השלמות (למחרת, טלפונית):

השלמות לפ"ב (ביאור השיחה):

א. בשיחה הרבי מסביר שהחידוש של רשב"י לגבי ר"ע ושאר החכמים הוא שהיה דורש במרכבה – רזין דאורייתא בכלל ומעשה מרכבה בפרט. אף שכתוב "אין דורשין במרכבה אפילו ביחיד", אבל הוא כן היה דורש, ו"נאך העכער" גם היה דורש. יש רמז פשוט, שכל פעם שהיה כתוב "רזין" – רזין = מרכבה. אם יש "נאך העכער" זה נקרא "רזין דרזין". תמיד מסבירים ש-רז זה נשיאת הפכים (רמוז בפירוש הרמ"ז בזהר). סוד יכול להיות דבר שנסתר, ואם הייתי מגלה אותו היה מובן, אבל רז זה דבר לא מובן בעצם – שיש בו נשיאת הפכים, שלא שייך לשכל האנושי להשיג אותו. לכן רז = אור = אין סוף = גדר (נשיאת הפכים בין אין סוף ל-גדר, בלי גבול וגבול – השמחה פורצת את הגדר ומגלה את הבלי-גבול שבתוך הגבול). גם פירוש המלה מרכבה הוא נשיאת הפכים – הרכבה ויחוד בין האין-סוף הרוכב לבין הנברא הבעל-גבול שמשמש המרכבה שלו, כמו "האבות הן הן המרכבה" (זה הפשט ש-רזין = מרכבה).

כפי שאמרנו בשיעור, הרבי מביא את לשון הזהר (רע"מ פינחס רכו, א) "צריך לכסאה רזין דאורייתא" (הרבי לא מביא את הלשון "כבשים ללבושך", זה דרוש שהוספנו). אם רוצים גם לבלול ולהמתיק את הענין כמה סיפורים: ידוע הסיפור המפורסם של מהרח"ו שהתקרב לאריז"ל כי עשה לו גימטריאות מלשון הזהר, וזה היה פליאה בעיניו. אנחנו נלך בדרך האר"י ונקח את הביטוי "צריך לכסאה רזין דאורייתא" = 1335 = ה"פ רזין (מרכבה), שזה רזין פנים ואחור (ר רז רזי רזין רזין זין ין ן). במקום אחר דרשנו ש-רזין זה נזיר – גם בחינת גילוי כתר עליון. "עמר נקא", ה"כבשים", זה שערות הראש של הנזיר.

1335 הוא המספר הכי חשוב שמופיע במפורש במקרא, פסוק אחד לפני סיום דניאל, בענין הגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, כולל תחית המתים ("אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"). "ימים" זה גילוי, שכבר נגיע למיצוי של "צריך לכסאה", ועכשיו – כמו שהווארט של השיחה – רשב"י מגלה את הרזין. הוא גם אומר "צריך לכסאה" וגם מגלה את זה. זה לפי המדרש השני, הפחות ידוע, על "כבשים ללבושך" – שכאשר התלמידים קטנים צריך לכסות, וכשהם גדלים צריך לגלות להם. סיום דניאל – "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמֹד לגֹרלך לקץ הימין". הפסוק הראשון, "אשרי המחכה" – גזרה שוה לפסוק הידוע "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", שעל זה כתוב בזהר פרשת חיי שרה שזה "מי דדחקין ודייקין במילין דחוכמתא" (לפי הרמז ש"מחכה" אותיות חכמה). כלומר, שגם תוך כדי ה"מחכה" – שמחכים לגילוי הסופי, גילוי עצמות מלך המשיח ותורה חדשה – גם כל הזמן עוסקים בפנימיות התורה. גם ב"צריך לכסאה רזין דאורייתא", כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, מחכה לגילוי תוך כדי שעסוק בזה. אם מדובר על הרב בעצמו, אז גם בתקופה הראשונה של "כבשים ללבושך" – שדברים שהם כבשונו של עולם צריך להיות כבוש תחת לשונך – אצל התלמיד זה לא גלוי, אבל לרב יש עבודה לכסות את זה. כמו שמשיח מחכה בשערי רומי שיקראו לו, וכל הזמן בדריכות עצומה (עד שחולה מצפיה זו, "כי חולת אהבה אני"). אותו דבר, הרב שבינתיים מצווה לשמור על כבשונו של עולם ולא לגלות – כל הזמן מחכה מתי יוכל לפרוק את המשא ולחשוף את הכל. כלומר, אדמו"ר הזקן מקיים את ה"כבשים ללבושך" ואדמו"ר האמצעי כבר זכה לפרוק את זה.

