השלמות לביאור התניא:

ח. כעת התניא: אמרנו שצריך להדפיס ולהבליט בצבע לשונות השמחה והאמונה. אמרנו ש-ח האמונות זה בין י השמחות של ה' ל-י השמחות של האדם. כמו שכתוב בקבלה שאפשר לחלק את ה-ו שבתוך ה-א לאמצע – חלק מכוונות "א-דני שפתי תפתח" שלמדנו – כך לגבי ה-ח. רק שאת ה-ו מחלקים לשתי ווין (ואז יש יו למעלה ו-יו למטה), אבל כמובן אפשר לחלק באמצע במספר (ו ל-ג ו-ג, שיהיה יג למעלה ו-יג למטה). כך כאן, אם מחלקים ח לשנים יש חיבור שתי ידים – יד-יד. הסימן של פרשת בשלח הוא "יד אמונה" – יש יד-אמונה מלמעלה שמתחברת ותוקעת כף ב-יד אמונה שלמטה. בכל יד ה-י זה שמחה. אז ה-יחי הופך להיות יד-יד, סוד המלה ידיד.

ב-כ פעמים שמחה רמז מאד יפה בתורה. הזכרנו "שבע שמחות", אבל איפה יש כ"פ שמחה בתורה? זה הגימטריא של שלשת הפסוקים הראשונים בתורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (האור כמו "אורה ושמחה"). כתוב ששלשת הפסוקים הם כנגד שלש הפרשיות בראשית-נח-לך לך. "יהי אור" זה "אברהם התחיל להאיר", היהודי הראשון, וממילא יש כאן את ה"שש ושמח בדירתו בתחתונים" בכך שאברהם עשה את ה' גם אלקי הארץ על ידי שהאיר את האמונה, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם".

בטקסט של התניא כל אמונה ושמחה כתובה אחרת, אבל בהפשטה: אם מחברים כ"פ שמחה לח"פ אמונה (= שפלות) = 7876 = כב פעמים משיח (אותיות יִשמח ויְשמח; כב זה אתוואן דאורייתא, בך, כמו "נגילה ונשמחה בך").

לשמחה הראשונה הוא קורא "שמחת הנפש המשכלת" ולשניה "שמחת הוי'". כל ביטוי הוא כפולה של שם אלקים ("אני אמרתי אלהים אתם"). שמחת הנפש המשכלת = חיה פעמים אלהים. שמחת הוי' = ט"פ אלהים (אם כי מפורש שם הוי'). כלומר, ביחד זה לב פעמים אלהים – סוד ידוע בקבלה של לב שמות אלקים של מעשה בראשית. ורמז מופלא לרבי לויק, אם אני מוסיף את הכולל זה עולה 2753 = מערת המכפלה, מכפלה, שדה המכפלה, מערת שדה המכפלה! זה איך שהוא מסביר כאן את שתי בחינות השמחה, "שמחה כפולה ומכופלת", וזה בדיוק מה שהאריז"ל מציין לגבי מערת המכפלה.

ט. בתניא דברנו על שם בן כמו שהוא בבינה, זה היה עיקר הנושא. לא אמרנו את הרמז הפשוט, שכתוב באר"י, שהקשר בין שם בן לבינה (אף שלכאורה בן זה מלכות) זה בגלל ש-בינה זה בן יה (ותבונה אותיות בן ובת, כמו שמובא בתניא, וגם הרמז של בן-יה מובא באגה"ת). אפשר לומר שכל ספר דניאל הוא ספר של שם בן – ספר של משיח וגאולה, ושם בן הוא שם של משיח. יש רמז שהאות הראשונה של דניאל היא ב (בשנת) והאחרונה היא ן (הימין) – סימן שכל הספר של שם בן. בשנת הימין = 867 = חוה שרה רחל לאה (ארבע נשות מערת המכפלה)! בתור מספר זה ג"פ טוב ברבוע (ג"פ "ברא אלהים").

