ד. השמחה החב"דית

לכן נפתח את הספר בפרק גל. מענין שנפל גורלו להיות פרק גל בזכות זה שהרבי הכניס – אחרי סיום הספר – את פרק לב, שענינו אהבת ישראל. בזכות זה שהרבי מיקם את הלב של התניא, אהבת ישראל, במקום הראוי והנכון לו – בזה זכה הגורל של פרק לג להיות גל, "גל עיני".

נציין שמכל פרקי החלק הראשון של התניא, גדול המשכילים של חב"ד – רבי אייזיק מהומיל – בחר לעשות עליו ביאור רחב ועמוק. לא נתייחס לזה היום, אלא לווארט של הרבי, שכנראה שהרבי כתב את ההערה לפני שקבל את כתבי אביו, אבל גם בלקוטי לוי יצחק – הפירוש של אביו על התניא – מופיע אותו ענין באותיות של קבלה ברחבות יחסית, וזה הענין שנתמקד בו הערב בע"ה. אבל קודם נפתח את הספר. הפרק מתחיל ככה:

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתי' ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב

אדם מבין שצריך לעבוד ה' בשמחה תמיד, ויום אחד אני קם בבקר ולא מספיק שמח – צריך להחדיר בעצמי שמחה. שמחה זה חיות, כמו שאמרנו שהרבי רוצה שיכריזו את הפסוקים בחיות. אם אתה חיל, בשביל לנצח צריך להיות שמח ומלא חיות. לכן מרש הנצחון הוא שמח – שמחה נוסכת בטחון. מה הפטנט של חסידות חב"ד שאדם יהיה יותר שמח? הוא אומר שאנחנו חב"דניקים, וחב"ד זה להעמיק את המחשבה. כשיש שנה שלמה, "שנה מלאה", כמו שנה זו – שגם חשון וגם כסלו מלאים – יש בכל השנה (שנה פשוטה) שנה ימים, כמנין שנה. השנה יש שנה ימים בשנה. המלה העיקרית ששוה שנה זה או מחשבה או בצירוף בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". אם כן, יש דגש וענין מיוחד בשנה זו, לפי קביעות השנה, של מחשבה-בשמחה ימים, לקיים את הפסוק "עבדו את הוי' בשמחה בואו לפניו ברננה". מה צריך לעשות? בתוך המחשבה יש את מרכיבי השמחה, אם רק יודעים להעמיק נכון. הוא לא אומר שאם אדם לא שמח יתחיל לרקוד ולמחוא כפים – זה גם טוב ונחמד מאד, פטנט טוב – אבל כאן כותב איך עושים את זה באמת, בחב"ד, וצריך להעמיק את המחשבה.

במה צריך להעמיק? (לא נקרא בפנים, אלא לקצר) – באמונה שירשתי מאבותי הקדושים, שה' אחד יחיד ומיוחד. אם אני מעמיק בזה מביא אותי לשמחה רבה ונפלאה שזכיתי בהון עתק, זו ירושת אין סוף, ירושת האמונה, ועל זה כתוב "וצדיק באמונתו יחיה". "יחיה" זה חיות ושמחה (ועולה גל). הוא כותב כאן בפרק שאפילו אחד שמתוך זה שהוא במצב נתון ראשוני של חוסר חיות, וקשה לו לקיים מצוות – בשביל לקיים מצוות, גם מצוות מעשיות, צריך חיות של שמחה – והוא אומר חידוש מופלא בפרק, שיחשוב שאין עליו שום עול של מצוה חוץ מאמונה. יהודי הוא קבלת עולני'ק, אבל אם כבד עלי העול של תריג מצוות להתבונן שאין עלי שום עול, רק להתבונן בדבר אחד, באמונה שירשתי מאבותי הקדושים. אם אדם יתבונן בזה כדבעי יקבל חיות כתחית המתים ממש – את זה נקרא תיכף בפנים – ואז תהיה לו חיות רבה מאד לקיים את כל מצוות התורה בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה בואו לפניו ברננה". זה תמצית הפרק.

נסתכל בעמ' הבא, עמ' מב:

והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן [כאן יש עוד משמעות של גל – אמרנו גל אבנים ו"גל עיני", לשון גילוי, אבל יש עוד פירוש שזה לשון גילה ושמחה. זה פסוק מישעיהו, כל לשון אדה"ז בלולה בפסוקים, ויש פסוק "ותגל אף גילת ורנן". גילה מצד "חסד לאברהם", "אברהם יגל", ורנה זה "יצחק ירנן" – כאן זה מחובר, וזה קשור לירושה מאבותינו הקדושים. לפי זה צריך לומר שאולי שמחה סתם – יש כמה לשונות, כמה פעמים בפרק אומר "שש ושמח", וגם בפסוק האחרון מ-יב פסוקים כתוב איך שהקב"ה "שש ושמח בדירתו בתחתונים" – זה יעקב. שוב, זה פרק גל, ורומז ל-גל דווקא במלה גילה.] בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא [רבה = אין סוף, זה אין סופי] כי היא קרבת אלהים ממש [אדם רוצה להיות קרוב לה', ומה זה רחוק מה'? כשאדם שוכח את האמונה. פשוט מאד, אם אין לך את האמונה במודע אתה רחוק מה', וכשיש לך את האמונה אתה קרוב לה'. וכאן בא הפסוק הראשון מהתניא בששת הפסוקים האחרונים:] וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתוני' להיות לו דירה זו בתחתוני'.

