עד הגל הזה" והפסוק השני אומר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". לכן הכי מתאים לפתוח בספר התניא – שהכל מכוון בו – בפרק גל, "עד הגל הזה", "גל עיני". אנחנו יודעים שהרבי קבע יב פסוקים שילדים ישננו בעל פה ויכריזו אותם בחיות רבה. קודם הרבי גלה רק את ששת הפסוקים הראשונים, וזה היה בנוי על שני פסוקים מתורה שבכתב (להכל קוראים "פסוקים", אבל זה שם המושאל, כי לא הכל מהתנ"ך), שני מאמרי חז"ל, ושני ציטוטים מספר התניא קדישא. מענין שבששה הראשונים הצטוט הראשון מספר התניא הוא פסוק מתוך התורה, שעל פי הפסוק הזה אדה"ז ייסד את ספר התניא, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", וגם הציטוט השני מהתניא על פי פסוק מתחלת פרשתנו – "והנה הוי' נצב עליו". אז רואים שבנגלה הראשונה של הפסוקים שהרבי קבע שני פסוקי התניא – אחד ממש פסוק מהתורה והשני על פי פסוק מהתורה. אבל בנגלה השניה, שגם בנויה לפי אותו הגיון, שני ציטוטי התניא הם 'חסידות' נטו, לא מאמר חז"ל ולא פסוק מהתורה, ושני הציטוטים הם מפרק גל, "עד הגל הזה", "גל עיני ואביטה". אז רואים שתכלית פסוקי התניא אצל הרבי – מה שמיועד לצבאות הוי', שכובשים את העולם (לכן הרבי קרא לזה "צבאות ה'", זה לא איזה 'צי שלום' אלא צבא, הרבי אהב 'טנקים' וכל מיני סמלים מתוך הצבא, החל מעצם הביטוי הזה "צבאות ה'"), והם כובשים את העולם עם "כבשונו של עולם", עם חסידות, עם "תורה חדשה מאתי תצא", ובתוך התניא כובשים את העולם עם פרק לג. על פי שני עדים, "עד הגל הזה", כובשים את העולם עם תניא בכלל ועם פרק גל בפרט, "עד הגל הזה" בפרט, שאלו שני הפסוקים שהרבי בחר לצבאות ה', תכל'ס, איך כובשים את העולם.

ד. השמחה החב"דית

לכן נפתח את הספר בפרק גל. מענין שנפל גורלו להיות פרק גל בזכות זה שהרבי הכניס – אחרי סיום הספר – את פרק לב, שענינו אהבת ישראל. בזכות זה שהרבי מיקם את הלב של התניא, אהבת ישראל, במקום הראוי והנכון לו – בזה זכה הגורל של פרק לג להיות גל, "גל עיני".

נציין שמכל פרקי החלק הראשון של התניא, גדול המשכילים של חב"ד – רבי אייזיק מהומיל – בחר לעשות עליו ביאור רחב ועמוק. לא נתייחס לזה היום, אלא לווארט של הרבי, שכנראה שהרבי כתב את ההערה לפני שקבל את כתבי אביו, אבל גם בלקוטי לוי יצחק – הפירוש של אביו על התניא – מופיע אותו ענין באותיות של קבלה ברחבות יחסית, וזה הענין שנתמקד בו הערב בע"ה. אבל קודם נפתח את הספר. הפרק מתחיל ככה:

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתי' ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב

אדם מבין שצריך לעבוד ה' בשמחה תמיד, ויום אחד אני קם בבקר ולא מספיק שמח – צריך להחדיר בעצמי שמחה. שמחה זה חיות, כמו שאמרנו שהרבי רוצה שיכריזו את הפסוקים בחיות. אם אתה חיל, בשביל לנצח צריך להיות שמח ומלא חיות. לכן מרש הנצחון הוא שמח – שמחה נוסכת בטחון. מה הפטנט של חסידות חב"ד שאדם יהיה יותר שמח? הוא אומר שאנחנו חב"דניקים, וחב"ד זה להעמיק את המחשבה. כשיש שנה שלמה, "שנה מלאה", כמו שנה זו – שגם חשון וגם כסלו מלאים – יש בכל השנה (שנה פשוטה) שנה ימים, כמנין שנה. השנה יש שנה ימים בשנה. המלה העיקרית ששוה שנה זה או מחשבה או בצירוף בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". אם כן, יש דגש וענין מיוחד בשנה זו, לפי קביעות השנה, של מחשבה-בשמחה ימים, לקיים את הפסוק "עבדו את הוי' בשמחה בואו לפניו ברננה". מה צריך לעשות? בתוך המחשבה יש את מרכיבי השמחה, אם רק יודעים להעמיק נכון. הוא לא אומר שאם אדם לא שמח יתחיל לרקוד ולמחוא כפים – זה גם טוב ונחמד מאד, פטנט טוב – אבל כאן כותב איך עושים את זה באמת, בחב"ד, וצריך להעמיק את המחשבה.

במה צריך להעמיק? (לא נקרא בפנים, אלא לקצר) – באמונה שירשתי מאבותי הקדושים, שה' אחד יחיד ומיוחד. אם אני מעמיק בזה מביא אותי לשמחה רבה ונפלאה שזכיתי בהון עתק, זו ירושת אין סוף, ירושת האמונה, ועל זה כתוב "וצדיק באמונתו יחיה". "יחיה" זה חיות ושמחה (ועולה גל). הוא כותב כאן בפרק שאפילו אחד שמתוך זה שהוא במצב נתון ראשוני של חוסר חיות, וקשה לו לקיים מצוות – בשביל לקיים מצוות, גם מצוות מעשיות, צריך חיות של שמחה – והוא אומר חידוש מופלא בפרק, שיחשוב שאין עליו שום עול של מצוה חוץ מאמונה. יהודי הוא קבלת עולני'ק, אבל אם כבד עלי העול של תריג מצוות להתבונן שאין עלי שום עול, רק להתבונן בדבר אחד, באמונה שירשתי מאבותי הקדושים. אם אדם יתבונן בזה כדבעי יקבל חיות כתחית המתים ממש – את זה נקרא תיכף בפנים – ואז תהיה לו חיות רבה מאד לקיים את כל מצוות התורה בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה בואו לפניו ברננה". זה תמצית הפרק.

נסתכל בעמ' הבא, עמ' מב:

והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן [כאן יש עוד משמעות של גל – אמרנו גל אבנים ו"גל עיני", לשון גילוי, אבל יש עוד פירוש שזה לשון גילה ושמחה. זה פסוק מישעיהו, כל לשון אדה"ז בלולה בפסוקים, ויש פסוק "ותגל אף גילת ורנן". גילה מצד "חסד לאברהם", "אברהם יגל", ורנה זה "יצחק ירנן" – כאן זה מחובר, וזה קשור לירושה מאבותינו הקדושים. לפי זה צריך לומר שאולי שמחה סתם – יש כמה לשונות, כמה פעמים בפרק אומר "שש ושמח", וגם בפסוק האחרון מ-יב פסוקים כתוב איך שהקב"ה "שש ושמח בדירתו בתחתונים" – זה יעקב. שוב, זה פרק גל, ורומז ל-גל דווקא במלה גילה.] בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא [רבה = אין סוף, זה אין סופי] כי היא קרבת אלהים ממש [אדם רוצה להיות קרוב לה', ומה זה רחוק מה'? כשאדם שוכח את האמונה. פשוט מאד, אם אין לך את האמונה במודע אתה רחוק מה', וכשיש לך את האמונה אתה קרוב לה'. וכאן בא הפסוק הראשון מהתניא בששת הפסוקים האחרונים:] וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתוני' להיות לו דירה זו בתחתוני'.

נעבור לעמוד הבא:

וז"ש רז"ל תרי"ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת [מה הכוונה שחבקוק העמיד את כל המצוות על מצוה אחת? זו התבוננות, שיש פעמים שהיהודי צריך להתבונן שבעצם יש לי רק מצוה אחת לעשות. אני כאן בעולם הזה, קם בבקר, בשביל דבר אחד בלבד – בשביל להאמין בו, להאמין בנוכחות שלו.] היא האמונה לבדה כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות [אם אני מאמין ומתחזק באמונה זה יחיה אותי, ולאדם שיש לו הרבה חיות יש גם הרבה כח עשיה. בתחלת שנה זו, שנת 770, אמרנו שאחד מרמזי השנה הוא מחשבה-מעשה – בלי הדבור – שעל זה מאחז"ל שמפרש בתניא, שהקב"ה "מצרף מחשבה למעשה". כשמצרפים מחשבה ל-מעשה זה 770. גם כאן, אם מעמיק מחשבתו נכון זה מחיה אותו כתחית המתים ממש, ועל ידי החיות הכל נעשה בכיף, הכל נעשה קל, כל קבלת עומ"ש זה לא עול כבד אלא עול שמח.] דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה [הוא היה כבד קודם כי היה שקוע בהבלי העולם הזה, וצריך לצאת ולהשתחרר מזה כמו יציאת מצרים. האמונה הזאת משחררת את האדם מכל מה שהוא שקוע בהיפך, בחומריות העולם הזה. ואז נפשו עולה מעלה מעלה] על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר באמונתו יחיה יחיה דייקא כתחיית המתים דרך משל כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו והיא שמחה כפולה ומכופלת כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו.

כעת הוא מוסיף ענין עמוק וחשוב, שהוא החידוש עליו נדבר תיכף. כשאדם זוכה להעמיק את המחשבה ולגלות את הירושה שבלב כל יהודי מאבותינו הקדושים – "תשורי מראש אמנה", מראש כל המאמינים, אברהם אבינו, "ויאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" (שם רואים קשר בין אמונה לבין מחשבה) – זו שמחה כפולה, ולא סתם כפולה אלא כפולה ומכופלת. איך היא כפולה? אני שמח שה' איתי – "איתו עמו". בשביל להבין את זה צריך לחשוב לשורה חשובה שדלגנו עליה קודם:

והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים [כל הפרק על שמחה, אבל קורא לו "הדיוט ושפל אנשים". רבי אייזיק כתב ביאור על הפרק, וספרו הראשון והעיקרי הוא "מאמר השפלות והשמחה" – שמחה תמיד באה עם שפלות. זה פרק של שמחה, אבל איפה השפלות? ב"הדיוט ושפל אנשים", שהיא הנותנת ששמחתי תהיה אין סופית על זה שהמלך בא לדור איתי-עמי] בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו [אותו לשון כמו בהמשך] בביתו וק"ו לאין קץ לקרבת ודירת ממ"ה הקב"ה וכדכתיב כי מי הוא [ר"ת הדיוט ושפל אנשים שהזכיר קודם, זה רמז לדבריו בתוך הפסוק שמביא כאסמכתא] זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'.

נחזור להמשך דבריו, מהי השמחה הכפולה? שמלבד השמחה שהמלך הגדול בא לדור עם הכי תחתון, הדיוט ושפל אנשים, להיות איתו-עמו ממש, חוץ מזה יש עוד שמחה (לכן היא כפולה ומכופלת):

עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפני ית' באמונה זו [בזה שאני מכניס את ה' ללבי ומוחי ה' שמח, כי בשביל זה ברא את העולם – זו התכלית, ואני יכול להיות שותף בחוית שמחת ה'. והוא ממשיך שה' ברא את העולם בשביל שהתחתון הזה שאין למטה הימנו, מלא סט"א וקליפות, ברגע שמכניס את האמונה למודעות שלו הכל מתהפך:] דאתכפיא ס"א ממש ואתהפך חשוכא לנהורא שהוא חשך הקליפות שבע"הז החומרי המחשיכים ומכסים על אורו ית' עד עת קץ כמ"ש קץ שם לחשך ... ואין שמחה לפניו ית' כאורה ושמחה ביתרון אור הבא מן החשך דייקא. [והתכלית כאן היא הפסוק האחרון שהרבי מביא ב-יב בפסוקים.] וז"ש ישמח ישראל בעושיו [על איזה שמחה זה כתוב? על השמחה השניה, שאני שמח על השותפות בשמחת ה' על התגשמות תכלית כוונת בריאת העולם] פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל [לא-יהודי גם היה מסוגל, במדה מסוימת, לשמוח בשמחה הראשונה. אבל לחוות את שמחת ה' זה מיוחד לעם ישראל – זה ההבדל בין יהודי לגוי – כי אנחנו חלק מה'. מי שהוא חלק מהקב"ה יכול לשמוח בשמחת הקב"ה.] יש לו לשמוח בשמחת ה' [לא בשמחת הנפש המשכלת שהזכיר קודם. יש כאן שתי שמחות, שתיהן אמיתיות ושתיהן נחוצות, אבל התכל'ס זה לשמוח בשמחת ה'] אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים...