י. מה שאמרנו שחוה היתה ערומה לפני החטא, ולכן זה רמז לחפץ ה' להתפשט מכל הלבושים – שזה הדירה. כמובן, כמו שאז זה גרם ליניקת החיצונים של הנחש שהתאוה לה בגלל זה – בגלל שהיו שניהם ערומים – אז עד שאין תיקון של התחתון הדבר הזה לא יכול להיות. זה היה הדגש של שרה, שדווקא היא התיקון – השפלות בתוך בתוך עצם שמחת ה'. אמרנו שהשפלות של ה' זה מה שהוא משפיל את עצמו, שהוא שואף לרדת. כנראה שכל ההגשמה בחיי אברהם, החל מהרצון ללדת ילד, זה בא משרה. שאמא רוצה להיות אמא זה גם סוג של השפלה – "האם רובצת על הבנים", ועוזבת את הזיווג עם הבעל כדי לרדת להוליד בעולם התחתון ואחר כך לרבוץ על הילדים שלה. במדה מסוימת שרה היא יותר מקור המלכות מאברהם. לאברהם קוראים מלך, אבל הוא מלשון "אב המון לגוים" – מתייחס למציאות בעיקר בתור אבא – ואילו היחס של שרה למציאות בתור שררה, יחס של מלכות. במלכות מצד אחד יש התנשאות ומצד שני הפנימיות היא השפלה, כמו אצל דוד המלך. שרה זה בינה, פרטים לעומת חכמה – זה 'לרדת לפרטים'. רואים ששרה חופפת את הראש, כלומר שהיא מבררת כל נקודה ונקודה, מי כן ומי לא. היא כל הזמן יורדת לפרטים, ולאברהם קשה לרדת לפרטים. הוא עובד בהכללות, לכן אצלו "לו ישמעאל יחיה לפניך". זה אמור לאפיין כל אשה כשרה כשרה אמנו, ולפעמים בגלל שהיא יורדת לפרטים והבעל לא מסוגל זה גורם ל"כנגדו" – יש איזה מתח – ובמתח שנוצר בין הרצון להכליל לבין הרצון לרדת לפרטים יוצאת שפלות לבעל, שהיא מצליחה להשפיל אותו, וזה "עזר כנגדו".

יא. רמזים שלא אמרנו: לפי זה שרה מכוונת כנגד המלה מכפלה ורבקה כנגד שדה המכפלה. רבקה נמצאה ליצחק כאשר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (הר הבית, קשר בין הר הבית לחברון – הוא קרא לזה שדה, ושם הוא מצא אותה). לגבי מכפלה (בלי שדה) = 175, חיי אברהם, בעלה של שרה. היא נפטרה בגיל 127 והוא בגיל 175, שזה מכפלה. מתאים שהיא תקבר במקום הזה, שרומז לגיל שלו.

בסיפור של רכישת מערת המכפלה אברהם אומר על ההתחלה שרוצה את זה "לאחזת קבר". קבר = 127 ועוד 175, גילאי אברהם ושרה. הרכישה היא קודם כל בשביל שניהם.

שאלנו על זה שכתוב "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" למה צריך לכתוב את כל תיאורי המקום. הזהר אומר שיש ארבעה יסודות שכאשר אדם נפטר הם נפרדים אבל שרש התיקון זה חברון – חבור היסודות – דרוש שלם שגם מובא בדא"ח (והיו עליו שיעורים בעבר). בכל אופן, אם הולכים מהקטן לגדול, משמע ש"קרית ארבע היא חברון בארץ כנען" – ארץ כנען זה הכלל הגדול, תחת זה חברון, וקרית ארבע זה פחות (בתוך חברון, אם כי כתוב "היא חברון", קצת כמו אלון מורה לגבי שכם – שם הסדר הפוך, מהפרט אל המקיף, אל הגבול מסביב). מערת המכפלה זה עוד יותר ספציפי. פרשת חיי שרה זה למקד מקום – ארץ כנען, חברון, קרית ארבע, ואז צריך להצביע איפה אתה רוצה, מה בדיוק המקום בו רוצה אחוזת קבר. לפי זה יש ארבע מדרגות מהכלל אל הפרט: הכל קשור למה שאמרנו קודם, ששרה מסמלת את הירידה לפרטים. קרית = מערת, רק ש-ארבע לא בגימטריא מכפלה. ארץ כנען חברון קרית ארבע חברון אחזת קבר = 2448, שנת יציאת מצרים ומתן תורה, הוא ד"פ ברית (הערך הממוצע), העולה לו פעמים טוב, ב"פ אשה וכו' וכו'. ולעניננו סה"כ זה כד פעמים אמונה. רק שלש המדרגות, שכתובות יחד באותו פסוק – קרית ארבע חברון ארץ כנען = י"פ גל עיני.

