ד. המסורה בתניא – פרק האמונה והשמחה

לפני שנפתח לקוטי לוי יצחק לראות איך הוא מסביר כאן את ה"שמחה כפולה ומכופלת", ידוע שספר התניא מדויק, כל מלה וכל אות וכל תג בתכלית הדיוק. גם ידוע שספר התניא נקרא תורה שבכתב של החסידות, שזה כמו התנ"ך, שגם כל מלה וכל אות וכל תג – הכל בתכלית הדיוק, ויש אין סוף בכל אות. יש עצמות בכל אות – "אנא נפשאי כתבית יהבית", "אנכי מי שאנכי" בתוך כל אות. כמו שכאשר לומדים תנ"ך יש מסורה, שאומרת כמה פעמים מלה מסוימת מופיעה – בספר מסוים או בכל התנ"ך כולו. חוץ מהמסורה הרגילה, כמה פעמים איזה ביטוי מופיע, יש גם לכל ביטוי מקומות ריכוז בתנ"ך (כמו שמדובר אצלנו הרבה פעמים). יש איזה פרק או פרשה שבו מונח מופיע הכי הרבה פעמים בריכוז, שבאין ערוך להופעות המלה או המושג בשאר כל ספרי התנ"ך. הפרק הזה, פרק גל בתניא, הוא מקום הריכוז בתורה שבכתב של החסידות של שמחה ושל אמונה. אם תבדקו כמה שמחה יש בכל התניא וכמה אמונה יש בכל התניא, תראו שבאין ערוך, הכי הרבה שמחה יש בפרק גל – פרק הגילה – וגם הכי הרבה אמונה. שוב, הפסוק העיקרי של כל הפרק הוא "וצדיק באמונתו יחיה" – יחיה בשמחה. המלה שמחה לא בפסוק, אבל ענינו של ה"יחיה" זה שמחה.

כמה שמחה יש בפרק הזה? אם תספרו את לשונות השמחה של הפרק הזה תמצאו 20 פעמים שמחה, עשרים שמחות. יש פסוק "שֹׂבע שמחות את פניך", שחז"ל דורשים שׂבע כמו שׁבע – שבע שמחות, כמו שבע ברכות של חו"כ – וכאן לא רק שבע אלא עשרים (7 ועוד 13). היו (ועדיין יש) חסידים שקוראים פרק שלם של תניא כל בקר לפני התפלה (חוץ מהתניא של החת"ת). מי שקורא פרק זה, פרק גל, אם הוא חי עם כל מלה שאומר – כמו המחבר עצמו, שהכניס את עצמו בתניא (דבר שלומדים מכך שמסופר שכאשר אדה"ז כתב את התניא כשכתב שמחה כל כך שמח עד שכל החסידים שמחו, וכך כל מילה) – אמור לשמוח עשרים פעמים, בכל שהוא יקרא את המלה שמחה עשרים פעמים, זה המון פעמים. מה לגבי אמונה? יש 8 אמונות בפרק. לא כמו עשרים, אבל יחסית לכל התניא זה ריכוז עצום, באין ערוך.

הוא כותב לגבי השמחה בפירוש, וזה מה שאנחנו נלמד, שהיא "כפולה ומכופלת", כי יש את "שמחת הנפש המשכלת" ויש את "שמחת ה'", שגם אותה אני אמור לחוות, וזו התכלית האמיתית. אם נקח את עשרים השמחות ונחלק חצי-חצי – תמיד בקבלה עשרים זה "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש". "עשרים גרה השקל", "מחצית השקל" זה העשר שלי ויש גם עשר של הקב"ה – אז אם ניתן עשר שמחות לנפש המשכלת ועשר לקב"ה בעצמו, אז יהיה י-י שמחות ו-ח אמונות, אז זה יהיה יחי. אם אני אומר שזה פרק השמחה והאמונה ויש כ שמחות ו-ח אמונות זה כח, אני חושב שיש פה כח, אבל ברגע שאני מתבונן במה שהוא כותב ורומז, לחלק את השמחות י-י, אז ה-כח הופך להיות יחי.

עוד כמה רמזים חשובים: למה הוא מתכוון ב-ח אמונות? מי שמכיר את הכחות הפנימיים של הנפש, וכך זה פנימיות עשר הספירות, הכח הכי עליון זה האמונה – רישא דלא ידע ולא אתידע, הראש העליון בכתר – והכח הכי תחתון זה שפלות, פנימיות המלכות. "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", ויש לזה רמז מספרי. אמונה זה 102 ו-שפלות ("והייתי של בעיני") זה 816 – שפלות עולה ח פעמים אמונה. זה שכותב בפרק הזה ח פעמים אמונה זה רמז לזיקה הזו בין האמונה לבין השפלות. אמרנו שחייבת להיות שפלות בפרק, כי אם יש כל כך הרבה שמחה – "הא בהא תליא", כנגד השמחה צריך להיות משקל שוה של שפלות.

למה דומה י-ח-י? לציור האות א. כתוב שיש י למעלה ו-י למטה ו-ו באמצע שמחברת ביניהם. גם ב"היום יום" יש כמה פירושים מה זה ה-י למעלה וה-י למטה, וכך צריך ללמד ילד קטן בתניא. הדבר הראשון שמלמדים ילד זה התבוננות בציור האות א – זה גם שיעור בהתבוננות. הדבר הראשון שילד צריך ללמוד, שמראים לו את האות א, ומראים לו שיש י למעלה ו-י למטה ו-ו שמחברת. הפירוש הפשוט הוא שה-י למעלה זה ה', ה-י למטה זה יהודי (א פינטלע ייד), ויש ו של יראת שמים שמחברת. לעניננו כאן החיבור הוא אמונה. ה' בשמים ואני על הארץ, הוא אין סוף ואני מוגבל, ומה הדבר היחיד שיכול לחבר גבול ובלי גבול? רק אמונה. לכן את ה-י שמחות של ה' וה-י שמחות שלי יכולות לחבר רק ה-ח אמונה.

עשינו כעת כעין לימוד תנ"כי על פרק זה, "למה נקראו שמם סופרים? שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה", וגם בתניא צריך לספור. ספרנו כ שמחות ו-ח אמונות, והפסוק הוא "וצדיק באמונתו יחיה" – גם יחיה מתחיל יחי. מה עם ה-ה בסוף? נשלים שיש בפרק עוד ג"פ ששון וב"פ גילה. אם כן, עשינו כאן רמז ל"יחיה" של "וצדיק באמונתו יחיה". אבל העיקר זה ה-יחי שיש בפרק, י-י שמחות ו-ח אמונות.