תכלית יב הפסוקים להגיע לזה, "הכל הולך אחר החיתום", לשמוח בשמחת ה' אשר הוא שש ושמח בדירתו בתחתונים, ומהי דירתו בתחתונים? שאני מאמין בו, וזהו. שהאמונה שלו ממלאת את ההויה שלי.

ד. המסורה בתניא – פרק האמונה והשמחה

לפני שנפתח לקוטי לוי יצחק לראות איך הוא מסביר כאן את ה"שמחה כפולה ומכופלת", ידוע שספר התניא מדויק, כל מלה וכל אות וכל תג בתכלית הדיוק. גם ידוע שספר התניא נקרא תורה שבכתב של החסידות, שזה כמו התנ"ך, שגם כל מלה וכל אות וכל תג – הכל בתכלית הדיוק, ויש אין סוף בכל אות. יש עצמות בכל אות – "אנא נפשאי כתבית יהבית", "אנכי מי שאנכי" בתוך כל אות. כמו שכאשר לומדים תנ"ך יש מסורה, שאומרת כמה פעמים מלה מסוימת מופיעה – בספר מסוים או בכל התנ"ך כולו. חוץ מהמסורה הרגילה, כמה פעמים איזה ביטוי מופיע, יש גם לכל ביטוי מקומות ריכוז בתנ"ך (כמו שמדובר אצלנו הרבה פעמים). יש איזה פרק או פרשה שבו מונח מופיע הכי הרבה פעמים בריכוז, שבאין ערוך להופעות המלה או המושג בשאר כל ספרי התנ"ך. הפרק הזה, פרק גל בתניא, הוא מקום הריכוז בתורה שבכתב של החסידות של שמחה ושל אמונה. אם תבדקו כמה שמחה יש בכל התניא וכמה אמונה יש בכל התניא, תראו שבאין ערוך, הכי הרבה שמחה יש בפרק גל – פרק הגילה – וגם הכי הרבה אמונה. שוב, הפסוק העיקרי של כל הפרק הוא "וצדיק באמונתו יחיה" – יחיה בשמחה. המלה שמחה לא בפסוק, אבל ענינו של ה"יחיה" זה שמחה.

כמה שמחה יש בפרק הזה? אם תספרו את לשונות השמחה של הפרק הזה תמצאו 20 פעמים שמחה, עשרים שמחות. יש פסוק "שֹׂבע שמחות את פניך", שחז"ל דורשים שׂבע כמו שׁבע – שבע שמחות, כמו שבע ברכות של חו"כ – וכאן לא רק שבע אלא עשרים (7 ועוד 13). היו (ועדיין יש) חסידים שקוראים פרק שלם של תניא כל בקר לפני התפלה (חוץ מהתניא של החת"ת). מי שקורא פרק זה, פרק גל, אם הוא חי עם כל מלה שאומר – כמו המחבר עצמו, שהכניס את עצמו בתניא (דבר שלומדים מכך שמסופר שכאשר אדה"ז כתב את התניא כשכתב שמחה כל כך שמח עד שכל החסידים שמחו, וכך כל מילה) – אמור לשמוח עשרים פעמים, בכל שהוא יקרא את המלה שמחה עשרים פעמים, זה המון פעמים. מה לגבי אמונה? יש 8 אמונות בפרק. לא כמו עשרים, אבל יחסית לכל התניא זה ריכוז עצום, באין ערוך.

הוא כותב לגבי השמחה בפירוש, וזה מה שאנחנו נלמד, שהיא "כפולה ומכופלת", כי יש את "שמחת הנפש המשכלת" ויש את "שמחת ה'", שגם אותה אני אמור לחוות, וזו התכלית האמיתית. אם נקח את עשרים השמחות ונחלק חצי-חצי – תמיד בקבלה עשרים זה "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש". "עשרים גרה השקל", "מחצית השקל" זה העשר שלי ויש גם עשר של הקב"ה – אז אם ניתן עשר שמחות לנפש המשכלת ועשר לקב"ה בעצמו, אז יהיה י-י שמחות ו-ח אמונות, אז זה יהיה יחי. אם אני אומר שזה פרק השמחה והאמונה ויש כ שמחות ו-ח אמונות זה כח, אני חושב שיש פה כח, אבל ברגע שאני מתבונן במה שהוא כותב ורומז, לחלק את השמחות י-י, אז ה-כח הופך להיות יחי.

עוד כמה רמזים חשובים: למה הוא מתכוון ב-ח אמונות? מי שמכיר את הכחות הפנימיים של הנפש, וכך זה פנימיות עשר הספירות, הכח הכי עליון זה האמונה – רישא דלא ידע ולא אתידע, הראש העליון בכתר – והכח הכי תחתון זה שפלות, פנימיות המלכות. "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", ויש לזה רמז מספרי. אמונה זה 102 ו-שפלות ("והייתי של בעיני") זה 816 – שפלות עולה ח פעמים אמונה. זה שכותב בפרק הזה ח פעמים אמונה זה רמז לזיקה הזו בין האמונה לבין השפלות. אמרנו שחייבת להיות שפלות בפרק, כי אם יש כל כך הרבה שמחה – "הא בהא תליא", כנגד השמחה צריך להיות משקל שוה של שפלות.

למה דומה י-ח-י? לציור האות א. כתוב שיש י למעלה ו-י למטה ו-ו באמצע שמחברת ביניהם. גם ב"היום יום" יש כמה פירושים מה זה ה-י למעלה וה-י למטה, וכך צריך ללמד ילד קטן בתניא. הדבר הראשון שמלמדים ילד זה התבוננות בציור האות א – זה גם שיעור בהתבוננות. הדבר הראשון שילד צריך ללמוד, שמראים לו את האות א, ומראים לו שיש י למעלה ו-י למטה ו-ו שמחברת. הפירוש הפשוט הוא שה-י למעלה זה ה', ה-י למטה זה יהודי (א פינטלע ייד), ויש ו של יראת שמים שמחברת. לעניננו כאן החיבור הוא אמונה. ה' בשמים ואני על הארץ, הוא אין סוף ואני מוגבל, ומה הדבר היחיד שיכול לחבר גבול ובלי גבול? רק אמונה. לכן את ה-י שמחות של ה' וה-י שמחות שלי יכולות לחבר רק ה-ח אמונה.

עשינו כעת כעין לימוד תנ"כי על פרק זה, "למה נקראו שמם סופרים? שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה", וגם בתניא צריך לספור. ספרנו כ שמחות ו-ח אמונות, והפסוק הוא "וצדיק באמונתו יחיה" – גם יחיה מתחיל יחי. מה עם ה-ה בסוף? נשלים שיש בפרק עוד ג"פ ששון וב"פ גילה. אם כן, עשינו כאן רמז ל"יחיה" של "וצדיק באמונתו יחיה". אבל העיקר זה ה-יחי שיש בפרק, י-י שמחות ו-ח אמונות.

ה. פירוש רבי לוי-יצחק: שמחה כפולה ומכופלת – סוד "מערת המכפלה", שם בן דבינה

אחרי המסורה היפה הזאת נפתח את לקוטי לוי יצחק. הרבי אומר בהערה בשיחה אחת שה"שמחה כפולה ומכופלת" שכתוב כאן זה "שמחת הבורא ושמחת הנברא". זה יוצא כאן פשוט מהטקסט שקראנו, שהשמחה הכפולה היש "שמחת הבורא ושמחת הנברא", ולכן קורא לזה "שמחה כפולה ומכופלת". כעת נראה איך אבא של הרבי מפרש זאת באותיות של קבלה:

שמחה כפולה ומכופלת: שמחה הוא מבינה כמו שכתוב אם הבנים שמחה [כשאני אומר שמחה, על איזו ספירה אני חושב דבר ראשון (גם למעלה וגם בנפשי)? זה כמו שאמרנו קודם, שלכל ספירה יש אור פנימי, פנימיות רדל"א זה אמונה ופנימיות מלכות זה שפלות, ושמחה זה פנימיות אמא, פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה". אם יש בפרק הזה כל כך הרבה שמחה וגיל, אז כל הפרק הוא פרק של אמא, של "אם בנים שמחה". זה כלל ראשון, ששמחה זה אמא זה בינה.]. ויש ד' נשים באימא. שהם לנגד הד' ההי"ן דשם ב"ן דבינה [רק באמא יש ארבע נשים. ארבע נשים באמא, כמו שנסביר, זה ארבע הנשים שנקברו במערת המכפלה – תיכף נסביר את זה. אם רוצים את המקום הכי טוב ללמוד את הפרק הזה זה לנסוע למערת המכפלה ושם ללמוד פרק גל בתניא, זה מה שיצא מהביאור של אבא של הרבי] שהן לנגד ד ההין דשם בן דבינה [עכשו זה הולך להיות אותיות של קבלה, אבל ננסה לפשט ולהסביר בטוב טעם ודעת בע"ה יתברך. ידוע שיש ארבע מילויים שם הוי', עסמ"ב – 72, 63, 45, 52 – לפי איך אני ממלא את אותיות הוה שבשם הוי' ב"ה (י תמיד יוד). אם זה הי ויו הי זה שם עב, אם זה הי ואו הי זה סג, אם זה הא ואו הא זה מה, אבל אם הכל כפול, הה וו הה, זה בן. בן זה הוי' כפול, שם בן זה פעמיים 26, בגלל שכל אות היא כפולה – מילוי ה-י (וד) גם עולה י, ואחר כך מילוי כל אות הוא בה עצמה. בדרך כלל שם בן הוא שם של מלכות, כי עב זה חכמה, כנגד ה-י שבשם בכללות, סג זה בינה, כנגד ראשונה, מה כנגד ה-ו ו-בן כנגד ה אחרונה, שזה מלכות, שפלות. אבל הוא מביא מכתבי האריז"ל שיש שם בן בבינה, וזה קשור לסוד מערת המכפלה שקראנו בפרשת חיי שרה בתורה. בדרך כלל שם בן הוא במלכות, הוא השם של המלכות. המלכות זה ה תתאה של ה', זה הבת. הרי הוי' זה אבא-אמא-בן-בת. בדרך כלל, דווקא השם שעולה בן ממוקם בבת, אבל האריז"ל אומר שיש גם שם בן באמא. למה זה כבר רומז לי? שהפנימיות של המלכות שרשה באמא. אמא זה שמחה ומלכות זה שפלות – זה כבר "מאמר השפלות והשמחה". ברגע שאני אומר שיש שם בן באמא, אז בנפש יש פה קשר ותלות בין מלכות-שפלות, "והייתי שפל בעיני", לשמחה של אמא. היחוד של שם בן שהאות ה מופיעה בו ד"פ, כי לכל ה יש גם ה במילוי. בשום שם אחר אין עוד אות ה במילוי (בשם עב ו-סג המילוי ב-י, ובשם מה המילוי הוא א). ממילא יש ד"פ האות ה, והאות ה היא תמיד אשה. לכן, אם יש ד"פ ה יש כאן ד נשים, ובעצם ארבע הנשים האלה, כמו שנסביר, אלו ד הנשים שקבורות במערת המכפלה – חוה, שרה, רבקה, לאה. אברהם כ"כ רצה לרכוש את המערה מעפרון כי ידע שאדם וחוה קבורים שם. זה "קרית ארבע" על שם ארבעת הזוגות שקבורים שם. אם כן, יש שם בן באמא. כמו שנסביר, כינוי שם בן – כמו שהוא באמא – "מערת המכפלה". בכלל, מערה זה מקום נסתר – אמא זה חלק מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו", חלק מאותם כבשים שעלינו לגלות, שעל משיח לגלות. כתוב שרשב"י זכה לכל סודות התורה – זכה לזהר שהוא "זיהרא דאמא עילאה" – בזכות המערה. לא מערת המכפלה, אבל מערה אחרת – שישב יג שנים בתוך המערה. איך האריז"ל זכה? בזכות השמחה – כך הוא כותב בעצמו, שכמו שרשב"י זכה בזכות המערה אני זכיתי בזכות השמחה. איך הבעל שם טוב זכה? יש כמה סיפורים, אבל יש ווארט אחד שזכה בזכות מקוה. כל הדברים האלה – מערה, שמחה, מקוה – זה אמא מקוה זה יסוד אמא. לטבול במקוה – טבילה אותיות הביטל, כמו שכתוב בחסידות – מכוונים "לב טהור ברא לי אלהים". "לב טהור ברא לי" ר"ת בטל – בשביל לזכות שה' יברא לי לב טהור צריך להתבטל. כשהבעל שם טוב היה טובל, ולא היה לו נר, היה לוקח חתיכת קרח מהנהר ומדליק אותה. איך צדיק פועל כזה דבר? מכח הבטול. כמו שהוא אין הוא מחזיר כל דבר לאין, ויכול לברוא אותו ליש חדש. בכל אופן, מערה זה מקום סתר, זה שייך לאמא. אבל יש מערה מיוחדת, מערת המכפלה, שהשם שלה הוא שם בן – אבל כמו שהוא באמא. יש עוד פרט בכתבי האריז"ל שלא כותב כאן אבל מאד חשוב לעניננו, שיש הה למעלה ו-הה למטה. ה כפולה זה שתי בינות ו-ה כפולה למטה זה שתי תבונות. בפשטות בחסידות מסבירים את ההבדל שבינה כח התפיסה – החכמה זה ברק המבריק על השכל, והיכולת בנפש לתפוס את הברק שלא יברח ויתעלם זה הבינה. הברק מאיר לחצי שניה ומיד יתעלם, אם אין כח בנפש לתפוס אותו. הכח לתפוס זה בינה, אבל אחר כך יש כח לקלוט בנפש – כח הקליטה זה תבונה. בינה זה כח התפיסה ותבונה כח הקליטה, שני דברים שונים, אבל שניהם באמא. האריז"ל אומר שכל אחד הוא כפול בשם בן של אמא, ש-ה עליונה כפולה היא שתי בחינות של בינה, שתי בחינות של תפיסה, ולמטה יש שתי תבונות, שתי בחינות של קליטה בנפש.]. שהה' הוא כפול בשם. וכל ה' בפני עצמו הוא גם כן כפול כי מילואו הוא גם כן ה'. ועיין בלקוטי תורה להאריז"ל פ' חיי שרה בענין מערת המכפלה. ובשער הפסוקים (מהש"ש להרח"ו ז"ל זיע"א.) שם [מי שרוצה לראות יסתכל בלקו"ת חיי שרה וגם שער הפסוקים, שחסידים לא למדו, מציין בסוגריים שזה משער הפסוקים למהר"ש ויטאל שלא כ"כ הכירו באשכנז, אבל מציין לשם כי יש שם חידוש, וצריך לעיין ולצטט במלואו איך האריז"ל מסביר, קודם כל בלקו"ת ואח"כ בשער הפסוקים]. ובע"ח שער עי"מ סופ"ד כמדומה. [כעת מסביר מה אדה"ז מתכוון שמחה כפולה ומכופלת" – אדמו"ר הזקן לא סתם זורק מילים, אלא כל מילה עם כוונה:] זהו כפולה מה שהה' הוא כפול ה' ראשונה ה' אחרונה. [שמחה כפולה זה שיש שתי ההין של השרש של י-ה-ו-ה, אבל "שמחה כפולה ומכופלת" היינו שכל ה בפני עצמה מתמלאת עם עוד ה:] ומכופלת. מה שכל ה' בפני עצמו הוא כפול כי מלואו הוא ה'. [ככה הוא מפרש את הפשט – על דרך הקבלה – של "שמחה כפולה ומכופלת", ומוסיף"] ויש לומר שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' כו' [הפשט, שגם הרבי כתב, שיש שמחה הבורא ושמחת הנברא, ובלשון התניא מתחיל עם שמחת הנפש המשכלת, שזה שמחת הנברא] הוא מה' אחרונה והוא כפל. כי מילואו הוא גם כן ה'. והיינו אתו בה' הפשוט. עמו בה' המלוי. [פירוש נפלא, דבר שמאד מתקבל על הדעת, שאם יש "שמחת הנברא" – שמחת הנפש המשכלת, לעומת שמחת ה', שמחת הבורא (שה' שמח ואני חווה את שמחתו) – אז אם יש ה עילאה ו-ה תתאה בשם בן, והכל זה שמחה (הכל בינה, "אם הבנים שמחה"), אז שמחת הנפש שלי, ובמיוחד שאני שמח בגלל שאני מכיר בעצמי שאני הדיוט ושפל אנשים ("מי זה הוא אשר ערב לבו לגשת אלי"), זה ודאי ה תתאה, המלכות של הבינה, התבונה. זה גם מאד מתקשר להסבר החסידות ל-ה תתאה שבבינה, שזה כח הקליטה. קליטה זה "אליבא דנפשיה" – מה שהנפש המשכלת יודעת מקרבת ה' ושמחה בקרבת ה' יש בזה קליטה, בגלל שזה אליבא דנפשיה, זה הוא. אני קולט שה' אתי, אתו-עמו. עכשיו הוא מדייק דיוק נפלא, ש"אתו עמו" – זה בטוי יפה, אבל לא כותב בתניא רק כי זה ביטוי יפה, אלא כי יש כוונה – ש"אתו" הולך על ה תתאה השרשית ו"עמו" על ה המילוי של ה תתאה. אלו שתי תבונות – שתיכף ננסה להסביר – וזה הכל שמחת הנברא. אבל מה זה שאני מרגיש את שמחת הבורא? שמחת הבורא זה ה עילאה. לפי ההסבר החסידי זה מאד יפה, שמחת הבורא – שאני חווה שה' שמח בדירתו בתחתונים – זה לא בדרך קליטה, אלא רק תפיסה. יש לי איזו תפיסה, אור גדול של ברק המבריק על השכל, שה' שמח. לי בתור יהודי יש קשר לזה, "ישראל עלו במחשבה" – עלו ב-ה עילאה, וכאן זה ה עילאה שב-ה עילאה (כללות הבינה). שם ישראל "עלו במחשבה" – עלו בשמחה – שיכולים להשיג את שמחת ה', לתפוס את זה. לא לקלוט אלא לתפוס. שמה יש את השמחה העליונה, שמחת הבורא, שגם אני חווה. הוא מוסיף לדייק שהכפילות הזו חוזרת בביטוי של שמחת הבורא:] עוד זאת ישמח בכפלים כו' הוא מה' ראשונה שהוא ג"כ כפול. ה' הפשוט וה' המלוי.

זה בעצם כל הפירוש שלו. אין לו דיוק בתניא לשתי אותיות ה של ה עילאה כמו שהיה לו דיוק לגבי שתי ההין של ה תתאה. ל-ה תתאה היה דיוק מפורש – "אתו עמו". לגבי ה עילאה אין לו את הדיוק הזה, אז אנחנו צריכים לנסות להשלים איפה זה מדויק בלשון התניא.

קראנו עד כאן, נעשה הפסקה, נשיר שיר, ואז נמשיך את ה"מכה בפטיש" בע"ה.

לחיים לחיים.

ו. סוד שם בן ודיירי מערת המכפלה

האריז"ל אומר שאם קוראים בדיוק את הפרשה של קנית מערת המכפלה רואים שלפעמים היא נקראת "מערת המכפלה", לפעמים רק "מכפלה", לפעמים "שדה המכפלה" ולפעמים בשם המלא "מערת שדה המכפלה". הוא אומר שהשינויים האלה הם-הם הארבע ההין של שם בן במקום הבינה. כלומר, הוא מפרט, ה עילאה – שיש בה הה – ה-ה השרשית שלה נקראת "מערת המכפלה", וכך היא גם מוזכרת פעם ראשונה, ו-ה המילוי של ה עילאה נקראת "מכפלה" סתם (בגלל שבאמת זה הכפל, רק הכפל), וב-ה תתאה ה-ה השרשית נקראת "שדה המכפלה" ו-ה המילוי נקראת "מערת שדה המכפלה". מה-ה השרשית הראשונה, "מערת המכפלה", מגיעים בסוף לשם הכי מלא, ה המילוי של ה תתאה – "מערת שדה המכפלה".

היות שיש כאן ד נשים, שתי בינות ושתי תבונות של כללות שם בן דבינה, שזה בכללות אמא, ויש ארבע נשים שקבורות שם, זה צריך להיות מכוון. קצת פלא שהוא לא מקביל בפירוש, אלא זה מובן ממילא. מה הסדר? כפי שנסביר, ה עילאה צריכה להיות חוה ושרה ו-ה תתאה צריכה להיות רבקה ולאה. בחסידות כתוב בפירוש ששרה אמנו היא אמא עילאה, כח התפיסה – אברהם הוא ברק המבריק, ומי שמסוגלת לתפוס אותו זו שרה. הכח לתפוס בנפש יותר עמוק מהכח להבריק את הברק, ושרה היא התופסת של אברהם. בפירוש כתוב שהיא בינה, ולא תבונה. על רבקה כתוב בפירוש שהיא תבונה, כח הקליטה. על לאה כתוב במפורש בקבלה שהיא המלכות דתבונה, שזה ממש ה המילוי של ה תתאה.

מה לגבי חוה? חוה היא "אם כל חי", היא השרש של הכל – "אם" זה "אם הבנים שמחה" והיא "חי" ("כל חי" = חיים), היא אם חיים. לפני החטא היא היתה בדרגה גבוהה ואחרי החטא נפלה, כמו אדם הראשון. נכוון אותה לפני החטא, כמו שזה יהיה לע"ל. מה שאין רחל אמנו במערה – אחד ההסברים שרחל, שהיא הכי נמוכה, היא המלכות העיקרית, היא התיקון הכי אמיתי של חוה, "אם כל חי", גם בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". לכן חוה כאן, במדה מסוימת, היא שרש רחל שלא נמצאת במערה. חוה היא "אם כל חי", ואם לא היתה חוטאת היתה נקראת "חיה", אבל גם "חיה" וגם "חוה" זה לשון חיים. כל הסוד הזה הוא בפרשת "חיי שרה". "ויהיו [= הבל, בן חוה] חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", "כולן שוין לטובה". פשיטא ש"חיי שרה" זה יחוד של חוה-שרה. גם אדם הראשון הוא בחינת ברק המבריק, שמי שאמור לתפוס את הברק שלו זו חוה אשתו.