יב. עשינו הקבלה של כל אותיות שם בן לדיירי מערת המכפלה, וגימטריא של הכל יחד – אדם אברהם רחל דוד אליעזר עשו חוה שרה יצחק יעקב רבקה לאה – יחד עם שם בן המקורי שכנגדם, עולה מט פעמים בן (ז ברבוע פעמים בן). בלי שם בן, זה מח (בן בלי ה-ד, רק הזכרים והנקבות) פעמים בן.

אם אני עושה הכאה פרטית – י"פ אדם, ו"פ אברהם ד"פ רחל-דוד-אליעזר-עשו וכו' – עולה 12397 = ז"פ 1771 (שהוא בעצמו עז פעמים חדוה, שזה הטטרא-הדרא של 21, אהי') = עז פעמים קסא (מילוי של אהי') = מט (ז ברבוע) פעמים המשולש כב = יא פעמים "והיה הוי' למלך ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

יג. אמרנו שב"מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם הוי'" רמוז ה"הדיוט ושפל אנשים". הדיוט ושפל אנשים = חיה פעמים יחידה (זוג חשוב של מספרים במעשה בראשית).

יד. ה"יחיה" הראשון בתורה זה "לו ישמעאל יחיה לפניך". בתורה יש ו"פ, ששתי האחרונות זה "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". "לא... האדם" = אדם פעמים חוה. אם מוסיפים את ה"כי" זה כבר ה"פ גן עדן. הכל אומר שהתיקון כאן, המודעות של "לא על הלחם לבדו", זה המודעות של אדם וחוה בגן עדן לפני החטא. צריך לומר שה"צדיק באמונתו יחיה" שלנו, הפסוק העיקרי, בא קודם כל לתקן את ה"לו ישמעאל יחיה לפניך", וגם מתאר את תודעת הצדיק החי באמונה של "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" ומתקן את אדם וחוה בגן עדן מקדם.

טו. בהקדמת סוד הוי' ליראיו מבואר ש"באמונתו" זה ב אמונות, שני מקיפים, ל ו-ם של הצלם. אפשר לצרף כנספח, כי רוצים כעת להעמיק בפסוק "צדיק באמונתו יחיה" – ה"בא חבקוק והעמידן על אחת".

כלל גדול בלימוד תניא, שאם היו מציינים כל פעם את הפסוק המלא שאדה"ז מצטט זה היה מעשיר מאד, כי פשיטא שאדה"ז התכוון לכל הפסוק. כאן חז"ל אמרו "בא חבקוק והעמידן על אחת" גם התכוונו לכל הפסוק, ומאד חשוב להבינו כדי לדעת בעבודת היא מי הצדיק המדובר. הפסוק המלא: "והנה עֻפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה".

הפסוק הקודם, שזה ממשיך אותו, הוא משיחי לגמרי – עוד הסבר ל-משיח-ישמח-ישמח – "אם יתמהמה חכה לו בא יבא לא יאחר". רואים כאן שזה פסוק של "חכה לו", כמו "אשרי המחכה" שהזכרנו קודם. המחכה כאן הוא המאמין, ה"צדיק באמונתו יחיה", אז זה רומז לפסוק "המאמין לא יחיש", רק שתוך כדי שמחכה פועל כל מה שיכול.