נעבור לעמוד הבא:

וז"ש רז"ל תרי"ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת [מה הכוונה שחבקוק העמיד את כל המצוות על מצוה אחת? זו התבוננות, שיש פעמים שהיהודי צריך להתבונן שבעצם יש לי רק מצוה אחת לעשות. אני כאן בעולם הזה, קם בבקר, בשביל דבר אחד בלבד – בשביל להאמין בו, להאמין בנוכחות שלו.] היא האמונה לבדה כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות [אם אני מאמין ומתחזק באמונה זה יחיה אותי, ולאדם שיש לו הרבה חיות יש גם הרבה כח עשיה. בתחלת שנה זו, שנת 770, אמרנו שאחד מרמזי השנה הוא מחשבה-מעשה – בלי הדבור – שעל זה מאחז"ל שמפרש בתניא, שהקב"ה "מצרף מחשבה למעשה". כשמצרפים מחשבה ל-מעשה זה 770. גם כאן, אם מעמיק מחשבתו נכון זה מחיה אותו כתחית המתים ממש, ועל ידי החיות הכל נעשה בכיף, הכל נעשה קל, כל קבלת עומ"ש זה לא עול כבד אלא עול שמח.] דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה [הוא היה כבד קודם כי היה שקוע בהבלי העולם הזה, וצריך לצאת ולהשתחרר מזה כמו יציאת מצרים. האמונה הזאת משחררת את האדם מכל מה שהוא שקוע בהיפך, בחומריות העולם הזה. ואז נפשו עולה מעלה מעלה] על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר באמונתו יחיה יחיה דייקא כתחיית המתים דרך משל כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו והיא שמחה כפולה ומכופלת כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו.

כעת הוא מוסיף ענין עמוק וחשוב, שהוא החידוש עליו נדבר תיכף. כשאדם זוכה להעמיק את המחשבה ולגלות את הירושה שבלב כל יהודי מאבותינו הקדושים – "תשורי מראש אמנה", מראש כל המאמינים, אברהם אבינו, "ויאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" (שם רואים קשר בין אמונה לבין מחשבה) – זו שמחה כפולה, ולא סתם כפולה אלא כפולה ומכופלת. איך היא כפולה? אני שמח שה' איתי – "איתו עמו". בשביל להבין את זה צריך לחשוב לשורה חשובה שדלגנו עליה קודם:

והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים [כל הפרק על שמחה, אבל קורא לו "הדיוט ושפל אנשים". רבי אייזיק כתב ביאור על הפרק, וספרו הראשון והעיקרי הוא "מאמר השפלות והשמחה" – שמחה תמיד באה עם שפלות. זה פרק של שמחה, אבל איפה השפלות? ב"הדיוט ושפל אנשים", שהיא הנותנת ששמחתי תהיה אין סופית על זה שהמלך בא לדור איתי-עמי] בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו [אותו לשון כמו בהמשך] בביתו וק"ו לאין קץ לקרבת ודירת ממ"ה הקב"ה וכדכתיב כי מי הוא [ר"ת הדיוט ושפל אנשים שהזכיר קודם, זה רמז לדבריו בתוך הפסוק שמביא כאסמכתא] זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'.

נחזור להמשך דבריו, מהי השמחה הכפולה? שמלבד השמחה שהמלך הגדול בא לדור עם הכי תחתון, הדיוט ושפל אנשים, להיות איתו-עמו ממש, חוץ מזה יש עוד שמחה (לכן היא כפולה ומכופלת):

עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפני ית' באמונה זו [בזה שאני מכניס את ה' ללבי ומוחי ה' שמח, כי בשביל זה ברא את העולם – זו התכלית, ואני יכול להיות שותף בחוית שמחת ה'. והוא ממשיך שה' ברא את העולם בשביל שהתחתון הזה שאין למטה הימנו, מלא סט"א וקליפות, ברגע שמכניס את האמונה למודעות שלו הכל מתהפך:] דאתכפיא ס"א ממש ואתהפך חשוכא לנהורא שהוא חשך הקליפות שבע"הז החומרי המחשיכים ומכסים על אורו ית' עד עת קץ כמ"ש קץ שם לחשך ... ואין שמחה לפניו ית' כאורה ושמחה ביתרון אור הבא מן החשך דייקא. [והתכלית כאן היא הפסוק האחרון שהרבי מביא ב-יב בפסוקים.] וז"ש ישמח ישראל בעושיו [על איזה שמחה זה כתוב? על השמחה השניה, שאני שמח על השותפות בשמחת ה' על התגשמות תכלית כוונת בריאת העולם] פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל [לא-יהודי גם היה מסוגל, במדה מסוימת, לשמוח בשמחה הראשונה. אבל לחוות את שמחת ה' זה מיוחד לעם ישראל – זה ההבדל בין יהודי לגוי – כי אנחנו חלק מה'. מי שהוא חלק מהקב"ה יכול לשמוח בשמחת הקב"ה.] יש לו לשמוח בשמחת ה' [לא בשמחת הנפש המשכלת שהזכיר קודם. יש כאן שתי שמחות, שתיהן אמיתיות ושתיהן נחוצות, אבל התכל'ס זה לשמוח בשמחת ה'] אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים...

תכלית יב הפסוקים להגיע לזה, "הכל הולך אחר החיתום", לשמוח בשמחת ה' אשר הוא שש ושמח בדירתו בתחתונים, ומהי דירתו בתחתונים? שאני מאמין בו, וזהו. שהאמונה שלו ממלאת את ההויה שלי.