אם כן, די ברור ופשוט ש-ה עילאה עם המילוי זה "חיי שרה", חוה "אם כל חי" ושרה, ואילו ה תתאה עם המילוי זה רבקה ולאה. זאת אומרת שרבקה ולאה הן בעיקר השמחה של הנפש המשכלת בקרבת ה' אלי, "אתו עמו". יוצא לפי הרמז שרמז לנו שרבקה היא השגת ה"אתו" – כמו "יצחק מצחק את רבקה אשתו" – ועיקר ה"עמו" צריך להיות לאה (את זה צריך להסביר יותר). ואילו חוה ושרה זה בעיקר תפיסת מה שה' שש ושמח בדירתו בתחתונים. מה זה "דירתו בתחתונים"? האמונה הירושה לנו מאבותינו, שהאמונה מתגלה במלואה בנפש שלי. ה', העצמות, זה בתוך האמונה. זה גם יסוד ומקור בחסידות למה שאנחנו מסבירים תמיד שאמונה זה רדל"א, אבל בתוך רדל"א יש "חביון עז העצמות" – זה שהעצמות נמצאת בתוך האמונה שלי, יוצא בעצם מהפרק הזה, שמה שאני מאמין בה' זאת אומרת שה' בכבודו ובעצמו ממש נמצא איתי-עמי, "חביון עז העצמות" ברדל"א.

אם שם בן דבינה הוא סוד מערת המכפלה, אז לא רק שיש שם ארבע נשים, אלא ארבעה זוגות. צריכים להיות כאן גם ארבעת הגברים, ולא רק ארבע הנשים. יש לנו מקום פנוי – אם השם הזה הוא מערת המכפלה, נצלנו והשתמשנו רק בארבע אותיות ה שיש בשם הזה, שהאות ה בכל מקום זה נקבה, זה אשה, לכן יש פה ארבע נשים. אבל כמו שיש ארבע אותיות של נקבה יש גם ארבע אותיות של זכר – וו זה שני זכרים, ו-יו זה גם שני זכרים, ובסוף רק נצטרך לדעת מה עושים עם ה-ד של מילוי ה-י. עוד פעם, יש ארבע אותיות זכריות בהדיא – יו וו – שזה ודאי כנגד הה הה. כאן רואים חלוקה. בנשים לא היתה חלוקה נגלית בין חוה לבין שלש האמהות, אבל כאן יש חלוקה גלויה בין אדם הראשון (לפני החטא) לבין שלשת האבות, כי לפי הרמז הזה שלשת האבות הם ווו. כתוב בפירוש בקבלה ששלשת האבות הם באמת ווו, וכשאני מחבר אותן לנקודה אחת למטה זה הופך להיות האות ש. כתוב בזהר הקדוש שהאות ש – שהיא חיבור שלש ווין עם חיבור למטה – היא "אתא דאבהן". גם על ה-ו בפני עצמה כתוב שהיא "אות אמת", יעקב בפרט וכולל כל האבות, אבל כשזה מתחבר זה ש, אות האבות. יש נקודה אחת, ה-י, שתהיה כנגד אדה"ר לפני החטא. זה יפה מאד, הקבלה מאד בולטת לעין, שאפשר ללמד אותה ילדים בחיידר. מה עם ה-ד? ד זה אות של נקבה, שעדיין לא מבושמת. ה זה נקבה מבושמת, שקבלה ה חסדים, אבל ד זה לפני הבישום. ד זה נקבה בבחינת "דלית לה מגרמא כלום", וכאן ה-ד היא דווקא באות הראשונה, ביוד, וה-ד כאן משמשת הקדמה לארבע אותיות ה. ה-ד פותחת את ארבע אותיות ה. נחזור רגע אחרונית, ב-י היו אדם ואברהם. זה מתאים ומחזק מאד ש-ה עילאה זה חוה ושרה, שתי הנשים של ה-י וה-ו. אותו דבר הלאה – מילוי וו זה יצחק ויעקב, ואחר כך ה תתאה זה נשותיהם, רבקה-לאה, אז זו הקבלה מכוונת לגמרי.

מה עם ה-ד? בקיצור נאמר – שזה דרוש בפני עצמו, שלא נאריך בו – שיש באמת ד אפשרויות מי זו ה-ד. או שה-ד רומזת לרחל אמנו, שהיא המלכות העיקרית, ש"דלית לה מגרמא כלום", ואף על פי שהיא לא נמצאת כאן בגוף שלה, אבל במחשבתה הפנימית – עליה כתוב "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" – היא נמצאת יחד עם יעקב. הרי היא "מבכה על בניה כי איננו" – כתוב שבוכה על זה שאינה עם יעקב – אז בפנימיות כולה געגועים ליחוד עם יעקב, ובגעגועים היא נמצאת. י זה "על שם המחשבה" – זה הכח העצמי של המחשבה להיות במקום שאתה חושב. אז פירוש אחד, שזו רחל אמנו במקום המחשבה עילאה (כמו "אז ישיר" – "י על שם המחשבה"), ועל זה כתוב בזהר "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שמחשבה זה ה-י, וב-י גופא זה כח המחשבה להיות לא-מקומי, עליו מלמד הבעל שם טוב – כח להיות בדיוק במקום שאתה חושב עליו.

כתוב שבמרכבה העליונה רחל היא בחינת "דוד מלך ישראל חי וקים". כתוב גם שבכל מקום האות ד רומזת לדוד, שיש לו גם ד כפולה (אם כל השם הזה הוא "מערת המכפלה", אותיות כפולות, ה-ד היא רמז מובהק ל-ד הכפולה של "דוד מלך ישראל חי וקים", שזה גם סוד ה"דודי", "לכה דודי לקראת כלה", של שיר השירים). שוב, דוד – אם כי הוא זכר – שרשו ברוחניות זה רחל אמנו. הוא אפילו לא הבן של רחל אמנו, אלא בן לאה, אבל בחינתו הפנימית היא רחל ולא לאה, ולכן הוא נכנס במרכבה במקום רחל. איפה הוא קבור? בקבר דוד, בירושלים, סמוך לעיר דוד. הוא לא קבור בחברון, אבל הוא מלך שם – יש לו שרש מאד חזק בחברון, שבע שנים הראשונות הוא מלך שם. כנראה בהיות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", מלכות דוד הנצחית היא דווקא בקרית ארבע היא חברון. הוא גם לא נולד שם, אלא בבית לחם – זה קשר הדוק בינו לבין רחל, נולד במקום שרחל קבורה. הוא נולד בבית לחם וקבור בירושלים (תכלית המלוכה על כל עם ישראל), אבל ראשית ושרש מלוכתו בקרית ארבע היא חברון. ברגע שנכוון את ה-ד לדוד – שהוא מתבקש כאן, קשור לאבות במרכבה וקשור לאדם בסוד אדם-דוד-משיח (וכל השם כאן הוא שם בן, שם של מלכות, ששייך לדוד ולרחל, רק שכאן הוא בבינה). אם נכוון את ה-ד לדוד נרויח שכל ה-יוד כאן זה זכרים, וכך מן הראוי, כי ה-י היא אות זכרית. אם כן, יש לנו שתי אפשרויות מאד קשורות – רחל או דוד.

אבל אמרנו שיש ארבע אפשרויות. הגמרא מספרת שיש עוד מישהו בתוך מערת המכפלה ממש, עוד שנים. עוד אחד עם כל ה-רמח ו-שסה שלו, ועוד אחד עם הראש שלו. אמרו עשו, שראשו נמצא בחיקו של יצחק – הוא הרביעי. אבל לפני עשו רצינו להזכיר מישהו שלא רק נמצא שם כולו, אלא גם מסתובב שם חפשי – אליעזר עבד אברהם. הגמרא מספרת שבתוך מערת המכפלה אליעזר עומד על הפתח. אליעזר הוא אחד הצדיקים, שכתוב שתחלתו ארור – הוא כנען, בתחלת פרשת חיי שרה כתוב (הפסוק השני) "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען". מילא לזהות את קרית ארבע וחברון אולי יש איזה צורך – וגם זה אולי דורש ביאור, והזהר באמת עומד על הצורך לומר גם קרית ארבע וגם חברון – אבל איני יודע שהסיפור מתרחש בארץ כנען? יש הרבה סודות בזה, שכאן רק נאמר ש"בארץ כנען" זה רמז לאליעזר שהוא-הוא כנען, והוא עתיד להיות חלק מאד חשוב בסיפור של מערת המכפלה – הוא שומר הפתח, וכל הזמן שומר שם, במיוחד על אברהם ושרה, אבל שומר בכללות. כמו שהוא "דמשק אליעזר" שאחראי על משק הבית שלהם בחייהם, כך גם עכשיו, שגם עכשיו הם חיים חיים נצחיים. כמו שכתוב בגמרא ששרה חופפת לאברהם את שערות ראשו להוציא כנים, היינו גרים לא ראויים, כדי שיתקרבו לעם ישראל רק גרי צדק.

אם כתוב "וצדיק באמונתו יחיה" – הפסוק העיקרי של פרק גל – איפה פעם ראשונה בתורה "יחיה"? זו עוד תופעה של מסורה. כשאדה"ז כתב את התניא חשב על כל דבר, ואם יש "יחיה" (ואפילו עשינו רמז של שמחות ואמונות), ודאי צריך לדעת איפה מופיעה המלה בפעם הראשונה. בדרך כלל כל מלה מתקנת את ההופעה הראשונה, שבדרך כלל היא בתהו וצריך שוב כדי לתקן. ה"יחיה" הראשון בתורה זה "לו ישמעאל יחיה לפניך" – אברהם אבינו, שקבור שם, מבקש על ישמעאל "יחיה". בסוף צריך לבוא חבקוק ולקבוע ש"צדיק באמונתו יחיה", "ועמך כֻלם צדיקים", אבל הפעם הראשונה זה "לו ישמעאל יחיה לפניך". "לפניך" זה ביראתך, אבל הוא לקיים את זה.

בכל אופן, יש את אליעזר במערת המכפלה. ד זה מלכות, ובין היתר זה גם שירות. אליעזר הוא עבד אברהם, משרת הבית, אחראי על הבית. הוא בעיקר "עבד אברהם" (משרת גם את שרה, אבל זה לא כתוב), אז מאד מתאים שאם ה-ו של יוד זה אברהם אז ה-ד זה אליעזר שמשרת אותו. זו גם סברא טובה שה-ד זה אליעזר שמשרת את אברהם. אז יוד זה אדם-אברהם-אליעזר = תורה, "אורייתא מחכמה נפקת", ה-י זה החכמה ("זאת התורה אדם").

האפשרות הרביעית שה-ד זה הראש של עשו. כמו שרחל היא הרגל הרביעית של המרכבה, שלכן זה ד, ואחר כך בא דוד ותפס את מקומה – להיות הוא הרגל הרביעית, שזה גם ד – מי היה אמור להיות הרגל הרביעית אם היה זוכה? עשו. כתוב שהמרכבה היתה מתוכננת במחשבה הקדומה להיות אברהם-יצחק-יעקב-עשו. אם כן, עשו בשרש אמור להיות כמו רחל. לכן כתוב שרחל פחדה שתפול בגורלו של עשו (אחרי שלא ילדה). עשו ורחל ודוד (שהוא אדמוני, גם עשו הוא אדום) זה הכל בחינה אחת.

אם כן, יש פה ד אפשרויות מי זה ה-ד, והכל קשור עם מערת המכפלה – חברון. רחל חושבת להיות שם, מלכות דוד צומחת משם ("צמח שמו מתחתיו יצמח", "דוד מלך ישראל חי וקים" כל הזמן צומח מתוך מערת המכפלה), הראש של עשו נמצא שם ואליעזר לגמרי נמצא שם. אם כן, השלמנו עכשיו דרוש בפני עצמו על סוד מערת המכפלה, שם בן במקום הבינה.