"עֻפלה" זה כמו המעפילים, ואף שרבי צדוק אומר ש"והיא לא תצלח" היום אבל בזמן הגאולה כן תצלח, כנראה שכן הנביא סובר שעדיין לא תצלח. כולם אומרים ש"עֻפלה" לשון העפלה, רומז למעפילים, אבל לפי רש"י זה בעיקר תכונות העזות של המעפילים והאבן-עזרא ורוב שאר המפרשים אומרים שזה לשון גבהות. יש ודאי קשר בין גבהות-גאוה לבין עזות, אבל זה דגש שונה. מי שהוא בעזות וגבהות "לא ישרה נפשו בו", אף פעם לא מבסוט משום דבר (כמו החכם של רבי נחמן, במעשה "החכם ותם"), "וצדיק באמונתו יחיה" זה הניגוד. מתוך זה אמורים להבין מי זה הצדיק – ההיפך של ה"עֻפלה" – לפי רש"י הצדיק הוא "בשת פנים לגן עדן" ולפי שאר המפרשים הצדיק הוא בשפלות. אני חושב שזו חלק מכוונת אדה"ז כאן, שהאמונה הולכת עם שפלות (ח"פ אמונה = שפלות), והשמחה הולכת עם שפלות, אחרי שאני רואה עצמי "הדיוט ושפל אנשים". זה גם מתבטא בכך שאני מקיים "אם יתמהמה חכה לו בא יבא לא יאחר".

הרד"ק אומר ש"עֻפלה" זה גם לשון משגב, שהצדיק לא צריך משגב מפני אויב אלא רק מתפלל לה'. מזכיר את הרמב"ן שהרופא לא ייראה בביתו של הצדיק. כלומר, לא צריך אמצעים ושמירות גשמיות – הוא חי באמונה שלו. הרד"ק אומר שהאמונה שלו זה התפלה שלו, מתאים למה שכתוב בחסידות, בפרט אצל רבי נחמן, שתפלה זה אמונה. אבל עיקר הפשט שהצדיק כאן זה השפלות לעומת הגבהות של ה"עפלה".

המלבי"ם על הפסוק אומר ש"עפלה" זה אחד שמחשב קיצין, ומכאן מובן שהצדיק זה התם – כמו "המאמין לא יחיש" – ה"אם יתמהמה חכה לו". לומד את זה מהפסוק הקודם, כמובן. כמו שבכל קהלת יש הבל הבלים ובסוף "סוף דבר הכל נשמע וגו'", כך בסוף דניאל – אחרי כל חישובי הקצים – כתוב "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין", שזה על דרך "אם יתמהמה חכה לו וגו'", הסיום זה אמונה, תכלית התיקון של שם בן.

טז. יחיה = גל, אבל יחיה ברבוע פרטי זה טוב ברבוע ("ברא אלהים", שליש של 867 – חוה שרה רבקה לאה, כנ"ל). במשולש פרטי יחיה = 161, שם קסא. באלב"ם יחיה = 770. באתב"ש = 230. ביחד זה 1000, בחלוקה של י"פ עז וי"פ חדוה. החול חי אלף שנים ("וכחול ארבה ימים" = חשמל; וכחול = מל, ארבה ימים = חש). חול ברבוע פרטי = 1000. 1000 זה תיקון אדה"ר, שנגזר עליו לחיות יום של הקב"ה, 1000 שנה, והוא החזיר "וכחול" ימים לדוד המלך. כאן מתחיל מחיי 1000 שנה, ויותר. עוד ווארט שה-ד יכולה להיות דוד – שאדה"ר, ה-י, תרם לדוד את חייו (וגם האבות תרמו לדוד את חייו).

יז. אמרנו שיש הרבה לדבר על השכלה לעומת אמונה, וכעת נאמר רק רמזים: השכלה אמונה = נתיב, היהלום של "אהיה" (אהיה אשר אהיה). משכיל = יש לי כל = 400 = ר"ת וס"ת של "צריך לכסאה רזין דאורייתא" (ר"ת חי ברבוע ועם ס"ת זה כ ברבוע). משכיל מאמין = ישראל, רמז יפה מה צריך להיות ישראל. אבל עוד יותר, רק מאמין במספר קדמי = ישראל, כלומר שחלק הקדמי של מאמין עולה משכיל. יש בטוי בתניא "קדמות" השכל, וכאן המשכיל זה הקדמות של מאמין.