יש הרבה דרושים על המספר 1335, אבל זה דרוש מאד יפה לעניננו. כל הפסוק "אשרי... וחמשה" = 3045, והפסוק המסיים "ואתה לך לקץ... הימין" = 2290. שני הפסוקים האחרונים יחד = 5335 = הכל פעמים מהיטבאל (יחוד מה ו-בן, אלדד-מידד). אם נצרף לחשבון של שני הפסוקים את המספר עצמו 1335 (זה גם כלל גדול בגימטריאות, שכל פסוק שאומר מספר – מספר מספרי, המלים של המספר – אפשר ומענין וצריך לראות מה קורה כאשר מצרפים לפסוק את המספר בעצמו) – היה אפשר להוסיף רק לפסוק הראשון, אך היות שזה חותם דניאל (ספר הגאולה ותחיה"מ), אז נוסיף את זה בסוף – ונקבל 6670 = חן פעמים הימין (המלה האחרונה, עולה חזק, ה"פ חיה, "הימין" בחינת "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", הימין ב-ה הידיעה). רמז לצירוף הפסוקים – הראשון מתחיל אשרי (511, ז"פ חכמה) ומסיים הימין (115, היפוך אותן ספרות).

ב. הפסוק שהרבי מביא מאדמו"ר הזקן ל-לג בעומר, "עד הגל הזה". "עד הגל הזה" = "הוי' הוא האלהים". לגבי המשך הפרק של כבוש וחזקה רצינו לומר ש"עֵד [הגל]" זה אותיות עַד (צירה – ניקוד הבינה, פתח – ניקוד החכמה, זה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וביחד הגימטריא של הניקודים זה 26, "עד הוי' בכם"), כמו ש"על פי שנים עדים יקום דבר" – סתם "עד" בתורה זה שנים (גם כשכתוב "עד" בלשון יחיד) – זה רומז שיש גם שני עַד, "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל". כמו שיש שני עֵדים יש גם שני עַדים, "עד הגל הזה" – עד ועד בכלל ועד ולא עד בכלל. כאן זה מתבקש, כי אם אסור לעבור את הגל – שזה הרושם הראשון שלו, החיצוניות שלו, שהוא בשביל לא לעבור אותו (זה הקטנות של הגל, כמו התלמידים הקטנים) – זה "עד ולא עד בכלל". אבל הכבוש, שזה הגילוי של "כבשונו של עולם", שזה כן לעבור את הגל לטובה.

"לטובה" זה כמו המלה טוב, שזה חבור "את השמים ואת הארץ", חבור הרוחניות והגשמיות, חבור הפנים והאחור, שבשיחה הרבי אומר שזה חבור הנסתר של התורה והנגלה של התורה, שזה החדוש של רשב"י, אבל אצלנו זה יותר מזה – מתחיל מזה, בשביל לחבר פנים ואחור צריך להתחיל מחבור נשמתא וגופא דאורייתא, אבל מכאן זה ממשיך לחבר את התורה בכלל, שזה המים העליונים, עם המדע, המים התחתונים. זה הסדר אצלנו, כלל מאד גדול: כדי לחבר את היידישקייט עם מה שעתיד להתברר מהגוישקייט, בשביל להגיע ל"לעבדו שכם אחד" (שכם בגוף זה החיבור בין הפנים והאחור) – זה גם תורת המסחר, להסתובב סחור סחור לברר ניצוצות – צריך קודם חבור בתוך התורה עצמה. אחרי החבור בתוך התורה יש את החבור של "תעבור אלי לטובה", "דבק טוב", יכולת לחבר גשמיות ורוחניות. התפקיד של לעבור את הגל הוא דווקא של היהודים, כמו שדייקנו. אז עכשו יש לנו עוד פירוש, ש"עד ועד בכלל" זה "עד הגל הזה" שצריך לעבור אותו – "עד ועד בכלל", הכבוש האמיתי. "עד ולא עד בכלל" זה לשמור על ההפרדות, הראש של העולם החרדי שחרד לעבור את הגל – כל הזמן מבין שהגל אומר "אל תעבור אותי". זה 'חזקה', וחזקה לא מקדשת את הגבולות – לא מגיע גם לאבני הגל עצמם, שרק עומדות כסימן לא לעבור. זו גם היתה הטעות של חוה (ראש 'מתנגד'), שאם אסור לאכול גם אסור לנגוע, "עד ולא עד בכלל" – לכן התבלבלה כשדחף אותה. אבל זה הפוך, אם נגעתי, הגעתי "עד ועד בכלל", אפשר לכבוש – סימן שזה יהיה מותר לאכול ממש בשבת (כדברי האריז"ל). הסימן שהאיסור יהפוך להיתר זה שאני תופס את זה בידים, אבל אם אסור לי לגעת זה איסור מוחלט ואין סיכוי שיהיה מותר לי לאכול. אצל חוה הכל עבד הפוך, הוא דחף אותה והיא נגעה וראה שלא קרה כלום אז התפתתה לאכול מיד – הכל היה בדרך נפילה ועבירה.