ז. הכפל בשמחת ה' – שמחת ה"דירה" ושמחת ה"בתחתונים"

נסיים עם משהו תוכני: אמרנו שלכאורה אבא של הרבי לא מצא כאן רמז מפורש לשתי ההין למעלה, בתוך לשון התניא. בזה אנחנו צריכים לסיים, אבל בשביל להבין את זה צריך להעמיק מה קורה כאן. את היסוד כבר אמרנו, שכל הסוד הזה שיש שם בן בבינה הוא שיש שפלות במקום השמחה. כללות הבינה זה שמחה, "אם הבנים שמחה", וכללות שם בן זה שפלות, שם של מלכות, "והייתי שפל בעיני". אז כל הסוד הזה שיש שם בן בבינה זה כמו הסוד אצל רבי אייזיק של השפלות והשמחה.

כשמתבוננים – כל חסידות חב"ד זה התבוננות, "יעמיק מחשבתו", להתבונן באמונה שירשנו מאבותינו – יש שתי נקודות מוקד של התבוננות. זה כתוב גם בחב"ד, וגם הרבה בחסידות הכללית, שיש רוממות א-ל ושפלות האדם. גם הא בהא תליא – ככל שהאדם ירגיש את שפלות האדם יחוה יותר את רוממות א-ל. עד כדי כך שיש סיפור מפורסם (שספרנו כמה פעמים, אולי גם פה), שהאחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך באו למגיד עם חלוקי דעות – מהיכן צריך להתחיל בהתבוננות, שפלות האדם או רוממות אל. אחד אמר שמתוך שפלות האדם יגיעו לרוממות א-ל והשני אמר שמתוך רוממות א-ל יגיעו לשפלות האדם. המגיד ענה להם ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל לכתחילה – כשזמנים כתקנם, כלומר בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות – הסדר הוא משפלות האדם לרוממות א-ל. אבל דווקא בדורות האחרונים, ש"קלקלתנו היא תקנתנו", הסדר הוא להתחיל מרוממות א-ל ומתוך כך להגיע לשפלות האדם. בדורות האחרונים, דורות של יסוד העפר, שהוא עצבות בנפש (עפר של נה"ב, כמו שכתוב בפ"א בתניא), אם האדם יתחיל משפלות האדם עלול ליפול בדכאון, לכן צריך להתחיל מרוממות א-ל. אבל לכתחילה צריך להתחיל משפלות האדם ואז להגיע לרוממות א-ל. נחזור לעניננו, כאן זה לא רק אחד מהם, כי כל הווארט הוא היחוד שלהם – שמלך מלכי המלכים בא לדור אתו-עמו. כשמדברים על שתי נקודות ההתבוננות זה ניגוד, שה' בשמים ואני על הארץ, וכאן זה ההיפך – אין עוד מלבדו, לית אתר פנוי מיניה, הכל מבוטל גם עכשיו, גם למטה, וזה דירה בתחתונים. יש כאן רוממות א-ל ושפלות האדם, אבל השמחה הוא מהחיבור שלהם, וככל שהם מצד עצמם רחוקים כך פלא החיבור יותר נפלא וממילא יותר ויותר שמח.

נסביר את זה קודם ענינית, ואחר כך נדייק בתוך הספר: ה עילאה היא שמחה, שמחת ה' כמו שכתוב כאן, אבל יחסית ל-ה תתאה יש יחס כללי של שמחה לעומת שפלות. אם בכל אחד יש שתי ההין, זה התכללות של שני הגורמים בכל מקום. אלא שב-ה עילאה השרש הוא שמחה ו-ה המילוי זה התכללות השפלות במקום השמחה, ואילו ב-ה תתאה זה הפוך – ה-ה השרשית זה יותר שפלות ו-ה המילוי זה שיש שמחה במקום השפלות. מה שאמרנו עכשיו לא מחלק בין שמחת ה' לשמחת נפש המשכלת. עכשיו נמשיך לתרגם ולשייך את זה למה שכתוב כאן. בנפש המשכלת הוא אומר שהשמחה היא שה' נמצא "אתו עמו", ואמרנו שזה רבקה ולאה.

מה ההבדל בפשט של המלים אתו-עמו? אם אני מתבונן בפשט של שתי המלים, מה זה אתי-עמי, אז במלה "אתו" יש יותר משמעות של קרבה גשמית (כך נקרא לזה). אם אני אומר שאתה "עמי", אני לא מתכוון בעיקר שאתה עמי בגשמיות. אם יש שני אנשים אחד עם השני, הכוונה היא שיש לנו איזהו קרבה פנימית. אבל אחד את השני, כתוב ש"את" זה גם טפל – שאחד טפל לשני – אבל עצם החיבור הוא יותר גשמי, ו"עמו" זה יותר חבור נפשי. לכן, אם אדה"ז צריך להוסיף עוד מלה, "אתו עמו", הוא מוסיף מלה שזה "לא זו אף זו", שהמלה השניה מוסיפה משהו יותר מהמלה הראשונה. אם המלך איתו הוא איתו – הוא ביחד איתו. אבל לומר שהמלך לא רק איתו אלא גם עימו, זה משהו פנימי יותר. "עמו" דורשים גם כמו "עם" – "אין מלך בלא עם" – ו-עם זה "עבד מלך – מלך". "עם המלך במלאכתו" זה מה שה' נמלך בנשמות הצדיקים – נשמות ישראל – לפני הצמצום. זה יחס הכי פנימי שיכול להיות.

נחזור למשל: המשל הוא שהמלך בא לגור איתי ואני שמח. אבל, קודם כל, אני מרגיש את עצמו "הדיוט ושפל אנשים". אז התחלת השמחה הזאת מהולה קצת אפילו בתסכול (או שנקרא לזה במלה אחרת), "פחד ורחב לבבך" – יש הרבה סיפורי חסידים שהמלך דופק בדלת ורוצה להכנס. מה התגובה הראשונה? עוד לפני שאני שמח אני קצת פוחד, אני נבהל. אני גם מתוסכל, אין לי שום דבר בבית – אני יכול לאכסן את המלך? אני הרי הדיוט ושפל אנשים, מה לי ולמלך? זה עדיין "אתו", זה ה-ה השרשית. אבל אחר כך כשהמלך גם נכנס, ואני רואה שהוא נרגע – שהוא ברח לכאן, או יותר טוב בוחר להיות כאן – אז הוא גם "עמי". עוד פעם, הכל זה שמחה, אבל השמחה של ה"אתו" זה יותר עם דגש על מה שאני "הדיוט ושפל אנשים", ו-ה המילוי זה אף על פי שאני הדיוט ושפל אנשים – זה קצת מתבטל בתוך זה שהמלך כאן, שמח ומבסוט, הוא עמי. דווקא ה המילוי הכי מלאה כאן בכינויים – "מערת שדה המכפלה" – הרגשת ה"הדיוט ושפל אנשים" קצת מתבטלת בתוך ה"אור פני מלך חיים" שבתוך הבית שלי. זה "אתו עמו".

נלך ל-ה עילאה: זה מה שה' שש ושמח בדירתו בתחתונים ואני מרגיש את זה. אם היה לנו יותר זמן, שאין לנו, היינו מסבירים – מתוך דגש על לשון התניא – ששמחת הנפש המשכלת לא נקראת כך סתם. "שמחת הנפש המשכלת", ב תבונות, זה מה שנקרא בחסידות חב"ד "השכלה" באלקות, זה השכלה. אבל שתי הבינות, מה שאני שמח בשמחת ה' ש"שש ושמח בדירתו בתחתונים" זה לא השכלה. כמו שאמרנו קודם, זה עוד לא קליטה. מה זה? זה אמונה נטו. זו אמונת ישראל, ולכן שם "אין לזרים איתך" – לא יכול להיות שם גוי, גם הכי משכיל שבעולם. זה גם משהו חשוב מאד. אמרנו שכאן עיקר השמחה והאמונה היא בפרק לג בתניא. עיקר האמונה, ולכן כך מסיים את הפרק, זה ה-ה עילאה כאן. וזה שכתוב "ישמח ישראל בעושיו פירוש שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו שבתחתונים" – זה היחוד היהודי, לא המשכיל אלא המאמין בה'. אבל צריך שה' הזה יהיה מלא, צריך שיהיה גם בסיס של השכלה. אם היה עוד שיעור, היינו מסבירים שזה השכלה לעומת אמונה. הכל זה התבוננות – התבוננות שמגלה את עצם אמונת ישראל, לעומת התבוננות שמגלה את שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' אתו עמו. יש הרבה רמזים מה אני מאמין ומה אני משכיל. זה מאד חשוב. כמה שאמרנו שחסידות חב"ד זה העמקת הדעת – שאם אתה רוצה להיות שמח הפטנט לא לעשות דברים חיצוניים אלא להעמיק את המחשבה – אז אפשר לחשוב שחב"ד זה רק השכלה, לכן כ"כ חשוב להבין כאן שיש השכלה, אבל זה רק ה תתאה, שתי התבונות, אבל עיקר מה שהוא רוצה כאן, וזה גם תלוי בבינה (בעיקר שתי הבינות העליונות, לא התבונות), זה להגיע לגילוי עצם האמונה. זה כבר לא השכלה אלא אמונה. שוב, הרמזים כאן מה זה אמונה ומה זה השכלה זה דברים חשובים, ואכמ"ל.

רק נסיים: למעלה גם צריך להיות שתי ה – ה ראשונה בעיקר שמחה ו-ה שניה התכללות של שפלות בתוך השמחה, אבל הכל אצל ה'. איפה זה רמוז כאן בלשון התניא? גם בפרק הזה, וגם בכל הפרקים הבאים (פרק לו וכו'), כל פרק שמדבר על תכלית הכוונה של הבריאה, "דירה בתחתונים". בביטוי "דירה בתחתונים", וזה שה' "שש ושמח [גם שתי בחינות] בדירתו בתחתונים", יש שני דגשים:

דגש אחד על מקום דירה – מקום שהדייר יכול להתגלות, ואפילו ללכת בו ערום (אם כי על פי הלכה לא הולכים ערום בתוך הבית, אבל כתוב בחסידות שבדירה הכוונה מקום שאתה יכול להחשף בלא שום חשש ושום מעצור בעולם), אתה חפשי להיות עצמך. ה' רוצה דירה – מקום שיכול להחשף, ש"והיו עיניך רֹאות את מוריך" גלוי, בלי לבוש, וכל ה"כבשים ללבושך" יתגלה מתוך הלבוש. זו שמחת הדירה, שמצאתי מקום. אבל הדגש השני הוא "בתחתונים". למה עולם האצילות לא מספיק טוב בשביל ה' להיחשף בו? זה יותר רוחני, יש שם יותר צדיקים. זה יותר תעלומה. גם תאות ה' להחשף היא תעלומה, ועל תאוה אין קושיות, אבל עוד יותר תעלומה למה המקום שבוחר להחשף בו – לשכן שמו שם – הוא בתחתונים, מקום שאין תחתון למטה הימנו. למה ה' צריך מקום הכי תחתון? כי יש לו שפלות בעצם. אין כמו הקב"ה ש"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו". כשאני מרגיש את השמחה של ה', אני מרגיש איך שמח בכך שהוא סוף כל סוף יכול להתגלות, כאילו שאין פה אף אחד. כך מוסבר בחסידות, מה הדגש כאן. יש דגש בדירה בתחתונים שזה כאילו שאין כאן אף אחד, לכן הוא יכול להחשף – כאילו אין עינים שמסתכלות עליו.