אמונה שמחה = 455 = תנה = קסא קמג קנא (ג מילויי אהיה) = "מלא כל הארץ כבודו". פרק גל בתניא מתחיל מזה שכבודו מלא את כל הארץ, שזה בעצם האמונה. בביאורים הרביים מסבירים שכאן "כבודו" לא הארה בלבד, כמו בדרך כלל, אלא גילוי העצמות. גם מה ש"תנה הודך על השמים" וגם ה"מלא כל הארץ כבודו" שעולה "תנה" זה גילוי עצמי לגמרי, שזה האמונה שלנו. אם אני מכפיל ב-30 זה 13650, למה? כי זו הכאה פרטית של השכלה-אמונה. אז יש כאן קשר יפהפה בין השכלה-אמונה לאמונה-שמחה.

המאמין לא יחיש = שרה, שהיא כאן הגבורה של כל הספור, "ויהיו חיי שרה". היא באמת חכתה עד גיל 90. ואז עוד "ויהיו" שנים.

אמונה ושמחה = תניא. רמז יפה לכל מי שמתחיל ללמוד תניא. שלא כמו שתופסים את חב"ד, התניא באופן מוחלט זה אמונה ושמחה, שזה כנראה גילוי האיתן שבנשמה.

אמונה ושמחה זה "המאמין לא יחיש" יחד עם "שמחה פורצת גדר" – זו גם נשיאת הפכים חשובה. ה"צדיק באמונתו יחיה" – שהאמונה תתבטא כשמחה, כתחית המתים ממש – זה כמו באגרת הקדש יא, שאמונה אמיתית פועלת את הפעולה עד שהדבר מתגלה לגמרי. מה ש"המאמין לא יחיש" זה עצמו מחיש את הגאולה ופועל בנפש "שמחה פורצת גדר".

רק ווארט אחד של תוכן בענין אמונה-השכלה: ההבדל בין הבינות לבין התבונות נקרא בקבלה גם ההבדל בין "עולם הבא" (תבונה) ל"לעתיד לבא" (בינה). האמונה היא תענוג שעתיד להתגלות (כלל גדול אצלנו למה אמונה זה ג"ר דעתיק), לכן האמונה זה ה"לעתיד לבוא". השכלה זה עולם הבא, שבא תמיד, ורק צריך להביא אותו. מתוך עולם הבא מגיעים אל הלע"ל.

רואים יחס בין אמונה להשכלה, וגם חשיבות ההשכלה. כתוב דווקא על האבות (ונשותיהם) ש"שלשה הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא בעולם הזה", שזה "בכל מכל כל". אמרנו ש-משכיל עולה "יש לי כל" (כמעט אותן אותיות). רואים שמה שה' הטעים את האבות מעין עולם הבא זה בעיקר "עולם הבא", משא"כ "לעתיד לבא" שאין בו טעם עדיין. מה שהטעים אותם זה מה שנקלט, העולם הבא בעולם הזה, "בכל מכל כל". זה גם מה שאמרנו קודם ש"כבשים ללבושך" ר"ת כל.

אמרנו שבשנה זו ח כסלו זה יום ה-חיים, ח כסלו = עדן. התאריך ח כסלו הוא עדן, אבל אם מחברים לזה חיים – חיים עדן = בכל מכל כל. מספר שהרבי דרש אותו. יש משהו ב-ח כסלו שהוא "בכל מכל כל", יום החיים של השנה, שזה חיים נצחיים – העולם הבא (כמו מקיף קרוב), תחת המקיף הרחוק של לעתיד לבוא.

יח. עוד דבר חשוב, בשביל להסביר את שני החידושים הגדולים של "דירה בתחתונים" צריך להביא מאמרי חסידות על זה, מהרש"ב והלאה (כדאי לחפש ולצטט – מהרבי, ואז לעיין גם במראי מקומות).