לענין חיבור הפנים והאחור, עברית וארמית, אז יש גם בעזרא את שתי השפות, אבל שם הארמית זה הפוליטיקה. אבל בדניאל ארמית זה חזיונות – רזין של ארבע גלויות, אבל הגאולה ממש היא כבר בלשון הקדש – זה עיקר החיבור בין ארמית ועברית.

ג. הכבש של המזבח עלה עד גובה המזבח ממש. אמרנו שבשביל להגיע ל"אש תמיד תוקד על המזבח" צריך לעלות בכבש, בכבשונו של עולם. הנגלה של התורה זה מדרגות, אבל בכבש של המזבח אסור שיהיו מעלות אלא צריך להיות חלק. זה משהו אופייני לכבשונו של עולם שהוא כבוש, שהוא מדרון, אלכסוני. כמו שאומרים בשם הקדושת לוי שאלכסון זה להסתכל באין. מה שלא אמרנו, שכתוב בחז"ל שיש רווח מאד קטן בין הכבש למזבח. כלומר, שברגע הראשון שעולים עד הסוף – מגיעים לגובה המזבח – צריך כאילו לקפוץ. הרווח כל כך קטן שלא מורגש שאתה קופץ, אלא רק דורך מכאן לכאן, אבל יש רווח – יש נקודת אין גם בשיא גילוי כבשונו של עולם כדי להגיע למזבח ממש. מה זה? כמו הווארט של ר"פ מקוריץ שמצוטט במאמר של רבי הלל "להבין ענין התפלה", שהמזבח זה עבודה ממש, כמו תפלה, שאי אפשר להבין בכלל. אם כבר, זה כמו אמונה (מה שנסביר בהמשך בתניא, על היחס בין השכלה לבין אמונה). שמחת הנפש המשכלת זה לעלות בכבש, עדיין שתי תבונות, אבל כדי להגיע לאמונה ממש ועבודה ממש – "ועבד הלוי הוא", אמא עילאה – יש אין בין הכבש לבין המזבח.

ד. "עד הגל הזה" במספר קדמי = 519 = ג"פ (ממוצע) 173, גל עיני. רמז יפהפה לקשר בין שני הפסוקים. אבל בשביל שכל מלה ב"עד הגל הזה" תעלה "גל עיני" צריך לצרף את הקדמות, "קדם מפעליו מאז" – לחשב במספר קדמי. מה שהוספנו למספר הפשוט – חלק הקדמי – זה ג"פ עין (זה ממוצע התוספת, כשהממוצע הפשוט הוא 43). עד הגל הזה במילוי = לעשות, המלה האחרונה של מע"ב, שעולה א-ל פעמים הוי' ("אל הוי' ויאר לנו"), ואז חלק המילוי לבד הוא אור-מים-רקיע (שהוא סוד מעשה בראשית).

ה. "כבשים ללבושך" (ר"ת כל, "יש לי כל", "בכל מכל כל") = 760 = כתר חכמה בינה (שהן באמת הכבושים, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"). כבשון (לשון חז"ל) = חשמל, המלה הכי סודית במעשה מרכבה ובתנ"ך בכלל. רמז יפה, כמו ש-רזין זה מרכבה כך כבשון זה חשמל, סוד החשמל. חשמל זה בפירוש העלם וגילוי, קודם זה "חש", כשהתלמידים קטנים (תינוק שדרש במעשה מרכבה ויצאה אש מחשמל), ואחר כך הוא הוא "מל".

ז. הרבי כותב על "לרעה אי אתה עובר" אבל לטובה כן עובר שהטובה האמיתית היא להביא את הגאולה. זה דווקא על ידי זה שעוברים את הגל, כלומר שמגלים את ה"רזין דאורייתא". בעצם זה מה שכתוב בזהר – הרבי לא מביא, אבל זה פשוט – ש"בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים". עד כאן ביאור שיחת הרבי.