מצד שני זה מקום תחתון, שזה אנחנו התחתונים, אז יש פה נשיאת הפכים לגמרי. יש מה שאני מרגיש שה' שמח בכך שהוא סוף כל סוף מתגלה כולו, כמו אדהאמ"צ, ויש מה שאני מרגיש שה' שמח שהצלחתי להשפיל את עצמי עד הסוף. אפילו בפיזיקה היום יש מושג שהעולם כולו – היקום כולו – שואף להגיע למצב האנרגיה הכי תחתון (זה קשור לחוק האנטרופיה), להגיע למצב תחתון שאין תחתון למטה הימנו (Lowest Energy Level). משום מה, כשהצלחתי להשפיל את עצמי עד הסוף אני הכי שמח שיכול להיות. שאני ארגיש איך ה' שמח בדירתו "בתחתונים" דווקא – זה ה המילוי. "בדירתו" – ה השרש. "בתחתונים" – ה המילוי. בשביל שה' יגיע התחתונים צריכים להכין את המקום בשבילו. זה הקונץ, בשביל זה הוא ברא אותנו.

 בכל אופן, אלה שני הממדים של ה עילאה, שניהם זה שמחת ה', מה שה' שש ושמח בדירתו בתחתונים. עוד פעם, יש "רוממות א-ל", שמחת א-ל רם ונשא שמתגלה עם כל הרוממות שלו, ויש את השמחה ב"שפלות האדם" – שפלות האדם העליון, הקב"ה, שמשפיל עצמו עד הסוף, עד התחתון שאין תחתון למטה הימנו. זה מה שה' בשפלות, וממילא יש מצוה ללכת בדרכיו – צריך ללמוד ממנו ש"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו", ומה הוא שפל עד הסוף גם לי ראוי להיות שפל עד הסוף. ואז "נעוץ תחלתן בסופן", הכל מתחיל מזה שאני מרגיש את עצמי "הדיוט ושפל אנשים". בזה סימנו את המהלך של "שמחה כפולה ומכופלת", שתי ההין. אם נחזור ונשייך את זה לנשים, זה שה' אתי זה רבקה, זה שה' עמי זה לאה, זה שה' שמח בזה שהוא חשוף – ערום בלי בגדים – זה חוה לפני החטא, וזה שהוא שמח שהשפיל עצמו עד התחתון שאין תחתון למטה הימנו (אבל זה הוא – אמונה, ולא השכלה) זה שרה אמנו.

בזה סיימנו את זה, פירוש על פרק גל בתניא, שנזכה ל"עד הגל הזה" ו"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. אנחנו עדיין יוצאים מר"ח כסלו, חג הגאולה של הרבי, אז נשיר את הניגון של ר"ח כסלו.

השלמות (למחרת, טלפונית):

השלמות לפ"ב (ביאור השיחה):

א. בשיחה הרבי מסביר שהחידוש של רשב"י לגבי ר"ע ושאר החכמים הוא שהיה דורש במרכבה – רזין דאורייתא בכלל ומעשה מרכבה בפרט. אף שכתוב "אין דורשין במרכבה אפילו ביחיד", אבל הוא כן היה דורש, ו"נאך העכער" גם היה דורש. יש רמז פשוט, שכל פעם שהיה כתוב "רזין" – רזין = מרכבה. אם יש "נאך העכער" זה נקרא "רזין דרזין". תמיד מסבירים ש-רז זה נשיאת הפכים (רמוז בפירוש הרמ"ז בזהר). סוד יכול להיות דבר שנסתר, ואם הייתי מגלה אותו היה מובן, אבל רז זה דבר לא מובן בעצם – שיש בו נשיאת הפכים, שלא שייך לשכל האנושי להשיג אותו. לכן רז = אור = אין סוף = גדר (נשיאת הפכים בין אין סוף ל-גדר, בלי גבול וגבול – השמחה פורצת את הגדר ומגלה את הבלי-גבול שבתוך הגבול). גם פירוש המלה מרכבה הוא נשיאת הפכים – הרכבה ויחוד בין האין-סוף הרוכב לבין הנברא הבעל-גבול שמשמש המרכבה שלו, כמו "האבות הן הן המרכבה" (זה הפשט ש-רזין = מרכבה).

כפי שאמרנו בשיעור, הרבי מביא את לשון הזהר (רע"מ פינחס רכו, א) "צריך לכסאה רזין דאורייתא" (הרבי לא מביא את הלשון "כבשים ללבושך", זה דרוש שהוספנו). אם רוצים גם לבלול ולהמתיק את הענין כמה סיפורים: ידוע הסיפור המפורסם של מהרח"ו שהתקרב לאריז"ל כי עשה לו גימטריאות מלשון הזהר, וזה היה פליאה בעיניו. אנחנו נלך בדרך האר"י ונקח את הביטוי "צריך לכסאה רזין דאורייתא" = 1335 = ה"פ רזין (מרכבה), שזה רזין פנים ואחור (ר רז רזי רזין רזין זין ין ן). במקום אחר דרשנו ש-רזין זה נזיר – גם בחינת גילוי כתר עליון. "עמר נקא", ה"כבשים", זה שערות הראש של הנזיר.

1335 הוא המספר הכי חשוב שמופיע במפורש במקרא, פסוק אחד לפני סיום דניאל, בענין הגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, כולל תחית המתים ("אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"). "ימים" זה גילוי, שכבר נגיע למיצוי של "צריך לכסאה", ועכשיו – כמו שהווארט של השיחה – רשב"י מגלה את הרזין. הוא גם אומר "צריך לכסאה" וגם מגלה את זה. זה לפי המדרש השני, הפחות ידוע, על "כבשים ללבושך" – שכאשר התלמידים קטנים צריך לכסות, וכשהם גדלים צריך לגלות להם. סיום דניאל – "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמֹד לגֹרלך לקץ הימין". הפסוק הראשון, "אשרי המחכה" – גזרה שוה לפסוק הידוע "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", שעל זה כתוב בזהר פרשת חיי שרה שזה "מי דדחקין ודייקין במילין דחוכמתא" (לפי הרמז ש"מחכה" אותיות חכמה). כלומר, שגם תוך כדי ה"מחכה" – שמחכים לגילוי הסופי, גילוי עצמות מלך המשיח ותורה חדשה – גם כל הזמן עוסקים בפנימיות התורה. גם ב"צריך לכסאה רזין דאורייתא", כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, מחכה לגילוי תוך כדי שעסוק בזה. אם מדובר על הרב בעצמו, אז גם בתקופה הראשונה של "כבשים ללבושך" – שדברים שהם כבשונו של עולם צריך להיות כבוש תחת לשונך – אצל התלמיד זה לא גלוי, אבל לרב יש עבודה לכסות את זה. כמו שמשיח מחכה בשערי רומי שיקראו לו, וכל הזמן בדריכות עצומה (עד שחולה מצפיה זו, "כי חולת אהבה אני"). אותו דבר, הרב שבינתיים מצווה לשמור על כבשונו של עולם ולא לגלות – כל הזמן מחכה מתי יוכל לפרוק את המשא ולחשוף את הכל. כלומר, אדמו"ר הזקן מקיים את ה"כבשים ללבושך" ואדמו"ר האמצעי כבר זכה לפרוק את זה.

יש הרבה דרושים על המספר 1335, אבל זה דרוש מאד יפה לעניננו. כל הפסוק "אשרי... וחמשה" = 3045, והפסוק המסיים "ואתה לך לקץ... הימין" = 2290. שני הפסוקים האחרונים יחד = 5335 = הכל פעמים מהיטבאל (יחוד מה ו-בן, אלדד-מידד). אם נצרף לחשבון של שני הפסוקים את המספר עצמו 1335 (זה גם כלל גדול בגימטריאות, שכל פסוק שאומר מספר – מספר מספרי, המלים של המספר – אפשר ומענין וצריך לראות מה קורה כאשר מצרפים לפסוק את המספר בעצמו) – היה אפשר להוסיף רק לפסוק הראשון, אך היות שזה חותם דניאל (ספר הגאולה ותחיה"מ), אז נוסיף את זה בסוף – ונקבל 6670 = חן פעמים הימין (המלה האחרונה, עולה חזק, ה"פ חיה, "הימין" בחינת "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", הימין ב-ה הידיעה). רמז לצירוף הפסוקים – הראשון מתחיל אשרי (511, ז"פ חכמה) ומסיים הימין (115, היפוך אותן ספרות).

ב. הפסוק שהרבי מביא מאדמו"ר הזקן ל-לג בעומר, "עד הגל הזה". "עד הגל הזה" = "הוי' הוא האלהים". לגבי המשך הפרק של כבוש וחזקה רצינו לומר ש"עֵד [הגל]" זה אותיות עַד (צירה – ניקוד הבינה, פתח – ניקוד החכמה, זה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וביחד הגימטריא של הניקודים זה 26, "עד הוי' בכם"), כמו ש"על פי שנים עדים יקום דבר" – סתם "עד" בתורה זה שנים (גם כשכתוב "עד" בלשון יחיד) – זה רומז שיש גם שני עַד, "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל". כמו שיש שני עֵדים יש גם שני עַדים, "עד הגל הזה" – עד ועד בכלל ועד ולא עד בכלל. כאן זה מתבקש, כי אם אסור לעבור את הגל – שזה הרושם הראשון שלו, החיצוניות שלו, שהוא בשביל לא לעבור אותו (זה הקטנות של הגל, כמו התלמידים הקטנים) – זה "עד ולא עד בכלל". אבל הכבוש, שזה הגילוי של "כבשונו של עולם", שזה כן לעבור את הגל לטובה.

"לטובה" זה כמו המלה טוב, שזה חבור "את השמים ואת הארץ", חבור הרוחניות והגשמיות, חבור הפנים והאחור, שבשיחה הרבי אומר שזה חבור הנסתר של התורה והנגלה של התורה, שזה החדוש של רשב"י, אבל אצלנו זה יותר מזה – מתחיל מזה, בשביל לחבר פנים ואחור צריך להתחיל מחבור נשמתא וגופא דאורייתא, אבל מכאן זה ממשיך לחבר את התורה בכלל, שזה המים העליונים, עם המדע, המים התחתונים. זה הסדר אצלנו, כלל מאד גדול: כדי לחבר את היידישקייט עם מה שעתיד להתברר מהגוישקייט, בשביל להגיע ל"לעבדו שכם אחד" (שכם בגוף זה החיבור בין הפנים והאחור) – זה גם תורת המסחר, להסתובב סחור סחור לברר ניצוצות – צריך קודם חבור בתוך התורה עצמה. אחרי החבור בתוך התורה יש את החבור של "תעבור אלי לטובה", "דבק טוב", יכולת לחבר גשמיות ורוחניות. התפקיד של לעבור את הגל הוא דווקא של היהודים, כמו שדייקנו. אז עכשו יש לנו עוד פירוש, ש"עד ועד בכלל" זה "עד הגל הזה" שצריך לעבור אותו – "עד ועד בכלל", הכבוש האמיתי. "עד ולא עד בכלל" זה לשמור על ההפרדות, הראש של העולם החרדי שחרד לעבור את הגל – כל הזמן מבין שהגל אומר "אל תעבור אותי". זה 'חזקה', וחזקה לא מקדשת את הגבולות – לא מגיע גם לאבני הגל עצמם, שרק עומדות כסימן לא לעבור. זו גם היתה הטעות של חוה (ראש 'מתנגד'), שאם אסור לאכול גם אסור לנגוע, "עד ולא עד בכלל" – לכן התבלבלה כשדחף אותה. אבל זה הפוך, אם נגעתי, הגעתי "עד ועד בכלל", אפשר לכבוש – סימן שזה יהיה מותר לאכול ממש בשבת (כדברי האריז"ל). הסימן שהאיסור יהפוך להיתר זה שאני תופס את זה בידים, אבל אם אסור לי לגעת זה איסור מוחלט ואין סיכוי שיהיה מותר לי לאכול. אצל חוה הכל עבד הפוך, הוא דחף אותה והיא נגעה וראה שלא קרה כלום אז התפתתה לאכול מיד – הכל היה בדרך נפילה ועבירה.

לענין חיבור הפנים והאחור, עברית וארמית, אז יש גם בעזרא את שתי השפות, אבל שם הארמית זה הפוליטיקה. אבל בדניאל ארמית זה חזיונות – רזין של ארבע גלויות, אבל הגאולה ממש היא כבר בלשון הקדש – זה עיקר החיבור בין ארמית ועברית.

ג. הכבש של המזבח עלה עד גובה המזבח ממש. אמרנו שבשביל להגיע ל"אש תמיד תוקד על המזבח" צריך לעלות בכבש, בכבשונו של עולם. הנגלה של התורה זה מדרגות, אבל בכבש של המזבח אסור שיהיו מעלות אלא צריך להיות חלק. זה משהו אופייני לכבשונו של עולם שהוא כבוש, שהוא מדרון, אלכסוני. כמו שאומרים בשם הקדושת לוי שאלכסון זה להסתכל באין. מה שלא אמרנו, שכתוב בחז"ל שיש רווח מאד קטן בין הכבש למזבח. כלומר, שברגע הראשון שעולים עד הסוף – מגיעים לגובה המזבח – צריך כאילו לקפוץ. הרווח כל כך קטן שלא מורגש שאתה קופץ, אלא רק דורך מכאן לכאן, אבל יש רווח – יש נקודת אין גם בשיא גילוי כבשונו של עולם כדי להגיע למזבח ממש. מה זה? כמו הווארט של ר"פ מקוריץ שמצוטט במאמר של רבי הלל "להבין ענין התפלה", שהמזבח זה עבודה ממש, כמו תפלה, שאי אפשר להבין בכלל. אם כבר, זה כמו אמונה (מה שנסביר בהמשך בתניא, על היחס בין השכלה לבין אמונה). שמחת הנפש המשכלת זה לעלות בכבש, עדיין שתי תבונות, אבל כדי להגיע לאמונה ממש ועבודה ממש – "ועבד הלוי הוא", אמא עילאה – יש אין בין הכבש לבין המזבח.

ד. "עד הגל הזה" במספר קדמי = 519 = ג"פ (ממוצע) 173, גל עיני. רמז יפהפה לקשר בין שני הפסוקים. אבל בשביל שכל מלה ב"עד הגל הזה" תעלה "גל עיני" צריך לצרף את הקדמות, "קדם מפעליו מאז" – לחשב במספר קדמי. מה שהוספנו למספר הפשוט – חלק הקדמי – זה ג"פ עין (זה ממוצע התוספת, כשהממוצע הפשוט הוא 43). עד הגל הזה במילוי = לעשות, המלה האחרונה של מע"ב, שעולה א-ל פעמים הוי' ("אל הוי' ויאר לנו"), ואז חלק המילוי לבד הוא אור-מים-רקיע (שהוא סוד מעשה בראשית).

ה. "כבשים ללבושך" (ר"ת כל, "יש לי כל", "בכל מכל כל") = 760 = כתר חכמה בינה (שהן באמת הכבושים, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"). כבשון (לשון חז"ל) = חשמל, המלה הכי סודית במעשה מרכבה ובתנ"ך בכלל. רמז יפה, כמו ש-רזין זה מרכבה כך כבשון זה חשמל, סוד החשמל. חשמל זה בפירוש העלם וגילוי, קודם זה "חש", כשהתלמידים קטנים (תינוק שדרש במעשה מרכבה ויצאה אש מחשמל), ואחר כך הוא הוא "מל".

ז. הרבי כותב על "לרעה אי אתה עובר" אבל לטובה כן עובר שהטובה האמיתית היא להביא את הגאולה. זה דווקא על ידי זה שעוברים את הגל, כלומר שמגלים את ה"רזין דאורייתא". בעצם זה מה שכתוב בזהר – הרבי לא מביא, אבל זה פשוט – ש"בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים". עד כאן ביאור שיחת הרבי.

השלמות לביאור התניא:

ח. כעת התניא: אמרנו שצריך להדפיס ולהבליט בצבע לשונות השמחה והאמונה. אמרנו ש-ח האמונות זה בין י השמחות של ה' ל-י השמחות של האדם. כמו שכתוב בקבלה שאפשר לחלק את ה-ו שבתוך ה-א לאמצע – חלק מכוונות "א-דני שפתי תפתח" שלמדנו – כך לגבי ה-ח. רק שאת ה-ו מחלקים לשתי ווין (ואז יש יו למעלה ו-יו למטה), אבל כמובן אפשר לחלק באמצע במספר (ו ל-ג ו-ג, שיהיה יג למעלה ו-יג למטה). כך כאן, אם מחלקים ח לשנים יש חיבור שתי ידים – יד-יד. הסימן של פרשת בשלח הוא "יד אמונה" – יש יד-אמונה מלמעלה שמתחברת ותוקעת כף ב-יד אמונה שלמטה. בכל יד ה-י זה שמחה. אז ה-יחי הופך להיות יד-יד, סוד המלה ידיד.

ב-כ פעמים שמחה רמז מאד יפה בתורה. הזכרנו "שבע שמחות", אבל איפה יש כ"פ שמחה בתורה? זה הגימטריא של שלשת הפסוקים הראשונים בתורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (האור כמו "אורה ושמחה"). כתוב ששלשת הפסוקים הם כנגד שלש הפרשיות בראשית-נח-לך לך. "יהי אור" זה "אברהם התחיל להאיר", היהודי הראשון, וממילא יש כאן את ה"שש ושמח בדירתו בתחתונים" בכך שאברהם עשה את ה' גם אלקי הארץ על ידי שהאיר את האמונה, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם".

בטקסט של התניא כל אמונה ושמחה כתובה אחרת, אבל בהפשטה: אם מחברים כ"פ שמחה לח"פ אמונה (= שפלות) = 7876 = כב פעמים משיח (אותיות יִשמח ויְשמח; כב זה אתוואן דאורייתא, בך, כמו "נגילה ונשמחה בך").

לשמחה הראשונה הוא קורא "שמחת הנפש המשכלת" ולשניה "שמחת הוי'". כל ביטוי הוא כפולה של שם אלקים ("אני אמרתי אלהים אתם"). שמחת הנפש המשכלת = חיה פעמים אלהים. שמחת הוי' = ט"פ אלהים (אם כי מפורש שם הוי'). כלומר, ביחד זה לב פעמים אלהים – סוד ידוע בקבלה של לב שמות אלקים של מעשה בראשית. ורמז מופלא לרבי לויק, אם אני מוסיף את הכולל זה עולה 2753 = מערת המכפלה, מכפלה, שדה המכפלה, מערת שדה המכפלה! זה איך שהוא מסביר כאן את שתי בחינות השמחה, "שמחה כפולה ומכופלת", וזה בדיוק מה שהאריז"ל מציין לגבי מערת המכפלה.

ט. בתניא דברנו על שם בן כמו שהוא בבינה, זה היה עיקר הנושא. לא אמרנו את הרמז הפשוט, שכתוב באר"י, שהקשר בין שם בן לבינה (אף שלכאורה בן זה מלכות) זה בגלל ש-בינה זה בן יה (ותבונה אותיות בן ובת, כמו שמובא בתניא, וגם הרמז של בן-יה מובא באגה"ת). אפשר לומר שכל ספר דניאל הוא ספר של שם בן – ספר של משיח וגאולה, ושם בן הוא שם של משיח. יש רמז שהאות הראשונה של דניאל היא ב (בשנת) והאחרונה היא ן (הימין) – סימן שכל הספר של שם בן. בשנת הימין = 867 = חוה שרה רחל לאה (ארבע נשות מערת המכפלה)! בתור מספר זה ג"פ טוב ברבוע (ג"פ "ברא אלהים").

י. מה שאמרנו שחוה היתה ערומה לפני החטא, ולכן זה רמז לחפץ ה' להתפשט מכל הלבושים – שזה הדירה. כמובן, כמו שאז זה גרם ליניקת החיצונים של הנחש שהתאוה לה בגלל זה – בגלל שהיו שניהם ערומים – אז עד שאין תיקון של התחתון הדבר הזה לא יכול להיות. זה היה הדגש של שרה, שדווקא היא התיקון – השפלות בתוך בתוך עצם שמחת ה'. אמרנו שהשפלות של ה' זה מה שהוא משפיל את עצמו, שהוא שואף לרדת. כנראה שכל ההגשמה בחיי אברהם, החל מהרצון ללדת ילד, זה בא משרה. שאמא רוצה להיות אמא זה גם סוג של השפלה – "האם רובצת על הבנים", ועוזבת את הזיווג עם הבעל כדי לרדת להוליד בעולם התחתון ואחר כך לרבוץ על הילדים שלה. במדה מסוימת שרה היא יותר מקור המלכות מאברהם. לאברהם קוראים מלך, אבל הוא מלשון "אב המון לגוים" – מתייחס למציאות בעיקר בתור אבא – ואילו היחס של שרה למציאות בתור שררה, יחס של מלכות. במלכות מצד אחד יש התנשאות ומצד שני הפנימיות היא השפלה, כמו אצל דוד המלך. שרה זה בינה, פרטים לעומת חכמה – זה 'לרדת לפרטים'. רואים ששרה חופפת את הראש, כלומר שהיא מבררת כל נקודה ונקודה, מי כן ומי לא. היא כל הזמן יורדת לפרטים, ולאברהם קשה לרדת לפרטים. הוא עובד בהכללות, לכן אצלו "לו ישמעאל יחיה לפניך". זה אמור לאפיין כל אשה כשרה כשרה אמנו, ולפעמים בגלל שהיא יורדת לפרטים והבעל לא מסוגל זה גורם ל"כנגדו" – יש איזה מתח – ובמתח שנוצר בין הרצון להכליל לבין הרצון לרדת לפרטים יוצאת שפלות לבעל, שהיא מצליחה להשפיל אותו, וזה "עזר כנגדו".

יא. רמזים שלא אמרנו: לפי זה שרה מכוונת כנגד המלה מכפלה ורבקה כנגד שדה המכפלה. רבקה נמצאה ליצחק כאשר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (הר הבית, קשר בין הר הבית לחברון – הוא קרא לזה שדה, ושם הוא מצא אותה). לגבי מכפלה (בלי שדה) = 175, חיי אברהם, בעלה של שרה. היא נפטרה בגיל 127 והוא בגיל 175, שזה מכפלה. מתאים שהיא תקבר במקום הזה, שרומז לגיל שלו.

בסיפור של רכישת מערת המכפלה אברהם אומר על ההתחלה שרוצה את זה "לאחזת קבר". קבר = 127 ועוד 175, גילאי אברהם ושרה. הרכישה היא קודם כל בשביל שניהם.

שאלנו על זה שכתוב "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" למה צריך לכתוב את כל תיאורי המקום. הזהר אומר שיש ארבעה יסודות שכאשר אדם נפטר הם נפרדים אבל שרש התיקון זה חברון – חבור היסודות – דרוש שלם שגם מובא בדא"ח (והיו עליו שיעורים בעבר). בכל אופן, אם הולכים מהקטן לגדול, משמע ש"קרית ארבע היא חברון בארץ כנען" – ארץ כנען זה הכלל הגדול, תחת זה חברון, וקרית ארבע זה פחות (בתוך חברון, אם כי כתוב "היא חברון", קצת כמו אלון מורה לגבי שכם – שם הסדר הפוך, מהפרט אל המקיף, אל הגבול מסביב). מערת המכפלה זה עוד יותר ספציפי. פרשת חיי שרה זה למקד מקום – ארץ כנען, חברון, קרית ארבע, ואז צריך להצביע איפה אתה רוצה, מה בדיוק המקום בו רוצה אחוזת קבר. לפי זה יש ארבע מדרגות מהכלל אל הפרט: הכל קשור למה שאמרנו קודם, ששרה מסמלת את הירידה לפרטים. קרית = מערת, רק ש-ארבע לא בגימטריא מכפלה. ארץ כנען חברון קרית ארבע חברון אחזת קבר = 2448, שנת יציאת מצרים ומתן תורה, הוא ד"פ ברית (הערך הממוצע), העולה לו פעמים טוב, ב"פ אשה וכו' וכו'. ולעניננו סה"כ זה כד פעמים אמונה. רק שלש המדרגות, שכתובות יחד באותו פסוק – קרית ארבע חברון ארץ כנען = י"פ גל עיני.

יב. עשינו הקבלה של כל אותיות שם בן לדיירי מערת המכפלה, וגימטריא של הכל יחד – אדם אברהם רחל דוד אליעזר עשו חוה שרה יצחק יעקב רבקה לאה – יחד עם שם בן המקורי שכנגדם, עולה מט פעמים בן (ז ברבוע פעמים בן). בלי שם בן, זה מח (בן בלי ה-ד, רק הזכרים והנקבות) פעמים בן.

אם אני עושה הכאה פרטית – י"פ אדם, ו"פ אברהם ד"פ רחל-דוד-אליעזר-עשו וכו' – עולה 12397 = ז"פ 1771 (שהוא בעצמו עז פעמים חדוה, שזה הטטרא-הדרא של 21, אהי') = עז פעמים קסא (מילוי של אהי') = מט (ז ברבוע) פעמים המשולש כב = יא פעמים "והיה הוי' למלך ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

יג. אמרנו שב"מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם הוי'" רמוז ה"הדיוט ושפל אנשים". הדיוט ושפל אנשים = חיה פעמים יחידה (זוג חשוב של מספרים במעשה בראשית).

יד. ה"יחיה" הראשון בתורה זה "לו ישמעאל יחיה לפניך". בתורה יש ו"פ, ששתי האחרונות זה "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". "לא... האדם" = אדם פעמים חוה. אם מוסיפים את ה"כי" זה כבר ה"פ גן עדן. הכל אומר שהתיקון כאן, המודעות של "לא על הלחם לבדו", זה המודעות של אדם וחוה בגן עדן לפני החטא. צריך לומר שה"צדיק באמונתו יחיה" שלנו, הפסוק העיקרי, בא קודם כל לתקן את ה"לו ישמעאל יחיה לפניך", וגם מתאר את תודעת הצדיק החי באמונה של "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" ומתקן את אדם וחוה בגן עדן מקדם.

טו. בהקדמת סוד הוי' ליראיו מבואר ש"באמונתו" זה ב אמונות, שני מקיפים, ל ו-ם של הצלם. אפשר לצרף כנספח, כי רוצים כעת להעמיק בפסוק "צדיק באמונתו יחיה" – ה"בא חבקוק והעמידן על אחת".

כלל גדול בלימוד תניא, שאם היו מציינים כל פעם את הפסוק המלא שאדה"ז מצטט זה היה מעשיר מאד, כי פשיטא שאדה"ז התכוון לכל הפסוק. כאן חז"ל אמרו "בא חבקוק והעמידן על אחת" גם התכוונו לכל הפסוק, ומאד חשוב להבינו כדי לדעת בעבודת היא מי הצדיק המדובר. הפסוק המלא: "והנה עֻפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה".

הפסוק הקודם, שזה ממשיך אותו, הוא משיחי לגמרי – עוד הסבר ל-משיח-ישמח-ישמח – "אם יתמהמה חכה לו בא יבא לא יאחר". רואים כאן שזה פסוק של "חכה לו", כמו "אשרי המחכה" שהזכרנו קודם. המחכה כאן הוא המאמין, ה"צדיק באמונתו יחיה", אז זה רומז לפסוק "המאמין לא יחיש", רק שתוך כדי שמחכה פועל כל מה שיכול.

"עֻפלה" זה כמו המעפילים, ואף שרבי צדוק אומר ש"והיא לא תצלח" היום אבל בזמן הגאולה כן תצלח, כנראה שכן הנביא סובר שעדיין לא תצלח. כולם אומרים ש"עֻפלה" לשון העפלה, רומז למעפילים, אבל לפי רש"י זה בעיקר תכונות העזות של המעפילים והאבן-עזרא ורוב שאר המפרשים אומרים שזה לשון גבהות. יש ודאי קשר בין גבהות-גאוה לבין עזות, אבל זה דגש שונה. מי שהוא בעזות וגבהות "לא ישרה נפשו בו", אף פעם לא מבסוט משום דבר (כמו החכם של רבי נחמן, במעשה "החכם ותם"), "וצדיק באמונתו יחיה" זה הניגוד. מתוך זה אמורים להבין מי זה הצדיק – ההיפך של ה"עֻפלה" – לפי רש"י הצדיק הוא "בשת פנים לגן עדן" ולפי שאר המפרשים הצדיק הוא בשפלות. אני חושב שזו חלק מכוונת אדה"ז כאן, שהאמונה הולכת עם שפלות (ח"פ אמונה = שפלות), והשמחה הולכת עם שפלות, אחרי שאני רואה עצמי "הדיוט ושפל אנשים". זה גם מתבטא בכך שאני מקיים "אם יתמהמה חכה לו בא יבא לא יאחר".

הרד"ק אומר ש"עֻפלה" זה גם לשון משגב, שהצדיק לא צריך משגב מפני אויב אלא רק מתפלל לה'. מזכיר את הרמב"ן שהרופא לא ייראה בביתו של הצדיק. כלומר, לא צריך אמצעים ושמירות גשמיות – הוא חי באמונה שלו. הרד"ק אומר שהאמונה שלו זה התפלה שלו, מתאים למה שכתוב בחסידות, בפרט אצל רבי נחמן, שתפלה זה אמונה. אבל עיקר הפשט שהצדיק כאן זה השפלות לעומת הגבהות של ה"עפלה".

המלבי"ם על הפסוק אומר ש"עפלה" זה אחד שמחשב קיצין, ומכאן מובן שהצדיק זה התם – כמו "המאמין לא יחיש" – ה"אם יתמהמה חכה לו". לומד את זה מהפסוק הקודם, כמובן. כמו שבכל קהלת יש הבל הבלים ובסוף "סוף דבר הכל נשמע וגו'", כך בסוף דניאל – אחרי כל חישובי הקצים – כתוב "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין", שזה על דרך "אם יתמהמה חכה לו וגו'", הסיום זה אמונה, תכלית התיקון של שם בן.

טז. יחיה = גל, אבל יחיה ברבוע פרטי זה טוב ברבוע ("ברא אלהים", שליש של 867 – חוה שרה רבקה לאה, כנ"ל). במשולש פרטי יחיה = 161, שם קסא. באלב"ם יחיה = 770. באתב"ש = 230. ביחד זה 1000, בחלוקה של י"פ עז וי"פ חדוה. החול חי אלף שנים ("וכחול ארבה ימים" = חשמל; וכחול = מל, ארבה ימים = חש). חול ברבוע פרטי = 1000. 1000 זה תיקון אדה"ר, שנגזר עליו לחיות יום של הקב"ה, 1000 שנה, והוא החזיר "וכחול" ימים לדוד המלך. כאן מתחיל מחיי 1000 שנה, ויותר. עוד ווארט שה-ד יכולה להיות דוד – שאדה"ר, ה-י, תרם לדוד את חייו (וגם האבות תרמו לדוד את חייו).

יז. אמרנו שיש הרבה לדבר על השכלה לעומת אמונה, וכעת נאמר רק רמזים: השכלה אמונה = נתיב, היהלום של "אהיה" (אהיה אשר אהיה). משכיל = יש לי כל = 400 = ר"ת וס"ת של "צריך לכסאה רזין דאורייתא" (ר"ת חי ברבוע ועם ס"ת זה כ ברבוע). משכיל מאמין = ישראל, רמז יפה מה צריך להיות ישראל. אבל עוד יותר, רק מאמין במספר קדמי = ישראל, כלומר שחלק הקדמי של מאמין עולה משכיל. יש בטוי בתניא "קדמות" השכל, וכאן המשכיל זה הקדמות של מאמין.

אמונה שמחה = 455 = תנה = קסא קמג קנא (ג מילויי אהיה) = "מלא כל הארץ כבודו". פרק גל בתניא מתחיל מזה שכבודו מלא את כל הארץ, שזה בעצם האמונה. בביאורים הרביים מסבירים שכאן "כבודו" לא הארה בלבד, כמו בדרך כלל, אלא גילוי העצמות. גם מה ש"תנה הודך על השמים" וגם ה"מלא כל הארץ כבודו" שעולה "תנה" זה גילוי עצמי לגמרי, שזה האמונה שלנו. אם אני מכפיל ב-30 זה 13650, למה? כי זו הכאה פרטית של השכלה-אמונה. אז יש כאן קשר יפהפה בין השכלה-אמונה לאמונה-שמחה.

המאמין לא יחיש = שרה, שהיא כאן הגבורה של כל הספור, "ויהיו חיי שרה". היא באמת חכתה עד גיל 90. ואז עוד "ויהיו" שנים.

אמונה ושמחה = תניא. רמז יפה לכל מי שמתחיל ללמוד תניא. שלא כמו שתופסים את חב"ד, התניא באופן מוחלט זה אמונה ושמחה, שזה כנראה גילוי האיתן שבנשמה.

אמונה ושמחה זה "המאמין לא יחיש" יחד עם "שמחה פורצת גדר" – זו גם נשיאת הפכים חשובה. ה"צדיק באמונתו יחיה" – שהאמונה תתבטא כשמחה, כתחית המתים ממש – זה כמו באגרת הקדש יא, שאמונה אמיתית פועלת את הפעולה עד שהדבר מתגלה לגמרי. מה ש"המאמין לא יחיש" זה עצמו מחיש את הגאולה ופועל בנפש "שמחה פורצת גדר".

רק ווארט אחד של תוכן בענין אמונה-השכלה: ההבדל בין הבינות לבין התבונות נקרא בקבלה גם ההבדל בין "עולם הבא" (תבונה) ל"לעתיד לבא" (בינה). האמונה היא תענוג שעתיד להתגלות (כלל גדול אצלנו למה אמונה זה ג"ר דעתיק), לכן האמונה זה ה"לעתיד לבוא". השכלה זה עולם הבא, שבא תמיד, ורק צריך להביא אותו. מתוך עולם הבא מגיעים אל הלע"ל.

רואים יחס בין אמונה להשכלה, וגם חשיבות ההשכלה. כתוב דווקא על האבות (ונשותיהם) ש"שלשה הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא בעולם הזה", שזה "בכל מכל כל". אמרנו ש-משכיל עולה "יש לי כל" (כמעט אותן אותיות). רואים שמה שה' הטעים את האבות מעין עולם הבא זה בעיקר "עולם הבא", משא"כ "לעתיד לבא" שאין בו טעם עדיין. מה שהטעים אותם זה מה שנקלט, העולם הבא בעולם הזה, "בכל מכל כל". זה גם מה שאמרנו קודם ש"כבשים ללבושך" ר"ת כל.

אמרנו שבשנה זו ח כסלו זה יום ה-חיים, ח כסלו = עדן. התאריך ח כסלו הוא עדן, אבל אם מחברים לזה חיים – חיים עדן = בכל מכל כל. מספר שהרבי דרש אותו. יש משהו ב-ח כסלו שהוא "בכל מכל כל", יום החיים של השנה, שזה חיים נצחיים – העולם הבא (כמו מקיף קרוב), תחת המקיף הרחוק של לעתיד לבוא.

יח. עוד דבר חשוב, בשביל להסביר את שני החידושים הגדולים של "דירה בתחתונים" צריך להביא מאמרי חסידות על זה, מהרש"ב והלאה (כדאי לחפש ולצטט – מהרבי, ואז לעיין גם במראי מקומות).